החזר כספים שנמשכו בכרטיס אשראי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספים שנמשכו בכרטיס אשראי: 1. זהו פסק דין בתביעת התובע לחייב את הנתבעת, להשיב לו כספים שנמשכו מחשבונו, לטענתו, במרמה ע"י צד ג', באמצעות כרטיס אשראי, שבבעלות רעייתו. הוחלט לדחות את התביעה ולהלן הנימוקים. 2. התובע טען בכתב התביעה, כי הוא מנהל חשבון בנק אצל הנתבעת מזה שנים רבות. לטענתו, ברשותו כרטיס אשראי מסוג "ויזה אלפא זהב" (להלן: "כרטיס האשראי"), וכן כספומט. לטענתו, במשך שנים נהג להשתמש בכרטיס האשראי לצורך רכישות, ואילו לצורך משיכת כספים מהבנקט, השתמש בכרטיס הכספומט. לטענתו, למעט פעמים בודדות בהן השתמש בכרטיס האשראי לצורך משיכת מזומנים, השתמש תמיד בכרטיס הכספומט לצורך זה. לטענת התובע, גילה בחודש אוגוסט 2000, כי נמשכו כספים מחשבונו בסכום שלא ניתן למשוך באמצעות כרטיס הכספומט, וכאשר בדק את העניין התברר לו, כי במשך למעלה מ- 9 חודשים נמשכו כספים מחשבונו, שלא באמצעות כרטיס הכספומט, בסכומים שונים שהסתכמו ב-32,400₪. לטענת התובע, מיד עם גילוי המשיכות שבוצעו, פנה אל פקיד הנתבעת, מר זכריה עזרא, וביקש לברר כיצד בוצעו המשיכות, ופקיד הבנק השיב לו שהמשיכות בוצעו באמצעות כרטיס האשראי. התובע ביקש מפקיד הבנק, להחזיק את כרטיס האשראי ברשותו, על מנת שניתן יהיה לגלות את המרמה שבוצעה לסברתו במשיכת הכספים, אך פקיד הבנק השמיד את הכרטיס וחסם אותו. לטענת התובע, בשל פעולות אלה, נמנע ממנו להוכיח טענתו, בדבר משיכת הכספים על ידי צד ג' במרמה. התובע טען, כי: "הנתבע התרשל באחריותו, ואילו היתה מובאת לידיעת התובע האפשרות לזיוף הכרטיס ולגילוי ה"מספר הסודי" אף אם אפשרות זו היתה אחת למיליון, הרי שלא היה משתמש בכרטיסי אשראי כלל". התובע טען גם לרשלנות בהתנהגות פקיד הבנק כפי שתוארה לעיל. לטענתו: "במעשיו של פקיד הבנק (עזרא זכריה) אשר החליט על השמדת הכרטיס וחסימתו מיד במקום לאפשר גילוי האמת על ידי החזקת הכרטיס בבנק למשך מספר ימים כפי שהציע התובע, נמנעה מהתובע אפשרות להשיג ראיה שתתמוך בתביעתו". סכום התביעה 50,000 ₪, נכון למועד הגשתה. 3. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת טענה מקדמית, לפיה לא קיימת יריבות משפטית, בינה לבין התובע, באשר כרטיס האשראי בו נעשה שימוש לצורך משיכת הכספים, כפי שטען התובע, הינו כרטיס אישי של רעיית התובע, הגב' תמר ביתן, שאינה צד לתביעה, והכרטיס נמסר לשימושה האישי בלבד. לטענת הנתבעת, העובדה כי החיוב בגין הכרטיס, נעשה בחשבון המשותף לתובע ולרעייתו, אינה מקנה לתובע עילת תביעה. כן טענה הנתבעת כטענה מקדמית, כי כתב התביעה איננו מפרט עילת תביעה, שכן איננו כולל פירוט ההתרשלות הנטענת מצד הנתבעת. לטענתה, גם אין מקום לתבוע אותה בגין עוולת רשלנות באשר האחריות בגין