קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה כחייל שנספה במערכה במילואים: נתוני רקע ועובדות 1. המערערת הינה אלמנותו של המנוח ז"ל ׁ(להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 21.7.03 בעת ששירת במילואים. המערערת הגישה למשיב ביום 6.8.03 פנייה להכרת זכות בני משפחה לפי הוראות חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן: "חוק המשפחות"). ביום 28.11.04 הודיע המשיב למערערת כי על פי חוות דעת רפואית מיום 21.11.04, של פרופ' מנחם שדה, אין קשר סיבתי בין נסיבות פטירת המנוח לבין שירותו במילואים, ולפיכך תביעתה נדחית. לאור האמור הגישה המערערת ערעור זה. 2. המנוח שירת בשירות מילואים שיגרתי בתפקידי אבטחה במתקן כליאה. המנוח אובחן כ - 3 חודשים בטרם יציאתו לשירות מילואים כסובל מיתר לחץ דם, שאוזן ע"י טיפול תרופתי. לאחר גיוסו למילואים השתתף המנוח ביום 10.7.03 בהקפצת תרגול, שכללה זינוק עם חגור נשק וקסדה ל"עמדות ברזל". ביום 11.7.03 פנה המנוח למרפאת הבסיס, סיפר כי הוא מטופל רפואית בגין יתר לחץ דם וביקש למדוד את לחץ דמו, שנמצא תקין. בלילה שלפני האירוע המצער, הוקפץ המנוח ב - 12.7.03 עקב אזעקת אמת בשל חשש לבריחת עצירים ובתום ההקפצה ביצע המנוח תורנות שמירה עד השעה 24:00. בשעות הבוקר של יום 13.7.03 בשעה 07:40 לערך הבחין אחד החיילים בכך שהמנוח שהיה שכוב על מיטתו, מחרחר ומבצע תנועות עוויתות. הוזעקה עזרה והחלו בפעילות החייאה ע"י חובש ואח"כ ע"י רופא במילואים. לאחר טיפול בבסיס הועבר המנוח ע"י נט"ן לבית החולים הדסה עי כרם, לשם הגיע בשעה 08:44 (להלן: "האירוע"). המנוח אובחן כסובל מדמם תוך גולגולתי נרחב ובצקת מוחית קשה. למרות ניסיונות טיפול במנוח מצבו המשיך להתדרדר עד אשר הועדה לקביעת מוות מוחי קבעה ביום 21.7.03 את מותו. לא בוצעה נתיחה לאחר המוות בגופת המנוח. טענות המערערת 3. לטענת המערערת ביום 13.7.03 התלונן המנוח בשעה 05:45 בפני חבריו לאוהל המגורים על קשי נשימה. בשעה 07:40 לערך הבחין אחד החיילים בכך שהמנוח היה שכוב על מיטתו, מחרחר ומבצע תנועות עוויתות. הוזעקה עזרה והחלו בפעילות החייאה ע"י חובש ואח"כ ע"י רופא במילואים. במסגרת ביצוע פעולות ההחייאה והבטחת מעבר אוויר, ניסה הצוות הרפואי שבמקום, ללא הצלחה, להחדיר לגרונו של המנוח קני נשימה וזאת בצורה לקויה ובלתי מיומנת. גם בקשתו של רופא המילואים לקבל תרופה להורדת לחץ הדם הגבוה שאובחן אצל המנוח לא מולאה, מאחר ובמרפאת הבסיס לא הייתה תרופה מתאימה, וכן לא היה מכשיר קשר לחובש תורן ולא טלפון חירום בחדר הטיפולים על מנת להזעיק את הצוות הרפואי. בביקורת מטכ"לית שנערכה במתקן ביום 4.7.03 צוין בסעיף הרפואה במתקן - "לקויה ביותר". עוד לטענתה, יש להכיר בתביעתה וזאת לאור סעיף 2ב לחוק המשפחות. במקרה שלפניו לא עלה בידי המשיב להוכיח כי לא היה שירותו הצבאי של המנוח דבר המצביע על סיכון להתהוות המחלה ממנה נפטר וכן לא עלה בידי המשיב להוכיח כי המנוח נפטר כתוצאה מאירוע או סיבה אשר אינם קשורים לשירות. לטענת המערערת המנוח נחשף, ככל