החזר כספי בגין הורדת נכות ביטוח לאומי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי בגין הורדת נכות ביטוח לאומי: 1. במסגרת המרצת הפתיחה המונחת בפני מבקש התובע ליתן פסק דין הצהרתי כנגד הנתבע ואשר בו ייקבע כי - "הנתבע מחזיק שלא כדין בכספי התובע וכי עליו להשיב לתובע את מלוא הכספים אותם קיבל הנתבע מאת חב' הביטוח סהר ו/או כל צד שלישי (בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ע"פ חוק), כספים אשר קוזזו מפיצויים שנפסקו לתובע בתביעתו מול חב' סהר בגין היוון קיצבאות מל"ל עתידיות אותן היה הנתבע אמור לשלם לתובע עד גיל 67." 2. בתובענה שהגיש טוען התובע כי נפגע ביום 7.3.96 בתאונת דרכים שהוכרה על ידי הנתבע גם כתאונת עבודה. התובע הגיש תביעה בבית משפט השלום בירושלים כנגד חברת סהר אשר ביטחה את הרכב בו נסע. התביעה סומנה כת.א. 21572/98. הנתבע הכיר בכך שלתובע נותרו בגין התאונה 20% נכות וכן נקבע כי יש מקום להפעלת תקנה 15 והוספת 10% נכות נוספים, ממילא זיכה הנתבע את התובע בגמלת נכות מעבודה תואמת ואשר הייתה אמורה להיות משולמת מיום התאונה ועד ליום בו יגיע התובע לגיל 65. (ר' סעיף 3 להמרצת הפתיחה). 3. במסגרת התביעה כנגד חב' סהר קוזזו מלוא הסכומים שקיבל התובע והיה עשוי לקבל מאת הנתבע עד גיל 65, כאשר סכומים אלה מהוונים. ביום 27.7.05 ולאחר שניתן כבר פסק הדין בתביעת התובע, הודיע הנתבע לתובע כי ועדה רפואית מטעמו החליטה לבטל את נכותו הצמיתה וממילא גם את זכאותו להפעלת תקנה 15 וכי נכותו הועמדה על 0% וזאת החל מיום 30.5.04, כלומר שנה אחורה. 4. הנתבע הגיש ערר על ההחלטה האמורה ובמסגרת הערר הדגיש את העובדה שנכותו הצמיתה נקבעה בזמנו ע"י מומחים ניטרליים מטעם בית המשפט, במסגרת תיק תאונת הדרכים, כאשר אלה אומצו באופן חלקי ע"י ועדה רפואית מטעם הנתבע. התובע טען בפני ועדת הערר כי נכותו נקבעה לצמיתות והיא אינה ברת שינוי מבחינה רפואית או משפטית. התובע הדגיש כי הופעלה בעניינו תקנה 15 (רק לאחר ערר), הואיל והרופא התעסוקתי קבע באופן חד משמעי כי עליו לחדול לעבוד בתנאים רועשים וממילא לחדול מעיסוקו כנגן לצמיתות. 5. חרף טענות התובע נותרה החלטת הנתבע בעינה. התובע טוען כי החלטה זו היא שרירותית, מגמתית לוקה במשוא פנים ובחוסר אובייקטיביות ונועדה לשרת את מטרת הנתבע לקצץ בסכומי התגמולים הניתנים על ידי הנתבע. בהקשר זה מדגיש התובע כי קביעת הנתבע נעשתה רק לאחר שזה סיים את הטיפול בתביעת השיבוב מחברת הביטוח וקיבל מחב' הביטוח את אותם סכומים שקוזזו מתביעתו. 6. התובע פנה במכתב וביקש את השבת כספי השיבוב אשר לטענתו הותרתם בידי הנתבע מהווה עשיית עושר ולא במשפט. התובע טוען בתובענה כי לא זכה למענה, למעט אישור בע"פ כי אכן הוגשה תביעת שיבוב וכי הנתבע קיבל החזר בגין מלוא הקצבה המהוונת, לה היה זכאי התובע עד גיל 65. 7. טרם פנייתו לבית משפט זה, פנה התובע לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים וביקש שני סעדים: א. התובע ערער על ההחלטה אשר ביטלה ההכרה בנכותו וביקש לקבוע כי הנכות שנקבעה לו בתחילה היא צמיתה וסופית ולא ניתן לשנותה. ממילא גם ביקש לקבוע כי על הנתבע לשלם הגמלה כפי שנקבעה בתחילה, עד הגיעו לגיל 65. ב. התובע ביקש לחלופין להצהיר כי אם הנכות עומדת על 0% אזי על הנתבע להחזיר לו את החלק היחסי מהסכומים שגבה מחברת הביטוח או צד ג' אחר, בגין גמלת הנכות מעבודה "הרעיונית" ששולמה לו בעבר וזאת החל מהיום בו הפסיק הנתבע לשלם לו את אותה גמלה. 8. בית הדין האזורי לעבודה דחה את ערעור התובע בכל הקשור למסקנות הרפואיות הקשורות לנכותו. בית הדין קבע בנוסף כי אין בסמכותו לדון בתביעת התובע ביחס להחזר הסכומים אשר אותם תבע התובע מהנתבע ע"פ דיני עשיית עושר ולא במשפט. 9. הנתבע מצידו הגיש תשובה מפורטת וסדורה. אין אני נדרשת בשלב זה לתוכנה וזאת מאחר והוסכם כי התובענה תתברר בדרך של סיכומים בכתב והנתבע ביקש לראות התשובה כסיכומיו, ממילא הטענות יובאו בהרחבה להלן במסגרת סקירת טענות הצדדים. טענות הצדדים להלן נסמכות הן על הנטען במסגרת המרצת הפתיחה והתגובה והן על הנטען במסגרת הסיכומים שהוגשו כאמור בכתב. טענות התובע: 10. התובע טוען כי עת גבה הנתבע כספים מחברת הביטוח במסגרת תביעת השיבוב ועת מדובר בכספים שנוכו מכספי הפיצויים שניתנו לו מאותה מבטחת, אזי החלטה להפסיק לשלם לו את אותם כספים, חרף העובדה שהנתבע מפסיק לשלם אותם לתובע - עולה לכדי עשיית עושר ולא במשפט. נטען כי - "הגיון וצדק משפטי בסיסיים מחייבים את המסקנה כי על הנתבע להחזיר לתובע את הכספים המעוכבים לו שלא כדין ואשר קוזזו בזמנו מסכום הפיצויים אותו קיבל מחב' הביטוח סהר." התובע טען כי יש במקרה זה - "בבחינת חוזה לטובת צד ג'", כאשר צד ג' הוא התובע. ( ר' סעיף 14 לתובענה). 11. נטען כי התנהגות הנתבע חסרת תו"ל ומהווה הפרה של היחסיים החוזיים שבין הצדדים והיא עולה לכדי עוולות נזיקיות רבות. בהקשר זה הפנה התובע לעוולת גזל ועיכוב נכס שלא כדין. עוד נטען כי התנהגות הנתבע פוגעת בזכות יסוד חוקתית של התובע להגנה על קנינו, שכן הכספים שנפסקו לו, נועדו לשמר את רווחת משפחתו ולהבטיח לה קיום הוגן לאחר התאונה. פגיעה בזכות זו, כך נטען, היא בוטה ומנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכי המשפט והצדק אינם יכולים לסבול פגיעה כאמור. 12. התובע טוען כי עובדות תיק זה מהוות דוגמא נוספת למצב האבסורדי והבלתי תקין של התנהלות ועדות הנתבע - שם הנתבע הוא גם צד להליך וגם השופט ביחסיו עם התובע. מצב זה מהווה ניגוד עניינים חמור ופגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, היורד לשורש ההליך וגורם לבטלותו. התובע טען כי יש ליתן לו סעד "בבחינת המשל על "כבשת הרש"" שכן הנתבע "חופן בכיסו את כספי הפיצויים של התובע מחד וגוזל אותם לעצמו מאידך". (ר' סעיף 17 לתובענה). 13. בסיכומיו הוסיף התובע וריכז טענותיו בחמשת ראשי הטענות הבאים: א. התנהלות והתנהגות הנתבע במקרה הפרטני של התובע, נגועה במשוא פנים וניגוד עניינים חמור ולפיכך החלטתו מהווה פגיעה בוטה בעיקרי הצדק הטבעי והיא בטלה מעיקרא. ב. אופן פעולתן של הועדות הרפואיות מטעם הנתבע נגוע בחוסר חוקיות בשל ניגוד אינטרסים. ג. הנתבע פגע בזכות יסוד של התובע (בקניינו) בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. ד. הנתבע חטא כלפי התובע בעשיית עושר ולא במשפט על חשבונו של התובע. ה. עקרונות דיני הנזיקין ודיני העבודה הקוגנטיים, גוברים על שיקולי יעילות וסופיות הדיון. 14. נטען כי עצם זימון התובע לוועדה מטעם הנתבע לאחר שהנתבע כבר קיבל שיפוי מן המבטחת, מהווה התנהלות תוך ניגוד עניינים חמור. נטען עוד כי לנתבע אינטרס ממשי וישיר להקטין את גמלת התובע ולפיכך הועדות הרפואיות, בהן משרתים רופאים המקבלים שכרם מהנתבע, פועלות באמצעות עובדי ציבור הנתונים במצב של ניגוד ענייניים. התובע הפנה בהקשר זה לפסיקה שביקרה את הקשר שבין חברי הוועדות הרפואיות ובין הנתבע. (ר' סעיפים 6-11 לסיכומיו). התובע הדגיש כי במקרה דנן, במיוחד, קם חשש למשוא פנים וניגוד עניינים שכן הנתבע כבר קיבל את מלוא הגמלה הרעיונית שהגיעה לתובע עד גיל 65. 15. התובע מוסיף וטוען כי במועד בו ניתן פס"ד בתביעתו, תוך קיזוז סכומים שעתידים להתקבל באמצעות המל"ל, או לחלופין בעת ששילמה המבטחת לנתבע סכומים שהיו עתידים להיות משולמים לו בעתיד - הפך אותו הסכום לקניינו. מתן אפשרות להפסיק כעת את תשלומי המל"ל החודשיים של אותו סכום, מהווה אפוא פגיעה בקניינו וזאת בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בהקשר זה הודגש כי התובע אינו צד להסכם שבין המל"ל ובין המבטחות ואשר מכוחו קיבל הנתבע את השיפוי בגין הגמלאות וכי אין לפגוע בקניינו בהתחשב בשיקולי היעילות שהנחו את החותמים על אותו הסכם. 16. התובע טען עוד לעשיית עושר ולא במשפט, מאחר ובהתאם לסעיף 328 לחוק, רשאי הנתבע לקבל רק כספים ששילם ושהוא עתיד לשלם לנפגע, ברם כאן קיבל כספים שאין הוא עתיד כלל לשלם לנפגע. התובע הוסיף והתייחס לפסיקה נרחבת שהובאה ע"י הנתבע בתגובתו להמרצת הפתיחה וטען כי יש לאבחן את אותם מקרים. בעניין זה ר' האמור בסעיפים 22-33 לסיכומיו. 17. התובע שב וטען בסיכומיו שבמסגרת תביעת התובע בבית משפט השלום, קבעו המומחים מטעם בית משפט כי - "בכל מקרה אסור לתובע לחזור לעיסוקו כנגן" וזאת לצמיתות. נטען כי במצב זה נבצר מהתובע לשוב ולעסוק במקצועו (גם אם תשונה נכותו הרפואית להבדיל מהתפקודית) ולהתפרנס בכבוד ממקצועו ערב התאונה. (ר' סעיף 17 לסיכומיו). אעיר כי לטענות אלה, לא הונחה תשתית עובדתית. התובע מטעמיו לא הציג את קביעות המומחים בתביעתו וממילא לא ניתן להידרש לטענות. אציין עוד בהערת אגב בלבד כי הסכום שנפסק בסופו של יום לתובע, במסגרת תביעתו, על יסוד פשרה (130,000 ₪ כולל שכ"ט, מע"מ והוצאות) - אינו נראה על פני הדברים, כמתיישב עם אובדן כושר עבודה מלא. טענות הנתבע: 18. הנתבע טוען כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ועדות המל"ל והסמכות בעניין ממין זה, מסורה לבתי הדין לעבודה. נטען כי לתובע היה כבר יומו בבית הדין ואין הוא יכול בדלת האחורית, לשוב ולנסות לתקוף קביעה מחייבת של הערכאה המוסמכת. 19. הנתבע אינו חולק על כך שעת נדונה תביעת הפיצויים של התובע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975, בוצע ניכוי בהתאם לגמלה שהייתה משולמת לו אז. עם זאת מדגיש הנתבע כי עומדת לו מכוח החוק, קרי מכוח הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשל"ה - 1995 הזכות לתבוע שיפוי ודין והשיפוי להתבצע בהתאם לעובדות בפועל, עת שמתבררת תביעת או דרישת השיבוב. 20. עצם זכות המל"ל לתבוע שיבוב מהמבטחת אין בה לפגוע בזכות אחרת העומדת לו להעמיד את הנפגע לבדיקות תקופתיות, אשר מטרתן לבדוק אם חל שינוי במצבו הרפואי ובשיעור נכותו. כך מנגד גם הנפגע זכאי לדרוש בדיקה תקופתית, זאת בהתאם לסעיף 214 לחוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה) התשס"א - 2000 (שהחליפו את תקנות המוסד לביטוח לאומי (ביטוח נכות - קביעת דרגת נכות) התשל"ד - 1974 שקדמו להן). 21. הנתבע טוען כי המצב נקבע תמיד, בהתאם למצב הדברים, בעת התביעה ולא ניתן לשוב ולפתוח תביעה שהסתיימה, הן כאשר הדבר מועיל לנפגע, והן כאשר הוא סבור שנפגע מהשינוי; קח מקרה בו נכות התובע הועמדה במל"ל על 0% וממילא לא בוצע כל קיזוז מתביעת המבטחת ואחר מכן הוכר אחוז נכות גבוה יותר. האם תוכל המבטחת לשוב לנפגע לאחר שהסתיימה תביעתה כנגדו ולטעון כי כעת היא זכאית לקיזוז, שאם לא כן הנפגע מתעשר שלא במשפט, שכן אליה יכול המל"ל עדיין לשוב?! אך ברור שהמבטחת לא תוכל לפתוח התביעה שהסתיימה. ובדומה - מקום בו המל"ל תבע שיבוב, עת שהנכות לא זיכתה בגמלאות עתידיות, ממילא לא יוכל המל"ל לתבוע הגמלאות לאחר מכן, אף שהוא נדרש לשלמן לנפגע ואף ששוויין לא נוכה מתביעת הנפגע כנגד המבטחת. על המל"ל לשלם לנפגע גמלאות, עת שהוא מכיר בהחמרה והוא לא יוכל לחדש תביעתו כנגד המבטחת וכן לא יוכל להישמע כנגד הנפגע בטענה שאין הוא זכאי לתשלום, מכיוון שהגמלאות לא נוכו מתביעתו ו/או משום שאלה לא התקבלו בתביעת השיבוב. 22. גם בעניינו של התובע דנן - ככל שהתובע הוא שהיה מבקש לשוב ולהיבדק וככל שהייתה נקבעת לו נכות גבוהה יותר, היה התובע זכאי לגמלה, בהתאם לנכות המתוקנת ולא היה ניתן לתובעו להשבת חלק מהכספים שקיבל מהמבטחת מחמת העדר קיזוז מתאים. עקרון הסופיות חל על כל הצדדים ואין מקום לסטות ממנו. הנתבע מפנה לכך שעת הגיש המל"ל דרישת שיבוב למבטחת ב- 18.6.02, זו אכן הוגשה בהתאם לנכות שהוכרה באותו מועד וזיכתה בגמלה. העובדה שמספר שנים לאחר מכן קבעה ועדה רפואית מוסמכת במל"ל כי שיעור הנכות של התובע, על פי בדיקתה אז, עומד כבר על 0%, ובהתאם פסקו הגמלאות, אין בה לגרום לשינוי במצב זה. המל"ל מעלה עוד טענות באשר ללשון הבוטה שננקטה בהמרצת הפתיחה וכן מפנה לפסיקה שדחתה בעבר טענות ממין זה ואשר אליה אדרש להלן. 23. באשר לגוף המקרה הפנה הנתבע לעובדות הבאות (שכאמור התובע לא מצא לפרטן): א. התובע נפגע בתאונת הדרכים ביום 7.3.96. ב. הודעה על תאונה כפגיעה בעבודה הוגשה ע"י התובע למל"ל ביום 26.1.97 וזו הוכרה כתאונת עבודה (ר' נספח י' לתשובת הנתבע מיום 11.12.08 להלן :"התשובה"). ג. התובע הגיש בקשה לקביעת דרגת נכות מעבודה ביום 14.6.98. (ר' נספח י"א לתשובה). ד. ועדה רפואית העמידה את נכותו הצמיתה של התובע על 20% ביום 22.5.00 וקבעה כי קביעתה תחול מיום 9.3.96. נקבע שאין מקום להפעלת תקנה 15 מאחר והתובע שב לעבודתו. (ר' נספח י"ב לתשובה). ה. התובע הגיש ערר, ברם זה נדחה בהחלטה מיום 18.7.00.(ר' נספחים י"ג, י"ד לתשובה). ו. התובע סיים תביעתו כנגד המבטחת בפשרה ע"ס 130,000 ₪ ביום 27.12.00.(ר' נספח י"ד1 לתשובה. הסך הנ"ל כולל שכ"ט מע"מ והוצאות). ז. התובע המשיך בערעור על ההחלטות בעניינו לבית הדין לעבודה (בל 1506/01) והוחלט שם כי עניינו של התובע יוחזר לוועדה רפואית לעררים, וזאת ביום 2.7.01. (ר' נספח ט"ו לתשובה). ח. הועדה לעררים קיבלה את הערר והחליטה להפעיל את תקנה 15 ביום 13.3.02 והעמידה הנכות על 30%. (ר' נספח י"ז לתשובה). ט. דרישת השיבוב נשלחה למבטחת ביום 18.8.02 וזו נפרעה ביום 11.9.02. (ר' נספחים י"ח, י"ט לתשובה). י. ביום 6.6.04 זומן התובע לדיון מחדש בדרגת נכותו אך הוא לא התייצב לוועדה הרפואית שהייתה אמורה לדון בעניינו ביום 28.6.04. (ר' נספחים כ' ו- כ"א לתשובה). יא. גם לוועדה נוספת, שנקבעה לדון בעניינו ביום 1.8.04, לא הופיע התובע, שכן ביקש שהות להמציא תיעוד רפואי נוסף בדבר החמרה. בקשת התובע התקבלה ונקבע מועד נוסף לבדיקתו ביום 16.12.04 אז נבדק ע"י ועדה רפואית והוצג כלל החומר הרלוונטי. הועדה אף ביקשה השלמות. (ר' נספח כ"ב לתשובה). יב. החלטת הועדה ניתנה ביום 22.7.05 וזו קבעה כי לא נותרה נכות עקב הטבה משמעותית בתחום הא.א.ג. נקבע כי הנכות עומדת על אפס מיום 30.5.04. (ר' חלק מנספח כב'). יג. ערר התובע על ההחלטה נדחה בהחלטה מיום 17.1.06, (ר' נספחים כ"ג כ"ד לתשובה) וכך גם ערעורו לבית הדין לעבודה, שם העלה כאמור גם את אותם הטעמים שהוא מעלה בתביעה דנן (ר' נספחים כ"ו ו- כ"ז לתשובה). הכרעה: 24. אין מקום לקבל תביעה זו ודינה דחייה; בהתאם לכללי יסוד במשפט בכלל ובדיני הנזיקין בפרט - * המשפט מוכרע בהתאם למצב העובדתי הרלוונטי בעת מתן פסק הדין. ההלכה חלה אף בדיני הנזיקין, בו קיימים נעלמים רבים. הדין מוכרע על בסיס הידוע בעת מתן ההכרעה ומידע שאינו ברור, מושלם בדרך של הערכה, לעיתים על בסיס חזקות. * חרף האמור - מונע הכלל בדבר סופיות הדיון, מהצדדים מלשוב ולפנות לערכאות בעניין שכבר הוכרע וזאת אף עם חל שינוי בהנחות היסוד ששימשו את בית המשפט, עת נתן הכרעתו. סופיות הדיון מונעת את שינוי פסק הדין, אף אם שינוי שחל לאחר שניתן, מיטיב עם אחד מהצדדים או פוגע באחר ואין מקום לטענה של עשיית עושר ולא במשפט, על בסיס אותו שינוי. (כלל זה חל גם מקום בו ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה, כפי שהיה בענייננו). * עת מדובר במקרה בו תובע המוסד לביטוח לאומי השבה ממבטחת, אין הנפגע כלל בעל מעמד בהליכים שבין הנ"ל, אף שזכות המוסד נובעת מקצבה המשולמת לו. התובע מתעלם מכללים אלה וארחיב להלן הדברים. 25. טענות דומות לאלה שמעלה התובע דנן, הועלו כבר בערכאות ונדחו על יסוד הכללים דלעיל, לפיכך אוכל לעשות מלאכתי קלה ולהסתפק בהפניה לאמור באותן הכרעות, שם הורחבו הכללים האמורים; א. בע"א (מחוזי - חיפה) 2538/02 מחאמיד עימאד נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 15.6.03) טען המערער, כמו התובע דנן, כי יש להורות למוסד לביטוח לאומי, להשיב לו סכום שהופחת מתביעתו כנגד המבטחת ושולם למל"ל וזאת לאחר שנקרא לבדיקה מחודשת וחל בעטיה שינוי, לאורו הופסק תשלום הגמלאות. (יצוין כי באותו מקרה הוזמן הנפגע לבדיקה החוזרת, עוד טרם להסדר הפשרה בתביעתו כנגד המבטחת, אך הבדיקה עצמה התקיימה לאחר שההסדר אושר בית המשפט). התביעה שם נדחתה הן ע"י הערכאה הראשונה והן ע"י ערכאת הערעור. בית המשפט הבהיר את מערכת היחסים המשולשת שחלה במקרה ממין זה (הנפגע - המזיק/המבטחת - המל"ל) והבהיר כי טענות הנפגע באשר לסכום הניכוי מתביעתו, נדונות בנקודת הזמן של משפטו שלו. כך גם טענות המל"ל כלפי המזיק נדונות בהתחשב בנקודת הזמן של תביעת השיבוב. נקבע כי טענה לעשיית עושר ולא במשפט אינה יכולה להתקבל כלפי המל"ל, מקום בו עת קיבל המל"ל ההשבה היה הסכום שקיבל ראוי. התעלמות מנקודת הזמן הרלוונטית, לכל אחת מהתביעות, והעלאת טענות באשר לשינויים שחלו לאחר מכן, נוגדת את עקרונות המשפט דלעיל. באשר לטענה כי בפועל התעשר המל"ל שלא כדין לאחר שהסתיימה תביעתו, אמר כבוד סגן הנשיא, ג. גינת, בסעיף 30 להכרעתו: "תביעה בעילה של עשיית עושר, הסומכת ידיה על שינוי בהנחות שנקבעו על ידי בית המשפט (ובעלי הדין) בעת מתן פסק הדין, או על ידי הצדדים להסדר פשרה, הינה דרך עוקפת לבקש מבית המשפט לבחון את הנחותיו מחדש. דינה של טענה כזאת להידחות, כפי שדינה של תביעת עשיית עושר להידחות, כאשר חל, למשל, שינוי מהותי בשער המטבע, כך שניזוק יטען לעשיית עושר של המזיק, מקום בו חושב ההיוון על פי הנחה הגיונית ומקובלת, אך כעת ערך הפיצוי שבידי הניזוק פחת. הדוגמאות לטענה של עשיית העושר, על מנת לברר מחדש מצבו של הניזוק לאחר מתן פסק דין בעניינו, הן רבות ומגוונות. ראו מקרה בו הוחמר הנזק לאחר מתן פסק הדין. באם הייתה התביעה מתבררת כיום אין ספק שהניזוק היה זכאי לפיצוי גבוה יותר. לא נאפשר לו לטעון נגד החייב כי עשה עושר על חשבונו בכך שהסתיימו ההליכים בנקודה בה היה הנזק נמוך יותר. כך גם לא תתקבל טענת מזיק לעשיית עושר של הניזוק, מקום שנפסקו לניזוק פיצויים על סמך נכות תפקודית מסוימת, כאשר בפועל עובד הניזוק ומשתכר יותר מהצפוי. בכל אחד מהדוגמאות הרבות שניתן לחשוב עליהן, יש כדי לתאר סכום "אמיתי" שנשאר אצל אחד הצדדים, בניגוד למצב אותו העריכו בעת פסיקת הדין. אין בכל אלה כדי לבסס עילת תביעה מוכרת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט". יוער כי אף באותו מקרה נטען לחוסר תו"ל של המל"ל ואף טענה זו נדחתה. נקבע כי עצם העובדה שנוצר לכאורה רווח למל"ל לא די בה כדי להוכיח חוסר תום לב, מה גם שבאותו מקרה, בדומה למקרה דנן, חלפו כשנתיים עד לבדיקה המחודשת. התובע טוען כי עובדות מקרה זה שונות, משום ששם התבקש בית המשפט לבחון הנחותיו מחדש, בעוד כאן - מבוקש לכבד את שנקבע בהחלטת בית המשפט ביחס לסכומים (ר' סעיף 24 לסיכומי התובע). אודה כי לא הבנתי ההבחנה הנטענת ואף ששבתי ועיינתי שוב בעובדות אותו מקרה, לא מצאתי שיש מקום לאבחן בין המקרים. בשני המקרים דובר בתביעה של הנפגע שהופנתה למל"ל על יסוד שיפוי שקיבל האחרון ולנוכח שינוי במצב הנפגע, לאחר שהמל"ל כבר קיבל השיפוי. באשר לטענות התובע כאילו מבוקש לכבד החלטת בית משפט ביחס לסכומים ש"נפסקו" לו (ר' שם) או בלשון אחרת הטענה כאילו בית המשפט העריך את נזקו טרם להפחתה ויש אפוא לכבד את הנזק שנישום ע"י בית המשפט - אזכיר כי התובע חתם על הסכם פשרה וממילא לא הייתה כלל הכרעה כאמור (ככל שיש כלל לדבר נפקות). ב. בע"א (מחוזי- י-ם) 2107/01 גדסי פלטי נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 17.3.02 כבוד השופטים י. עדיאל, א"צ בן זימרה, מ. מזרחי), הועלו טענות דומות. באותו מקרה, בשונה מענייננו, נדונו במסגרת אותה הכרעה, תביעת הנפגע, המבטחת והמל"ל ולאחר מכן, עם הפסקת תשלום הגמלאות, ביקש הנפגע להשיבן לו, משאלה נוכו מהסכום שקיבל מהמבטחת. אף כאן דחו שתי הערכאות את הטענה וזאת אף שכל צלעות המשולש נבחנו במסגרת אותה תביעה. ערכאת הערעור נימקה את דחיית הערעור בארבעה ראשים; ראשית - נקבע כי הנושא של הניכוי הוכרע בפסק הדין, לרבות דחיית הטענה שאין לבצע הניכוי, מחמת אפשרות שבעתיד תבוטל הגמלה וממילא קיים מעשה בין דין. שנית - נקבע שאין יריבות בין הנפגע לבין המל"ל, שכן מדובר בתביעת המל"ל המופנית למבטחת. שלישית - נקבע כי כלל סופיות הדיון תומך בדחיית הטענות, ורביעית - נקבע כי זכות המל"ל מבוססת על תקנות הביטוח הלאומי (היוון) התשל"ח - 1978 ואלה מבוססות על הגמלה המשתלמת בעת ביצוע ההיוון ואינן מביאות בחשבון, שינויים עתידיים בגובה הגמלה. נקבע כי תקנות אלה, אינן רק כלי לחישוב הגמלה, אלא הן קובעות למעשה את היקף זכות השיפוי של המוסד. וכך הייתה לשון ההכרעה באשר לראש השני והשלישי (ר' נספח ו' לכתב התשובה): "שנית, אנו סבורים שאין בעניין זה יריבות בין המערער לבין המוסד לביטוח לאומי. המוסד לא תבע שיפוי מהמערער, שכלפיו אין לו גם עילת תביעה שכזאת, אלא את המזיק - קופת חולים. העובדה שזכותו של המוסד לתבוע שיפוי מהמזיק מהווה עילה לניכוי סכום הגמלאות מסכום הנזק שנפסק לזכות המערער כלפי המזיק, אינה הופכת את הכספים ששולמו על ידי המזיק למוסד לכספיו של הניזוק, ואינה מקימה לאחרון עילת תביעה כלפי המוסד. שלישית, הדין בעניין זה, כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, הוא שניכוי גמלאות המל"ל מתבצע לפי הגמלאות כפי שהן משתלמות בעת מתן פסק הדין. אמנם קיימת תמיד אפשרות שסכום הגמלאות ישתנה בעתיד. אלא ששינויים כאלה מאפיינים כל פסק דין בנזיקין, והם יפים לגבי סכומי הנזק, כמו גם לגבי סכומי הניכוי. חרף העדר וודאות המאפיין תביעות בנזיקין, הכלל של סופיות הדיון מחייב, כי במקום שסכום הנזק נפסק כמקשה אחת, לא יפתח הדיון מחדש כל אימת שחל שינוי בהנחות שעמדו ביסוד חישוב הנזק, כמו גם בהנחות שעמדו ביסוד הניכוי. הדברים יפים כמובן, לשני הכיוונים. כך הדין במקום שבו גמלאות המוסד לביטוח לאומי עולות במהלך השנים מעבר לגמלאות ששולמו לניזוק בעת ביצוע הניכוי בפסק הדין, בין בשל החמרה במצבו של הניזוק ובין בשל הגדלה ריאלית בסכומי הגמלאות. במקרים כאלה, המוסד, שכבר קיבל שיפוי על תשלומי הגמלאות, אינו זכאי לחזור אל המזיק ולדרוש שיפוי נוסף וגם המזיק איננו זכאי לחזור אל הניזוק ולדרוש הגדלת סכום הניכוי. הוא הדין במקרה ההפוך, שבו פוחתות גמלאות המוסד או שתשלומן נפסק כליל". העמדה שאין לנפגע יריבות כלפי המוסד לביטוח לאומי והעמדה שאין לו זכות בכספים שהועברו למל"ל - נאמרה במקרה זה, על אף שכאמור בעת ביצוע הניכוי התבררו בו זמנית שלושת צלעות המשולש (הנפגע - המזיק/המבטח - והמל"ל), ממילא הדברים יפים מבחינת קל וחומר, מקום בו - - תביעת הנפגע התבררה בנפרד, - לא ניתן כלל פסק דין בתביעת הנפגע אלא הוסכם בה על פשרה, - והמל"ל לא נדרש אף לכל תביעה, אלא קיבל השיפוי, בעקבות פניה ישירה למבטחת, פניה בה לא היה כל חלק או מעמד לנפגע, אך שהיא נערכה על בסיס זכויותיו. אם לא ניתן לשוב ולפתוח תביעה אחת בה מעורבים כל הצדדים הרלוונטיים ונקבע שהנפגע אינו בעל מעמד להעלות טענות כלפי המל"ל - הדברים יפים מבחינת קל וחומר, עת שלא התקיים כלל הליך משותף בין שלושת הגורמים הנ"ל. (לעניין ניסיון התובע לאבחן גם מקרה זה, ר' האמור בסעיף 31 לסיכומיו). ג. בת.א. (שלום-ירושלים) 6293/03 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 4.7.06), נדונה טענת השבה דומה אך הפעם הוגשה התביעה על ידי המבטחת עצמה, להבדיל מהנפגע. כבוד השופט יעקובי הפנה להלכת אררט (דנ"א 10114/03 אררט נ. המל"ל, פ"ד נ"ח(1) 103), שם נקבע כי מקום בו חל ההסכם שבין המל"ל ובין המבטחות, יש להפחית גמלאות, אף מקום שבעת ההפחתה היה ידוע כי קיימת סבירות שאלה לא תשולמנה בהתאמה בעתיד והוסיף ואמר: "אין ספק, כי הדברים שנאמרו ע"י השופט ריבלין, רלבנטיים לעניינינו, ואולי אף באופן מובהק יותר, שכן, במקרה דנן, חישוב הסכום לשיפוי, נעשה ע"י המל"ל, בהסתמך על כל הנתונים שהיו ידועים לצדדים במועד דרישת התשלום. העובדה, שלאחר ביצוע דרישת התשלום בהתאם להסכם, ולאחר החתימה על כתב השחרור והפטור, השתנו הנתונים, אין בה כדי להעלות או להוריד, שכן במועד החתימה על ההסכם הכללי עם המל"ל, הובאו בחשבון גם שינויים עתידיים, שעשויים להתרחש. שינויים אלה עלולים לפעול לעתים לרעתה של חברת הביטוח (כמו במקרה דנן), אך אין ספק, כי בהרבה מקרים אחרים, עשויים לפעול גם לטובתה (כגון, במקרה, שבו הנפגע חי במשך שנים רבות יותר ממה שנלקח בחשבון בעת ביצוע החישוב, או כאשר חלה החמרה במצבו הרפואי, ושעור נכותו גדל). יש לזכור גם, שבצד הסיכונים שלקחה על עצמה חברת הביטוח בהסכם, היא זכתה גם ביתרונות רבים, שהעיקרי שבהם הוא הדרישה לשיבוב באחוזים מופחתים בהרבה, מסך הגמלאות שהמל"ל משלם לנפגע, וזאת למרות שהיא עצמה זכאית לניכוי מלא שלהן, מסך הפיצויים שהיא מחויבת לשלם לנפגע. אם יורשה לי, אצטרף גם אני להשערתו של כב' השופט רובינשטיין בדיון הנוסף, כי "בשקלול של מאזני הרווח וההפסד לאורך השנים, לא ידה של הרשות הציבורית (המל"ל - ר.י.) הייתה על העליונה" (ראו דבריו, שם). לאור כל האמור לעיל, ברור גם, שאין מדובר כאן בעשיית עושר שלא כדין מצד המל"ל, או בחוסר תום לב מצדו, שכן, כאמור, הסיכון שלקחה על עצמה התובעת, שהתממש במקרה זה, וזיכה את המל"ל בסכום גבוה יותר ממה שהיה אמור לקבל, לו נעשה חישוב לפי התגמולים ששילם בפועל לנפגע, הוא סיכון מחושב, המתקזז עם מקרים אחרים, שבהם מתממשים סיכונים שהמל"ל לקח על עצמו, והוא נאלץ להסתפק בסכום נמוך יותר מזה שהיה מקבל לו הייתה דרישת התשלום מחושבת לפי התגמולים ששילם בפועל. על כגון דא נאמר בדנ"א 10114/03 הנ"ל (בסעיף 18 לפסק דינו של כב' השופט ריבלין) כי: "גם טענתה של חברת הביטוח בדבר עשיית עושר שלא כדין אין בה ממש, מתוך ש'העושר' הנטען מעוגן בהסכם שבין הצדדים". הגישה, שנתקבלה בדנ"א 10114/03 הנ"ל, מתיישבת גם עם התפיסה הכללית של המשפט לעניין נזקי גוף, אשר בו יש צורך לשום תמיד את גובה הפיצויים לעתיד, על סמך הנחות והסתברויות, ולא על סמך ידיעה וודאית באשר למה שעתיד להתרחש. משנעשה כך, בא הקץ להתדיינות, ואין מקום לחזור ולדון בדברים, גם אם לאחר הסדר פשרה, או מתן פסק דין, מתרחש דבר מה, שאינו תואם לאשר נחזה (ראו, למשל: ע"א 30/80 מדינת ישראל נ' אשר, פ"ד לה(4) 788, 793; ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא(1) 577, ועוד ועוד). יש להוסיף ולומר, שכאשר מדובר בשינוי כמו זה שהתרחש במקרה דנן, יש מקום לאמץ את הגישה הנ"ל ביתר שאת, שכן שינוי עתידי מסוג כזה, הוא צפוי אף יותר משינויים אחרים. זאת מכיוון שזכות המל"ל, להעמיד את הנפגע לבדיקות תקופתיות, שמטרתן לבחון האם חל שינוי במצבו הרפואי ובשעור הנכות שלו (ומנגד, זכות הנפגע לדרוש בדיקות תקופתיות כאלה) מעוגנת בסעיף 214 לחוק הביטוח הלאומי, וכן בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (בדיקה מחדש ותביעה חדשה), התשס"א-2000 (שהחליפו את תקנות המוסד לביטוח לאומי (ביטוח נכות) (קביעת דרגת נכות), התשל"ד-1974, שבוטלו בסעיף 7 של התקנות החדשות). "   (ההדגשות שלי - ע.ז.). אעיר כי גם במקרה דנן, כמו במקרה שם, ההשבה מהמבטחת אל המוסד לביטוח לאומי הייתה מכוח ההסכם שביניהם (בעניין זה ר' נספח יח' לתשובה, שם מבוקשת השבה רק של 80% מגובה הקצבה המהוונת, זאת בהתאם להסכם שבין המבטחת ובין המל"ל, אשר הנפגע אינו צד לו). צודק התובע בטענתו שההסכם אינו מחייב אותו ואין בו כדי לגרום לפגיעה בזכויותיו משאינו צד להסכם - עם זאת, אין התובע יכול גם לפגוע במערכת ההסכמית שבין המל"ל ובין המבטחת ולמעשה אין לו מעמד במערכת היחסים שבין הגופים הנ"ל. ככל שנגרמת במקרה דנן פגיעה בתובע (ולכך אדרש להלן), זו אינה קשורה בהסכם אלא בכללים המשפטים דלעיל ובכללם הכלל המונע מהתובע מלשוב בו כיום מהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין וזאת בדרך של קבלת תשלומים נוספים מצד ג' (דהיינו המל"ל), שכלל לא היה צד לאותו הסכם. 26. הנתבע הפנה בתשובתו לפסיקה נוספת, אך לטעמי די באמור לעיל. משאיני נדרשת לפסיקה הנוספת שהביא הנתבע, ממילא גם איני נדרשת לניסיונות התובע לאבחנה. 27. העולה מן המקובץ; הנפגע אינו צד למערכת היחסים שבין המבטחת ובין המל"ל, (בין שזו מתנהלת מכוח ההסכם שביניהם ובין שזו מתנהלת מכוח ההוראה שבסעיף 328 לחוק) ואין לו כלל מעמד להעלות טענות באשר לכספים המועברים בין אותם גופים, בהליכים להם לא היה צד. מצב זה מתקיים על אף שהכספים המועברים בין אותם גופים, נובעים ממצבו הרפואי, ברם לא די בעובדה זו, כדי להקים לו זכות קניינית כלשהי בכספים שהועברו. תביעת הנפגע כלפי המבטחת נדונה בהתאם למצב העובדתי במועד אותה תביעה וכן תביעת השיבוב של המל"ל נידונה בהתאם למצב העובדתי בעת אותה תביעה ואין להעלות טענות של עשיית עושר ולא במשפט, כלפי מי מהצדדים לאותם הליכים, כל עוד בעת ההכרעה באותן תביעות שולם התשלום הראוי. הכלל בדבר סופיות הדיון מונע העלאת טענות באשר לאירועים שחלו לאחר אותן הכרעות וכלל זה חל באופן הדדי - הן עת שחל שינוי בעטיו עלה סכום הגמלאות המשולמות והן עת חל שינוי בעטיו פחת סכום הגמלאות (או אלה אף בוטלו כליל), הכול לאחר ששולמו כבר כספים על בסיס המצב הרפואי, טרם לשינוי. 28. עת חלה החמרה במצב הנפגע לאחר מתן פסק הדין כנגד המבטחת ולאחר שיבוב הגמלאות למל"ל - על אף שהמל"ל יידרש להעלות את סכום הגמלאות שישלם לנפגע הוא לא יוכל לשוב בעניין זה לא למבטחת ולא לנפגע (בטענה שלא בוצע ניכוי נכון מהפיצוי ששולם לו מהמבטחת). באותו אופן לא יכול מנגד גם הנפגע לשוב אל המל"ל, באשר לסכום שנותר בידי המל"ל בעקבות תביעת שיבוב כנגד המבטחת ולנוכח שינוי בהיקף הגמלה. משמעות קבלת טענות התובע תהא כי לא יהא ניתן לממש האפשרות לביצוע בדיקות תקופתיות והמל"ל יהא מחויב להמשיך באותם תשלומים חודשיים, גם מקום בו בחלוף הזמן חל שיפור משמעותי, או להיפך הורע משמעותית מצב הנפגע. תוצאה זו לא ניתן לקבל. 29. יש לזכור כי נכון לעת הזו, קיימת במל"ל קביעה כי לא נותרה לנפגע נכות ובכל זאת על בסיס הכלל של סופיות הדיון, נותרים בידיו הכספים שנפסקו לו בתביעתו כנגד המבטחת (סכום כולל של 130,000 ₪, ר' נספח י"ד1 לתשובה). כשם שלא תתקבל טענה לעשיית עושר ולא במשפט ביחס לכספים שנותרו בידי הנפגע כך גם אין לאפשר לנפגע לתבוע את המל"ל באותה העילה. הן התשלום ששולם לנפגע והן התשלום ששולם למל"ל היו נכונים ביחס למועד בו שולמו ודי בכך. בנוסף - לנפגע אין כאמור כלל יריבות כלפי המל"ל ביחס לכספים שהועברו בין המבטחת ובין המל"ל. 30. באשר לעובדות הספציפיות של המקרה שבפניי (אשר התובע לא טרח לפרט בתובענה והן פורטו כאמור רק בתגובת הנתבע), יש ליתן את הדעת גם לעובדה שעת בוצעו הניכויים של הגמלאות בתביעה כנגד המבטחת (בהנחה שהופחתו) עמדה הנכות על 20%, ברם עת נדרשה המבטחת לשפות המל"ל עמדה הנכות כבר על 30%, לנוכח ההפעלה המאוחרת של תקנה 15 (ר' לעיל ס' 23ח'). וכי נאפשר במקרה ממין זה, למבטחת לשוב לנפגע ולבקשו להשיב חלק מהפיצוי, בטענה שלאחר הסכם הפשרה, עלתה הגמלה שקיבל והמבטחת נדרשה לשפות המל"ל, בהתאם לאותה גמלה, אף שהניכוי היה בהתאם לגמלה נמוכה יותר?! נראה כי התשובה ברורה. המבטחת לא תוכל לשוב לנפגע במקרה זה ומנגד גם לא תוכל להישמע כלפי המל"ל בטענה שמתביעת הנפגע הופחת רק סכום נמוך יותר. המבטחת תהא חייבת לשלם לכל אחד מהתובעים, בהתאם למצב העובדתי במועד כל תביעה. כלל זה על-פיו הדין מוכרע בהתאם למצב העובדתי במועד התביעה וכן הכלל המונע פתיחת ההכרעות על בסיס שינויים עובדתיים מאוחרים, רלוונטי לשלושת צלעות המשולש. 31. תביעה ממין זו שבפניי, יכולה הייתה להתקבל אם היה מוכח כי ביסוד ביטול הנכות והגמלאות עמד חוסר תו"ל של המל"ל, ברם הוכחה ממין זה לא הונחה בפניי. אין אני סבורה שעצם העובדה שהנפגע זומן לבדיקה חוזרת, במועד המאוחר לקבלת השיפוי ע"י המל"ל, די בה להעיד על חוסר תו"ל. יש לזכור כי המל"ל רשאי לזמן לבדיקה חוזרת מעת לעת ועל יסוד בדיקה ממין זה, הוא עשוי גם להידרש להגדלת הגמלה, מקום בו תימצא החמרה (בעניין זה ר' האמור לעיל בסעיף 23 יא' - עת הנפגע ביקש שהות לאסוף מסמכים לתמיכה בטענת החמרה). יש לזכור עוד כי במקרה דנן, הפניה לבדיקה החוזרת הייתה מעל לשנתיים לאחר הקביעה הקודמת ועסקינן בפרק זמן משמעותי, במהלכו אכן יכולים להתרחש שינויים במצב הנכות. 32. אציין כי אף שניתנה במסגרת תיק זה שהות לתובע לשוב למל"ל ולטעון להחמרה ובית המשפט אף נאות להמתין להחלטה נוספת שם - לא פעל התובע באופן נמרץ לקידום עניין זה והסתפק בהעלאת טענות סתמיות והטחות אשמה כנגד הגורמים במל"ל. (בהקשר זה ר' הודעות שהגישו הצדדים מיום 8.7.09 ועד ליום 19.7.09). ההנחה כי קיימת נכות כיום, חרף הקביעות במל"ל ממילא אינה מבוססת בדרך כלשהי. נראה כי ככל שהתובע סבור שאין ממש בקביעה האחרונה המעמידה נכותו על 0%, עליו לפעול לשינוי קביעה זו באופן ישיר. כל עוד זו עומדת בעינה אותה קביעה, עליו גם לזכור כי הוא קיבל פיצוי גבוה בתביעתו כנגד המבטחת, על אף שניתן לטעון, על יסוד קביעת המל"ל, שאותה נכות שהייתה אז - חלפה. 33. באשר לטענה שהנתבע פגע בזכות הקניין של התובע בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו - טענה זו לוקה בהנחת יסוד שגויה, כאילו לתובע זכות קניין בכספים המועברים בין המבטחת ובין המל"ל. כפי שנאמר בפרשת גדסי דלעיל - "העובדה שזכותו של המוסד לתבוע שיפוי מהמזיק מהווה עילה לניכוי סכום הגמלאות מסכום הנזק שנפסק לזכות המערער כלפי המזיק, אינה הופכת את הכספים ששולמו על ידי המזיק למוסד לכספיו של הניזוק." לתובע אין זכות קניין בכספים שהועברו בין גופים אחרים וזאת אף אם היקף הכספים שהועברו היה פועל יוצא של מצבו הרפואי. אעיר עוד כי במקרה דנן לא הונחה אף התשתית הראייתית באשר לסכומים שהופחתו כביכול בתביעת התובע, משזה לא טרח להגיש מסמכים מאותו התיק (כגון חוו"ד של רופאים שמונו, תחשיבי נזק, חוו"ד אקטוארית שהוגשה באותו התיק וכיו"ב) ואף הסכם הפשרה שהתקבל שם לבסוף, הוצג רק ע"י הנתבע. 34. התובע בסיכומיו נדרש גם לעניין ההסכם שבין המל"ל ובין חברות הביטוח. אין אני סבורה שעניין זה נוגע לשאלה שעומדת לדיון בתובענה דנן ומטעם זה אני נמנעת מלהתייחס לאותן ההערות. אסתפק באמירה כי ההלכות דלעיל חלות בין אם השיפוי הינו מכוח ההסכם ובין אם זה מכוח סעיף 328 לחוק ובשני המקרים אין כאמור לנפגע מעמד במערכת היחסים שבין המבטחת ובין המל"ל ואין לו כל זכות בכספים המועברים בין גופים אלה. 35. באשר לטענות התובע בדבר היות המומחים הרפואיים במצב של ניגוד עניינים, אין אני מוצאת מקום לקבל גם טענות אלה; ראשית - התובע לא שטח כלל תשתית עובדתית הנדרשת להעלאת הטענות. לא הובהרה מערכת היחסים שבין המומחים ובין המל"ל, לא ידוע כלל מה ידוע להם על תשלומים שבוצעו בעבר, בין מהמל"ל לנפגע ובין מהמבטחת למל"ל וממילא לא ניתן להעלות הטענות בעלמא. שנית - יש לזכור כי לא אחת מגיש אף המל"ל ערעור על קביעות אותם מומחים וממילא אין מקום לאמירה פשטנית כאילו בהכרח פועלים המומחים בהתאמה לאינטרס המל"ל. שלישית - קיים קושי בכך שהתובע מקבל את קביעות אותם מומחים, מקום בו הם מעניקים לו 30% נכות, אך עת קביעתם שונה, הוא מעלה טענות באשר לאפשרותם לבחון באופן מקצועי, עניני ונטול שיקולים זרים, את היקף פגיעתו. אין מקום להעלאת הטענות, עת שמתקבלת החלטה שאינה עולה עם אינטרס התובע, מקום בו לא הועלו טענות דומות עת שההחלטות תאמו את האינטרסים שלו. 36. התובע הפנה עוד להבדל שבין נפגע המקבל גמלה מהמל"ל במסגרת מחלקת נכות כללית ובין נפגע המקבל גמלה במסגרת מחלקת נכות מעבודה. לטענתו יש מקום לדין שונה במקרה האחרון, מאחר והנפגע למעשה ביטח את עצמו במשך כל חייו. אין אני מוצאת מקום לקבל טענה זו. הנפגע מבטח עצמו למקרה ויפגע ומצבו הרפואי יצדיק תשלום גמלה, ברם אין משמעות הביטוח כי ימשיך לקבל הגמלה גם כאשר חל שינוי במצבו אשר לעמדת המל"ל אינו מצדיק קבלת הגמלה. השוני בין שתי הגמלאות עניינו בדרישות המהוות תנאי לקבלת כל גמלה ושוני בגובה כל גמלה, אך לא די בהבחנה בין הגמלאות כדי למנוע ביצוע בדיקה חוזרת של המצב הרפואי. 37. מאחר ולא מצאתי לקבל אף אחת מטענות התובע איני נדרשת לשאלה האם במסגרת סיכומיו הרחיב התובע חזית טענותיו שלא כדין (ר' סעיף 2 לסיכומי הנתבע). עוד איני רואה צורך להידרש לשאלה האם היה מקום לדחות התובענה על הסף וכן לא לשאלה מהי נפקות ההכרעה בבית הדין לעבודה, ביחס להליך דנן. גם ללא הכרעה קודמת זו, הייתי מוצאת כאמור לדחות התביעה לגופה. 38. בשולי הדברים אעיר עוד כי נראה שהיה מקום למחוק התביעה מחמת העדר תשלום אגרה מתאימה, שכן על אף שעסקינן בתובענה לקבלת סעד הצהרתי, מדובר למעשה בתביעה לתשלום כספי והלכה ידועה היא כי - "... בדרך כלל אין להיעתר לתובענה לסעד הצהרתי בלבד, אם התובע יכול להשיג את מבוקשו בתובענה, שבה יתבע את מלוא הסעד הממשי. במקרה כזה תובענה הצהרתית תקובל רק אם התובע יצביע על קיומו של אינטרס לגיטימי לפיצול הדיון ועל הסתפקות בהצהרה בשלב זה." ר' אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 389. ברם משהנתבע לא העלה טענה זו ומאחר שממילא אני מוצאת לדחות התובענה גם לגופה - לא ארחיב אף בכך. בהמשך לכל האמור אני דוחה התובענה. משהומלץ לתובע למשוך תביעתו מהטעמים דלעיל (ר' הפרוטוקול מיום 17.12.08) אך הוא עמד על מתן הכרעה וכן בהתחשב בכך שאותן טענות הועלו כבר במסגרת בית הדין לעבודה והתובע היה מודע לטענות הנתבע עוד טרם להגשת התובענה - איני רואה מקום להימנע מהטלת הוצאות, אף בהתחשב במהות העניין. התובע ישלם אפוא לנתבע בגין שכ"ט באת כוחו סך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.החזר כספינכותביטוח לאומי