שימוש לרעה בכרטיס אשראי, מוסדרת בחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986, והעילה היחידה בגינה ניתן לתבוע בנסיבות האמורות, הינה עילה של שימוש לרעה על פי סעיף 5 לחוק. טענתה המרכזית של הנתבעת לגוף התביעה, הינה כי מי שביצעה את משיכות הכספים הנטענות, היא רעיית התובע, הגב' תמר ביתן, ולא אדם אחר. לטענת הנתבעת, משהודע לנתבעת דבר השימוש לרעה בכרטיס, כטענת התובע, חסמה הנתבעת את הכרטיס, באופן שמיד עם כל ניסיון נוסף לעשיית שימוש לרעה בכרטיס, היה אמור הכרטיס להיבלע במכשיר למשיכת מזומנים. זאת, כאשר עצם חסימת הכרטיס, היתה ידועה אך ורק לתובע ולרעייתו וכאשר לאחר ביצוע החסימה, לא נעשה עוד כל ניסיון נוסף לעשיית שימוש לרעה בכרטיס. לטענת הנתבעת, יש בכך הוכחה לכך, שמי שביצע את המשיכות בכרטיס קודם לכן, לא היה נוכל צד ג', שכן יש להניח, כי אילו אכן היה מדובר בנוכל, היה מנסה לעשות שוב שימוש בכרטיס. הנתבעת עמדה על כך, כי בהתאם לפנייה של התובע, במכתבו אל הנתבעת מיום 8.8.02 (נספח ה לכתב ההגנה), בו הצהיר כי: "...אשתי ואני מוכנים בכל עת, להיבדק במכונת אמת לצורך אימות גירסתינו בה אנו בטוחים", אכן נערכו בדיקות פוליגרף נפרדות לתובע ולרעייתו, כאשר בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובע הראתה כי אכן הוא דובר אמת, ואולם בדיקת הפוליגרף שנערכה לרעיית התובע, הראתה כי גרסתה הינה גרסה שקרית. הנתבעת טענה, כי נוכח תוצאות הבדיקה שנערכה בהסכמת הצדדים, יש לדחות את התביעה על הסף. הנתבעת טענה גם, כי נסיבות העניין מצביעות על כך, שלא נעשה כל שימוש לרעה בכרטיס האשראי, שכן לא ניתן לקבל את טענת התובע, לפיה במהלך תקופה של כ-10 חודשים לא הבחין במשיכות בסכומים גדולים, אשר הסתכמו בלמעלה מ-32,000 ₪. עוד טענה, כי כל המשיכות בוצעו ממכשיר בנקט אחד, המצוי סמוך ל"מרכז הנגב" בבאר שבע, מה שאיננו אופייני למשיכות הנעשות על ידי נוכל, וכאשר רעיית התובע נוהגת לתדלק את רכבה, בתחנת דלק הצמודה ל"מרכז הנגב". הנתבעת טענה על כן, כי מי שביצעה את המשיכות במשך כ-10 חודשים, היא רעיית התובע שעשתה זאת, ככל הנראה, ללא ידיעת התובע, ובמצב זה לא קמה אחריות או חבות לנתבעת. 4. מטעם התובע, הוגש בתחילה תצהיר עדות ראשית שלו בלבד, בו פירט את הטענות שהועלו בכתב התביעה, ואולם, לאחר שהועמד ב"כ התובע בדיון קדם משפט שנערך לאחר הגשת התצהיר, על הקושי בעילת התביעה ובהוכחתה, הוגש בהמשך תצהיר של רעיית התובע. רעיית התובע, הגב' תמר ביתן, אישרה בתצהירה, את נכונות האמור בתצהיר התובע וכן ציינה, כי לא השתמשה בכרטיס האשראי לצורך משיכת כספים, למעט שני מקרים בהם משכה כספים באמצעות כרטיס האשראי, בחודש ספטמבר 99, אז משכה סך של 400 ₪, ובחודש יולי 2000 אז משכה סך של 200 ₪. לדבריה, פרט לשני מקרים אלה, מעולם