הנראה, בשירותו לחבלה בראשו שגרמה להופעת הדמם המוחי. מאחר והמשיב לא הורה על ביצוע נתיחה שלאחר המוות גרם המשיב נזק ראייתי למערערת, שכן נתיחה שכזו הייתה יכולה לגלות את סיבת הדמם המוחי שגרם למותו של המנוח. המערערת מבקשת שלא לקבל את חוות דעתו של פרופ' שדה מיום 21.11.04 וכן חוות דעתו המשלימה מיום 3.4.06 הלוקות בפגמים משמעותיים, ואינן לוקחות בחשבון את תנאי שירותו האמיתיים של המנוח בימים שקדמו לאירוע וכן מהנסיבות המיוחדות של מקרה זה. לטענתה יש להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר מיגל שוורץ, בה קבע ד"ר שוורץ כי מתקבל מאוד על הדעת שהדימום התוך גולגולתי שגרם לפטירת המנוח, נגרם עקב חבלת ראש שארעה לו בתקופת ועקב שירותו האחרון במילואים. השיהוי בהגעתו של המנוח לבית החולים, החמירה את מצבו. קביעתו זו של ד"ר שוורץ נתמכת על ידי מרבית הגורמים שהיו מעורבים במתן חוות הדעת בעניין זה כדלהלן: החלטתה של הועדה לקביעת מוות מוחי הסתמכה על חוות דעתו של הנוירולוג פרופ' ד. ארגוב מיום 21.7.03 בה ציין בין היתר כי נסיבות האירוע לא ברורות ואין לשלול טראומה ממוקדת, לאור הדמם על האנטריום בלבד. ועדת החקירה שנתמנתה לבירור נסיבות פטירת המנוח, אשר כללה רופאים, קבעה בסיכום מסקנותיה בין היתר כי הפרופיל הרפואי של המנוח לא תאם את מצבו הבריאותי. בנוסף נקבע כי הטיפול במנוח בשלב הטיפול הראשוני ביחידה ובפינויו לבית החולים היה לקוי במונים מסוימים וכן כי יתכן שהמנוח סבל מחבלה שבעניו נראתה חסרת משמעות, ושתוצאותיה באו לידי ביטוי ממאוחר, מה גם שממצאי ההדמיה תומכים בחלקים במנגנון חבלתי. הועדה קבעה לבסוף כי לא ניתן לשלול מנגנון חבלתי כגורם לפטירה וכן כי לא ניתן להוכיח שהמוות נקבע מסיבה שאינה עקב השירות. מהודעתו של הפתולוג, ד"ר חן קוגל, מיום 30.06.04 עולה כי סיבות מותו האפשריות של המנוח כוללות חבלה, חבלה מסוג טלטול, דימום תת דוראלי ספונטאני ודימום תוך מוחי שנבע מיתר לחץ דם. העדיפות הגבוהה לדעתו הנה דימום עקב יתר לחץ דם או נפילה. בסיכום נסיבות המקרה שנערך במפקדת קצין הרפואה הראשי ביום 21.12.03 נקבע כי הדימום שנמצא בבדיקות ההדמיה הממוחשבות שביצעו למנוח הדימום נמצא בחלל הדוראלי בו לרוב מתרחשים דימומים עקב טראומה. סא"ל אהוד בן אליעזר, מהפרקליטות הצבאית של מחוז צפון קבע בחוות דעתו מיום 22.9.04 כי לא ניתן לשלול חד משמעית קשר בן מות המנוח לבין עובדת היותו בשירות מילואים פעיל בזמן פטירתו. (המסמכים - בתיק משפחות). טענות המשיב 4. לטענת המשיב, בשעה 07:40 לערך, ברגע שאחד החיילים הבחין במצוקה בה היה שרוי המשיב הוזעקה עזרה והחלו בפעולות החייאה. לטענתו אין כל ראייה התומכת בגרסה כי המנוח התלונן כבר בשעה 05:45 בפני חבריו לאוהל המגורים על קשי נשימה. זאת ועוד, אין כל עדות לחבלת ראש הנטענת ע"י המערערת. בגילו של המנוח יש צורך בחבלת ראש ניכרת כדי לגרום להמטומה סובדורלית כפי שארעה למנוח. המשיב מפנה לחוות דעתו של -פרופ' שדה הקובעת כי חבלה הגורמת להמטומה כזו מתרחשת לרוב אצל קשישים וגם אז היא מתפתחת תוך שבועות, לרוב