קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה ברציפות זכויות בעבודה במקומות עבודה שונים לקבלת פנסיה אחת: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (סגנית הנשיאה, כתוארה דאז, דיתה פרוז'ינין ונציגי הציבור מר קלינר ומר ניסני; עב 1895/03) , בו נדחתה תביעתה של המערערת שהוגדרה כתביעה למתן פסק דין הצהרתי להכרה בזכאותה לגמלת פנסיה אחת בגין תקופות עבודתה בשירות המדינה וברשות הדואר שתחושב לפי שכרה האחרון ברשות הדואר, ולהכרה בזכאותה לדרגה 45+ בדירוג המח"ר החל מיום 1.1.1999. הרקע העובדתי ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. בתקופה שמיום 1.10.78 עד ליום 31.8.83 עבדה המערערת באוניברסיטת בן גוריון, וזכויותיה בוטחו בקרן מקפת. בתקופה שמיום 25.7.84 עד ליום 31.7.88 עבדה המערערת בהנהלת בתי המשפט ומשנת 1986 (כשהסתיימה תקופת עבודתה הארעית וקיבלה כתב מינוי) היא הייתה מבוטחת בפנסיה תקציבית לפי חוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב] התש"ל-1970 (להלן גם חוק הגמלאות). המערערת עברה לעבוד ברשות הדואר ביום 1.11.87 ונקלטה שם כעובדת קבועה ביום 9.9.88. בין לבין, ביום 31.10.87 היא יצאה לחל"ת משירות המדינה עד ליום 31.10.89. עוד לפני תום תקופת החל"ת הובהר למערערת על ידי רשות הדואר, במענה לפנייתה בנושא, כי אין אפשרות לצרף את תקופות עבודתה הקודמות לתקופת עבודתה ברשות הדואר לצורך זכאותה לגמלה. ביום 19.12.89 אושרה למערערת הקפאת זכויות לקצבה על פי סעיפים 17א ו-46(ג) לחוק הגמלאות. 3. המערערת פרשה לגמלאות ביום 31.5.01, והיא מקבלת שתי גמלאות נפרדות - האחת בגין תקופת עבודתה באוניברסיטת בן גוריון ובהנהלת בתי המשפט, והשניה בגין תקופת עבודתה ברשות הדואר. לטענתה, היא זכאית לכך שתקופת עבודתה בשירות המדינה ותקופת עבודתה ברשות הדואר תוכרנה כתקופה רציפה לצורך זכויותיה לגמלה לפי חוק הגמלאות, ומבססת את טענותיה בעיקר על הסכמים קיבוציים שנחתמו בעניינם של עובדים שהועברו ממשרד התקשורת לרשות הדואר ועל הוראות סעיף 33 לחוק רשות הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן גם חוק רשות הדואר, כשמו דאז; שמו של החוק תוקן וכיום הוא קרוי "חוק הדואר") המחיל על עובדי רשות הדואר את חוק הגמלאות. 4. בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת לאחר שהגיע לממצאים ולמסקנות כדלקמן: א. הוראות החוק הרלוונטיות אינן מלמדות על זכאות של המערערת לתשלום גמלה אחת עבור תקופת עבודתה בשירות המדינה וברשות הדואר. סעיף 33 לחוק רשות הדואר אינו מקנה לה זכות כזו - הסעיף מלמד כי חל עליה חוק הגמלאות, אך אין לראותה כעובדת מועברת משום שחל עליה נוסח הסעיף לפני התיקון מיום 4.4.1990, ובנוסח הסעיף לפני התיקון אין קביעה בדבר רציפות זכויות. ב. בית הדין האזורי בחן שני הסכמים קיבוציים שנחתמו ביום 23.3.87 - האחד נחתם בין מדינת ישראל לבין רשות הדואר וההסתדרות הכללית (להלן גם הסכם 87'), והשני נחתם בין רשות הדואר לבין נציגות העובדים (להלן גם הסכם המעבר). הסכם 87' חל על עובדי משרד התקשורת בלבד, שהועברו לעבוד ברשות הדואר עם הקמתה, ולכן הוראותיו אינן חלות על המערערת. הסכם המעבר עוסק בעיקרו גם הוא בעובדים המועברים ממשרד התקשורת, אך סעיף 8ד הקבוע בו עוסק בקבלה לעבודה של עובדים חדשים שלא עבדו קודם לכן במשרד התקשורת, והוא חל על המערערת. סעיף 8ד קובע כי על העובדים האמורים יחול חוק הגמלאות, אולם נקבע בו מפורשות כי תקופת שירותם תחל במועד קבלתם לרשות הדואר. גם ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 14.4.88 עוסק בעובדים שהועברו ממשרד התקשורת והוא אינו חל על המערערת. ג. בית הדין האזורי דחה את טענות המערערת בדבר הפליה בינה לבין עובדים שהועברו ממשרד התקשורת לרשות הדואר, משמצא כי מדובר בהבחנה מותרת מאחר שעובדי משרד התקשורת הועברו בעל כורחם לרשות הדואר ונעשו מאמצים שלא לפגוע בזכויותיהם. ד. המערערת ידעה היטב במשך כל תקופת עבודתה ברשות הדואר כי היא אינה זכאית לגמלה אחת בגין שתי התקופות השונות, והיא אף חתמה על טופס הקפאת זכויות לקצבה לפי סעיפים 17א ו-46(ג) לחוק הגמלאות. ה. המערערת אינה זכאית לקבלת דרגה 45, טענותיה בעניין זה מתבססות על סיכום ישיבה מיום 22.7.96, אך ממנה עולה כי הייתה כוונה להעביר את המערערת לעבודה באגף לתכנון ובקרה אך כוונה זו לא יצאה אל הפועל. בעניין זה התקבלה עדותו של מר פיקל לפיה העלאה בדרגה היתה מותנית בהעברה ולא הובטח למערערת כי תעלה בדרגה באופן אוטומטי. ו. ניתן היה לדחות את תביעתה של המערערת גם מחמת התיישנות, הואיל ומדובר למעשה בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות, אשר הוגש באיחור. בית הדין האזורי אף ציין כי טענתה של המערערת לפיה לא קיבלה לידה החלטה בבקשתה לתשלום גמלה אחת היא "אינה אלא התחכמות", כלשונו. מכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות הצדדים בערעור: 5. המערערת שבה וטוענת בפנינו את הטענות ששטחה בפני בית הדין האזורי. לטענתה, סעיף 33 לחוק רשות הדואר מחיל עליה את הוראות חוק הגמלאות, וקיימת בו הבחנה בין עובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית לבין עובדים המבוטחים בפנסיה צוברת, אך אין הבחנה בתוך קבוצת העובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית. לשיטתה, אין הבדל בינה לבין עובדים שהועברו ממשרד התקשורת, מאחר שהפנסיה שלה מבוססת על חוק הגמלאות. כן טוענת המערערת כי בית הדין טעה בפרשנותו של סעיף 8ד להסכם המעבר, וכי הוא אינו שולל את רצף הזכויות שלה לפנסיה. בעניין תביעתה לדרגה, טוענת המערערת כי ניתנה לה הבטחה מינהלית מחייבת, ולא נאמר במפורש כי המשרה וההעלאה בדרגה מותנים במעברה לאגף אחר. באשר לסוגיית ההתיישנות, המערערת טוענת כי תביעתה אינה בגדר ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות אלא זוהי תביעה נגד המדינה ורשות הדואר. כן מתייחסת המערערת לחתימתה על טופס הקפאת זכויות וטוענת כי הדבר נכפה עליה והינו בגדר טעות משפטית. 6. ארבע המשיבות, מנגד, טוענות כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענת המשיבות, אין כל מקור, חוקי או הסכמי, המבסס את טענתה של המערערת לרצף של התקופות. כן נטען כי אין להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי בדבר אי זכאותה לדרגה 45+ ובדבר ההתיישנות. בין יתר הטענות, טוענת מבטחים כי זכויותיה של המערערת ברשות הדואר אינן מעניינן של קרנות הפנסיה. קרן מקפת טוענת כי נחתם הסכם לרציפות זכויות פנסיה בינה לבין המדינה, ולכן המשכורות אשר בוטחו בתקופת עבודתה של המערערת ברשות הדואר אינן מעניינה של קרן מקפת, ואין הסכם הקובע רציפות זכויות פנסיה בין קרן מקפת לרשות הדואר. המדינה ורשות הדואר מפנות בין היתר להוראות סעיף 86 לחוק הגמלאות, אשר קובע כי קביעת רצף של זכויות פנסיה בין מעביד לבין המדינה מותנה בהסכם בין שר האוצר לבין המעביד, ובמקרה דנן לא נחתם הסכם כזה בין המדינה לבין רשות הדואר. דיון והכרעה: 7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיוו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 8. ראשית, מסכימים אנו לקביעתו של בית הדין האזורי לפיה דין תביעתה של המערערת להידחות מחמת התיישנות, ודי בכך כדי לדחות את התביעה ואין צורך להיכנס לטענות המערערת לגופן. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות)(המועד להגשת ערעור) תש"ל-1970 קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות או נציב שירות המדינה הוא 60 יום מהמועד שבו הגיעה ההחלטה לידי המערער. תביעתה של המערערת עוסקת למעשה בהחלטה מיום 9.9.01 מאת גב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר (גמלאות) במשרד האוצר, וכתב התביעה הוגש לבית הדין האזורי ביום 8.6.03, זמן רב לאחר תקופת ההתיישנות הקבועה בתקנה האמורה. אין אנו מקבלים את טענת המערערת, לפיה אין מדובר בערעור על החלטת הממונה על הגמלאות אלא ב"עתירה להצהיר על זכויות פנסיה מרשות הדואר", הואיל ומהות התביעה עוסקת בשיעור הגמלה כפי שהחליט עליה הממונה על הגמלאות. לפיכך, מסכימים אנו לקביעתו של בית הדין האזורי כי ניתן היה לדחות את התביעה מחמת התיישנות אף ללא דיון בתביעה לגופה. 9. מעבר לנדרש נדגיש, כי לא שוכנענו מטענות המערערת כי קיים מקור חוקי או הסכמי כלשהו המבסס את טענתה בדבר רציפות זכויות לצורך זכאותה לגמלה. אין אנו מקבלים את טענתה בעניין הפרשנות לסעיף 33 לחוק רשות הדואר. הסעיף אינו מקנה רציפות זכויות לגמלה עבור המערערת, זאת כמובהר בסעיף 4א לעיל. מקובלות עלינו קביעותיו של בית הדין האזורי בדבר אי תחולתם של הסכם 87' והסכם המעבר על המערערת, ופרשנותו לסעיף 8ד להסכם המעבר, אשר לשונו ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים ואין בו כדי לתמוך בגרסת המערערת בדבר רציפות זכויותיה לגמלאות, זאת מאחר שאין חולק כי המערערת לא הייתה מבין העובדים המועברים ממשרד התקשורת לרשות הדואר. 10. בנוסף, לא שוכנענו מטענות המערערת כי קיים טעם משפטי חריג להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בדבר אי זכאותה לדרגה 45 וכי מתקיימים התנאי להכיר בהבטחה מינהלית מחייבת בעניין. קביעתו של בית הדין האזורי בנושא זה מבוססת בין היתר על התרשמותו מעדותו של מר פיקל שנשמעה בפניו, ולפיה ההעברה של המערערת לאגף תכנון ובקרה והעלאתה בדרגה היו שלובים זה בזה, ומאחר שההעברה לא התממשה, לא הייתה הצדקה להעלות אותה בדרגה, ולא ניתנה כל הבטחה אשר מחייבת את רשות הדואר בעניין. השופט עמירם רבינוביץ: אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת וירט-ליבנה. השופטת נילי ארד: מקובלת עלי חוות דעתה של חברתי השופטת ורדה וירט-ליבנה ואני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעה. נציג עובדים מר רן חרמש: עיסוק בשאלת רציפות זכויות הפנסיה תוך בחינה צרה של הנהלים הרלבנטיים לתביעה זו או אחרת, מוביל לעתים קרובות למסקנות שהדעת אינה סובלת. בדיקה פורמאלית טהורה של תיק רציפות זכויות, ויהא זה תיק העוסק במעברים בין קרנות הפנסיה הוותיקות לבין עצמן, בין קרנות פנסיה וותיקות למדינה, או כפי שמדובר בערעור הנוכחי, שילוב של מעברים בין המדינה לרשות הדואר ובין קרן פנסיה וותיקה למדינה, יגלה שהממסד תמיד צודק. הקרנות והמדינה העדיפו למחוק פרק מפואר של רציפות זכויות ולהטיל חלק מבעיותיהן האקטואריות של הקרנות ו/או עלות הפנסיה התקציבית על אותם עמיתים שפעלו בתום לב וממשו את מטרותיו הכלל חברתיות של הסכם הרציפות זאת תוך פגיעה חמורה בזכות הקניין של עמיתי הקרנות ועובדי המדינה. כדאי לזכור שהסכמי הרציפות היו מעת חתימתם הכלי החשוב ביותר לעידוד ניידות במשק הישראלי. בלעדיו, היה השכיר הישראלי מממש את הדימוי השלילי שניסו להדביק בו, "מסמר בלי ראש". בלעדיו, רק עובד לא רציונאלי, כזה שצבירת הפנסיה רחוקה ממודעותו, היה מחליף מקום עבודה. בלי הסכמי הרציפות, לא הייתה המדינה מצליחה לממש אף אחת מהרפורמות שתכננה. בלעדיהם, כל פיטורין היו הופכים לטרגדיה אישית וחברתית. להערכתי, אזכור נושא הרציפות בהסכם 87 (הסכם המעבר) נועד למטרות של "למנוע כל ספק" ובכדי לציין את המובן מאליו, ולא בשל הגיון של זכות יתר. ברור ומוסכם היה על כל מי שעסק בנושאי כוח אדם בשנים אלה שאי-אפשר להעלות על הדעת מעבר של עובד בלי להבטיח את רציפות זכויות הפנסיה שלו. והנה, בדיעבד, מבלי שעברו דיון ציבורי כלשהו, ובמקרה של קרנות הפנסיה הוותיקות, בניגוד להוראת המחוקק, התמסמסו הסדרי הרציפות ונעלמו. בחלוף הזמן, לעת יציאתם לגמלאות, גילו עובדים לפתע שחלק משמעותי מזכויותיהם הופקע, והכול, לכאורה, בהתאם לנהלים. ולכן, איני יכול אלא להתקומם כנגד הסתפקות בניתוח משפטי דווקני של המקרה הנוכחי (ושל דומיו). כפי שהצבעתי בחוות דעתי בתיק רציפות זכויות אחר (עע754/05; עע756/05 עע611/06; עע496/06 אברהם קוריצקי ואח' נ' מדינת ישראל - הממונה על הגמלאות במשרד האוצר ואח', לא פורסם, 20.5.2009), כל הסדר פנסיה שאינו כולל פתרון לשאלת רציפות הזכויות מוליד נוהל המעשיר את המבטח המשתתף (במקרה הנוכחי, קרן מקפת והמדינה) ומרושש את המבוטח. לעניין זה, דין הפנסיה התקציבית כדין הפנסיה הצוברת. בשתי השיטות צובר העמית/העובד זכויות ובשתי השיטות גבוה יותר ערך זכויות אלה בעת היציאה לגמלאות מערכו בעת החלפת הקרן או המעסיק. אילו העבירה הקרן המשתתפת (או במקרה הנוכחי, גם מדינת ישראל) את ערך צבירת הזכויות של המערערת, גב' איזק, לקרן המשלמת בעת המעבר שלה לרשות הדואר, לא היו זכויותיה נפגעות ולא הייתה נוצרת הזדמנות לגוף המעביר, קרן פנסיה או מדינת ישראל, לעשות עושר על חשבונה. מוסכם עלי שהסכם 87 (הסכם המעבר) חל בלעדית על עובדי משרד התקשורת, שהועברו לעבוד ברשות הדואר עם הקמתה, ואולם, הסעיפים הנוגעים להסדרת נושא הפנסיה מן הראוי היה שלא יוכנסו למסמך זה. ומאחר שהוכנסו, מן הראוי שיבחנו באמות המידה הנדרשות של צדק טבעי ושל שוויון בין עמיתים. בחינה כזו מחייבת התייחסות אליהם כאל מצוות אנשים מלומדה ולא כאל הגדרת זכות יתר. הענקתם לעובדי משרד הדואר אסור שתמנע הענקתם לכל עובד אחר שעזב את שירות המדינה והצטרף לרשות החדשה. יש להציג תביעה זו לקרנות הפנסיה, ועל אחת כמה וכמה, למדינת ישראל. לא מן הראוי שהמדינה תעשוק את גמלאיה בגלל הפעלת שטת חישוב זכויות פנסיה המנוגדת לעקרונות האקטואריה ולעקרונות היסוד של שוויון וצדק. ולכן, אם תישמע דעתי: תונחה קרן מקפת להעביר לקרן המשלמת את השתתפותה בהתאם לשכרה האחרון של גב' איזק ברשות הדואר. תונחה מדינת ישראל להעביר לקרן המשלמת את השתתפותה בהתאם לשכרה האחרון של גב' איזק ברשות הדואר. תאוחד הפנסיה של גב' איזק ותשולם במילואה באמצעות רשות הדואר או הגוף המשלם פנסיה לגמלאי רשות הדואר. נציג מעבידים מר משה אורן: מצטרף לדעתה של השופטת ורדה וירט-ליבנה. סוף דבר: הערעור נדחה ברוב דעות, על פי חוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה ובניגוד לדעתו החולקת של נציג העובדים מר רן חרמש. הואיל ומדובר בתביעה של גמלאית, כל צד יישא בהוצאותיו בערעור.רצף בעבודה / רצף זכויותרציפות זכויות פנסיה