קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכפשת עורך דין בפני לקוחות "בארבע עיניים": 1. זוהי תובענה על סך של 350,000 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע שמקורה בדברים אותם מסר הנתבע ללקוחות התובע. רקע עובדתי 2. התובע הינו עורך דין במקצועו אשר עוסק, בין היתר, בדיני הנזיקין ובדיני הביטוח הלאומי, ומשמש כיועץ משפטי של ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל. 3. הנתבע הינו רופא מומחה לכירורגיה אורטופדית. 4. בין השנים 1997 ועד לחודש פברואר 2008 נהגו הצדדים לשתף פעולה ביניהם באופן עסקי, כאשר התובע נהג לשלוח לקוחותיו לנתבע לצורך ייעוץ, מתן אישורים וחוות דעת רפואיות, וזאת לקידום זכויות לקוחותיו. 5. בחודש פברואר 2008, פורסמה כתבה באינטרנט לפיה הנתבע נחשד כי נטל חלק בהונאת ענק של המוסד לביטוח לאומי, וכמי שזייף אישורים רפואיים, אישורי מחלה ואישורים בדבר פציעה ונכות, והכל במטרה להונות את הביטוח הלאומי. (ראה: נספח א' לת/6). 6. בעקבות הפרסום ומעצרו של הנתבע, חדל התובע מלשלוח לאחרון לקוחות עד אשר תוכח חפותו, וזאת עד לסוף שנת 2005, כאשר שב לעבוד עם הנתבע. 7. לטענת התובע, אחד מלקוחותיו, אותו שלח לנתבע לקבל ייעוץ, סיפר לו כי הנתבע השמיץ אותו בפניו והזהיר אותו כי לא ישוב לעבוד עימו. 8. לגרסתו, הנתבע הוציא דיבתו רעה בפני לקוחות נוספים וגרם לו לנזקים רבים, לאמור, לאובדן של כ-20 לקוחות ולפגיעה במוניטין שלו ובשמו הטוב. 9. מנגד, הנתבע אינו מכחיש כי אמר את אותם הדברים אך טוען כי מדובר בהבעת דעה אישית על התנהגותו של התובע, ואין בדברים אלה כדי להטיל דופי בתובע. 10. כן גורס הוא כי דבריו חוסים תחת הגנת "אמת דיברתי" המעוגנת בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה - 1965, וכן מדובר בהגנה על "עניין אישי כשר" שלו, כמשמעותו בחוק. (להלן: "החוק"). ראיות התובע 11. התובע העיד בתצהירו ת/6 כי בין השנים 1997 ועד לחודש אוגוסט 2002, עבד הוא בשיתוף פעולה עם הנתבע ונהג להפנות את לקוחותיו אליו לשם התייעצות, מתן אישורים ומתן חוות דעת רפואיות, וזאת לקידום ומיצוי זכויותיהם של לקוחותיו. 12. בחודש אוגוסט 2002, נקשר שמו של הנתבע לפרשיית הונאת ענק של המוסד לביטוח לאומי, ועל כן, נאלץ לחדול מעבודתו עימו. 13. לדבריו, סיכם הוא עם הנתבע כי יחדל מלהפנות אליו לקוחותיו, עד אשר תוכח חפותו של הנתבע או כאשר תשתנינה הנסיבות. 14. בסוף שנת 2005, בירר ומצא כי הנתבע ממשיך לעבוד כבעבר ולכן חידש את הפניית הלקוחות אליו למתן ייעוץ ולקבלת חוות דעת משפטיות. 15. לגרסתו, אופן עבודתו מול הנתבע התבצע כך שכאשר פנו אליו לקוחות בתיקי נזיקין, ראשית הפנה אותם לגורם רפואי לשם בירור מצבם הרפואי ולשם קבלת הערכה רפואית וחוות דעת רפואית בנוגע למצבם ולסיכויי ההליך המשפטי, שכן בשלב זה, הלקוח הינו פוטנציאלי בלבד. 16. לאחר שהלקוח מקבל חוות דעת רפואית חיובית, הוא שב אליו להמשך ההליך ומשלם את שכר הטרחה שסוכם ביניהם. 17. לעדותו, בחודש ספטמבר 2007, הפנה לנתבע לקוח פוטנציאלי, וצירף מכתב בו ציין כי יש צורך להוסיף לחוות הדעת סעיף לפיו ההליכה מסכנת את בריאותו של הלקוח, וזאת מאחר שהלקוח ביקש לקבל תעודת זכאות לתו נכה. 18. לאחר כשלושה שבועות, כאשר ראה כי הלקוח מתמהמה ולא שב אליו, החליט הוא לפנות אליו טלפונית ולברר האם קיבל את האישור מאת הנתבע. הלקוח השתהה במתן תשובה והתחמק ממנו אך בסופו של דבר הודה בפניו כי הנתבע סיפר אודותיו דברים שאינם ראויים, ואינו מעוניין ליתן ללקוח כל אישור כל עוד הוא מייצג אותו. 19. התברר לו, לדבריו, כי מספר לקוחות קודמים שהופנו על ידו לנתבע, לא שבו אליו וחזרו וחלקם ביקשו את תיקם בחזרה. על כן, החליט לשכור שירותיו של חוקר פרטי על מנת לברר האם הנתבע אכן מפיץ עליו דברי לשון הרע באוזני לקוחותיו. 20. ביום 31.10.07 הגיע החוקר הפרטי ששכר לפגישה עם הנתבע במשרדו, כשהוא מציג עצמו כמי שזקוק לחוות דעת רפואית וכמי שמתלבט האם לשכור את שירותי התובע. 21. לגרסתו, מתמליל ההקלטה של אותה הפגישה עולה כי מששמע הנתבע כי החוקר מעוניין לשכור את שירותייו, הוא החל לגנותו בפניו, ולומר לו כי "זה בן זונה, חרא של בן אדם", וניסה להניאו מלשכור את שירותיו. 22. לדבריו, הנתבע פעל ככל שביכולתו כדי להניא את לקוחותיו ולקוחות פוטנציאליים מלשכור את שירותיו, וכינהו "גנב"; "לא ישר"; "עקום", ועוד, והכל מתוך מטרה להשפילו, לבזותו ולפגוע במשלח ידו. 23. עוד הוסיף כי הינו עורך דין מזה 21 שנה, בעל מוניטין רב בתחום הנזיקין והביטוח, ומעשהו של הנתבע גרם לו לאובדן לקוחות קיימים, אשר לא שבו אליו עוד לאחר ביקורם אצל הנתבע. 24. עוד העיד, כי פרצה שריפה במשרדו אשר גרמה לאובדן מסמכים רבים לרבות מסמכים המעידים על פרטי לקוחותיו. לפיכך, אינו יכול למסור את הרישום המדוייק של פרטי הלקוחות אותם הפנה לנתבע ולא שבו עוד. 25. לעדותו, לקוח המגיע אליו משלם בממוצע סך של 10,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ בעבור הטיפול בעניינו, ומאחר שנהג להפנות לנתבע בין לקוח אחד לשלושה לקוחות בחודש, הרי שההפסד המשוערך שנגרם לו הוא בסך של 311,850 ₪. 26. כן דורש הוא את הוצאות החקירה הפרטית בהם נשא בסך של 5,000 ₪, והוצאות חוות הדעת אותה צירף לתיק זה, המוצג ת/5, בסך של 4,000 ₪. 27. עוד העיד מטעם התובע מר שלמה יוסף בתצהירו ת/1 כי בסוף שנת 2005 נזקק לייעוץ משפטי בנוגע לתביעה אותה הגיש למשרד הביטחון בעקבות פציעתו במהלך שירותו הצבאי. 28. לשם כך שכר את שירותיו של התובע, אשר הפנה אותו לקבלת הערכה רפואית לגבי מצבו הרפואי וסיכויי ההליך. 29. לדבריו, מספר אנשים הפנו אותו לתובע והמליצו לו עליו כעל עורך דין מקצועי שיכול לעזור לו בעניינו. 30. כן העיד מטעם התובע, מר רפאל תירם, בתצהירו ת/2 כי הינו בעלים של משרד חקירות הממוקם בעיר נתניה. 31. בחודש אוקטובר בשנת 2007 נשכר על ידי התובע לערוך חקירה אודות הנתבע לאחר שהתלונן בפניו כי הנתבע משמיץ אותו באוזני לקוחותיו. 32. לצורך החקירה, הגיע ביום 31.10.07 לפגישה במרפאתו של הנתבע, במהלכה סיפר לו כי רגלו נותחה בעקבות פגיעה במהלך משחק כדורגל, והוחדרו אליה מוט וברגים, וביקש ממנו חוות דעת רפואית מאחר שבכוונתו לתבוע את האחראים לפגיעה. 33. כשנשאל על ידי הנתבע האם פנה כבר לעורך דין, השיב לו כי הוא מתלבט בין שני עורכי דין שהמליצו לו עליהם, כאשר אחד מהם הוא התובע. 34. לדבריו, כאשר נתקל בשמו של התובע, הביע סלידה ממנו והחל לגנותו בפניו, הן מילולית והן באמצעות תנועות גוף, וכינוהו "זה בן זונה, חרא של בן אדם" וכן " בן אדם חרא, גמרנו, נקודה, לא אמרתי עורך דין חרא, בן אדם חרא... לא מדבר על המקצוע"... וכן "אני אומר לך חד וחלק, הוכיח לי שהוא איש לא ישר", ועוד ביטויים בסגנון זה. (ראה: תמליל הפגישה- נספח ה'1 לת/6). 35. במהלך הפגישה המשיך להשמיץ מילולית את התובע וניסה לשכנע אותו לשכור שירותיו של עורך הדין האחר. 36. עוד העיד מטעם התובע, מר יעקב גולדווסר, בתצהירו ת/3 כי הינו יליד 1947 וקטוע יד שמאל בעקבות תאונת עבודה שארעה לו. 37. בין השנים 2004-2005 נזקק הוא לשירותים משפטיים בנוגע לזכויותיו במוסד לביטוח לאומי, ועל כן שכר את שירותי התובע אשר פעל לקבלת קצבת נכות כללית בעבורו ממוסד זה. 38. עוד הוסיף, כי מאחר שהיה שבע רצון מהטיפול של התובע בעניינו, הפנה אליו לקוחות נוספים, ולא יהסס להפנות אליו לקוחות נוספים. 39. כן העידה מטעם התובע הגב' אורלי בטאט בתצהירה ת/4 כי היא משמשת כמזכירתו של התובע וכי נתקלה לפני מספר שנים בפרסום באמצעי התקשורת, על פיו הנתבע נחשד בהונאת ענק של המוסד לביטוח לאומי. 40. סמוך לאחר הפרסומים, החלו לקוחות התובע לפנות אליו ולהביע חשש מהגשת האישורים אותם סיפק להם הנתבע למוסד לביטוח לאומי, וביקשו להתייעץ עם התובע בעניין זה. 41. עוד הוסיפה כי בחודש יוני 2006 פרצה שריפה במשרד התובע ומסמכים רבים הושמדו, לרבות אלו שאוכסנו במחשב. 42. כן הציג התובע בפני חוות דעת מטעם עו"ד אליעזר פני- גיל, המוצג ת/5, על פיה התובע נחשב לאחד מעורכי הדין המובילים בתחום הנזיקין, ומייצג תובעים בלבד. 43. התובע טוען להפסד לקוחות עקב האירועים נשוא תביעה זו, ולדבריו, טענתו זו הגיונית הינה שכן רוב הלקוחות בוחרים עורך דין על פי המלצה של לקוח מרוצה של אותו עורך דין, ולפיכך, באם נפגע שמו הטוב של התובע, הרי שלא יפנו אליו לקוחות חדשים. 44. לחישובו, בממוצע, כל לקוח מפנה אל עורך דינו כ-4 לקוחות בשנה, ולפיכך, במידה שיוכח כי התובע איבד 26 לקוחות, הרי שהדבר יגרור אובדן עתידי של בין 39 ל-49 לקוחות. 45. מנגד, העיד הנתבע בתצהירו נ/1 כי הינו רופא אורטופד במקצועו, המעניק חוות דעת רפואיות לעורכי דין לשם הגשתן לבתי המשפט, למוסד לביטוח לאומי ולגופים ממשלתיים שונים. 46. התובע נהג להפנות אליו לקוחות החל משנת 1994 ועד לשנת 2002. 47. לעדותו, לאחר שבדק לקוח מסויים שהופנה אליו על ידי התובע, הכין חוות דעת בהתאם לממצאיו, ואז שב אליו הלקוח בטענה כי התובע מסר לו כי חוות הדעת אינה ערוכה היטב ועל כן עליו להשיב ללקוח את כספו ששולם בעבור הכנת חוות הדעת. כל זאת, ציין, ארע בסמוך לפרסום החשדות כנגדו. 48. לגרסתו, התובע הוא זה ש"דן" אותו בטרם עת שעה שהחליט כי חוות דעתו אינה מקצועית דיה, ובכך הוציא דיבתו רעה בפני הלקוחות וגרם לו להפסד לקוחות ולפגיעה במוניטין שלו, ועל כן החליט לנתק את קשריו העסקיים עם התובע. 49. באשר ללקוח מר אליהו קידר, העיד כי הלקוח שב אליו לאחר שטופל אצלו בעבר וביקש לקבל אישור רפואי מסויים, וזאת באופן עצמאי ולאחר שהיה מרוצה מהטיפול שניתן לו, ולא הופנה על ידי התובע. 50. לאחר מספר ימים, התקשר אליו אותו לקוח וביקש לשנות את חוות הדעת, ולאחר בדיקה הסכים לשינוי קל בלבד. להפתעתו, לאחר מספר ימים קיבל מכתב מהתובע המורה לו לשנות את חוות הדעת, על אף שהשינוי מנוגד לשיקול דעתו המקצועי ולהבנתו. 51. לאור זאת, התנגד לתיקון חוות הדעת ומסר ללקוח כי אינו חפץ בכל קשר עסקי עם התובע. 52. באשר לדברי לשון הרע המיוחסים לו, העיד כי אין בדברים שאמר משום הפצת לשון הרע אלא מדובר בהבעת דעה אישית על דרך התנהגותו של התובע, אשר נאמרו בחדרי חדרים ו"בארבע עיניים", כדבריו. 53. לדבריו, עצם העובדה כי התובע ביקש להתערב בקביעות רפואיות ולשנות את תוכנו של האישור הרפואי שנמסר ללקוח מר אליהו קידר, מעידה על התנהגות פסולה מצידו, שכן אין זה מעניינו לקבוע קביעות רפואיות או לחלוק על קביעותיו המקצועיות שלו. 54. עוד העיד, כי התובע הפנה אליו לקוחות רבים עד לשנת 2002, עת חדל מלהפנות אליו לקוחות בעקבות הפרסומים שפורסמו עליו, ולא היה לו כל קשר עם לקוח של התובע לאחר שנת 2002. 55. כן הוסיף כי הדברים שאמר נאמרו ב"עידנא דריתחא", וכי המדובר בכינויים שכיחים הנאמרים בשיחות בין אנשים, ואינם מהווים דברי לשון הרע. הכרעה האם בפנינו לשון הרע - אם לאו? 56. קובע סעיף 1 לחוק לשון הרע מהי - ולהלן תוכנו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 57. הביטויים נשוא המחלוקת אשר נאמרו על ידי הנתבע ללקוחות התובע, על פי תמליל השיחה שהוקלטה ע"י החוקר מטעם התובע, הינם: " אמרתי לך לא ללכת אליו (הכוונה אל התובע- ח.י.) ואתה הלכת, לא רוצה לשמוע ממך"; " עו"ד שחף הוא אדם לא ישר, עקום"; " עו"ד שחף גנב, אדם עקום"; " זה בן זונה, חרא של בן אדם"; "עמי שחף בן אדם חרא, עורך דין חרא"; "בן אדם חרא, גמרנו, נקודה, לא אמרתי עורך דין חרא, בן אדם חרא... לא מדבר על המקצוע"; "אני אומר לך חד וחלק, הוכיח לי שהוא איש לא ישר"; "אז פעם אחת עובדים עליך, פעם שנייה אתה כבר לא מאמין לאף אחד". 58. במילים אלו, התכוון הנתבע להשפיל התובע, לבזותו ולביישו, והללו נאמרו באוזני לקוחותיו, אומנם בשיחה פרטית, בדלתיים סגורות, ברם, דברים אלה עולים כדי דברי לשון הרע שייתכן שתופץ הלאה ומטרתם היתה לפגוע במשלח ידו של התובע ולגרום ללקוחותיו הקיימים וללקוחות פוטנציאליים לשכור שירותי עורך דין אחר. 59. ברי הוא, כי המילים " חרא של בן אדם"; "בן זונה", וכן "אדם לא ישר"; "עקום", מהוות לשון הרע כלפי התובע, עורך דין במקצועו, שיש בהן כדי לבזותו, לביישו ולהשפילו בעיני לקוחותיו, בין ברמה האישית ובין ברמה המקצועית. 60. על פי ההלכה, בבוא בית המשפט להכריע באם היתה בדברים שהופצו משום לשון הרע, יפרש הוא מובנם על פי הבנת "האדם הסביר" ומובנם "האובייקטיבי". לאור מבחן זה, הרי המדובר במילים מובהקות המהוות לשון הרע והפוגעות בכבודו של אדם ובשמו הטוב, באשר מייחסות הן לו ניסיון לשנות מסמכים רפואיים וכן מייחסות לו תכונות שליליות כאדם וכעורך דין. 61. לעניין פרשנותו של סעיף 1 לחוק נקבע בע"א 89/04, ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, , תק-על 2008(3), 2030, כדלקמן: "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 2412/00, עמותת במות - מרכז ללימודי תרבות וחברה נ' מרדכי גילת, , תק-מח 2007(2), 8566, כדלקמן: "ניתוח פועלו של ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לקבוע את משמעותו של הביטוי על ידי פירוש הביטוי על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים, בהקשרן הספציפי (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, ואח', פ"ד לא(2) 281, 300). על הפירוש להיעשות באופן אובייקטיבי, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת של המילים ... בשלב זה אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לשאלה כיצד הבין הנפגע את המילים, אלא "...המבחן הקובע הוא, מה היא לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים"... בשלב השני, יש לבחון, בהתאם לתכלית החוק ולצורך לאזן בין הזכות לשם טוב לבין עקרון חופש הביטוי, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק איסור לשון הרע. במקרה בו נתקל בית המשפט בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." עוד ראה בספרו של המלומד מר אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997 בעמ', כדלקמן: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"." וכן ראה ספרם של גנאים, קרמניצר ושנור,"לשון הרע-הדין המצוי והרצוי", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר, (2005), בעמ' 80-79, כדלקמן: "הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפרסום הפגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם" , "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול", וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן." 62. לטענת הנתבע, דברים אלו נאמרו ב"עידנא דריתחא" ולפיכך אין לראות בהם דברי לשון הרע. 63. לעניין זה העיד בחקירתו הנגדית, כדלקמן: "ש. מדוע נאמרו על ידך כל מילות הכעס כלפי התובע? מה מקור הכעס שלך כלפי התובע? ת. סמוך לאותה פרשה שהתפוצצה בעיתונות, מכל עשרות עורכי הדין שכתבתי להם חוות דעת, ביולי אוגוסט כתבתי כ-50 חוות דעת והעורך דין היחידי שאמר ללקוח שלו לבקש ממני את הכסף בחזרה כי חוות הדעת שלי לא מתקבלת, היה לקוח של הנתבע. אף אחד מהלקוחות שעובדים איתי עד עצם היום הזה, לא פנה אלי בבקשה כזו וזו הסיבה לכעס שלי והוא הוציא דיבתי רעה בפני הלקוחות." (ראה: פרטיכל בעמוד26 שורות 21-14). 64. הלכה היא, כי לא כל אמירה בשעת כעס, ולו פוגענית, מהווה בסיס לתביעת דיבה וכי יש לפרש את הדברים על רקע ההקשר שבו נאמרו. מקום בו ברור מן הנסיבות כי האומר שרוי בכעס רב, הרי שאין להבין דבריו כהוצאת לשון הרע, אלא אך כביטוי סתמי של רוגז, אף כי לא נעים ומיותר. 65. לעניין זה ראה: ת.א. (ת"א) קריב מערכות בנייה (תל אביב) בע"מ נ' נוריאל, , תק- מח 2004(3) 1783, 1787, כדלקמן: "לטעמי, ועל-פי השקפתי, פרשנות אובייקטיבית של משמעות הדברים שנאמרו ע"י הנתבעים (אם נאמרו), מלמדת כי אין לראות בדברים משום לשון הרע. עסקינן באמירות קלילות יותר, או קלילות פחות, ואף אמירות בוטות ומשמיצות, שנאמרו במסגרות פרטיות מצומצמות, על רקע כעס ואי שביעות רצון כלפי התובעת. אמירות שבאו להביע מורת רוח ותסכול. משכך, נאמרו הדברים בחוסר שיקול דעת ולעיתים ברגשנות יתר או תוך התבטאויות כעוסות ובלתי נשלטות." וכן ראה רע"א 10520/03, איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, , תק-על 2006(4), 1410, כדלקמן: "נוסיף, כי אפילו היה נטען כי האמירות הפוגעניות נאמרו בסערת נפש בעידנא דריתחא במהלך שידור חי וככאלה עשויות הן להיכלל במתחם הסבירות הרחב הנקוט באמירות שבשיח הציבורי, כי אז המשיב הפריך זאת בשניים: ראשית, הוא חזר על הביטוי "נאצי קטן" ביחס למבקש בראיון שהתפרסם עמו בעיתון "מעריב" זמן מה לאחר שידור התכנית. שנית, הוא סירב להיענות לפניית ערכאות שיפוט השונות שדנו בענין, אשר פנו ובקשו את התנצלותו. המשיב עומד איתן גם כיום מאחורי אמירות אלה, אינו חוזר בו מהן, ואינו סוטה מהן ימין או שמאל. נסיבות אלה מוציאות את האמירות הפוגעניות ממתחם הסבירות, ולכן חלה עליהן החזקה, שלא הופרכה, כי הן נאמרו שלא בתום לב." 66. לטעמי, אף אם האמירות נאמרו בשעת כעס ורוגז, משום שהנתבע לא היה שבע נחת מהתנהגותו של התובע, הרי שאין בכך כדי להצדיק את התנהגותו שלוחת הרסן של הנתבע. האדם הסביר לא היה מתייחס בשוויון נפש לאמירות הפוגעות שנאמרו על ידי הנתבע, אמירות המכילות קללות ודברי נאצה, שיש בהן כדי לבזות את התובע ולפגוע במשלח ידו כעורך דין. הבעת דעה 67. עוד טוען הנתבע כי דבריו הינם בגדר הבעת דעה על אופיו ועל התנהגותו של התובע, ולפיכך, חוסות הן תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק. מנגד, טוען התובע כי הגנה זו אינה חלה במקרה זה שכן הסעיף מדבר על הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, ואין זה המצב בענייננו. 68. סעיף 15(4) לחוק קובע כדלקמן: " במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: "(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי, או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". 69. הלכה היא כי החוק אינו עוסק בהבעת דעה בכל נושא ונושא אלא אך ורק בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקידים המסויימים המפורטים בסעיף. 70. לעניין זה ראה: דבריו של המלומד מר אורי שנהר בספרו, דברי לשון הרע, פרק 21, כדלקמן: "חוק איסור לשון הרע אינו מגן על הבעת דעה בכל נושא ועניין שהוא, גם אם הבעת הדעה נעשתה בתום לב ועל פי הכללים שעוצבו בפסיקה בקשר לדרך פרסומה של הבעת דעה מוגנת. קיימת רשימה של נושאים ועניינים שרק בקשר אליהם תהיה הבעת הדעה מוגנת. רשימת עניינים זו מפורטת בסעיפים 15(4) עד 15(7) לחוק... סעיף 15(4) מונה שורה ארוכה של נושאים שהבעת הדעה בקשר אליהם עשויה להיות מוגנת. הסעיף מתחלק, למעשה, לשניים. בחלקו הראשון של הסעיף נקבעה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"התנהגות הנפגע" בכמה עניינים. בחלק השני קבועה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע", אם אלה התגלו בהתנהגותו של הנפגע באותם עניינים שאליהם מתייחס החלק הראשון. יש לציין, כי המחוקק לא קבע הגנה מפורשת על הבעת דעה בקשר לכישורי הנפגע וכשירותו, אם כי ייתכן שפרשנות מרחיבה של "אופיו" של הנפגע, תאפשר ביקורת גם בעניינים אלה. ההתנהגות שבקשר אליה תהיה הבעת הדעה מוגנת היא התנהגות של הנפגע "בקשר לעניין ציבורי" וכן התנהגותו בשורה של תפקידים ציבוריים המוגדרים בסעיף, והם: תפקיד "שיפוטי", תפקיד "רשמי", תפקיד "ציבורי" ותפקיד "בשירות ציבורי". בתי-המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה, כי ביישום הגנה ספציפית זו יתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים. נראה, כי רשימת התפקידים הציבוריים אינה מוגבלת רק לתפקידים שהנושאים בהם הם עובדי ציבור. במקרה אחד אף נפסק, כי יש להתייחס לאשתו של ראש עיר כאל איש ציבור. עם זאת, לא כל עיסוק הנוגע לציבור יעשה את העוסק בו לנושא בתפקיד רשמי או ציבורי. כך נפסק בפרשה אחת, כי עיסוק בעריכת-דין לא ייחשב כעיסוק בתפקיד רשמי או ציבורי. יש לציין, כי הוראות סעיף 15(4) אינן מגבילות את תחולת ההגנה רק למקרים שבהם הנפגע מכהן בתפקיד הציבורי בעת הפרסום, ולכן ניתן לפרסם ביקורת על אדם בקשר להתנהגותו בתפקיד ציבורי גם לאחר שאותו אדם חדל לכהן באותו תפקיד." (ההדגשה אינה במקור- ח.י.). 71. מדברים אלו עולה כי הגנה זו אינה עומדת לנתבע שכן התובע הינו עורך דין פרטי במקצועו ואינו איש ציבור, כמשמעותו בסעיף דנן. הגנת "אמת הפרסום" 72. עוד טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת סעיף 14 לחוק וכי הדברים אשר אמר אודות התובע דברי אמת הינם ומייצגים את התרשמותו מהתנהגותו של זה. 73. סעיף 14 לחוק קובע כדלקמן: "14. הגנת אמת הפרסום במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." 74. על מנת להנות מהגנת הסעיף היה על הנתבע להוכיח כי הדברים אשר אמר דברי אמת הינם, אולם ברי הוא כי אין בפרסום הדברים שבעניננו עניין ציבורי, קרי, המופנה לכלל האוכלוסייה או לפלח הימנה, ועל כן נדחית טענה זו, ובנפול תנאי זה, לא סגי בשאלה אם בדברי אמת עסקינן. לפיכך, נדחית טענה זו. הגנה על "עניין אישי כשר " 75. עוד טוען הנתבע כי עומדת לו הגנת "תום הלב" שכן הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו, והוא הגנה על המוניטין שלו כרופא, לאחר שהתברר לו כי התובע טוען בפני לקוחותיו כי חוות הדעת שלו אינן מקובלות על המוסד לביטוח לאומי ולאחר ששלח התובע לקוח לתבוע את כספו בחזרה לאחר שניתנה לו חוות דעת. 76. סעיף 15 (3) לחוק קובע כדלקמן: "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (3)   הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר." 77. סעיף 15(3) לא חל על כל אינטרס שלהגנתו נעשה פרסום, אלא רק על אינטרס המוגדר כ"אישי" וכ"כשר". התנאי השני לתחולתה של הגנת סעיף 15(3) הוא שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק, מבחינה הגיונית, להגנת העניין האישי הכשר, "מבחינת מהות הדברים שנתפרסמו". המבחן לקיומו של תנאי זה הוא מבחן הקשר ההגיוני, הקובע כי ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלבנטית להגנת העניין האישי הכשר. 78. סבורתני, כי הדברים אותם פירסם הנתבע אינם קשורים להגנה על אינטרס אישי של זה ונאמרו על מנת לשמור על המוניטין שלו כרופא בקרב לקוחותיו. כן לא מצאתי כי לתובע היתה כוונה לפגוע במוניטין של הנתבע באשר הוא זה שהמשיך להפנות אליו לקוחות לשם מתן ייעוץ רפואי. 79. ככל שהיתה פגיעה במוניטין של הנתבע הרי שזו נולדה כתוצאה מהחשדות אשר פורסמו כנגד הנתבע, ולא כתוצאה מפעולות אשר נעשו על ידי התובע. 80. אף בהנחה שתוכן הפרסום היה רלבנטי להגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, עדיין היה עליו להוכיח כי הפרסום נעשה בתום לב. סבורתני כי הפרסום כלל ביטויים עולבים ומשפילים יתר על המידה ושלא לצורך כלפי התובע, ולפיכך ניתן לקבוע כי לא נעשו בתום לב. 81. על כן, נדחית אף הטענה לעניין זה. פרסום הנועד לגנות פרסום קודם 82. סעיף 15 (10) לחוק קובע כדלקמן: "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". 83. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי דבריו נאמרו על מנת לגנות דברי לשון הרע קודמים שנאמרו על ידי התובע באוזני לקוחות הנתבע, כאשר מסר להם כי חוות הדעת של הנתבע אינן מקובלות על המוסד לביטוח לאומי וכאשר ביקש מלקוח שלו לדרוש את כספו בחזרה מאת הנתבע. 84. תנאי מקדמי לתחולת סעיף 15(10) הוא שלפרסום שבמחלוקת קדם פרסום אחר, וכי אותו פרסום קודם אכן מהווה לשון הרע. 85. לא הוכח בפני כי אכן היה פרסום קודם על ידי התובע המזהיר את לקוחות הנתבע כי חוות הדעת שלו אינן מקובלות על המוסד לביטוח לאומי, ועל כן אין להעזר בשירותיו. התרשמי כי התובע המשיך להפנות לנתבע לקוחות, למעט בתקופה בה התבררו החשדות נגדו, לאמור, התובע לא סבר בעצמו כי חוות הדעת של הנתבע משוללות כל ערך. 86. אשר על כן, איני מקבלת גם את טענתו זו של הנתבע. 87. מכל הטעמים המצטברים דלעיל, התביעה מתקבלת. הפיצוי 88. על יסוד סעיף 7 א. לחוק, הרי שניתן לפסוק פיצוי לנפגע עד הסך של 50,000 ₪ בלא הוכחת נזק. 89. התובע לא הוכיח גרם נזק כלכלי בעקבות הפרסום וכי לקוחותיו עזבו אותו בעקבות דברי הנתבע. 90. לעניין זה העיד התובע בסעיף 10 לתצהירו ת/6, כדלקמן: "במקרים רבים, עוד קודם לכל קבלת תיק לייצוג, קודם לחתימת יפוי הכוח, וקודם לכל תשלום שכר טרחה, אני נוהג להפנות הלקוח למתן הערכה רפואית או מתן חוות דעת רפואית על מנת לוודא ולברר מה הסיכוי, אם בכלל, בנקיטת ו/או בפתיחת הליכים משפטיים או אחרים." ובהמשך העיד: " על פי שיטת עבודתי, לרוב, תנאי איפוא לכל פתיחת הליך בתיקים כנ"ל ולקבלה כלקוח, היה אפוא קבלת חוות דעת רפואית או הערכה רפואית אשר תתמוך בטענות ובזכות לה הלקוח טוען". 91. מדבריו אלה עולה כי כל עוד לא קיבל לידיו חוות דעת רפואית, לא היה נחשב אותו אדם כלקוחו, ובשלב זה, לא ניתן להגדיר את האדם אותו הפנה לנתבע כלקוח. מכאן, כי ייתכן שאם אכן עזבוהו לקוחות, דבר שלא הוכח, הרי שכך ארע מסיבות אחרות. 92. אף חוות הדעת אשר ערך עו"ד אליעזר פני- גיל, המוצג ת/5, אין בה כדי ליצור נסיבות של ממש בדבר עזיבה מאסיבית של לקוחות, והמדובר בהערכה כללית וערטילאית בלבד. 93. עם זאת, אין ספק כי דבריו של הנתבע הינם פוגעים, מבישים ומבזים, ובנסיבות אלו, הריני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 15,000₪. 94. הנתבע ישלם לתובע הסך של 15,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בצירוף דמי מע"מ בסך של 5,000 ₪ בתוספת דמי מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.השמצות / הכפשותלקוחותעורך דין