היא חד צדדית והתמונה הקלינית מחריפה בהדרגה. לדעת פרופ' שדה, האפשרות של חבלה קלה שלא שמו לב אליה אצל המנוח אינה מתקבלת על הדעת. בנוסף, פרופ' שדה סבור כי עיכוב של כ - 20 דקות בפינויו של המנוח לא שינה את מהלך המחלה. באשר לנטל ההוכחה; המשיב טוען כי לפי סעיף 2ב לחוק המשפחות הנטל המוטל עליו הינו להראות כי לא היו גורמים בשירות הצבאי אשר גרמו לפרוץ מחלת המנוח. מחומר הראיות עולה כי לא היה בשירות המילואים של המנוח דבר כל שהוא אשר יכול היה לגרום לדימום ולפטירת המנוח. דיון 5. חוק המשפחות מגדיר "חייל שנספה במערכה" ו"נספה" כ "...חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו". אימתי יראו חבלה שגרמה למותו של חייל כחבלה שאירעה בתקופת שירותו , עקב שירותו? מדובר בדרישה לשני תנאים במצטבר: א. תנאי הזמן "בתקופת שירותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שירותו של החייל. ב. תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו": חייב שיתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה שהחייל נפגע בה לבין שירותו בצבא. מדובר בשני תנאים נפרדים ומצטברים ובהיעדרו של אחד מהם לא תזכה משפחת הנספה בתגמולים. כבר נאמר בפסיקה כי למרות שמשמעותה המקובלת של המלה "עקב" היא "מפני ש", "בגלל", "יען כי", "כתוצאה מן" מילים המורים על קשר סיבתי בין מצב או פעולה לבין התוצאה הכרוכה בהם או נובעת מהם, מסתבר כי אין המושג "עקב שירותו" ברור בייחוד משבאים לדון בתוצאה שנראית מרוחקת במידת-מה מהמצב או מהפעולה המהווים את השירות. במהלך השנים בתי המשפט נדרשו פעמים רבות לפירושו של הביטוי "עקב שירותו". הטיב לתאר זאת כב' השופט מישאל חשין בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן פ"ד נו (5), 732 בעמ' 738-739): "...ושוב אנו נדרשים לפרש את הביטוי 'עקב שירותו' שבסעיף 1 לחוק הנכים..." ארבעים וחמש שנים עברו מאז נאמרו הדברים, והצופן לפענוח החידה לא נמצא לנו...ואולם החידה היא אותה חידה וממשיכים אנו לסוב את ה"עקב שירותו" כבימים עברו....דנו ושקלנו וביררנו והעמקנו, אך נוסחת-הקסם לא נמצאה לנו. חוששני כי גם זו הפעם לא יימצא לנו הצופן לפיתרון...".   הדברים שנאמרו יפים גם למקרה המצער שלפנינו. נטל ההוכחה: 6. כללי; הכלל בדבר נטל ההוכחה והרמתו החל על התובע במשפט האזרחי הרגיל, חל גם בתביעות לפי חוקי השיקום. והעיקרון של "המוציא מחברו עליו הראיה" חל גם בתביעות לפי חוק המשפחות, באופן שהתובע תגמולים, עליו הנטל להוכיח בדרגה העולה על 50%, את הקשר הסיבתי בין חבלה שהחייל נפגע בה בעת שירותו לבין השירות קרי; "עקב שירותו". יחד עם זאת ההלכה היא כי את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות לצורך הקמת זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש באופן רחב וליברלי, כמתבקש מרוחם הסוציאלית של חוקי השיקום (ראה: ד"ר ע' אזר וד"ר א' נירנברג רשלנות רפואית (מהדורה שניה) 2000, 609-610). עוד נקבע בפסיקה כי הקשר הסיבתי הנדרש לצורך זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש לאור מבחן קונקרטי, במסגרתו נלקחות בחשבון כלל נסיבות הפגיעה, ונשאלת השאלה אם הפגיעה שנגרמה הינה מיוחדת לשירות הצבאי (במובן של קשר סיבתי) בהתחשב בתפקידו של החייל הנפגע, בסוג הפעילות שבה עסק ובכלל נסיבותיו של השירות הצבאי זאת, להבדיל, ממבחן דווקני ומצומצם המתמקד בשאלת הייחוד הצבאי שבסוג הפעילות הספציפית שבה היה נתון החייל בשעת הפגיעה (ראה: ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510. וראו גם ר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לז4) 361). על פי מבחן זה, תגבר הנטייה לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות, גם לגבי פגיעות אשר יכולות להיגרם גם למי שאינם חיילים. למשל, נזק שנגרם לחייל שניסה להרים משא כבד תוך התכופפות יכול להיגרם גם למי שאינו חייל, אך בחינת מכלול הנסיבות של קרות הנזק עשויה להביא למסקנה שאותה פעולת התכופפות, על אף שכשלעצמה אינה נושאת סממנים מובהקים של פעילות צבאית, הייתה חלק מהשירות הצבאי של אותו חייל, על נסיבותיו השונות, כמו למשל, נשיאת מטען כמו ציוד צבאי או תחמושת, לצרכי אימונים. מה משמעות המבחן לקיומו של קשר סיבתי-משפטי קונקרטי על פי חוקי השיקום? המשמעות היא כי האירוע שאירע בעת השירות בצבא או מצב שהחייל היה נתון בו, הם אלה שגרמו בעצמם או בצירוף גורמים אחרים, לפגיעה שהחייל נפגע בה. שאלת הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות הצבאי לבין הפגיעה בחייל (החבלה שנחבל בה, המחלה שחלה בה, המחלה שהוחמרה עקב השירות) מבחינה עקרונית, היא שאלה של מדיניות משפטית, כאשר בית המשפט ינתב עצמו על פי תכלית החוק. מבחן נוסף שאינו רלבנטי למקרה של פגיעה ומוות בעקבותיו, כמו המקרה שלפנינו, אלא דווקא יותר למקרה של מחלה או החמרת מחלה, הוא עקרון "הגולגולת הדקה" שחל גם בתביעות לפי חוקי השיקום. ‎ היפוך הנטל 7. לפי חוק המשפחות קיים הסדר מיוחד המקים חזקות בעניין היפוך נטל ההוכחה והוא הקבוע בסעיף 2ב. לחוק שזו לשונו: "...לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר...".   הרציונאל העומד מאחורי החזקה של מוות בשירות כמוות עקב השירות הוא כי היעדר ידיעה בדבר הגורם הספציפי לחבלה ממנה נפטר חייל בעת שירותו הצבאי, חייב להתפרש לטובת משפחת הנספה התובעת תגמולים ולרעת קצין התגמולים. יש כאן רצון להעניק פיצוי למשפחות ששכלו יקיריהן בצבא, וכן ההכרה בדבר הקושי לבני המשפחה להוכיח את נסיבות הפטירה שכן אין בידן מידע מדויק על אשר אירע לחייל בעת שירותו. זו משמעות הטלת החובה על קצין התגמולים להוכיח "היפוכו של דבר" (ראה: ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד (3) 646, 654). במילים אחרות, במקרה וחל הסעיף האמור, קצין התגמולים אינו חייב להוכיח בראיה פוזיטיבית כי חבלה כמו מחלת הנספה נגרמה ע"י גורם ספציפי מחוץ לצבא. גם ראיות נסיבתיות פחות החלטיות עשויות להספיק להרמת הנטל שהוטל על קצין התגמולים. מדובר בנטל הוכחה החל במשפט אזרחי רגיל ולא בסטנדרטים חמורים במיוחד ביחס אליו ובוודאי לא ביחס לנטל הראשוני, שדי בהרמתו כדי