לא משכה כספים באמצעות כרטיס האשראי, ובשני מקרים אלה, התקשרה אל התובע קודם המשיכה, על מנת שימסור לה את הקוד הסודי, שכן לא ידעה את הקוד. בהתייחס לבדיקת הפוליגרף שנערכה לה, טענה רעיית התובע, כי נשאלה שאלות מכשילות, וכי הדבר הוביל לקבלת תוצאות שגויות. מטעם הנתבעת העיד פקיד הבנק, מר זכריה עזרא. העד העיד, כי בחשבון התובע ורעייתו הוצאו מספר כרטיסי אשראי, לרבות כרטיס האשראי האמור בתביעה, שהוצא על שם רעיית התובע, וכרטיס אשראי נוסף שהוצא על שם התובע עצמו. לדברי העד, פנה אליו התובע ביום 4.8.00, בטענה כי נמשכו כספים בכרטיס האשראי של רעייתו בסכום של כ-32,400 ₪, שלא נמשכו על ידי התובע או על ידי רעייתו. במעמד זה, הושב כרטיס האשראי לסניף, הושמד ונחסם על פי הנחיית קצין הבטיחות של הבנק. לטענת העד, לאחר שהנתבעת דחתה את טענות התובע ורעייתו, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה התובע ורעייתו ייחקרו בפוליגרף כאשר "...תוצאות הפוליגרף, יכריעו את המחלוקת בין הצדדים לגבי המשיכות הנטענות שבוצעו בכרטיס". העדים נחקרו, והצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב. לאחר ששבתי ובחנתי את טענות הצדדים ואת הראיות, סבורני כי יש לדחות את התביעה. בסיכומיו, טען ב"כ התובע כי על הנתבעת לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו, לטענתו, "...מכוח העובדה שהבנק גבה מהתובע דמי הגבלת אחריות (ביטוח) שנתיים האמורים להגן עליו מפני מקרים מעין אלו, והדבר מוסדר בחוק כרטיסי חיוב התשמ"ו - 1986. ובמסגרת חוק זה מפורטים המקרים שבהם הגבלת האחריות לא תחול, והנטל להוכיח כי לא נתקיימו תנאים אלו, מוטלת על התובע. ואת הראיה שהייתה לתובע השמיד נציג הבנק...". סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, מגביל את אחריות הלקוח בגין שימוש לרעה בכרטיס חיוב באופן שיהיה אחראי, ביחס לסכומים המוגדרים בחוק, לכל יום שחלף מהמועד בו נודע לו על גניבת הכרטיס, אובדנו או השימוש לרעה בו ועד מועד מסירת ההודעה למנפיק הכרטיס, ולאחר מועד מסירת ההודעה לא יהיה אחראי כלל לשימוש לרעה שנעשה בכרטיס. "שימוש לרעה" מוגדר בסעיף 5(א) לחוק: "שימוש בכרטיס חיוב בידי מי שאינו זכאי לכך לפי חוזה כרטיס חיוב, בדרך של רכישת נכסים או משיכת כסף..." . ס"ק (ד) מגביל את אחריות המנפיק האמורה לעיל באופן שהמנפיק לא יהיה אחראי לתוצאות השימוש לרעה במקרה שהלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד, במקרה שהשימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח, ובמקרה שהשימוש בכרטיס החיוב נעשה בידיעת הלקוח. כפוף לאמור, מוטלת על המנפיק החובה להשיב ללקוח, סכומים שחויבו בגין שימוש לרעה בכרטיס, מכח הוראת סעיף 6 לחוק. לענייננו, רובץ הנטל להוכחת עצם השימוש בכרטיס האשראי על ידי צד ג', על התובע, שכן בהעדר שימוש לרעה, לא קמה לנתבעת חבות כלשהי כלפיו. על התובע להוכיח אם כן, כי לא הוא ולא רעייתו השתמשו בכרטיס למשיכת הסכומים האמורים בתביעה, ובמקרה כזה, תיוותר המסקנה היחידה האפשרית, כי המושך הינו אדם אחר. ברי, כי התובע עצמו לא יכול להעיד מידיעתו האישית, על כך שרעייתו לא משכה את הסכומים האמורים, שכן אין מחלוקת, כי הרעייה יכולה היתה לבצע את המשיכות בעצמה וללא ידיעתו. עדותו של התובע, לפיה רעייתו לא ביצעה את המשיכות, הינה בגדר עדות סברה, או עדות מפי השמועה, אינה קבילה, ואין ליתן לה משקל כלשהו. העדות הרלוונטית לעניין זה, הינה איפוא, עדות רעיית התובע, אשר העידה בתצהירה כאמור, כי לא משכה סכומים כלשהם באמצעות הכרטיס, למעט שני המקרים בהם משכה מזומנים - בחודש ספטמבר 99' בסך 400 ש"ח ובחודש יולי 2000 בסך 200 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו, כי אין לקבל את עדות רעיית התובע, משום שנמצאה דוברת שקר בבדיקת הפוליגרף שנערכה לה. לטענת הנתבעת, הוסכם כי בדיקת הפוליגרף תהווה ראייה מכרעת. לעניין זה, טענה הנתבעת, כי יש ליתן משקל לעובדה שמי שהציע את ההסכם הינו התובע עצמו. סבורני, כי אין לקבל טענה זו. אין מחלוקת כי התובע אכן הציע את בדיקת הפוליגרף במכתבו אל הנתבעת, נספח ה לכתב ההגנה, ואולם, לא מצאתי, כי הוסכם בין הצדדים שבדיקת הפוליגרף תהווה ראיה במשפט, ווודאי שלא תועדה הסכמה, לפיה תהווה ראייה מכרעת במשפט. לעניין זה, נקבע בהלכה הפסוקה כי תנאי לקבילות תוצאות בדיקת פוליגרף כראיה במשפט, הינו הסכמה מפורשת של שני הצדדים לכך שבדיקת הפוליגרף תוגש כראיה במשפט (וראה לעניין זה ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי, פד"י מב (1) 446, וכן רע"א 10235/04 עו"ד וסים זועבי נ. סובחי נאיף , והפסיקה המוזכרת שם). מר עזרא אמנם העיד בתצהירו, כי הוסכם שתוצאות בדיקת הפוליגרף "...יכריעו את המחלוקת בין הצדדים...", אך איננו מעיד לעניין הסכמה כי התוצאות תוגשנה לבית המשפט כראיה. יש איפוא לבחון את עדות רעיית התובע לגופה, וסבורני כי אין בה להרים את הנטל, להוכחת הטענה, לפיה נעשה שימוש לרעה בכרטיס על ידי אדם אחר. עם זאת, משבוצעה בדיקת הפוליגרף בהסכמה, ומשלא חלק ב"כ התובע, על על האמור בחוות דעת הבודק לעניין השאלות שנשאלו, סבורני כי אין מניעה להגיש את חוות הדעת, להוכחת השאלות שנשאלו במהלך הבדיקה, והתשובות שהשיבה רעיית התובע, להבדיל מממצאי חוות הדעת, הערות הבודק ומסקנותיו שאינן קבילות. עדות רעיית התובע, נופלת לגדר "עדות של בעל דין או של בן זוגו", על פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות, ומכאן שבית המשפט עשוי לבסס עליה ממצא עובדתי, רק כאשר בחן אותה ומצא אותה מהימנה. בענייננו, עומדת העדות, ביחס לאי-משיכת הסכומים האמורים בתביעה מטבע הדברים לבדה, באשר אילו ביצעה רעיית התובע משיכות כפי שטוענת הנתבעת, הרי שעשתה זאת לבדה. התובע ביקש לחזק את מהימנות גרסת רעייתו, כאשר העיד, כי רעייתו לא ידעה כלל את הקוד הסודי, הדרוש לצורך משיכת סכומי כסף באמצעות כרטיס האשראי, ממכשירים אוטומטיים למשיכת מזומנים. התובע טען בתצהירו: "אציין כי את הקוד הסודי רק אני ידעתי, ואפילו אשתי לא ידעה אותו, שכן היא השתמשה בכרטיס הויזה רק לצורכי קניות ולא משיכות, למעט שני מקרים בודדים: האחד בחודש 9/99 שאז משכה 400 ₪ ופעם נוספת בחודש 7/2000 שבו משכה 200 ₪. בשני מקרים אלו (שכאמור הם המקרים היחידים שבהם משכה אשתי כספים באמצעות כרטיס הויזה), היא התקשרה אליי קודם, המשיכה כדי שאגיד לה את הקוד הסודי, שכן היא לא ידעה אותו". בחקירתו הנגדית, חזר התובע על הטענה, והוסיף וטען: "כיוון שאשתי לא מוציאה כספים בכרטיס האשראי, לא נתתי לה את הקוד, אלא השארתי אותו אצלי. רשמתי אותו באיזשהו מקום בנוסחה שאי אפשר לזהות, והשמדתי אותו. נכון שהיחיד שהייתה לו ידיעה על קוד הכרטיס הייתי אני... נכון שהדרך היחידה שאשתי הייתה יכולה לקבל כספים מהחשבון, הייתה או לבקש ממני שאוציא כספים, או להתקשר אליי ולקבל את הקוד על מנת להוציא... מי ששולט בתקציב המשפחתי הוא אני, ובכל פעם שאשתי צריכה כסף, היא פונה אליי. אצלי במשפחה זה מקובל, ואשתי סומכת עליי לחלוטין שאני מנהל את הכספים. בתצהיר כתבתי שהיו פעמיים שהיא נתקעה בלי כסף, ואני מסרתי לה בטלפון את הקוד על מנת שתמשוך כסף, למיטב זכרוני היו שתי פניות טלפוניות אלי... לשאלתך, מדוע בתצהירי לא הצהרתי שמסרתי לאשתי את הקוד פעם אחת בבית, אני משיב, שבתצהיר רציתי לציין שהיו רק מספר בודד של פעמים בו מסרתי לאשתי את הקוד, ולא ראיתי חשיבות באיזה אופן מסרתי את הפרטים". רעיית התובע חיזקה את הדברים בחקירתה הנגדית, כשהעידה: "מכשיר הכספומט הזה הוא בדרך מהעבודה לבית שלי. אני משכתי מספר פעמים כסף מהכספומט הזה, אולי שלוש פעמים, פעמיים בטוח ופעם שלישית אני לא בטוחה. אני משכתי את הכספים באותה התקופה שבה בוצעו גם המשיכות נשוא התביעה, כל פעם שמשכתי, בעלי ידע על זה. אני לא זוכרת אם זה היה בכספומט המסויים הזה. אני לא זוכרת אם משכתי כספים מהכספומט הזה, אמרתי קודם שמילאתי שם דלק באותה תקופה, אני חושבת שהיו לנו שני כרטיסים. לי היה אחד. היה לי כרטיס ויזה על שמי. בעלי הוא שניגש לבנק על מנת לקבל את הכרטיס והוא זה שהחזיק את הקוד הסודי. לי לא הייתה שום דרך למשוך מזומן, אלא אם הייתי מתקשרת לבעלי והוא היה נותן לי את הקוד. אני לא זוכרת כמה ספרות היה הקוד הסודי... בפעמים שקיבלתי את הקוד הסודי מבעלי, הייתי בבית, למען האמת אני לא זוכרת. שאלתי אותו מה המספר, ואמרתי לו מה הסכום שאני רוצה להוציא. בדרך כלל הוא היה מוציא כסף, ועד היום אם הייתי צריכה סכום מסויים, הייתי אומרת לו כמה כסף אני צריכה להוציא ולאיזה מטרה". לכאורה, מבססות עדויות התובע ורעייתו, את הטענה כי רעיית התובע לא יכולה הייתה למשוך את הסכומים בעצמה. דא עקא, על פני הדברים לא הייתה כל מניעה כי רעיית התובע תשמור ברשותה את הקוד הסודי של כרטיס האשראי, אותו קיבלה מן התובע כאמור לעיל, ותמשוך באמצעותו כספים, גם מבלי לידע את התובע. אין לשלול סברת הנתבעת, כפי שנטענה בסיכומיה, לפיה המצב בו כאשר רעיית התובע, העובדת ומפרנסת את המשפחה יחד עם התובע, נאלצת לבקש רשות למשוך כספים מן החשבון המשותף, עשוי להוות כר לביצוע פעולות מצדה, ללא ידיעת התובע. מעבר לאמור, עולה שאלה, מדוע לא צורפה רעיית התובע מראש כתובעת, מקום בו הסכומים נמשכו מהחשבון המשותף של בני הזוג, מה עוד, שהכרטיס אשר באמצעותו בוצעו המשיכות, הינו כרטיס הרשום על שם רעיית התובע. שאלה נוספת עולה באשר כאמור לעיל, בתחילה לא הוגש כלל תצהיר של רעיית התובע, הגם שהינה האדם היחיד שבידיעתו מצויות העובדות. כזכור, הוגש תצהירהּ, רק לאחר שב"כ התובע הועמד בדיון קדם המשפט, על הקושי בהוכחת התביעה ללא עדותה. התובע נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית, והעיד: "אני מנהל את החשבונות בבית, וזו הסיבה היחידה שאני הוא זה שהגשתי את התביעה. התצהירים שלי ושל אשתי הוגשו במועדים שונים. אני לא ידעתי בכלל שצריך לתת תצהיר, אני לא יודע מה זה תצהיר, ולא ידעתי שאשתי גם צריכה לתת תצהיר. לא רציתי שאשתי תעיד לעניין בדיקת הפוליגרף כי חששתי שהיא תתרגש מאוד אם היא תעיד". עדותו זו של התובע, נסתרה לכאורה בעדות רעיית התובע, אשר העידה: "לשאלתך, מתי נודע לי לראשונה שבעלי הגיש תביעה נגד הבנק בתיק הזה, אני משיבה, שנודע לי מזמן, אני לא זוכרת תאריך. אני ידעתי שהוא הולך להגיש תביעה. אני ובעלי שוחחנו על האפשרות שאני אעיד במשפט. מלכתחילה ידעתי שאני הולכת להעיד בתביעה זו. לא היה שום ספק בעניין אם אגיש תצהיר או לא, היה ברור שאגיש תצהיר". סתירה זו, הינה בעלת משקל, נוכח מיעוט הראיות שבתיק, וכאשר כאמור, עדות רעיית התובע, הינה עדות יחידה העשויה לבסס את התביעה כאמור לעיל. יוער, כי התובע עצמו התנהג על פי עדותו, באופן מוזר למדי, כאשר לא שיתף את רעייתו מתחילה בחשד, כי בוצע שימוש לרעה בכרטיס האשראי, ובדק את הדברים ללא ידיעתה, תוך ששאל אותה שאלות מבלי להסביר לה את סיבתן. קושי נוסף בגרסת רעיית התובע, עולה מתשובתה בחקירתה הנגדית, לפיה: "אף אחד לא אמר לי שיש חשד שאני משכתי את הכספים. לא שאלו אותי את זה בפוליגרף, שאלו אותי שאלות אחרות. אני לא יודעת שיש טענה שאני משכתי את הכספים... אני לא הבנתי שיש טענה שאני משכתי את הכספים". גרסה זו תמוהה. ראשית, אינה עולה בקנה אחד, עם האמור במכתב הפניה של התובע אל הבנק, בו הציע כי הוא ורעייתו יעברו בדיקת פוליגרף. שנית, דברי רעיית התובע סותרים את האמור בחוות דעת בודק הפוליגרף, בסעיף תיאור מהלך הבדיקה, שכן שתיים מתוך 3 השאלות שנשאלה רעיית התובע בבדיקה, היו: "האם את משכת את כל או חלק מ-30,000 הש"ח שדיברנו עליהם?", ו- "האם מישהו מטעמך משך את כל או חלק מתוך 30,000 הש"ח שדיברנו עליהם?". מכאן שקשה לקבל את עדותה, לפיה לא נשאלה על האפשרות שמשכה בעצמה את הסכומים הנטענים, ולא ידעה על החשד כי היא משכה אותם. סבורני, כי יש לדחות את טענת התובע, לפיה הנתבעת התרשלה כלפיו, בכך שהשמידה את הכרטיס וחסמה אותו, ובכך מנעה ממנו את האפשרות להוכיח את תביעתו. התובע טען, כי בפעולת פקיד הבנק, גרמה לו הנתבעת נזק ראייתי, שכן הוא סבור, כי אותו נוכל אשר משך לטענתו את הסכומים, היה ממשיך לנסות למשוך כספים מתוך החשבון, ובכך הייתה מוכחת טענתו. פקיד הבנק, מר עזרא זכריה, הסביר בעדותו כי פעל בהתאם להוראות קצין הבטיחות של הבנק, ובהתאם לנהלי הבנק המחייבים אותו. העד העיד, כי השמיד את הכרטיס, משום שאחרת ניתן היה לעשות בו שימוש, ובמקרה כזה היו הוא והנתבעת עשויים להיות חשופים לתביעה, בגין שימוש לרעה בכרטיס, לאחר מועד מסירת ההודעה. הפקיד גם העיד, כי התובע חתם על טופס חסימת כרטיס. לדברי מר זכריה: "...ביצעתי חסימה של הכרטיס במערכת כך שלא ניתן יהיה להשתמש בו יותר, ומהידיעה שלי, אם הייתה מתבצעת משיכה באמצעות כרטיס דמה לאחר החסימה, הייתה מתקבלת הודעה בבנק שהכרטיס הזה נבלע... אם הייתי משאיר את הכרטיס היו עלולים להיגרם נזקים נוספים... אם הזייפן היה מנסה להוציא כספים בכרטיס מזוייף לאחר שהכרטיס המקורי נחסם והושמד, אם כן היה זייפן כזה, הכרטיס המזוייף היה נבלע מיד. הייתה מתקבלת באופן מיידי התראה במערכת על כך שנעשה ניסיון משיכה בכרטיס חסום". העד העיד, שבדק במערכת הבנק ומעולם לא נעשה שום ניסיון למשוך כספים באמצעות כרטיס מזוייף מהחשבון. טענה אחרונה זו, נשמעה מפי העד ולא הוכחה במסמכים נוספים, ואולם, נוכח טענות התובע בכתב התביעה, די בעדות העד על כך, שחסימת הכרטיס לא מנעה הוכחת טענת התובע, לשימוש לרעה בכרטיס, מקום שהיה נעשה נסיון נוסף, למשיכת סכומי כסף באמצעות כרטיס, על ידי צד ג' כלשהו. זאת, משום שלצורך הסיוע לגרסת התובע, לעניין השימוש לרעה בכרטיס, לא נדרשה הוצאת כספים בפועל מהחשבון, אלא די היה בחיווי שהיה נקלט במערכת הבנק, עם עשיית נסיון למשיכת כספים. 7. סבורני אפוא, כי התובע לא הרים את הנטל, להוכיח כי בוצע שימוש לרעה בכרטיס האשראי, וכי הנתבעת התרשלה כלפיו, ולפיכך יש לדחות את התביעה. 8. התביעה נדחית על כן. על התובע לשלם לנתבעת, שכר טרחת עו"ד בגין התביעה בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.אשראיכרטיס חיוב (אשראי)החזר כספי