החזר שכר טרחת עורך דין בגלל רשלנות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזר כספי מעורך דין / החזר שכר טרחת עורך דין בגלל רשלנות / רשלנות עורך דין אי התייצבות לדיון, איחור בהגשת ערעור: 1. תביעה כספית של לקוח כנגד מי שהיה בא כוחו. נתבעים הן השבת שכר טרחה ששולם, והן פיצוי לנזק שנטען שנגרם בשל ייצוג רשלני. בטרם אדרש לעובדות הרלבנטיות - להלן תזכורת לגבי הדין החל משעה שטוען לקוח לרשלנות בא כוחו. 2. עו"ד עשוי למצוא עצמו חב בפיצוי לקוחו מכוח בסיס חוזי או נזיקי. לרוב, משעה שביחסי עו"ד-לקוח עסקינן - קיים בפועל ממשק עד חפיפה בין הדין החוזי לנזיקי, בכל הקשור לבחינת אחריותו של עוה"ד. טעם הדבר הנו שבפן הנזיקי של עוולת הרשלנות, כמו לגבי כל איש מקצוע הנותן שירות, חב עוה"ד בשירות סביר וזהיר של איש מקצוע מיומן, באותו עניין בו נטל עליו הייצוג, שעשוי להצריך בקיאות בענף ספיציפי של הדין או אף בכמה ענפים המקרינים לאותו עניין לשמו ניטל הייצוג. הייצוג בשיטה האדברסרית אינו מלאכה פשוטה כאשר עוה"ד נושא בציקלונו אסופת חובות שעשויות להעמידו לעתים במתח פנימי בין חובותיו כלפי ביהמ"ש, חובותיו כלפי לקוחו כחובות אמון מוגברות, ולעתים אף חובות כלפי צדדים שלישיים (שהיקפן, ככל שהן קיימות אינו ניתן תמיד להגדרה מדויקת מראש). יצוג מיומן וסביר אין פרושו שעל עוה"ד להיות חף מטעויות, וכמו בכל מקרה אחר בעוולת הרשלנות - עוה"ד הסביר אינו עוה"ד המושלם, עורכי דין שונים נבדלים בכישוריהם, ולא כל טעות בשיקול דעת עולה כדי התרשלות (ע"א 4707/90 מיורקס נ' ברנוביץ, פ"ד מז(1) 17, 25; ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3) 75, 82; ע"א 4166/00 שטרית נ' ובר פ"ד נה(4) 958, 960). כמו כן, הבחינה ביחס להפרת חובת הזהירות כלפי לקוח אינה נעשית בחוכמה שבדיעבד , על פי מבחן התוצאה. מאידך: יש מיני טעויות שתעלינה כדי התרשלות והפרת חובת הזהירות בה חב עוה"ד כלפי לקוחו. טעויות מסוג זה, אם גרמו נזק ללקוח, תחייבנה עוה"ד בפיצוי בגין הנזק שנגרם. ואילו בפן החוזי - כאשר נוטל על עצמו עו"ד לייצג לקוח בעניין מסויים ממילא כלול בהסכם ההתקשרות (בין אם נכרת בע"פ ובין בכתב), תנאי מכללא לפיו עוה"ד בעצם הסכמתו ליטול הייצוג,מתחייב כלפי הלקוח שהנו בעל ידע ומיומנות מספקים באותם עניינים לשמם ניטל הייצוג, וישקיע הזמן והמאמץ הסבירים לשם מתן ייצוג נאות. מה שנדרש הנו "מסה קריטית" של בקיאות משפטית באותם עניינים לשמם ניטל הייצוג, או היכולת להגיע לשליטה טובה עובדתית ומשפטית בחומר בתוך פרק זמן שדי בו מבחינת הטיפול הנאות בלקוח. לא נדרשת ידענות מוחלטת אף לא בהכרח תשובה בזמן אמת לכל שאלה משפטית שעשויה להתעורר (אף כי לעתים נדרש אכן זמן תגובה מהיר שאינו בר השגה בלא בקיאות מינימאלית בגוף הדינים החל ולא פחות מכך, בפרקטיקה הנהוגה); ככלל מה שנדרש הנה מידת שליטה בדין והפרקטיקה הרלבנטיים (לעתים מתחומים שונים) שתמנע כשלים בסיסיים, ותאפשר ביצוע במועד של פעולות חיוניות נדרשות. למותר לציין כי "זמן התגובה" הנדרש עשוי שישתנה באופן ניכר מתיק לתיק, ותלוי הן בנתוני התיק, הן במועדים שבחוק ובסדרי דין, והן בשאלה אימתי הועבר הייצוג. ממילא אפוא, כאשר שואלים אם הפר עוה"ד חובתו החוזית כלפי לקוח ליתן ייצוג הולם (ולא מושלם), אין לרוב פער של ממש בין הפריזמה החוזית לנזיקית. הבחינה האם הפר עורך הדין חובתו החוזית לייצוג נאות כלפי לקוחו, נבחנת "במשקפיים" של עוולת הרשלנות. 3. סוג מסוים של טעויות בהן עשוי עו"ד לחטוא (אקדים ואומר שזה סוג הטעויות הרלבנטי למקרה בענייננו) אינו נוגע דוקא לטעויות משפטיות, יעוץ לקוי או אי בקיאות בחומר שגרמו נזק; אלא להתנהלות "מנהלית" שגויה והתעלמות מסדרי דין. הכוונה לאי עמידה במועדים קצובים בין בדין ובין בהחלטות ביהמ"ש, או אי התייצבות לדיונים. כאשר אין מדובר על טעות בודדה ונדירה , רשלנית או לא, אלא על תופעה חוזרת במשרד, נגרם הדבר לרוב כתוצאה של עומס יתר או של התנהלות לא זהירה בכל הקשור ברישום ומעקב של מועדי דיון , ושל מועדים קצובים לביצוע פעולות (כולל הגשת מסמכים משפטיים נדרשים כתבי בי-דין וכיוצ"ב). לעתים מדובר על שילוב של עומס עם נהלי בקרה לא יעילים. אמנם "מי שלא עושה - לא טועה", אך טעויות מן הסוג האחרון ניתן בכל זאת למנוע ולו בחלקן הארי, ע"י קביעת נהלי עבודה ומעקב מסודרים, בשילוב הקפדה על יחס סביר בין כמות תיקים נכנסת (בסוג וכמות העבודה שהם "מייצרים" לאורך זמן) לבין מצבת כוח האדם שבמשרד, הן בתחום המשפטי הן בתחום המזכירותי. עו"ד בעל משרד שלא ישכיל לשמור במשרדו על יחס סביר בין כ"א קיים לעבודה נכנסת , ויהיו עובדי משרדו יעילים ככל שיהיו, ימצא עצמו עד מהירה קורס או עסוק ב"כיבוי שריפות". עו"ד שיש במשרדו שפע כ"א מקצועי אך נהלי הבקרה והמעקב אצלו לוקים בחסר - ייכשל אף הוא. דוגמאות ידועות לטעויות מן הסוג האחרון הנן אי התייצבות לדיון במועד, אי הגשת תביעה במועד וכתולדה - התיישנות (למרות שידוע דין ההתיישנות החל); אי הגשת מסמכים נדרשים כגון סיכומים או