קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת הכרה באוטם מוחי כפגיעה בעבודה / הכרה באוטם מוחי כתאונת עבודה: השופט יגאל פליטמן לפנינו גלגולה השני, בבית דין זה, של תביעה שהגיש המערער נגד המוסד לביטוח לאומי, בה תבע להכיר באוטם המוחי, אשר אירע לו, כפגיעה בעבודה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995. תביעת המערער נדחתה בשנית על ידי בית הדין האזורי בתל אביב- יפו (השופט שמואל טננבוים; בל 475/99) ומכאן הערעור שבפנינו. העובדות וההליכים עד כה בעניינו של המערער: עובדות המקרה הוסכמו בין הצדדים, בבית דין זה, כלקמן: "המערער, יליד שנות השלושים, עבד במשך 24 שנים כחותך יהלומים במלטשת האחים לוסטיג בנתניה. המערער הינו אדם שקט וחרוץ אשר לא נהג להתרגז או להתווכח. כיומיים לפני האירוע מיום 21.3.96, קרא מר לוסטיג למערער למשרדו ולעיני עובדים רבים גער בו על שחתך יהלומים באופן מופרז עד שהללו איבדו מערכם. לעיני אנשים רבים הוציא מר לוסטיג אבן מחבילת אבנים עליה עבד המערער, הכניסה למחשב וכשיצאו הנתונים, גער בו קשות על אובדן ערכה ובזבוז כסף של המלטשה. המערער התרגז והתווכח עם מר לוסטיג אך זה השתיקו בטון עקיף ועוקצני. המערער עזב את המקום פגוע ומושפל, רועד וחיוור. יום למחרת, שהיה יום רביעי בשבוע, הגיע מר לוסטיג למחלקה בה עבר המערער ואמר לו שהוא עושה "סלט על המכונות". מאותם אירועים, היה המערער במתח והתעוררו אצלו חששות כבדים לגבי המשך עבודתו. ביום חמישי בשבוע, שתאריכו היה 21.3.96, הגיע מהערער למלטשה בשעות הבוקר, חש סחרחורות וטשטוש מוחלט ולא יכול היה לעבוד. המערער חזר על אופניו חזרה לביתו בנסיעה מאומצת של כ- 40 דקות וכשהגיע הביתה התמוטט ואושפז בבית החולים לניאדו. בית הדין מינה תחילה כמומחה רפואי מטעמו את פרופ' אבינועם רכס (להלן - המומחה הראשון). על סמך חוות דעתו של המומחה הראשון דחה בית הדין האזורי (השופט מאיר נחתומי, בל 475/99), , בפסק דינו מיום 5.5.04, את תביעתו של המערער. במסגרת ערעורו של המערער על פסק בית הדין האזורי, הגיעו הצדדים להסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין (עב"ל 1245/04) וכלקמן: "בהמשך להחלטת בית הדין קמא שראה את פרשת המתח שעברה על המערער מיום 19.3.06 ועד 21.3.96 כאירוע חריג המצדיק מינוי יועץ רפואי מומחה, מוסכם על הצדדים, לאור הלכת בג"צ 'הטלי', להחזיר התיק לדיון בבית הדין קמא לשם מינוי יועץ רפואי נוסף. הצדדים יהיו רשאים להציג מסמכים רפואיים נוספים וכן להפנות תשומת ליבו לפרשת החולשה, הבחילה והשלשול שעברה על המערער בתקופה זאת. שתי חוות הדעת של היועץ הרפואי פרופ' רכס לא יוצגו בפני היועץ הרפואי הנוסף". בהתאם לנפסק בפסק דיננו, מינה בית הדין האזורי את פרופ' אברהם רפפורט כמומחה יועץ רפואי נוסף (להלן - המומחה הנוסף) והעביר לידיו, ביום 21.2.05, את עובדות המקרה ושאלות מטעם בית הדין. בהמשך, ביום 26.7.05, הועברו למומחה שאלות להבהרת חוות דעתו. על סמך חוות דעת המומחה הנוסף, דחה בית הדין האזורי, ביום 27.3.06, את תביעת המערער. בית הדין האזורי קיבל מסקנת המומחה הנוסף לפיה למרות סמיכות הזמנים אין לאירוע בעבודה כל השפעה על בוא האוטם. בית הדין האזורי קבע כי אין מנוס בלית אם לדחות תביעת המערער משקבעו שני מומחים מטעם בית הדין כי לא קיים קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין בוא האוטם. במסגרת הליך קדם דיון בבית דין זה, הגיעו הצדדים להסכמה כי בית דין זה ימנה יועץ מומחה רפואי אחר בהליך. בהתאם, מונה, ביום 4.12.06, ד"ר פיינסוד כמומחה יועץ רפואי אחר (להלן - המומחה השלישי) ליתן חוות דעתו לעניין הקשר הסיבתי בין המסכת העובדתית לבין האירוע המוחי בו לקה המערער. לצורך הכנת חוות הדעת הועמדו לרשות המומחה השלישי, בין היתר, שתי חוות דעת. האחת - מאת פרופ' ברהם, מטעם המוסד לביטוח לאומי, והשנייה ד"ר קוריצקי, מטעם המערער. ביום 14.12.06 השיב המומחה השלישי כי : "מכל האמור לעיל אין לי אלא לתמוך בחוות דעתו המנומקת של פרופ' ברהם. אולם משהועלה, בספרות הרפואית, שמץ אפשרות כי יש לדחק או העקה נפשית תרומה ולו אף מזערית להתרחשות השבץ נראה לי ששקלול ההסתברויות יביא לקביעה כי 90% מנכותו של מר מיכאלי היא בשל מצב רפואי קודם ו - 10% בשל האירוע הנפשי". ביום 13.5.08, דחינו בקשת המערער למינוי מומחה נוסף. בין היתר מן הטעם כי שלושה מומחים מטעם בית הדין ומומחה נוסף מטעם המוסד לביטוח לאומי שללו קשר סיבתי בין האירוע המוחי לבין אירוע ההתרגשות והדחק הנפשי. עם זאת, לאור האמור בחוות דעת המומחה השלישי לפיה הועלה "שמץ אפשרות כי יש לדחק או העקה נפשית תרומה ואף לו מזערית" הורינו על הפניית שאלת הבהרה הבאה למומחה השלישי: "האם לדעתך סביר יותר להניח שהאירוע המוחי היה מתרחש במועד בו התרחש בפועל אף אלמלא האירוע בעבודה, המפורט בהחלטת בית הדין מיום 4.12.06, או שסביר יותר להניח שאלמלא האירוע האמור בעבודה, האירוע המוחי היה מתרחש במועד מאוחר יותר?" ביום 26.5.08 השיב המומחה השלישי כזאת: "אני חוזר ומפנה את כבוד בית המשפט למאמר העדכני משנת 2006 שהופיע בכתב עת יוקרתי ביותר ... שצוטט על ידי בחוות דעתי. המאמר שנוסח כמתווה דרך ומבוסס על ניתוח ביקורתי של למעלה משלש מאות וחמישים מאמרים אינו מכליל עקה נפשית כגורם לשבץ. המאמר קובע מפורשות שיתר לחץ דם וגורמי סיכון כרמה גבוהה של שומני דם הם הסיבה העיקרית לשבץ. מפני חובת הגילוי הנאות הזכרתי מאמר נוסף שהביא בחשבון את הדעה הרווחת בפי ההדיוטות בדבר עקה נפשית כגורם לשבץ. אולם כפי שניתן לראות ממסקנות המאמר אותן הבאתי בחוות דעתי - קובעים המחברים עצמם כי הנתונים שאספו אינם מספקים עדות מוצקה להיות עקה נפשית גורם סיכון עצמאי לשבץ. לכן, לפי מיטב שיפוטי, הצעתי לפנים משורת הדין, לייחס לעקה הנפשית תרומה כל שהיא להתרחשות השבץ. לכן, בתשובה לשאלה כפי שנוסחה על ידי כבוד בית המשפט, אני סבור לפי הספרות הרפואית העדכנית כי סביר להניח שהאירוע המוחי היה מתרחש במועד בו התרחש בפועל אלמלי האירוע, המפורט בהחלטת בית הדין". נוכח האמור בתשובת המומחה השלישי הורינו למערער, ביום 4.6.08, להודיע האם הוא עומד על ערעורו. בהודעתו, מיום 22.7.08, ביקש המערער להעביר למומחה השלישי שאלת הבהרה נוספת. בתגובת המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד), מיום 27.7.08, טען המוסד כי למערער ניתנו הזדמנויות באופן בלתי רגיל להוכיח את תביעתו אך הדבר לא עלה בידו וכי מבוקש מבית הדין לדחות את הערעור. בהחלטתנו, מיום 30.7.08, לאור התנגדות המוסד ובנסיבות העניין, דחינו בקשת המערער להעברת שאלת הבהרה נוספת למומחה השלישי מטעם בית הדין. בהחלטתנו נקבע כי אחר קבלת תגובת הצדדים על האמור בתשובת המומחה השלישי, תוך 30 יום, יועבר התיק למתן פסק דין. טענות הצדדים: 12. לטענת המערער מסקנת המומחה השלישי, המתבססת על סמך מאמר רפואי אחד, מנוגדת לחלוטין להלכות שנקבעו על ידי בתי הדין השונים בנוגע לקשר הסיבתי הקיים בין מצב של דחק נפשי לבין הופעה של אירוע מוחי ועומדת בסתירה מוחלטת לחומר רפואי רב התומך בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין אירוע מוחי. מאחר ומסקנת המומחה מתבססת על מאמר רפואי אחד הרי שלא היתה כל חשיבות למסכת העובדתית שהוצגה בפניו וכי בכל מקרה אחר היה המומחה פוסל קשר בין דחק נפשי לאוטם מוחי. לטענת המערער המומחה אף שינה מהמסכת העובדתית. 13. חרף האמור, טוען המערער, כי עדין נמצא על ידי המומחה תרומה של 10% לעקה הנפשית כגורם לשבץ. בהתאם לנקבע בפסק בית דין האזורי (בל 3618/05 ברקוביץ אברהם - המוסד, , עליו לא הוגש ערעור) הרי שמשקבע המומחה כי יש לייחס קשר מסוים לאוטם, גם אם מדובר בקשר של 10%, הרי שיש לקבל התביעה ולהשאיר את קביעת אחוזי הנכות לרבות התייחסות למצב הקודם, לועדה הרפואית. המערער מפנה לפסק בית דין זה בו נקבע כי כאשר מומחה רפואי מטיל ספק בכלל באפשרות של קשר סיבתי בין אירוע חריג להופעת האוטם, הרי שיש מקום למנות מומחה רפואי אחר. לפיכך יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף. לחלופין מבוקש לקבוע כי קיים קשר ישיר בין האירועים בעבודת המערער לבין האוטם המוחי אותו עבר. 14. המוסד טוען כי המומחה השלישי קובע חד משמעית בתשובתו כי האירוע המוחי היה מתרחש במועד בו התרחש בפועל ללא קשר לאירוע התאונתי. המומחה השלישי שלל את הספקות בקשר לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי בו לקה המערער לבין האירוע בעבודה. המערער לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לקיומה של תאונת עבודה. אי לכך יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 15. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טיעוני הצדדים, לחוות דעת שלושת המומחים שנתמנו מטעם בית הדין ולתשובותיהם לשאלות ההבהרה שהופנו אליהם, לחוות דעת המומחה מטעם המוסד לביטוח לאומי ולמומחה מטעם המערער, סבורים אנו כי דין הערעור להידחות. 16.להכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי בין אירועי העבודה של המערער לבין האירוע המוחי בו לקה המערער ביום 21.3.96 מונו שלושה מומחים מטעם בית הדין, אשר נתנו חוות דעתם בעניין והשיבו באריכות לשאלות ההבהרה שהופנו אליהם. הלכה פסוקה היא כי בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראה לעניין זה דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם , וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377). 17. המומחה השלישי מטעם בית הדין, פרופ' פיינסוד, מומחה אחר, קבע בחוות דעתו כי המערער היה ידוע מזה כשנתיים עובר לארוע הנדון כסובל מיתר לחץ דם (נמדדו ערכים של 150/100) וקיבל בשל כך, דרך קבע, טיפול תרופתי ב - 3 x Deralin 20mg וכן בתכשיר משתן. פרופ' פיינסוד הפנה למסמך המוזכר בחוות דעת פרופ' ברהם, מטעם המוסד לביטוח לאומי, מיום 21.2.95, המתייחס לרמות גבוהות מהתקין של כולסטרול וטריגליצרידים. פרופ' פיינסוד קבע כי אין לו אלא לתמוך בחוות דעתו המנומקת של פרופ' ברהם. עם זאת, משהועלה בספרות הרפואית שמץ אפשרות כי יש לדחק או העקה נפשית תרומה ולו אף מזערית להתרחשות השבץ, קבע המומחה האחר, כי שקלול ההסתברויות יביא לקביעה כי 90% מנכותו של המערער היא בשל מצב רפואי קודם ו - 10% בשל האירוע הנפשי. 18. בתשובתו לשאלת בית הדין השיב פרופ' פינסוד כי סביר להניח שהאירוע המוחי היה מתרחש במועד בו התרחש בפועל אלמלי האירוע בעבודה. מסקנת המומחה מבוססת, בחוות דעתו, על המסכת העובדתית המוסכמת ועל ספרות עדכנית, המושתתת על ניתוח ביקורתי של למעלה משלוש מאות וחמישים מאמרים. ויוטעם, המומחה לא פסל בחוות דעתו אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לשבץ מוחי. לא הוטל ספק, בחוות הדעת, בקיומו של הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה להופעת האוטם. 19. בתיק מונו שני מומחים נוספים מטעם בית הדין. פרופ' רכס, המומחה הראשון שמונה בתיק, שלל, בחוות דעתו מיום 8.5.02, את הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לאוטם המוחי. בתשובה לשאלות ההבהרה של בית הדין האזורי השיב המומחה, ביום 4.3.03, בין היתר, כי "גורמי הסיכון יכולים מצידם לגרום לאירוע מוחי ללא קשר עם מצבי דחק ומתח". 20. המומחה הנוסף שנתמנה, לאחר שהתיק הוחזר לבית הדין האזורי, פרופ' רפפורט, קבע בחוות דעתו חד משמעית כי "אין קשר סיבתי בין האירוע בעבודה לבין המחלה במועד שבאה. יש לציין כי לחץ הדם, והדופק שלו בעת קבלתו לביה"ח לניאדו, היו בגדר הנורמה... מדובר כאן בתהליך תחלואתי ביולוגי אישי שלו עקב יתר לחץ דם". עוד נקבע כי "השפעת האירוע על הופעת המחלה בעת שהופיע היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". בתשובתו לשאלת ההבהרה "על סמך אילו רישומים רפואיים ביססת את עמדתך כי במקרה דנן מדובר על הליך תחלואתי ביולוגי אישי של הנפגע עקב יתר לחץ דם?" השיב המומחה כי: "1. בקבלתו לחדר המיון של ביה"ח לניאדו ב- 21.3.96, נרשם בעבר רפואי שלו כי, הנ"ל סובל מיתר לחץ דם... 2. בדו"ח ביה"ח שיבא (לשם הועבר מר מיכאלי מלניאדו) ב- 21.3.96 גם נרשם, כי ידוע כי מזה שנתיים כסובל מיתר לחץ דם, ואי לכך הוא מטופל בדרלין... 3. בסכום מחלה של פנ' ו' בבית החולים שיבא. צוין כי מעברו הרפואי ידוע על יתר לחץ דם..." בתשובה לשאלת ההבהרה "האם יהיה זה סביר להניח מבחינה רפואית כי מתח מתמשך עשוי לגרום לעליה בלחץ הדם, נטיה לקרישתיות יתר של לחץ הדם ומכאן לאירוע מוחי? אם לא הסבר מדוע? ", השיב המומחה, בהפנותו לנסיבות המקרה, כי "בדו"חות של ביה"ח לניאדו ושיבא נרשם כי ערכי לחץ הדם שלו היו מאוזנים, לא צוין על נטיה לקרישיות יתר. לא היתה אצלו עליה או ירידה חדה בערכי לחץ הדם ולא הפרעות בקצב הלב, כך שאין בסיס לטענה כי הסטרס גרם להפרעות כל שהם במערכת לב, כלי דם, בתכולת הדם או בקרישיות הדם." בתשובותיו קבע המומחה כי אכן הייתה סמיכות כרונולוגית. ויוטעם, אף שמדובר בחוות דעת מומחה ומומחה נוסף אשר לאחריהם מונה מומחה אחר, מצינו כי יש בדבריהם בכדי לשמש תנא דמסייעא לחוות דעת המומחה האחר. כלל מומחי בית הדין גורסים כי יתר לחץ הדם וגורמי הסיכום המשמעותיים בעברו הרפואי של המערער הם הגורם המכריע לאוטם המוחי. 21. נוכח כלל האמור, לא שוכנענו מטיעוני בא כוח המערער, אשר עשה כל שביכולתו על מנת להשמיט הקרקע תחת חוות הדעת, כי מתקיים במקרה זה טעם מיוחד וחריג המצדיק סטיה ממסקנות המומחה האחר ו/או העברת שאלת הבהרה נוספת. 22. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. אירוע מוחיהכרה בתאונת עבודההכרה באירוע מוחי כתאונת עבודהתאונת עבודה