להעביר את נטל הראיה אל הצד השני (לעניין נטל ההוכחה והעברתו ראו; ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203, 214). הנימוק הוא כפי שנקבע בפרשת הכט הנ"ל (ראו שם בעמ' 658), כי קצין התגמולים נתקל לא אחת בקושי לשכנע את בית המשפט בקיום עובדה שלילית, היינו באי-קיום הקשר הסיבתי האמור. כך למשל יכול קצין התגמולים להרים את נטל ההוכחה האמור על-ידי הבאת ראיות, המוכיחות, מצד אחד, שלא היה בשירותו הצבאי של החייל דבר המצביע לכאורה על סיכון למותו של החייל בצירוף ראיות, המצביעות, מצד שני, לפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי. על סמך ראיות כאלה, ובהתחשב בניסיון החיים הכללי ובכללי השכל הישר, רשאי בית המשפט לקבוע, כי ניתן להניח במידת הוודאות המספקת במשפט אזרחי, שמותו של החייל לא היה קשור בשירותו הצבאי (ראה: פרשת הכט עמ' 658- 659). דא עקה, זאת יש לדעת כי תוצאה נגזרת מהטלת הנטל הנ"ל על מי מהצדדים עשויה להכריע במשפט/בערעור באותם מקרים בהם גירסאות הצדדים שקולות ושוות. במקרה כזה תוכרע הכף כנגד מי שנטל ההוכחה עליו. 8. ומן הכלל אל הפרט; אין מחלוקת כי המנוח היה בתקופת שירות מילואים. לפיכך התנאי הראשון מתקיים. כעת יש לבחון האם מתקיים גם התנאי השני - תנאי הקשר הסיבתי "עקב שירותו". ראשית לעניין הנטל, במקרה שלפנינו הוא מוטל על המשיב. על המשיב להוכיח, על פי החזקה שבסעיף 2ב' לחוק המשפחות כי מותו של המנוח לא נגרם עקב שירותו. האם המשיב עמד בנטל זה? אנו סבורים כי לנוכח חומר הראיות (הממצאים ומסקנות הוח"ק, מצ"ח, חוו"ד הפרקליט הצבאי והרופאים ויתר המסמכים שבתיק המשפחות), עולה תמונה כי אין להוציא מכלל אפשרות כי נהמנוח נפטר מדמם מוחי כתוצאה מחבלה שנחבל בה בשירותו. מכל מקום המשיב לא עמד בנטל ולא שכנענו בגירסתו כי מותו של המנוח לא נגרם עקב השירות. נבהיר מסקנתנו. כאמור ההלכה היא כי את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין השירות לצורך הקמת זכאות לפי חוקי השיקום יש לפרש באופן רחב וליברלי, כמתבקש מרוחם הסוציאלית של חוקי השיקום. יש בחשבון כלל נסיבות הפגיעה, את תפקידו של החייל הנפגע, את סוג הפעילות שבה עסק ובכלל נסיבותיו של השירות הצבאי זאת, להבדיל, ממבחן דווקני ומצומצם המתמקד בשאלת הייחוד הצבאי שבסוג הפעילות הספציפית שבה היה נתון החייל בשעת הפגיעה. בענייננו המנוח שירת בשירות מילואים שיגרתי בתפקידי אבטחה במתקן כליאה. המנוח השתתף לאחר גיוסו למילואים בהקפצת תרגול, שכללה זינוק עם חגור נשק וקסדה ל"עמדות ברזל". בלילה שלפני האירוע המצער, הוקפץ המנוח עקב אזעקת אמת בשל חשש לבריחת עצירים ובתום ההקפצה ביצע המנוח תורנות שמירה עד השעה 24:00. ישנן ראיות לכך כי המנוח התלונן בשעה רבע לשש בבוקר האירוע על קשי נשימה (ראה דוח נט"ן) ולאחר זמן מה, בשעה 07:40 לערך הבחין אחד החיילים בכך שהמנוח היה שכוב על מיטתו, מחרחר ומבצע תנועות עוויתות. למרות ניסיונות ההחייאה בשטח וניסיונות הטיפול במנוח בבית החולים מצבו המשיך להתדרדר עד אשר הועדה לקביעת מוות מוחי קבעה ביום 21.7.03 את מותו. 