תצהירים. "עומס" כידוע, או אי קיום מעקב ובקרה נאותים אחרי מועדי דיונים ותאריכי יעד לביצוע אינם יכולים להוות אמתלא ביחסים כלפי הלקוח, משעה שגרמו לכשל, וזה בתורו הסב נזק. ממילא בביהמ"ש קשה עד בלתי אפשרי ליתן מענה לשאלה האם לאורך זמן אי הקצאה נאותה של משאבי כ"א במשרד היא שגרמה לכשל או נהלי בקרה לא מספקים שגרמו לטעות (והרי בביהמ"ש נבחנת לרוב אך טעות ספציפית, כאשר אין ידיעה לגבי טעויות "מנהליות" נוספות, מניינן וחומרתן באותו משרד, בתיקים אחרים). מבחינת הלקוח ניתן לקבוע כי כפי שעו"ד הנוטל ייצוג מתחייב מכללא לרמת מיומנות ומאומנות נאותה, כך מתחייב הוא מכללא שמשרדו ערוך לספק הייצוג אף במה שכרוך בפן של עמידה בלוחות זמנים, קיום סדרי הדין והתייצבות במועד לדיונים. אלה גם אלה כלולים בייצוג הנאות ומשלימים זה את זה. 4. וכך סוכמו הדברים בע"א 37/86 ואח' משה לוי נ' שרמן ואח', פ"ד מ"ד (4) 446 בעמ' 462-464 (הדגשות לא במקור): "הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן, כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סביה של מיומנות ומאומנות, הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך הדין יכול שיהיה במעשה עוולה, כגון רשלנות מקצועית של עורך דין, המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית על-פי עוולת הרשלנות או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך. יסודות אלה הם (כפי שנקבע עוד בהמ' 106/54 [7], בעמ' 1329): .1קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר; .2הפרת חובה זו; .3נזק לתובע כתוצאה מההפרה. ראה י' שנהב ו-ר' לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך דין, ניהול סיכונים וביטוח חבות" הפרקליט לב (תשל"ח-ל"ט) 177-.178 כבר נאמר, לעניין רשלנות מקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, כי "בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית, היינו, מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים" (א' בר-שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי דין" הפרקליט כא (תשכ"ה) 479, 491) . לפיכך, עד שאנו באים לקבוע חבותו של עורך-דין כלפי לקוחו, עלינו לברר תחילה, מהו אותו סטנדרט של מיומנות וזהירות הנדרש מעורך- דין כלפי לקוחו - סטנדרט שאם לא יעמוד בו יוכל הלקוח לתובעו כמפר החוזה ביניהם וכמעוול ברשלנות כלפיו. את אמות המידה הראויות ואת הקריטריונים הנדרשים לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות האמורים ניתן לשאוב משני מקורות עיקריים. ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו; ושנית - ככל שהדברים אמורים בעורך-דין - מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין בתור שכזה. כוונתי לכללים המוצאים מקומם וביטוים בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך-דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות. מקובלים עלי לעניין זה דברי השופט ד' ביין, בפסק-דינו נושא ערעור זה: “אינני צריך להכנס לשאלה המעניינת אם במדה ועורך דין... הפר את חובותיו לפי הפרשנות שניתנה לסעף הנ"ל (סעיף 54לחוק לשכת עורכי הדין - ד' ל') הוא ביצע עוולה של היפר חובה חקוקה, שהרי סעיף 54הנ"ל בא להגן על הלקוחות... דייני אם אקבע שהפסיקה לפי סעיף 54הנ"ל יכולה לשמש אמת מידה סבירה לחובותיו של עורך הדין כלפי הלקוח, בהקשר לשאלה אם הוא אחראי בגין עוולה של רשלנות לפי סעיף 35לפקודת הנזיקין. אין ספק כי בהתוויית הסטנדרטים לעניין האחריות המשמעתית שיש לה גוון עונשי, נוהגים בזהירות רבה, ואם סטנדרט מסויים יקבע לצורך הטלת אחריות משמעתית, כמעט ניתן לומר שקל וחומר שאותו סטנדרט כשר להוות בסיס לאחריות בנזיקין" (עמ' 29- 30לפסק הדין). על בסיס האמור לעיל, ומתוך מגמה להשיב נכוחה על השאלה החשובה דרך כלל והמטרידה בענייננו, מהי מידת הזהירות והמיומנות הנתבעת מעורך-דין כלפי לקוחו, אסקור ואקבע מידה זו על-פי שני ההיבטים הבאים וכל אחד מהם: א. עורך-דין כבעל מקצוע; ב. עורך-דין כמי שמוטלות עליו חובות מיוחדות בתור שכזה. עורך-דין כבעל מקצוע עורך-דין, המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג לפניו מצג מכללא "לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך דין רגיל בנסיבות דומות" (שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 181; וראה האסמכתאות שם ובעמ' 182). אדגים השקפה זו, המעוגנת בפסיקה מגוונת, בהפניה להלכות שנפסקו בנדון. מעורך דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסוימת בכל הקשור לידיעת החוק. בהקשר זה אמרנו: "אין לצפות שעורך-דין יידע את תכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעתם, בייחוד אותם החוקים הנוגעים לענין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח" (ע"א 479/65 [8], בעמ' 471וראה שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 182). על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו. כך, למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת (ע"א 479/65 [8] הנ"ל, בעמ' 47: וראה עוד במקורות שהובאו אצל שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, בעמ' 183).על עורך הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחויב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט ([20] (1821) reece v. Righy), או אם ייעץ ללקוח לגשת לערעור, בעוד אשר כל עו"ד סביר היה קובע כי במקרה זה אין סיכוי להצלחה (ראה שנהב ולויתן, במאמרם הנ"ל, 183; [21] (1896) harbin v. Masterman). גם במתן ייעוץ משפטי ובפעילויות של עורך דין מחוץ לכותלי בית המשפט מוטלת על עורך הדין החובה לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא ברמה סבירה (ראה [22] (1955) son& simmons v. Pennington)." ומן הכלל אל הפרט 5. כנגד התובע (שיכונה להלן "בר") הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר על ידי בנק המזרחי בבית משפט השלום בחדרה בתיק 17833/99. התביעה הוגשה כנגד בר על סכום של 59,800 מכוח ערבות שערב בר לחוב של אחר, בחתימה על כתב ערבות בלתי מוגבלת. התביעה הוגשה במרץ 1999. הטענה העובדתית העיקרית שהיוותה לב ההגנה של בר היתה שהבנק הוליך אותו שולל. לדבריו הסכים להיות ערב לחשבונו של מי שהיה שותפו העסקי, אך רק עד סכום קבוע ומוגבל של 25000 ₪; והוא הוחתם בעורמה ע"י מנהל הבנק גם על כתב ערבות בלתי מוגבלת בחשבונו של שותפו העסקי, בעוד שהוא מוטעה לחשוב שערבותו מוגבלת והנה עד לסך של 25000 ₪. 6. אין חולק שהנתבע נטל על עצמו את ייצוגו של בר, ובין השניים אף נחתם הסכם שכ"ט מיום 9.5.99. בין הצדדים נפלה מחלוקת האם הציג הנתבע עצמו כמומחה בענייני בנקים או כמי שעוסק גם בכך בין היתר, אך אין לכך חשיבות מעשית. די בכך שלמייצג חייבת להיות בקיאות נאותה בדינים הרלבנטים החלים ואין הוא חייב לעסוק באותו תחום באופן בלעדי ומתמחה. ההסכם קבע שכר טרחה מוסכם בשעור 8000 ₪ ומע"מ הכולל טיפול בתביעת הבנק בבית משפט השלום, לא כולל טיפול בערעור או בערכאות אחרות ולא כולל אגרות והוצאות. שכה"ט הנ"ל כלל גם הגשת בקשה לדחית התביעה על הסף ו/או מחיקת כותרת, ובמידת הצורך דיון בבקשת הרשות להתגונן וניהול התיק עד תום בבית משפט השלום. סוכם שאם תתקבל הבקשה לדחיה על הסף, ישולם שכ"ט נוסף בשעור 4000 ₪ ומע"מ; ובמידה ולא תדחה התביעה על הסף אלא תמחק או לחלופין תינתן הרשות להתגונן ישולם שכ"ט נוסף בגין ניהול התיק ששעורו 2000 דולר ומע"מ. 7. אין חולק שבר שילם לנתבע שכ"ט לפי ההסכם, שהשבתו נתבעת. הסכומים יפורטו בסיפא של פסק הדין. 8. בשלב ראשון, הגיש הנתבע בקשת דחייה על הסף (שכללה בקשה חלופית למחיקת כותרת), בשל טעמים משפטיים. במקביל הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד להכרעה בבקשה הראשונה. עד כאן - הכל תקין. בתמצית , המחלוקת שבבסיס הבקשה לדחיה על הסף, היתה בשאלת התוקף העקרוני של ערבות מתמדת בלתי מוגבלת של ערב יחיד, דוגמת זו עליה חתם בר, לנוכח הוראות פרק ב' של חוק הערבות, על תיקוני תשנ"ב ותשנ"ח לחוק הערבות . כתב הערבות נחתם ע"י בר ב 28.1.97. בישיבה מיום 7.2.00 הסכימו הצדדים לדון תחילה בדחיה על הסף (להבדיל ממחיקת כותרת), ולהגיש סכומים בשאלה זו. הנתבע הגיש סכומים מפורטים ואף הגיב תגובה מפורטת לסכומי הבנק התובע (נספח ז' לתצהירו). הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 4/4/01. הוחלט שתיקון תשנ"ב לא מבטל ערבות לא מוגבלת של ערב יחיד; ואילו ביחס תיקון תשנ"ח שנכנס לתוקף לאחר חתימת כתב הערבות, יש דעות שונות לגבי השפעתו, ולו הפרשנית, ביחס לכתבי ערבות שנחתמו עובר לכניסתו לתוקף. מבחינת ידיעתו של בר, קבע ביהמ"ש שלנוכח הכותרת הברורה של כתב הערבות נראה שבר ידע היטב על מה הוא חותם, ומכל מקום לנוכח המקובץ אין זה המקרה המתאים למהלך הדראסטי של דחייה על הסף. התובע חויב בהוצאות בסך של 2,500 שח ומע"מ. אף הוצאות אלה בהן חוייב, תובע בר מן הנתבע. הנתבע טוען כי סבר, אף הסביר לבר, שבשלב ראשון יש למצות הטענות המשפטיות בדבר תוקף הערבות; שכן סיכויי ההצלחה בטענה העובדתית של הטעיה וחוסר הבנה של בר ביחס למהות וטיב ערבותו - נמוכות. ואילו בר הסכים למהלך. גרסה זו של הנתבע לא נסתרה, היא אף מסתברת לגופה, שכן הגיונה הטקטי בצידה. יש לזכור שלגבי אומדן סיכויי הגרסה העובדתית בדבר הטעיה או אי גלוי עמד לרועץ גוף ההלכות הקובע שאדם החותם על מסמך משפטי נחשב כמי שהבין תוכן המסמך ונתן לו הסכמתו (אף אם לא טרח לקראו); וכן העובדה שהנערב היה לא אחר מאשר שותפו העסקי של בר. צירוף זה הקטין, גם אם לא איין בוודאות, הסכוי שתתקבל עמדתו של בר לפיה הוטעה ולא הבין משמעות חתימתו על כתב ערבות לא מוגבלת. בר גם הודה בחקירתו כי הנתבע הסביר לו שסיכויי הגנתו בטענות מסוג זה - קטנים. לפיכך היה אכן הגיון לנסות ולמצות קודם טענות משפטיות עקרוניות ביחס לתוקפה המשפטי של הערבות, כערבות לא מוגבלת של ערב יחיד. כך אכן נעשה בבקשה לדחיה על הסף. 9. מדובר בבקשה וסיכומי טענות מפורטים שהגיש הנתבע. על פני הדברים לא ניתן לומר על הבקשה מראש (להבדיל מחוכמה שבדיעבד) כי לא היה לה כל סיכוי או שהוכנה ברשלנות, וטענה מעין זו אף לא נטענה בסכומי בר. 10. אין בסיס לדרישת החזר ההוצאות בסך 2500 ₪ ומע"מ, בהן חויב בר בגין דחיית אותה בקשה לסילוק על הסף. בשלב ראשוני זה לא נפל כל כשל בייצוגו של הנתבע. עורך הדין אינו מחוייב להצלחת טיעון משפטי או קבלתו, אף לא להצלחת טקטיקה משפטית. לא ניתן לומר שמדובר בקו שלא ראוי היה למצות, בטרם תוגש בקשה לגופה למתן רשות להתגונן, נתמכת בתצהיר. כך ובפרט, לנוכח חולשתה היחסית של הטענה בדבר אי הבנתו של בר את מהות המסמך עליו חתם. הטיעון היחיד בו יכול בר להיאחז כאן הנו טיעון כללי שהוא מעלה לגבי ניהול הגנתו כולה ע"י הנתבע, בכל השלבים: שמלכתחילה היה על הנתבע לנהל בשמו מו"מ בו חפץ (ובסופו של דבר נוהל ע"י בר עצמו מול הבנק, והניב תוצאות על דרך הסדר סילוק החוב שצמח, בסכום מופחת של 95000 ש"ח); שכן הגנתו של בר לגופה היתה הגנה חלשה. ולפיכך אי ניהול המו"מ הסב לו לבר גם נזק (חוב שצמח בשל חיובי ריבית חריגה) וגם הוצאות הגנה מיותרות לגופן (הוצאות בהן חוייב בהליכים המשפטיים בערכאות השונות, אגרות ושכר טרחה). נזק זה לדידו, ניתן היה לחסוך, כאשר ממילא לא היה טעם שיתחייב בשכר טרחה והוצאות בגין נסיון עקר להתגונן. לשיטתו, לו ניהל הנתבע מו"מ היה בידו להגיע להסדר מול הבנק, בשלב מוקדם בהרבה, בטרם הוסיף החוב וצמח, ואז גם היו נחסכות הוצאות ההתדיינות העתירות וגם סכום ההסדר היה נמוך יותר. בסכומיו עותר הוא לסכום גלובאלי של 25000 ₪ בגין צמיחת החוב. 11. טיעון כללי זה של בר אינו מקובל עלי, לא בפן העקרוני, לא בנסיבות הענין אף לא בפן הראייתי. אתחיל דווקא מן הפן הראייתי. ע"י בר לא הובאה כל חוות דעת שתכמת את צמיחת החוב בגין ריבית חריגה בין שתי נקודות זמן רעיוניות: המועד שבו הועבר התיק לייצוגו של עו"ד X והמועד שבו הגיע להסדר מול הבנק. גם לא הוצגו אסמכתאות (להבדיל מטענות) ביחס לגובה החוב בנקודות זמן שונות, כך שניתן יהא לחלץ ולו באומדנא חלק יחסי נחסך לו הגיע עו"ד X להסדר מול הבנק בנקודת זמן מוקדמת יותר (מתי בדיוק?), ולו באומדן "יחס מקביל" שבין סכום ההסדר לבין גובה החוב לעת חתימת ההסדר מול הבנק.לא הוגש אפילו מסמך ההסדר החתום מול הבנק כדי לחלץ יחס זה. הטענות לגבי סכום ההסדר הן טענות בעל פה של בר. ומי לכפינו יתקע שניתן היה בכלל להגיע להסדר על פי אותו יחס, אף לו הוכח, בנקודת זמן מוקדמת יותר? וגם אם כן, האם בנקודת זמן מוקדמת יותר נכון היה בר לגייס סכום ההסדר, ויהי הוא 60,000 ₪, 50000 ₪ או 80000 ₪? בר נשאל על נקודה אחרונה זו בעמ' 12 לחקירתו ולא נתן תשובה חד משמעית, מעבר לכך שיכול היה בפועל לגייס הכסף. העובדה שלטענת בר הצליח בשלב מאוחר יותר לגייס 95000 ₪ אותם שילם לטענתו בהסדר (כאשר קץ בהתמודדות בהליכי הוצל"פ ועיקולים, וגמר אומר להתפשר ולסגור התיק), אין פירושה שהיתה אצלו נכונות מקבילה בשלבים מוקדמים יותר. כפי שחוזות עיננו בכל יום, פשרה היא לא רק פונקציה של קניית סיכונים רציונלית, אף כי אין לזלזל ברכיב זה, אלא גם של הבשלה והפנמה רעיונית. מכל מקום בר לא הציג ראיות שמאפשרות לכמת הנזק הנטען ולו באומדן: אף לו היתה מתקבלת טענתו שהנתבע חייב היה לנהל מו"מ, יכול היה לסיים התיק בהסדר, ויש לחייבו על "החלק העודף" ששלם בר בהסדר המאוחר אליו הגיע בכוחות עצמו. ואילו בפן העקרוני, יש להבדיל בין חוזקה של ההגנה, לבין חובתו של עו"ד מייצג לנהל מו"מ בשם לקוחו. אכן לעתים נחזה שהגנת בעל דין אינה הגנה חזקה במיוחד. כאמור עמדו לחובת בר העובדה שהחוב לו ערב היה חוב של שותף עסקי בצירוף גוף ההלכות הידוע שאדם מוחזק כמי שקרא הבין והסכים למסמך משפטי עליו חתם, ובמקרה זה עוד נשא המסמך כותרת ברורה של ערבות לא מוגבלת. אלא שטרם נשמע שחולשה יחסית של קו הגנה, מונעת מנתבע לנסות ולהתגונן באותה הגנה, ולמצות הסיכוי. ידועה גם ההלכה שכדי שתינתן הרשות להתגונן בתביעה בסדר דין מקוצר, ולו בתנאים, די בסיכויי הגנה ולו בדוחק. אכן חוכמה שבדיעבד ונסיון החיים המשפטי מלמד שיפה היו עושים חייבים רבים לו היו נכנסים למו"מ מזורז במקום לנסות לדחוק את הקץ, וכך היו עשויים להקטין נזקם, ולמנוע תפיחת חוב בתביעות בנק בשל ריביות חריגות. אלא שחוכמה זו שבדיעבד אינה יכולה להקים כשלעצמה חבות לעו"ד בשל אי ניהול מו"מ, משעה שטוען הוא בשם לקוחו טענות הגנה לגופן, גם אם תהא זו מדיניות טובה לייעץ ללקוח שכדאי להתפשר. אין חובת ניהול מו"מ, אף שניהולו עשוי להיות מדיניות נבונה לא אחת ולא שתיים, והדין הראייתי אף מעניק תמריץ לניהול מו"מ בדמות חסיון על מסמכים שנולדו והוחלפו לצורך מו"מ. כך באותה מידה אין גם חובה ללקוח לקבל הצעת פשרה של בית המשפט או של הצד שכנגד. האם מעתה, במידה ושתק עוה"ד או אף המליץ ללקוח לסרב להצעה, יחוב אותו עו"ד ברשלנות במידה והתוצאה הסופית בביהמ"ש מבחינת הלקוח היתה גרועה יותר ביחס להצעה? ובנסיבות המקרה: הנתבע העיד כי בשום שלב לא קיבל הנחיה מפורשת מבר לנהל מו"מ ולסיים התיק בהסדר פשרה. עוד ציין הנתבע כי בר היה לקוח מעורב ששותף במהלכים, נתן להם הסכמתו ורצה למצות המהלך המשפטי (על סיכוייו וסיכוניו). כאשר הטקטיקה שהוסברה והיתה מקובלת על בר, היתה שקודם יש למצות כאמור הטענות המשפטיות שבבקשה לדחיה על הסף ולחלופין מחיקת הכותרת. עדות זו מקובלת עלי כאשר מעבר לאמרה כללית לפיה התחייב הנתבע לפעול במהירות על מנת לסיים התביעה בהקדם האפשרי, הרי בשום מקום בתצהירו של בר לא צויינה נקודת זמן או מפגש ספיציפי בו הורה לנתבע לזנוח המאבק המשפטי לגופו, להיכנס למו"מ, ולסיים התיק בהסדר מול הבנק. הסדר כזה כמובן, משמעותו היתה תשלום בסכום לא מבוטל הן ביחס לאפשרות זכיה מלאה (אם תתקבל טענתו המשפטית של בר לבטלות ערבותו), והן ביחס לאפשרות של העמדת הערבות על סך של 25000 ₪, אם תתקבל עמדתו החלופית של בר שלגוף הגנתו. זה היה פן הסיכוי שבנהול ההליך. פן הסיכון היה הפסד, כאשר ברור היה שהריבית הבנקאית על החוב הנתבע, ממשיכה מירוצה כל עוד לא הגיעו הצדדים להסדר, וכך יעמוד בר במצב גרוע יותר בכל הסדר אפשרי עתידי מול הבנק (אם בכלל). בעמ' 10 לפרוטוקול חקירתו אישר בר שהוא ואשתו היו לקוחות מעורבים , "לא שזה עזר לנו". אף בחקירתו בעמ' 11 לא טען בר שהורה לנתבע לנהל מו"מ, אלא טענתו היתה שהנתבע מסר לו שהצד השני עמו שוחח, אינו מעוניין בפשרה. הוא לא התיימר לטעון כי הסמיך את עו"ד X לסגור התיק בפשרה בסכום ספיציפי, וברור כי לא כך היה. יתירה מזאת, במהלך חקירתו (עמ' 14 לפרוטוקול) הפנה בר את עו"ד X לכך שבהסכם שכר הטרחה נשמרה זכותו של הנתבע לקבלת שכר הטרחה הנוסף (מעבר לשכר הטרחה הבסיסי) אף במקרה של פשרה. הנה אף מבחינת תמריץ לעוה"ד - לא היתה מניעה שהנתבע ינסה להגיע לפשרה אם היתה לכך נכונות ראלית של שני בעלי הדין, הבנק והתובע. אומדן הסכוי להגיע לפשרה שיש לה סכוי לעבור אצל הצד השני, תעבור גם אצל הלקוח ואף תשרת עניינו, אינו ענין פשוט, ומצריכה לא רק כישורים משפטיים והכרת התיק אלא גם הבנה בנפש האדם ויכולת מו"מ. אכן גם אלו עשוי שיהפכו אדם ממשפטן גרידא לעו"ד מוצלח. אלא שקשה להלום שעו"ד ייחשב כרשלן רק משום שבראיית הלקוח בדיעבד, עוה"ד לא "תפר" עבורו עסקה מוצלחת יותר לסיום התיק בפשרה במועד מוקדם יותר. בסכומיו טען בר כי יש לחייב הנתבע במלוא הפער שבין החוב לבנק לעת הגשת התביעה (56000 ₪) ובין סכום ההסדר (95000 ₪). מכל הטעמים שפורטו, אני דוחה הטענה בשתי ידיים. הבחירה לנהל תיק הנה של הלקוח ואין לחייב עוה"ד בתוצאותיה, אלא במקרים בהם הייצוג הרשלני הסב נזק להגנה, ומוכח כמאזן ההסתברויות שסכוייה היו טובים אלמלא אותו מחדל. בעוד שניתן לקבל כי מחדלי הנתבע הסבו נזק לבירור ההגנה - הרי שסיכוייה לא היו משובחים, וסביר יותר שבר היה מפסיד לו ניהל הגנתו לגופה (מדובר על סבירות - לא וודאות). בסע' 8 לתצהירו טען בר כי הנתבע הבטיח לו שהבקשה לסילוק על הסף תתקבל. מקובלת עלי עדות הנתבע (שביחס להתנהלות מול בר כלקוח הותירה רושם אמין) כי מעולם לא הבטיח לבר תוצאה חיובית בבקשת הסילוק על הסף. אלא הסביר לו מדוע כדאי טקטית ללכת בדרך זו, ולמצות הסיכוי, וקיבל אישורו למהלך. אכן אף מבין השיטין של קריאה בתצהירו של בר עולה שלא היתה התחייבות לתוצאה. כך בסע' 6 לתצהיר, במקום הנוסח הנחרץ של סע' 8, כבר נטען שהנתבע התחייב ש "95% שלא נגיע למשפט, כי הוא יגיש בקשה למחיקת כותרת, דחיה על הסף". אם כן כאן כבר נטען לא להתחייבות לתוצאה אלא לסיכויי הצלחה טובים למהלך טקטי. אכן אף לו סברתי שהנתבע חטא ברשלנות שיסודה באי ניהול מו"מ (כאמור זו אינה דעתי, ואף התובע בסכומיו לא הפנה לפסק דין בו חויב עו"ד ברשלנות בגין אי ניהול מו"מ בנסיבות הדומות לנסיבותינו) , הרי שמשעה שלא הוכח שלא היה כל מקום להגיש הבקשה לדחיה על הסף או לא היה לה סיכוי, הרי שהגשתה צריכה אכן היתה לבוא לפני ולא אחרי ניהול מו"מ, על מנת למצות הסיכוי שהבקשה תתקבל. אף לפי לשון ההחלטה בבקשה לדחייה על הסף, לא מדובר היה בסכוי אפסי על פניו ומלכתחילה. סיכום ביניים: אין לחייב הנתבע בהשבת סכום ההוצאות בהן חוייב בר בגין דחיית הבקשה לסילוק על הסף, או בגין "תפיחת" החוב לבנק. 11. שונים פני הדברים לגבי שכר הטרחה ששולם, שלדידי יש להורות על השבתו. טעם הדבר הנו שהופר ההסכם בין הצדדים לייצוג ראוי, ומשכך קמה זכותו של התובע להשבת שכר הטרחה ששלם. ההסכם הופר לא מחמת משפטנות לקויה, מהלכים טקטיים שגויים, או ייעוץ משפטי רשלני שהסב נזק. בכל אלה לא חטא הנתבע. הרשלנות נפלה ביחס לעמידה בסדרי דין ומועדים, ומצאה ביטויה באי התייצבות לדיון, שהוליכה בתורה לפסק דין שניטל כנגד הנתבע ולא בוטל; ואף באי הגשת הודעת ערעור ועיקרי טיעון במועד, משעה שהוחלט שלא לבטל את פסק הדין. להלן יפורטו הדברים. 12. ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף ניתנה כזכור ב 4.4.01. כעולה מתצהיר מזכירתו של הנתבע, הגב' מלכה אבגי, הרי שעוד קודם לכן, ב 8.3.01, העבירה בפקס לבית המשפט בקשת דחיה מוסכמת ביחס לישיבה שנקבעה ליום 12.3.01. הבקשה היתה חתומה ע"י הנתבע וע"י ב"כ הבנק עו"ד פודורובסקי. טעם הבקשה היה שטרם ניתנה החלטה בבקשה לסילוק על הסף. בעקבות אותה בקשה נדחתה הישיבה ל 16.5.01. הנתבע ביאר בחקירתו כי באותה ישיבה היה בדעתו להבהיר שנותר עוד לדון בבקשה החלופית למחיקת כותרת; בזמנו ניתנה ארכה בת 20 יום ממועד החלטה בבקשה לסילוק על הסף (ולחלופין מחיקת הכותרת) להגשת בקשה להארכת מועד לבקשת רשות להתגונן (צורפה החלטת הרשם מ 19.5.99). לאור החלטה זו של הרשם גורס הנתבע שיכול היה לבקש שבשלב זה תידון בקשתו למחיקת כותרת שטרם נדונה, וטרם חלף המועד להגיש בקשת רשות להתגונן. אין צורך לדוש בטענות אלה, שכן גם אם נכונות הן, נתבע שאינו מתייצב לישיבה אליה זומן, נוטל סיכון שיינטל נגדו פסק דין. כך אכן אירע, בהיעדר התייצבות של הנתבע לישיבת ה 16.5.01 . מדובר היה בתביעת בנק בסדר דין מקוצר שנתמכה במסמכים , בהם חתימת בר על כתב ערבות בלתי מוגבלת, וככזו יכול היה בית המשפט להתייחס אליה בהיעדר התייצבות כאל תביעה שהוכחה. אין חולק כי הנתבע לא הגיע ב 16.5.01 לדיון שנקבע בעקבות בקשת הדחיה שהגיש. זאת מאחר ועקב טעות ביחס למועד שנקבע (ראה להלן) סבר שהדיון קבוע ב 20.5.01. כאשר הגיע ב 20.5.01 , יחד עם בר, גילו השניים להוותם שניתן פסק דין בהיעדר התייצבות על מלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בשעור 10000 ₪ כולל מע"מ. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין, אותה תמך בתצהיר של מזכירתו, הגב' אבגי מלכה, ביחס לטעות שהוליכה לרישום השגוי של המועד ביומנו. לאחר שהוגשה תגובת הבנק, קבע בית משפט השלום בחדרה בהחלטה מיום 17.10.01, כי לפנים משורת הדין יבוטל פסק הדין אם יפקיד בר לקופת בית המשפט את מלוא סכום התביעה בתוך 45 יום, וכן הוצאות הבנק בסך 3000 ₪ ומע"מ בגין בקשת הביטול. משלא הופקד הסכום (לטענת הנתבע בחקירתו, הודיע לו בר כי אין בידו להפקיד הסכום, כאשר לא התברר לאשורה מה היה סכום החוב נכון לאותו מועד) ניתנה החלטה נוספת ב 9.12.01 שפסק הדין יעמוד על כנו לנוכח אי ההפקדה. 13. טוען התובע כי כדי לעכב הליכי ההוצאה לפועל במסגרת בקשתו לביטול פסק הדין, נאלץ להפקיד סך של 10000 ₪ בקופת ביהמ"ש, לפי החלטת בית משפט השלום בחדרה : סכום שהופקד אכן ב 18.6.01, וחולט ע"י הבנק, משלא בוטל פסק הדין (סע' 12 לתצהיר בר, סע' 15 לסכומיו). לא ראיתי אסמכתא בתיק מוצגי התובע להפקדת הסכום הנ"ל (יש לציין כי תיק המוצגים הוגש בצורה שאינה מקלה על ההתמצאות). בכל מקרה , לא ראיתי לנכון להשיב לתובע סכום נתבע זה, ולו מן הטעם הבא: התובע טוען כאמור כי הגיע להסדר עם הבנק לסילוק חובו כאשר סכום ההסדר עמד לדבריו על 95000 ש"ח, ולאותו הסדר הגיע במישרין מול הבנק, לאחר שניתן נגדו פסק הדין, וערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי- נדחה (ראה להלן בהמשך). משעה שסך מופקד זה, לדבריו שלו, ניטל בידי הבנק, הרי שימש אותו סך להפחתת סכום החוב לבנק ונלקח אפוא בחשבון במסגרת ההסדר. לפיכך יש לראות בו כתשלום על חשבון החוב, שתשלומו לא הסב לבר כל נזק. 14. מה גרם לאי התייצבות הנתבע לאותה ישיבה ב 16.5.01 בבית משפט השלום בחדרה, אליה התייצב ב"כ הבנק?: על כך העידו הנתבע ומזכירתו, הגב' מלכה אבגי, שאף נתנה תצהיר שתמך הבקשה שהוגשה לביטול פסק הדין. לדברי הגב' אבגי, מקום בו היא מקבלת הודעה טלפונית על דיון שנקבע, היא רושמת זאת, ובמקרה שההודעה נמסרה בעקבות בקשה לדחיית מועד דיון, היא רושמת את ההחלטה על גבי הבקשה. הגב' אבגי העידה כי ב 11.3.01 קבלה הודעה שהדיון נדחה, ורשמה זאת על גבי בקשת הדחיה שנשלחה. הרישום (שהוגש) בכתב ידה של העדה על גבי בקשת הדחיה היה "החלטה: 20.5.01 שעה 8:30". בהתאם רשמה העדה את המועד השגוי ביומן המשרד וביומנו האישי של הנתבע (צורף צלום דף היומן עם רישום התאריך השגוי בכתב ידה). העדה ציינה כי מקום בו מתקבלת הזמנה מביהמ"ש היא רושמת המועד, ואם קיים כבר רישום של הדיון היא בודקת שמדובר באותו תאריך ואותה שעה, תוך תיוק ההזמנה בקלסר כרונולוגי של תאריכי דיון. אלא שבמקרה זה לא אותרה בדיעבד כל הזמנה שהתקבלה מבית המשפט. לפיכך מסקנת העדה והנתבע היא שההודעה על הדיון נמסרה טלפונית. ומדובר בטעות או של מזכירת ביהמ"ש שמסרה את התאריך או של הגב' אבגי ששמעה תאריך לא נכון. טעות בודדה שיסודה בשמיעה לא נכונה, ולא התרשלות. אלא מאי?: אין חולק כי לאחר שניתנה ההחלטה הדוחה בקשת הסילוק על הסף, ביום 4.4.01, שלחה ב"כ הבנק עו"ד פודורובסקי מכתב לנתבע, נושא תאריך 15.4.01, ובו ביקשה שידאג שמרשו ישלם סכום ההוצאות בסך 2500 ₪ ומע"מ שנפסקו נגדו בגין אותה בקשה. בסע' 2 למכתב צוין בזו הלשון (הדגשה לא במקור): "התיק קבוע לקד"מ ליום 16.5.01. אודה אם תודיעני האם עומד אתה על הבקשה למחיקת כותרת או שניתן למחוק הבקשה, לחסוך בהוצאות ולשמוע הצעת מרשך לגופו של ענין". על מכתב זה הגיב הנתבע בתחתיתו, בכיתוב בכתב יד, המתאים למשלוח תגובה לאלתר בפקס. ואכן למכתב שסומן ת/3, צורף אישור פקס המלמד על משלוח לפקס של ב"כ הבנק ב 23.4.01. מקובל עלי שהמכתב התקבל מבעוד מועד במשרדו של הנתבע, עמד לנגד עיניו והוא השיב עליו. הכל בטרם מועד הישיבה ב 16.5.01 בה ניתן פסק הדין בהיעדר התייצבות. הנתבע יודע אפוא במועד הישיבה, וגם אם לשיטתו (בחקירתו) אינו אמור ואין זה מעשי שיתייחס בנפרד לכל אזכור של מועד דיון המופיע במכתב, העולה אליו, הרי שהבעיה כאמור אינה בהתייחסות נפרדת אלא בקביעת נוהל עבודה מסודר שיאפשר התייחסות שיטתית במשרד ליידועי תאריך מעין אלה והצלבת תאריכים. או שלא היה נוהל מתאים, או שלא עמדו בו. אך משעה שלא ניתן לחלוק על כך שמשרדו של הנתבע יודע מבעוד מועד בתאריך הנכון (גם אם נותר לברר שעת הדיון), אין לנתבע הגנה של ממש למחדל שנפל. זאת ועוד: בעמ' 45 נשאלה הגב' אבגי בחקירה חוזרת מה נעשה בעקבות תקלה זו, כדי למנוע תקלות נוספות, והשיבה כי הוכנס נוהל חדש לפיו, במקרה של קבלת הודעה טלפונית על מועד דיון, נשלח גם פקס לבית המשפט ובו מאושר תאריך שהודע טלפונית. אף אם נאמץ גרסת הנתבע לגבי גורם הטעות, הרי שישום נוהל מעין זה בזמן אמת היה מאפשר ככל הנראה לעלות על השגגה מבעוד מועד. 15. בשלב הבא, הגיש הנתבע הודעת ערעור לבית המשפט המחוזי. באותה הודעת ערעור, שהוגשה ב 6.2.02, השיג הן על פסק הדין שניתן בהיעדר התייצבות, הן על ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף, הן על ההחלטה בבקשת הביטול שקבעה שביטול פסה"ד מותנה בהפקדת מלוא החוב בתוך 45 יום (החלטה מיום 17.10.01), והן על ההחלטה שפסה"ד יעמוד על כנו בהיעדר הפקדה (החלטה מיום 9.12.01). לשיטתו של הנתבע, החל מנין הימים להגשת הערעור מיום ההחלטה האחרונה ב 9.12.01. שונה היתה דעתו של בית המשפט המחוזי בערעור. לטעמו של בית המשפט המחוזי הוגשה הודעת הערעור באיחור של ממש, שכן מנין הימים להגשתה החל מה 17.10.01, כאשר המערער ידע כבר ב 17.10.01 שאין בדעתו להפקיד הסכומים שנקבעו בהחלטה, ומכל מקום ההחלטה מ 9.12.01 היתה הצהרתית ולמעשה לא היה בה צורך משעה שהביטול היה מותנה בהפקדה בתוך 45 יום מיום ההחלטה מה 17.10.01; ולמצער היה צריך מנין הימים להגשת הערעור להתחיל מירוצו מיום שחלפו 45 הימים שנקבעו בהחלטה מיום 17.10.01 והכסף לא הופקד. גם בחלופה אחרונה זו חלף המועד להגשת הערעור. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי עובדה עליה לא חולק אף הנתבע: שאף עיקרי הטיעון הוגשו באיחור. אם כי בית המשפט הוסיף כי ענין זה לו עמד בבדידותו, לא ראוי היה לדחות מחמתו הערעור על הסף . בנסיבות המקרה קשה למצוא צידוק לטווח הבטחון שהרשה לעצמו הנתבע ליטול ביחס למועד הגשת הערעור. כך פני הדברים אף אם סבור הוא עד היום שאת מנין הימים להגשת הערעור יש למנות החל מ 9.12.01. לגוף הענין אכן קשה לקבל תיזה זו. ומה אם לא היתה ניתנת כלל ההחלטה מיום 9.12.01? האם משמעות הדבר שפסק הדין אינו תקף, משעה שהוחלט שביטולו מותנה בהפקדה בתוך 45 יום, וזו לא הופקדה? ומה אם היתה ניתנת אותה החלטה הצהרתית בחלוף חצי שנה?: האם רק אז היה מתחיל מנין הימים להגשת ערעור על פסק הדין? אפילו היתה התזה של הנתבע תזה אפשרית (ובעיני אינה סבירה), היה עליו להביא בחשבון עוד שתי אפשרויות שהציבו עצמן כאפשרויות סבירות (לכל הפחות) ביחס למועד ממנו מתחיל מנין הימים להגשת הודעת הערעור, ועליהן הצביע ביהמ"ש המחוזי: אפשרות לפיה מתחיל המרוץ מיום 17.10.01 ואפשרות נוספת לפיה מתחיל המירוץ בתוך 45 יום נוספים, משלא בוצעה הפקדה. בנסיבות העניין לא היתה זו התנהלות סבירה ליטול סיכון ולהגיש הערעור רק ב 6.2.02. מסכים אני לטענת הנתבע בסכומיו כי לא כל טעות היא התרשלות, ואוסיף כי מאידך, אף עוה"ד המעולה ביותר עשוי שיטעה לפרקים טעות העולה כדי התרשלות. כפי שכבר ציינתי, מי שלא עושה - לא טועה, והמרבה בעשייה - יטעה לפרקים. מכל מקום את מחדלו של הנתבע כאן לא ניתן לתאר אלא כהתרשלות. הערעור נדחה בשל האיחור הניכר בהגשתו. כאשר ביהמ"ש המחוזי אף הוסיף הערה קצרה לפיה הסיכוי לזכות בהתנגדות לתביעה לגופה הוא סיכוי קלוש. בר חויב בהוצאות בסך כולל של 6000 ₪. 16. אם כן: מדובר בשני מחדלים רשלניים של הנתבע, שהוליכו לכך שהגנתו של בר בדבר הטעייתו, חלשה ככל שתהא, לא נידונה לגופה בבית המשפט. ולאשורה לא התבררה עד תום אלא באופן חלקי בלבד אף הטענה המשפטית בדבר תוקף הערבות (שכן ההחלטה בבקשת הדחיה על הסף לא קבעה מסמרות באופן סופי אף בטענה המשפטית, אלא ציינה גדר הספק, וקבעה שראוי שהתביעה תשמע לגופה ואין הצדקה לסעד הרדיקלי של סילוק על הסף). המחדל הראשון נגע לאי התייצבות בגינה ניטל פסק דין, שלא בוטל. המחדל השני נגע להגשת הערעור על פסק הדין, באיחור. הגשת עיקרי הטיעון באיחור היתה אך בבחינת אקורד צורם להתנהלות זו, והיא כשלעצמה ובפני עצמה לא גרמה לנזק. ברי כי יש לחייב הנתבע בהשבת מלוא שכר הטרחה. כפי שבואר, צודק הנתבע כשהוא הודף טענתו של בר שיש לחייבו בצמיחת החוב עקב אי ניהול מו"מ. החוב הוא חובו של בר, וזכותו של האחרון להתגונן אף בטענות חלשות של הטעיה, ובטענות משפטיות בדבר תוקף הערבות, ואילו עורך הדין אינו ערב להצלחה, ואין לחייבו "בדלתא" של החוב המוגדל משעה שהפסיד בר. אלא שמן האידך גיסא בעוד שערובה להצלחה אין, יש ויש התחייבות מכללא לניהול הליך באופן נאות, כך שלא יסוכל בירור ההגנה לגופה, עובדתית ומשפטית, ותהא ההגנה חלשה או חזקה. לשם כך שולם לנתבע שכר הטרחה. אין משמעות לייצוג פוטנציאלי מעולה אם באקטואליה, מחמת מחדלים דיוניים בהם כשל הנתבע, לא התבררה הגנתו של בר לגופה, וכשלה אף מלבוא בשעריו של בית המשפט. לא לשם כך שולם שכר טרחה, הוא שולם כנגד ייצוג נאות. משעה שמחדלי הנתבע הכשילו בירור ההגנה לגופה, הופר הסכם הייצוג (לטעמי הפרה יסודית), ויש להשיב שכר הטרחה . 17. עוד יש לחייב הנתבע בהשבת ההוצאות בהן חוייב בר בערעור, כאשר אין לדעת מה היתה התוצאה אלמלא האיחור בהגשתו, כך אף אם סיכויי הגנתו של בר לגופה היו קלושים. אין זה נכון כטענת הנתבע בסכומיו שביהמ"ש המחוזי העיר בסיפא של פסק דינו בערעור שקלושים סיכויי הערעור לגופם של טיעונים (עמ' 4 לסיכומי הנתבע). בית המשפט המחוזי העיר שקלוש הסיכוי לזכות בהתנגדות לתביעה לגופה. הדבר ראוי אכן שילקח בחשבון ביחס לאומדן סכויי ההגנה, וביחס לשאלה אם נגרם לו לבר נזק לגוף הענין. לטעמי אכן לא הוכח כמאזן ההסתברויות שהמחדלים הסבו לבר נזק, בשל חולשת ההגנה לגופה. אך אין פירוש הדבר שלו הוגשה הודעת הערעור במועד, לא היה לערעור לגופו סכוי בפן של היכולת לברר ההגנה בבית משפט השלום (להבדיל מסיכויי הזכיה של בר בתיק לגופו לו היה מתנהל לגופו בבית משפט השלום בעקבות הערעור, בקונסטלציה זו או אחרת). יש לחייב הנתבע אף ביחס לאגרה ששלם בר לנתבע לצורך הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים נואש בר, זנח מהלך זה, פנה במישרין לבנק והגיע כאמור להסדר. את דמי האגרה יש להשיב. 18. ביחס להוצאות בהן חויב בר בפסק הדין בבית משפט השלום: לטעמי אין לחייב בהשבתן. יש להבדיל בין החובה להשיב שכר טרחה וכן הוצאות שנגרמו בשל מחדלי הנתבע, לבין נזק - שלא הוסב, מאחר והיה נגרם ממילא. בית המשפט המחוזי העיר ובדין, כי סיכויי ההגנה לגופם, קלושים. כבר הזכרתי סכויי ההגנה הלא טובים כמה פעמים , וניתן לקבוע לטעמי כמאזן ההסתברויות שלו נוהל התיק בבית משפט השלום לגופו, היה הבנק זוכה בתביעה (ודאות מלאה כאמור אינה קנויה ולא יכול שתהא קנויה, ודי שניתן לקבוע מימצא זה כמאזן ההסתברויות; אין כאן מצב עמום שאינו מאפשר מסקנה במידת ההוכחה הנהוגה במשפט האזרחי). מה היתה התוצאה המחויבת מבחינת הוצאות?: האם סביר יותר שהיו נפסקות כנגד בר הוצאות בסכום מופחת לו ניהל הליך שלם והפסיד, מאשר ההוצאות שנפסקו נגדו בפסק דין בהיעדר התייצבות? אכן אף כאן נוטה הכף לכך שלא נגרם לו לבר נזק. הזכות לברר הגנה ולו חלשה - קיימת. בצידה של הזכות - החובה לשלם הוצאות לצד השני כאשר מפסידים, שכן מי שזכה לא צריך לסבול מחסרון כיס בשל ניהול ההליך. בהיעדר ידיעה פוזיטיבית בדבר סכום ההוצאות הצפוי בתרחיש ה"אלמלא" ניתן לומר בסה"כ שסביר שלא נגרם כאן נזק, ודי בכך על מנת שידחה רכיב זה שבתביעה. לעומת זאת, עצם הצורך להגיש הערעור לבית המשפט המחוזי (על האגרה והחיוב בהוצאות שנבעו ממנו, ואח"כ תשלום אגרה לבר"ע שלא הוגשה) היו תולדה של מחדל אי ההתייצבות. לכך הצטרף המחדל השני של אי הגשת הערעור במועד וחתם גורלו של הערעור. 19. איני מחייב בהחזר הוצאות בסכומים נמוכים ששולמו לנתבע, כאשר כאמור הבחירה לנהל התיק הנה של הלקוח - בר - ואין לחייב עוה"ד לשאת בהוצאות שצמחו בשל הטיפול השוטף, שהנן הוצאות הלקוח, ממש כפי שאין לחייבו בצמיחת חובו של האחרון בשל הבחירה לנהל תיק ולא לשלם חוב. 20. לסיכום, אני מחייב הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 יום, את הסכומים הבאים במצטבר: א. שכר טרחה בסך 9360 ששולם לנתבע בארבעה תשלומים שווים של 2340 ₪ בין מאי לאוגוסט 99'. סכום זה של 9360 ₪ ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך אמצע (מקורב) של 30.6.99. ב. שכ"ט בסך 10530 ₪ (2000 דולר) ששולמו בתשעה תשלומים שווים של 1170 ₪ בין מאי 2002 לינואר 2003. הסכום של 10530 ש"ח ישא הפרשי הצמדה וריבית מתאריך אמצע (מקורב) של 10.9.02. ג. סכום אגרת הערעור בבית המשפט המחוזי והפיקדון שחויב בר להפקיד לצורך הערעור (צורפה קבלה ע"ס 6000 ₪ פיקדון ו 1083 ₪ בגין אגרה מ 11/2/02; כאשר סכום ההוצאות בו חויב בר בערעור בסך 6000 ₪ ואותו יש להשיב, חופף אותו פקדון). הסכום המצטבר שיש להשיב כאן עומד אפוא על 7083 ₪ כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית מיום 11.2.02. ד. סכום אגרה נוסף (להגשת הבר"ע לעליון שבסופו של דבר נזנחה ע"י בר): 1711 ₪ כאשר סך זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.11.02. ה. הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בתיק זה בסכום אחד של 9000 ₪ ומע"מ. ו. אגרה ששלם התובע בתיק זה, כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה בפועל (שתי המחציות). 21. ניתן להגיש פסיקתה תואמת. שכר טרחת עורך דיןרשלנותשכר טרחהעורך דין