קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי על מכירת מניות: התובע, נתן ארגמן שימש יחד עם הנתבע אלכסנדר רוזיאק, ובנו של הנתבע ירון רוזיאק כבעל מניות בחברת "טכנו ראלקו" בע"מ (להלן: "טכנו ראלקו") וחברת טכנו ראלקו מוצרי צריכה בע"מ (להלן:"מוצרי צריכה"). ביום 18.2.01 נחתמו בין התובע לנתבע שני הסכמים לפיהם התחייב הנתבע למכור לתובע חלק ממניותיו בשתי החברות : בטכנו ראלקו - 817 מניות רגילות תמורת הסך של 150,000 דולר ובחברת מוצרי צריכה- 1000 מניות רגילות תמורת הסך של 50,000 דולר. (ההסכמים צורפו כנספח א' לתצהיר התובע). כעולה מכתב התביעה התובע שילם לנתבע ביום החתימה על ההסכמים סך של 615,450 ₪ שהיוו אותה עת 150,000 דולר. תנאי להסכמים היה שחרור הנתבע מערבויותיו לבנקים השונים. כמפורט בכתב התביעה חרף כל ניסיונות הצדדים לשחרר הנתבע מערבויותיו לא הסכימו בנק לאומי ובנק הפועלים לשחרור הערבויות. משכך לא הועברו לידיו המניות. על כן הגיש תביעה בסדר דין מקוצר להשבת הסכומים ששילם לנתבע. הנתבע בבקשת הרשות להגן טען שהסכים למכור מניותיו לתובע וקיבל ממנו הסך שצוין לעיל. לטענתו לא התקיים התנאי היסודי והמוקדם להעברת המניות שהינו שחרורו מכל ערבויותיו. לטענתו לאחר החתימה על ההסכמים העביר המניות לעו"ד הנאמן בהתאם לאמור בהסכם עו"ד ציטבר, והפסיק פעילותו בחברות. לעומתו התובע המשיך לנהל החברות ולהנות מתנאי שכר מופלגים. במהלך השנים שבין 2001 ועד לשנת 2005 העביר לעצמו התובע את הפעילות שהיתה בחברת טכנו ראלקו בתחום המקרנים שהיתה רווחית ומצליחה, ולמעשה רוקן החברות מכל נכסיהן ועל כן הדרישה כיום להשבה וביטול של ההסכם נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב ואין כל מקום להורות על השבה כיום. כן טען שהתובע הוא שהפר התחייבויותיו ומאחר והתובע לא ביטל ההסכמים בזמן סביר מדובר בשיהוי קיצוני שאינו מצדיק השבה. עוד טען לזכות קיזוז הקיימת לו בגין נזקים שהינם תשלומי משכורת לאורך כל השנים, והעובדה שאינו יכול להשתמש בפקדונות המופקדים בבנק מאחר ומשמשים הם כבטחון לחברות . לאחר שהנתבע קיבל רשות להגן מפני התביעה, הגיש הוא תביעה שכנגד לצו הצהרתי שיצהיר שהוא זכאי לקבל פיצוים מהתובע שיעמידוהו באותו מצב בו היה נמצא אלמלא התקשר בהסכמים משנת 2001 עם התובע, אם תתקבל תביעת התובע להשבה שכן נגרמו לו נזקים רבים בגין התקשרותו זו. התובע הגיש הודעה לצד ג' בתביעה שכנגד כנגד בנו של הנתבע, ירון רוזיאק, אשר היה אף הוא בעל מניות בחברות נשוא תיק זה. במסגרת הליך גישור שהתנהל בין הצדדים הסכים הנתבע למחוק התביעה שכנגד לאור רצונו שלא להרחיב את מעגל הסכסוך גם כלפי בנו ירון, כך פורט בהסכם הגישור. משכך נותרה לדיון התביעה העיקרית. העובדות אותן למדה אני מהמסמכים הינן כדלקמן: הנתבע הוא שהקים בשנות השבעים את קבוצת החברות שכללה את שתי החברות לגביהן נערכו ההסכמים נשוא תיק זה וכן חברה נוספת שהינה חברה בורסאית בשם טכנו ראלקו סוכנויות בע"מ. במהלך שנות ה-80 צירף הנתבע את התובע שהיה עד אז עובד בחברות כבעל מניות בשלוש החברות. כן צורף בנו של הנתבע ירון רוזיאק כבעל מניות בשלוש החברות. ביום 26.9.00 נחתם הסכם בין שלושת בעלי המניות, התובע, בנו והנתבע לבין מר שאול זילברשטיין לפיו קנה הוא את מניותיהם בחברה הציבורית כנגד תשלום סך כספי ששולם לכל אחד מבעלי המניות. (ההסכם צורף כנספח ו' לתצהיר התובע). ביום 18.2.01 נחתמו שני ההסכמים, נשוא תביעה זו לפיהם רכש התובע חלק ממניות הנתבע בשתי החברות. בהסכמים הופיע סעיף זהה לפיו: "תנאי לביצוע העברת המניות על פי הסכם זה הינה שחרור מלא של המוכר מהערבויות והבטוחות האישיות אותן העמיד לחברה בבנקים השונים. הצדדים יעשו את מירב המאמצים על מנת לשחרר את המוכר מהערבויות והבטוחות האישיות כאמור, עד ליום 30.6.01.". בהתאם לסעיף 2 להסכמים מניות הנתבע לאחר החתימה על ההסכמים הוחזקו בנאמנות אצל עו"ד ציטבר שהיה אותה עת עו"ד החברות עד להתמלאות התנאי של שחרור הנתבע מערבויותיו. במקביל לחתימת ההסכמים מפברואר 2001 למכירת מניות הנתבע לתובע, נחתמו הסכמים בין הנתבע לבנו ירון רוזיאק ולנכדו אורן שניידר לפיהם העביר הנתבע ללא תמורה את יתרת המניות של שתי החברות שנשארו ברשותו לידיהם (ההסכמים צורפו כנספח ז' לתצהיר התובע). חרף ניסיונות הצדדים לא שוחרר הנתבע מערבויותיו בבנק לאומי. ביום 29.5.05 פנה התובע והודיע לנתבע על ביטול ההסכמים ודרש את השבת הסכומים ששילם לנתבע. בנק לאומי בסופו של יום מימש פיקדון אישי של הנתבע בהיקף של 67,000 יורו, וכן פיקדון בסך של 415,097 ₪ ששועבדו לטובת הבנק להבטחת התחייבות החברה, בספטמבר 2005. דיון משפטי: הן לגרסת התובע והן לגרסת הנתבע ההסכמים משנת 2001 לא קוימו שכן הנתבע לא שוחרר מערבויותיו לבנק לאומי (להלן:"הבנק"), כחלק מתנאי ההסכם. טוען התובע שהתנאי לשחרור הנתבע מערבויותיו הינו תנאי מתלה אשר התנה מראש את כניסתם לתוקף של התחייבויות התובע והנתבע, כאשר במידה והתנאי המתלה אינו מתממש אזי בהתאם לסעיף 29 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973, מתבטלים ההסכמים למפרע. מנגד טוען הנתבע שעל התובע היה להוכיח התקיימות התנאים המוקדמים המקנים לו הזכות לביטול ו/או לאכיפה ואולם התובע מודיע שהתנאים לא התקיימו ולפיכך לא קמה הזכות לביטול ההסכמים שכן לא היתה כל הפרה מצד הנתבע להסכמים אלה. במחלוקת בין הצדדים מצדדת אני בגישת התובע. כפי שצוטט לעיל הסעיף הרלוונטי להסכם קובע שהתנאי לביצוע העברת המניות על פי הסכם זה הינה שחרור מלא של המוכר מהערבויות והבטוחות האישיות אותן העמיד לחברה בבנקים השונים, מכאן למדה אני שבפני תנאי מתלה שאם לא יבוצע והנתבע לא ישוחרר מערבויותיו אזי לא יבוצע הליך העברת המניות. אחת השאלות המרכזיות בתיק זה הינה על מי חלה החובה לשחרר הנתבע מערבויותיו לבנק. לשון הסעיף קובעת ששני הצדדים גם יחד יעשו מירב המאמצים. מעדויותיהם התרשמתי שטרם חתימת ההסכם לא נערך על ידי מי מהם כל בירור מעמיק עם הבנק לתנאים לשחרור הנתבע מערבויותיו. כך העיד התובע שלא בירר זאת בבנק קודם לכן (ראה עמ' 33 שורות 10-11 לפרוטוקול ). עולה מעדותו שידע על עמדת הבנק רק לאחר יוני 2001. אומנם הנתבע העיד שהיה בבנק טרם עריכת ההסכם והבנק הסכים לשחרורו, כך חזר והעיד, אולם למעשה עמדת הבנק כפי שעלתה מעדותו היתה שתנאי לשחרור מערבויותיו הינו מתן בטחונות אחרים (ראה עמ' 55 שורות 7-8). דהיינו לא היה כל הסכם עם הבנק לפני החתימה על ההסכם בין התובע לנתבע. ברור הוא שהבנק ידרוש בטחונות אחרים כנגד ערבויות הנתבע הקיימות בבנק כבטחון לחובות החברות לבנק וזאת כתנאי לשחרור הנתבע מערבויותיו. לאחר חתימת ההסכם, כך התרשמתי ניסו שני הצדדים להגיע להסכם עם הבנק. כך היו הם במספר פגישות בבנק. הנתבע אף הצהיר והעיד שביקש מידיד בשם איתן גוראל שיש לו מהלכים בבנק שינסה להגיע עם הבנק להסכם כלשהוא, אולם למרות ניסיונות אלה הדבר לא צלח. לא התרשמתי מעדויות הצדדים שהיתה הכשלה של צד זה או אחר במשא ומתן שנוהל עם הבנק, למרות טענות הצדדים האחד כלפי רעהו. כן יש לציין שהיו מספר ניסיונות לעניין קונים חיצונים ברכישת החברות ובכך לפטור את הנתבע מערבויותיו אולם אף ניסיונות אלה לא צלחו, שלא באשמת הצדדים. כך עלה אף מעדות עו"ד ציטבר שהיה עורך הדין שטיפל בענייני החברות והכיר הנושא. (ראה עדותו בעמ' 45 שורות 17-18 לפרוטוקול). מכאן עולה שלמעשה לא היתה הפרה או סיכול של ההסכמים הנובעים מאשמתו ו/או אחריתו של מי מהצדדים , אולם משלא התמלא התנאי המתלה בהסכמים אז יש מקום לקבוע שההסכמים בטלים בשל אי קיום התנאי המתלה שנקבע בהם לפיו המניות יועברו רק כנגד שחרור הנתבע מערבויותיו, וזאת בהתאם לסעיף 29 לחוק החוזים. השאלה הינה האם יש מקום להורות על השבת הסכום ששולם על ידי הנתבע לתובע כחלק מתנאי ההסכם. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להורות על השבת הכספים ששילם התובע לנתבע וזאת כפי שאפרט להלן: מעמד התובע בחברות: טוען ב"כ התובע כתמיכה בטענותיו שהתובע לא היה בעל השליטה בחברות, ודווקא ירון רוזיאק בנו של הנתבע הוא שהיה בעל השליטה ומשכך לא יכול היה התובע לקבל החלטות בשם החברה או לנהוג "מנהג בעלים" בחברה אלא היתה דרושה הסכמת כל בעלי המניות הנוספים לכל החלטה שהיא ואף לענין שחרור הנתבע מערבויותיו . התובע טען בסיכומיו שבנו של הנתבע היה למעשה שותף פעיל וכל החלטה אף לענין שימוש בכספי החברה לצורך שחרור הנתבע מערבויותיו היתה צריכה להתקבל גם על דעתו. מפרוטוקול זכויות החתימה מיום 16.8.01 בחברת טכנו ראלקו בע"מ (צורף כנספח ח' לתצהיר התובע) עלה שדרישת בנק לאומי ושות' היתה שרק חתימות שני בעלי המניות יחד (ירון רוזיאק ונתן ארגמן) יחייבו את החברה, אולם עם זאת עד לאותו מועד לתובע כך הוכח היתה זכות חתימה. ראה לענין זה עדותו בעמ' 32 שורות 8-10 לפרוטוקול): "נכון שזכויות החתימה שונו רק באוגוסט 2001 ת. נכון. עד אז כל אחד יכול היה לחתום לבד. גם אני". הווה אומר, במשך זמן רב לאחר חתימת ההסכם, יכול היה התובע לחתום על כל מסמך, כולל על מתן בטחונות החברה לבנק כנגד שחרור הנתבע מערבויותיו. סביר והגיוני הדבר שהבנק לא יסכים לפטור הנתבע מבטחונותיו עבור החברה אם לא יועמד לו בטחון אחר. אומנם בהסכם נרשם ששני הצדדים יעשו את מירב המאמצים. אולם התובע ובנו של הנתבע שהמשיכו לנהל החברה ומשכך המשאבים הכלכליים של החברה היו בידיהם והיה עליהם לעשות הכל על מנת לשחרר הנתבע מערבויותיו ולא הוכח בפני שאכן הם הציעו לבנק בטוחות חדשות המחליפות בטוחות הנתבע, אשר נדחו על ידי הבנק. התובע כך התרשמתי הינו איש עסקים. לא קיבלתי ממנו כל הסבר מספק כיצד חשב שהבנק יסכים להסיר הבטחונות מבלי שיובטח בבטחונות חדשים חליפים סבירים והולמים. אין ספק שדרישת הבנק הינה סבירה והגיונית במערכת המסחרית הנהוגה במדינה. הייתי מצפה ממנו שלאחר מספר פגישות בבנק שבמסגרתן הבהיר הבנק שעומד על עמדתו ומתנגד לשחרור הנתבע מערבויותיו יפעל באופן אקטיבי וידאג להמציא בטוחות אחרות. טוען הנתבע שלא נגרם לתובע כל נזק נוכח אי העברת המניות בפועל ולא בכדי וכי התובע עשה למעשה בחברות כבתוך שלו. מתוך עדות הנאמן, עו"ד ציטבר למדה אני שהחברה כלל לא חילקה דיוודנד (ראה עמ' 46 שורה 13 לפרוטוקול). המסקנה הנובעת מכך שלהחזקת המניות אין כל משמעות. אף התובע לא הצליח להוכיח בסיכומיו שאי העברת המניות באופן פורמלי לידיו גרמה לו איזה שהוא נזק. כן עלה מעדויות כל הצדדים שהתובע למעשה ניהל בפועל החברות, וקיבל משכורות גבוהות במהלך השנים, וזאת ללא כל קשר להחזקת המניות. כעולה מתצהיר הנתבע פעילות המקרנים שהיתה בחברות והיתה רווחית הועברה על ידי התובע לחברת אחרת שבבעלותו. התובע העיד בבית המשפט שאכן בשנת 2004 העביר את פעילות המקרנים לחברה אחרת (ראה עמ' 34 שורות 25-26) אולם שהדבר היה בהסכמת ירון, בנו של הנתבע. מהעברה זו למדה אני שהתובע פעל בחברות כרצונו וכבעל השליטה, ללא שנושא העברת המניות ישנה כהוא זה. הודעת הביטול נשלחה באיחור רב - ההסכמים קבעו במפורש שעד ליום 30.6.01 הצדדים יעשו את מירב המאמצים על מנת לשחרר את הנתבע מהערבויות והבטוחות האישיות. לא קיבלתי כל הסבר מספק מהתובע מדוע ביום זה כאשר הבין שהבנק מסרב לשחרור הערבויות לא הודיע על ביטול ההסכם ועל השבה. אין ספק שאם אכן היה נעשה כן כבר אז, אזי ניתן היה להשיב הכסף במלואו והנתבע היה מקבל לידיו המניות ועושה בהן כרצונו- מעבירם לבני משפחתו או ממשיך לנהל החברה, כפי שעשה עד כה. לא הוכח בפני שבמועד זה לא היתה כל פעילות בחברות, אלא נהפוך הוא. בתקופה זו המשיך הנתבע לקבל משכורת בסכומים גבוהים מהחברה. דהיינו, נראה שלחברה היתה פעילות וניתן אז להשיב הגלגל לאחור, להחזיר לתובע הסכום ששילם ולקבל המניות. טוען התובע בסיכומי תשובתו שעוד טרם ביטול ההסכמים, פנה לנתבע ונתן לו האפשרות להשיב הכסף ולקבל חזרה את המניות או להעביר את המניות תמורת יתרת התשלום. פניה זו כך עלה מנספח ב' לתצהיר התובע נעשתה רק בשנת 2005, זמן רב לאחר עריכת ההסכם ובמצב שאינו מאפשר עוד החזרת הגלגל לאחור. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע שביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו על עילת הביטול. איני סבורה שפרק הזמן בעניננו הינו סביר, ולא קיבלתי כל הסבר מספק מהתובע לאי ההודעה בזמן סביר. ההסבר המתקבל על הדעת הינו שמצב זה היה נוח לתובע, שכן בפועל לא נזקק להעברת המניות מאחר וניהל החברה קיבל משכורות, היה בעל זכות חתימה ונהג בה מנהג בעלים, ומנגד לא נאלץ ליתן לבנק בטחונות חדשים כתנאי לשחרור הנתבע מערבויותיו כפי שדרש הבנק. ראה לעניין זה המלומדת ג. שליו בספרה דיני חוזים - חלק כללי תשס"ה - 2005 עמ' 360. ההתרחשויות לאחר 30.6.01 - מהעדויות שבפני עלה שהנתבע שינה מצבו לרעה שכן הבנק מימש בטחונות בסך של כ- 780,000 ₪ משנת 2007 (ראה נספח ד' לתצהיר התובע) השייכים לנתבע ונגרם לנתבע חסרון כיס בסכום זה, כאשר לא ניהל אותה עת החברות, לא קיבל כל משכורת מהחברות ולא נהנה מרווחיהן. מצב זה בו הנתבע אשר אינו משמש בכל תפקיד בחברה משלם מכספו למעשה עבור חובות החברה, ואינו מקבל כל שכר במשך השנים שעוברות זאת בשונה מהתובע שהמשיך כל אותה עת לקבל משכורות עתק מהחברות, לנהל החברות ולהנות מרווחיהן, מלמדני שההשבה בנסיבות הענין אינה צודקת. עלי לציין שהתובע בסיכומיו מציין שהבנקים פעלו גם למימוש ערבויות ובטוחות של התובע עצמו המוערכים בסך של כ- 3.7 מליון ₪, אולם טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית, שכן לא נטענה בכתבי הטענות של התובע, ולא קיבלתי כל הסבר לכך. משכך לא אוכל להתייחס לכך. לענין מימוש הנכס, מהמסמכים שהוצגו בפני עלה שהנכס לא היה בבעלות הנתבע אלא בבעלות בני משפחתו כולל ירון בנו ומשכך לא שוכנעתי שמומש בגין ערבותו הוא, שכן יכול ומומש מאחר והועמד כבטחון על ידי ירון לפרעון חובות החברות. העדר אפשרות ההשבה ונבצרות ההשבה - בנסיבות הענין שוכנעתי שההשבה אינה אפשרית שכן כיום החברות למעשה מרוקנות מתוכן, חברת טכנו ראלקו אינה פעילה עוד שכן פעילות תחום המקרנים הועברה לחברת אחרת בבעלות התובע, ללא תמורה ופעילות חטיבת מוצרי הצריכה הועברה לחברה בורסאית (ראה סעיף 7 לתצהיר הנתבע שלא נסתר), ומשכך השבת המניות לידי הנתבע אינה אפשרית למעשה. הפעלת זכות הביטול בתום לב: דין הוא שגם אם קמה כתוצאה מהפרה או אי התקיימות תנאי זכות ביטול, עדיין יש להפעיל הזכות בתום לב. ראה לענין זה ג. שלו "דיני חוזים - החלק הכללי" תשס"ה -2005 עמ' 111" שם היא קובעת : "כאשר מעניק החוזה לאחד הצדדים או לשניהם את הכח לסיים את החוזה באורח חד צדדי, יש להפעיל גם כח זה בתום לב. הוא הדין לגבי כוחות הנובעים מן הדין, כמו הכח לבטל חוזה בשל פגם שנפל בו או בשל הפרתו, שגם אותם יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב". כן ראה לענין זה עא 4329/90 אשר נ' קלמנוביץ פד מו (3) 824, שם נקבע שהמערער תרם לכך שההשבה בעין תהיה בלתי אפשרית או בלתי סבירה ותביעתו להשבה בעין לאחר שנים בהן עלה שווי המקרקעין באופן ניכר, גם אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב. כפי שפירטתי לעיל, העובדה שהתובע לא הצביע על כל נזק ממשי שנגרם לו נוכח אי העברת המניות בפועל, ולאור עמדתו הדווקנית לקבל כיום מניות ריקות מתוכן, לאחר שמיצה את כל טובות ההנאה הגלומות בהן במהלך השנים, כאשר התנהגותו במהלך השנים היתה כאילו והמניות אכן הועברו לידיו בפועל מלמדת על הפעלת זכות הביטול שלא בתום לב. אף בחינת ההלכה המשפטית בענין השבה במקרה של ביטול הסכמים מביאני למסקנה שבמקרה שלפני ההשבה אינה צודקת. בד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו ג'ונס ג.מ.ב.ה פ"ד מב (1) 221 נקבע שאין לפרש את חוק החוזים כמהווה הסדר שלילי המונע החלת עקרונות עשית עושר ולא במשפט שכן עקרונות אלה מתפרשים על פני כל תחומי המשפט. עוד נקבע שאין דבר בדיני עשיית עושר המונע תחולתם כאשר החוזה בין הצדדים מבוטל או אינו תקף. כדברי הנשיא (בדימוס) ברק : "חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט כמעין נשר גדול הפורש כנפיו על כל הדינים השונים, בין שיהיו בהם הוראות בענייני עשית עושר ולא במשפט ובין שאין בהם הוראות כאלה "(עמ' 282 לפסק הדין). בע"א 2702/92 אהרון גינזברג נ' יוסף בן יוסף פ"ד מז 540 נקבע שאין כל מניעה במסגרת תביעה המושתתת על דיני החוזים לעשות שימוש בהגנה המבוססת על חוק עשיית עושר לפיה נתבע יכול לפטור עצמו מחובת ההשבה אם יראה שבעת שבא אליו התובע בתביעתו כבר לא היתה ההתעשרות מצויה בידו ובנסיבות החדשות שנוצרו יהיה זה בלתי צודק לחייבו בהשבה. אף הפרופ' פרידמן בספרו דיני עשית עושר ולא במשפט (מהדורה 2 התשמ"ב) עמ' 299-300 קובע שקיום עילה מכח הפרת חוזה אינה שוללת קיומה של עילה לפי חוק עשית עושר. ומן הכלל אל הפרט. כפי שפירטתי לעיל, כאשר התובע למעשה המשיך בפעילות בחברות, ללא כל קשר למניות שהוחזקו בנאמנות, כאשר הוא עצמו אינו צריך להפקיד כל ערובות להמשך ניהול החברה, אולם מקבל משכורות ונהנה מרווחי החברה, ומנגד הבנק מימש ערבויות הנתבע בסכומים העולים על הסכום ששולם ע"י התובע לנתבע הנני סבורה שהשבה הינה בלתי צודקת ותגרום להתעשרות שלא כדין של התובע, מקבל ההשבה. סוף דבר: התביעה נדחית. בנסיבות הענין לא מצאתי לנכון לחייב בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. דיני חברותהחזר כספימניות