9. מול חוות דעתו של פרופ' שדה מיום 3.4.06 ומיום 21.11.04 אשר קובעות כי סיבת המוות לא ברורה (אם כי קובעת כי חבלת ראש הינה אפשרות לא סבירה) הציגה המערערת ראיות כבדות משקל התומכות בטענתה כי המנוח ספג חבלה כל שהיא בראשו בזמן שירותו הצבאי אשר גרמה בסופו של דבר למות. מאחר והמשיב לא הורה על ביצוע נתיחה שלאחר המוות, נתיחה אשר הייתה יכולה לגלות את סיבת הדמם המוחי שגרם למותו של המנוח, אין אנו יכולים לדעת באופן וודאי מה הייתה הסיבה שגרמה למותו של המנוח. עם זאת, לאור ראיותיה של המערערת אנו יכולים לדעת בסבירות גבוהה כי הסיבה למותו של המנוח היא חבלה כזו או אחרת אשר נגרמה למנוח. קביעה זו נתמכת בחוות דעתו וכן בעדותו לפני הועדה של ד"ר שוורץ (ראה עמ' 8,9, 10 ו - 16 לפרוטוקול הדיון מיום 20.06.07). כמו כן קביעה זו נתמכת במספר קביעות של רופאים כגון: הועדה לקביעת מוות מוחי, חוות דעתו של הנוירולוג פרופ' ד. ארגוב מיום 21.7.03, ועדת החקירה שנתמנתה לבירור נסיבות פטירת המנוח, מהודעתו של הפתלוג, ד"ר חן קוגל, מיום 30.06.04 וכן מסיכום נסיבות המקרה שנערך במפקדת קצין הרפואה הראשי ביום 21.12.03. קביעות אלה הביאו גם את סא"ל אהוד בן אליעזר, מהפרקליטות הצבאית של מחוז צפון לקבוע בחוות דעתו מיום 22.9.04 כי לא ניתן לשלול חד משמעית קשר בן מות המנוח לבין עובדת היותו בשירות מילואים פעיל בזמן פטירתו. זו היתה מסקנתו של ד"ר שוורץ מטעם המערערת והיא לא נשללה. 10. לאור כל האמור, הגענו למסקנה כי המשיב לא עמד בנטל הבאת הראיות, המוכיחות, מצד אחד, שלא היה בשירותו הצבאי של המנוח דבר המצביע לכאורה על סיכון למותו ומצד שני, בהבאת ראיות המראות לפחות על אפשרות סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי. נציין עוד כפי שהבהרנו לעיל, כי גם אם מדובר היה בגירסאות שוות משקל דהיינו הגירסה כי המנוח נחבל ומת מדמם מוחי מול גירסה (של המשיב) כי המנוח נפטר כתוצאה ממחלה שאינה קשורה לשירות, היה מקום לפסוק כנגד מי שנטל ההוכחה עליו - הוא המשיב במקרה זה. לנוכח תוצאה זו לא מצאנו שיש צורך להמשיך ולדון בשאלת הקשר הסיבתי שנתגלה לכאורה, בין הכשלים שנתגלו בעת פינויו של המנוח : העיכוב בפינויי והעדרם של אמצעים רפואיים לרבות הערכות הכושלת ביחידה לטיפול בנפגעים, והכל כפי שהצביעה דו"ח הוח"ק המקיף (של רס"ן ד"ר שליאום וד"ר ישראל) המשתרע על פני 37 עמודים וכן התייחס לדבר ד"ר שוורץ (עמ' 3 סיפא לחווה"ד) - לבין מותו של המנוח. 11. סיכומו של דבר המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו לפי סעיף2ב' לחוק המשפחות ולא הוכיח ברמה הנדרשת (במשפט אזרחי) כי היו גורמים בשירות הצבאי אשר גרמו למות מנוח. לפיכך אנו מקבלים את ערעורה של המערערת וקובעים כי מותו של המנוח נגרם בזמן השירות ועקב השירות. לפיכך המערערת זכאית לתגמולים על פי חוק המשפחות. המשיב ישלם למערערת הוצאות המשפט (שכ"ט המומחה כנגד המצאת קבלה) ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.צבאמילואיםאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותחיילים