קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלכת ההשתחררות של רשות מנהלית מחוזה: I עיקרי העובדות וגדר המחלוקת התובעת היא עמותה המייצגת את חבר המתפללים בבית כנסת לעדת יוצאי אורפא ברחוב בצלאל 19 בירושלים. במחצית שנות התשעים בוצע בירושלים פרוייקט הרחבה של רחוב בצלאל. הפרוייקט נעשה בחלק ניכר ממנו במימון של משרד התחבורה. במסגרת פרוייקט זה היתה כוונה להפקיע חלק משטח בית הכנסת. ביום 13.11.94 פירסמה עירית ירושלים הודעה על כוונתה להפקיע חלק משטח בית הכנסת וביום 15.12.94 פירסמה תיקון להודעה. בשל הרגישות בפינוי בית הכנסת ניהלו העיריה ובית הכנסת משא ומתן בניסיון להגיע להסדר מוסכם לפינוי. משזה לא עלה יפה פנתה העיריה לבית המשפט המחוזי בירושלים בה"פ 434/07, וביום 8.10.97 ניתן פסק דין המורה לתובעת למסור את החזקה בחלק המופקע לידי הועדה המקומית לתכנון ובניה. אלא שפינוי המבנה ומסירת החזקה נתקלו בקשיים גם לאחר פסק הדין, והמשא ומתן בין הצדדים נמשך. בסופו של דבר נחתם בין הצדדים הסכם. ההסכם נחתם על ידי נציגי הנתבעת ביום 2.3.98, אושר על ידי ועדת הכספים העירונית ביום 18.3.98 ועל ידי מועצת העיריה ביום 24.3.98, וכן נחתם על ידי גזבר העיריה וסגן ראש העיריה ביום 1.4.98. על פי ההסכם התחייבו נציגי התובעת לפנות את השטח המופקע ולמסרו לידי העיריה על מנת לאפשר ביצוע הרחבת רחוב בצלאל, ואילו העיריה התחייבה, כנגד מסירת החזקה בשטח ובכפוף לקבלת היתר, לשפץ את בית הכנסת על חשבונה בהתאם לתכניות, למפרט טכני ולכתב כמויות שצורפו כנספחים לחוזה. עוד נקבע כי לאחר השלמת השיפוץ ימנו הצדדים בהסכמה שמאי לקביעת גובה הפיצויים המגיע לבית הכנסת בעקבות ההפקעה, כאשר השמאי יתחשב בהשבחה עקב תוספת הבניה ובפגיעה בנכס הנובעת מהריסת השטח המבונה שהופקע, אך מבלי להתייחס לעצם עלות הבניה. בסופו של דבר, החוזה לא יצא לפועל. העיריה לא הפקיעה אתה מבנה ולא תפסה חזקה בחלק שלגביו פורסמה הודעת ההפקעה, והשיפוץ במבנה לא בוצע. התביעה שבפני היא תביעה לביצוע בעין של השיפוץ נשוא החוזה, שכן לטענת התובעת החזקה נמסרה לעיריה כנדרש. העיריה העלתה טענות שונות, אשר יידונו בהמשך. בין היתר טענה כי התובעת איננה אישיות משפטית, כי אנשי התובעת לא איפשרו לה לתפוס חזקה בנכס ועל כן לא ניתן היה לבצע את החוזה, וזמן ביצועו טרם בא. לחלופין טענה כי התשלום לתובעת אינו פרופורציונאלי ואינו סביר, כי תקציב משרד התחבורה שהובטח לה לא הועמד בסופו של דבר לרשותה ואין בידיה מקור לתשלום. הנתבעת טענה, איפוא, כי יש להחיל את הלכת ההשתחררות המאפשרת לה להשתחרר מחוזה בשל אינטרס ציבורי חשוב והנזק שייגרם לעיריה ולציבור אם תידרש לשלם את הסכום. II האם התובעת היא אישיות משפטית נפרדת הרשאית לתבוע? המצהיר העיקרי מטעם התובעת, מר יצחק מזרחי, הצהיר כי התובעת נרשמה כעמותה ביום 10.9.03, ולפני כן היתה רשומה כאגודה עותומנית. הוא אף ציין כי מספר האגודה העותומנית מצויין בתעודת הרישום של העמותה. גירסת התובעת סבירה. הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור אותה, ועל כן אני מקבלת את טענת התובעת וקובעת כי התובעת היא בעלת אישיות משפטית נפרדת. לכך יש להוסיף את העובדה שהנתבעת ראתה בתובעת נציגה מוסמכת של חבר המתפללים בבית הכנסת, נהלה איתם משא ומתן ממושך והתקשרה עימם בחוזה, כך שהיא מנועה מלטעון עתה כי התובעת אינה רשאית לתבוע קיום החוזה (לעניין זה ראו, לדוגמא, ע"א 272/81, הפטריארכיה היוונית נ' עירית רמלה, פ"ד ל"ו (3) 670). III האם נכרת בין הצדדים חוזה מחייב? עיון בחוזה מביא למסקנה כי מתקיימים בו התנים הדרושים על מנת להקנות לו תוקף מחייב - גמירות דעת ומסויימות. הנתבעת טענה כי החוזה בין הצדדים לא השתכלל מנימוקים אחדים: ראשית, נספחים א'-ג' הנזכרים בחוזה אשר לא הוצגו מהווים תנאי לאישורו ובהעדרם החוזה לא השתכלל. שנית טוענת הנתבעת כי התובעת הציגה לא פחות מ-17 נספחים לחוזה. אותם נספחים לא נחתמו על ידי מורשי החתימה בעיריה - גזבר העיריה או ראש העיריה, בניגוד להוראת סעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. מסמכים אלה נחתמו רק על ידי הממונה על נכסי העיריה, וגם זאת רק כ-8 חודשים לאחר חתימת מורשי החתימה מטעם העיריה. אינני מקבלת טענה זו: אכן, קיימת אי בהירות מסויימת בנוגע לנספחים: מר נתן מנצור שהעיד מטעם העיריה על דרך אישור ההסכם העיד במפורש כי לועדת הכספים ולמועצה לא צורף נספח כלשהו (פרוטוקול עמ' 39 בתחתית העמוד). החוזה מזכיר שלושה נספחים בלבד בעוד שלתצהיר מר מזרחי צורפו 17 נספחים. החתימות מטעם העיריה על גבי הנספחים הן חתימותיו של הממונה על נכסי העיריה ותאריכם מאוחר לתאריך חתימת החוזה - הן נושאות תאריך 19.11.98. מר מזרחי הצהיר מטעם התובעות כי החוזה נחתם "על נספחיו" ביום 21.4.98 (סעיף 15 לתצהיר). הוא עמד על גירסה זו בעדותו בבית המשפט (פרוטוקול עמ' 24, 25). אולם הטענה בדבר החתימה על הנספחים לא נתמכה בדרך כלשהי, ולו בציון מפורש שלעד זיכרון פוזיטיבי ספציפי בנושא זה. העובדה שהנספחים אינם חתומים, אף לא בראשי תיבות, מעידה בסבירות לא קטנה על כך שהנספחים לא היו בפני החותמים מטעם העיריה בעת חתימת החוזה. אף על פי כן אני סבורה שהחוזה תקף ומחייב: הצורך בחתימה הוא על החוזה. דרישה זו אין פירושה, בהכרח, חובת חתימה על כל אחד ואחד מנספחיו. לא ניתן לצפות לכך שמורשי החתימה מטעם העיר, שהם כאמור ראש העיר וגזברה בלבד, יחתמו על כל נספח ונספח בכל אחד מהחוזים הרבים שהעיריה מתקשרת בהם מן הסתם. יתכן שניתן היה לצפות לחתימה על הנספחים אילו היה מדובר בחוזה לאקוני וקצר, שנספחיו כוללים למעשה את עיקר תכנו. במצב כזה יתכן שחוזה השלד כשלעצמו אינו עונה על דרישות המסויימות ויש צורך בהוכחת הכוונה להתקשר בתנאים המסויימים המפורטים בנספחים. אולם המצב בענייננו שונה לחלוטין: החוזה בין הצדדים הוא מסויים וברור. עולה ממנו בפירוש על איזה נכס מדובר, מה תוכן התחייבותו של כל אחד מהצדדים, וכדומה. יתר על כן: הנתונים שבנספחים הם כאלה שמיטבם נתונים לשינויים והתאמות: תכנית העבודה כפופה לקבלת היתר בניה, שלא ניתן עדיין בעת חתימת החוזה, ועל כן עשויה היתה להשתנות. מפרט וכתב כמויות הם מסמכים הניתנים לשינוי מטיבם. הם כוללים התייחסות ברזולוציה מפורטת ביותר, ומעצם טיבם ניתנים לשינוי בהתאם להתקדמות הבניה, שינויים בזמינות חומרים, בעלויות וכיוצ"ב שינויים המוכתבים עם התקדמות ביצוע העבודות. אין כלל מקום לקבוע כי העדר חתימה והעדר הסכמה מפורשת בדבר כל אותם פרטי פרטים מקצועיים פוגעת במסויימות החוזה. המסקנה העולה מכל האמור לעיל היא שבין הצדדים לתביעה נכרת חוזה בעל תוקף מחייב. IV תנאים והגבלות החלים על ההתקשרות התחייבויות העיריה על פי החוזה מותנית בשני תנאים מתלים, כפי שיפורט להלן. עובדה הראויה לציון היא שקיומו של מימון מאת משרד התחבורה איננה מופיעה כתנאי מתלה, ולמעשה אינה נזכרת כלל בחוזה. זאת על אף שבנושאים מסויימים ידעה העיריה לקבוע תנאים מתלים ולהתנות בהם את ההתקשרות. אחת הטענות המועלות על ידי הנתבעת נגד מחויבותה לקיום החוזה היא העדר מימון של משרד התחבורה, אשר אמור היה מלכתחילה לממן את הפרוייקט. אולם כאשר נכרת בין הצדדים חוזה מפורט, ונושא זה אינו מופיע ואינו נזכר כלל בחוזה, הרי שהתניה כזו אינה קיימת וחובותיה של העיריה אינן תלויות בקיומו לש המימון החיצוני. לא ניתן לקרוא אל תוך החוזה בבחינת יש מאין תנאי מתלה אשר אינו מופיע בו, בדבר קיומו של מימון לפרוייקט. באשר לתנאים המתלים המופיעים בחוזה: התנאי האחד הוא קבלת היתר בניה לביצוע השיפוץ, בהתאם לסעיף 2 לחוזה. דרישה זו התמלאה בזמנו. לאחר הגשת כתב התביעה בעת שמיעת העדויות, תקפו של ההיתר פג, אולם בסמוך לאחר חתימת החוזה אין מחלוקת על כך שהעיריה פעלה לקבלת היתר בניה ואף קיבלה אותו, כך שתנאי זה התמלא. תנאי מתלה נוסף נקבע בסעיף 16.א' לחוזה, ובו נקבע כי תוקפו של החוזה מותנה באישורה של מועצת עירית ירושלים וחתימתם של מורשי החתימה המוסמכים של העיריה. הדרישה לחתימת מורשי החתימה של העיריה התמלאה, וכפי שהבהרתי לעיל, אני סבורה שאין צורך בחתימתם על גבי כל מסמך ומסמך. עם זאת, החלטת ועדת הכספים של העיריה, המלצתה לעיריה ובעקבות זאת אישור מועצת העיריה שניתן, היו לבצע את העבודות המפורטות בהסכם עד סכום של 950,000 ₪ (תצהיר מר יעקב סדן מטעם העיריה, סעיף 9 ונספח 10 לתצהיר; עדות נתן מנצור והמסמכים שהוגשו על ידו). ברור שכאשר אישור גופים אלו הוגדר במפורש כתנאי לקיום החוזה, הרי שהחוזה תקף רק בגבולות שהתוו גופים אלו, דהיינו החלטת מועצת העיריה המגבילה את סכום ההתקשרות הפכה לחלק מתוכן החוזה. נראה כי התובעת אינה חולקת על הגבלה זו, שכן המצהיר מטעמה מר מזרחי מתייחס בסעיף 25 לתצהירו לסכום שאושר כערכו במועד עריכת התצהיר. V האם החוזה קויים על ידי הצדדים? העיריה טענה כי התובעת לא עמדה בחובתה ולא מסרה את החזקה בחלק המבנה שהופקע, ולפיכך לא התגבשה חובתה לבצע את השיפוץ. אלא שעיון מדוקדק יותר בראיות מביא למסקנה שהעדויות בעניין זה היו כלליות, והעדים התייחסו למעשה לתקופה שטרם חתימת החוזה. כך, עו"ד בלאושטיין העיד כי המסירה לא בוצעה כיון שלא היתה פניה (מצד העיריה - ח.מ.ק) לקבל את החזקה (פרוטוקול עמ' 10 שורה 11), ואף העיד כי היו פניות מפעם לפעם של עו"ד דותן, ב"כ התובעת, לדעת מתי יבוצע הפרוייקט (שם עמ' 11 שורה 24). העד אלכס וולקוב הצהיר על הפרעות רבות של המתפללים לביצוע העבודות, שבגינן התעורר הצורך לבצע מעקף בהנחת קווי חשמל ובזק. עם זאת, העד עצמו בתצהירו סייג את הדברים והבהיר כי "המתפללים סירבו למסור את החזקה במקום, לא נתנו לנו לעבוד בשטח ההפקעה כל עוד לא נחתם חוזה עם עירית ירושלים" (סעיף 5 לתצהיר, ההדגשה אינה במקור). העד יעקב סדן הצהיר בתצהירו כי נציגי התובעת סירבו למסור את החזקה במופקע לנתבעת (סעיפים 15, 16 לתצהיר), אולם מתיאור מהלך הדברים בסעיף 7 לתצהירו, שהוא העוסק בתיאור העובדות כסדרן, עולה שהסירוב לפנות היה בתקופה שקדמה לחתימת החוזה נשוא תביעה זו. גם בחקירה הנגדית התברר שהעובדות אליהן הוא מתייחס נוגעות לתקופה שלפני חתימת ההסכם, תקופה בה אין מחלוקת שהמתפללים סירבו למסור את החזקה (פרוטוקול עמ' 19 בראש העמוד עד ובמיוחד שורות 9, 10). העד יונתן לוירר מטעם העיריה הצהיר בנוגע למסירת החזקה במסגרת עדות שמיעה, שכן הוא הבהיא שמדובר במידע שנמסר לו על ידי מנהלי הפרוייקט מטעם חברת גדיש (סעיף 8 לתצהיר). מכל מקום, גם על פי עדותו שלו טענת מניעת החזקה מתייחסת לתקופה שלפני ההתקשרות בחוזה (פרוטוקול עמ' 41 שורה 2). אין, איפוא, בפני עדות נחרצת וברורה לפיה היתה התנגדות כלשהי מצד התובעת או מי מאנשיה למסירת החזקה לאחר חתימת החוזה. ההתנגדות שהיתה לפני כריתת החוזה אינה רלוונטית, שכן התביעה היא לקיום החוזה. יתר על כן: עצם הצורך בהתקשרות בחוזה נוצר בשל ההתנגדות שהיתה לפינוי, כך שברור שאותה התנגדות אינה רלוונטית. אל מול ראיות אלו שלא עמדו במבחן הבירור העובדתי, עומדות הראיות מטעם התובעת: לתצהירו של מר מזרחי צורפו שורה ארוכה של מכתבים מאת ב"כ התובעים, עו"ד דותן, אל נציגי העיריה - תחילה עו"ד בלאושטיין שייצג אותה בהליכים מול התובעת, ולאחר מכן הממונה על נכסי העיריה. (נספחים כ"ח, ל, ל"א, ל"ד-מ' לתצהיר מזרחי). מיעוטם של המכתבים עסקו בפיצוי בגין עבודות הפירוק וההריסה שנעשו בטעות, ורובם בגין אי ביצוע החוזה. אמנם המכתבים אינם דנים ישירות בעניין מסירת החזקה, ככל הנראה משום שנושא זה היה מובן מאליו. אולם יש במכתבים בקשות ודרישות חוזרות ונשנות מאת התובעת לקיים את החוזה ולהתחיל בעבודות השיפוץ. מהאמור לעיל עולה מחד גיסא כי נציגי התובעת ביקשו לקיים את החוזה ופעלו לשם כך, ואילו הנתבעת לא החלה בעבודות. אין כל ראיה של ממש לכך שבאותו שלב התנגדו אנשי התובעת למסירת החזקה, ובקשותיהם החוזרות לקיום ההסכם אינן מתיישבות עם גישה כזאת. על כן אני קובעת כי התובעת לא פעלה למניעת מסירת החזקה בתקופה שלאחר חתימת ההסכם, וכי היתה נכונה להעמיד את השטח שהופקע לרשות הנתבעת. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהנתבעת לא קיימה את חלקה בהסכם, בעוד התובעת היתה נכונה לבצעו. מכאן שהנתבעת הפרה את ההסכם. VI הלכת ההשתחררות הסעד המבוקש בכתב התביעה הוא אכיפת החוזה. הנתבעת טוענת להתקיימותה של הלכת ההשתחררות המאפשרת לה שלא להתקשר החוזה. כמו כן טענה כי בנסיבות העניין יש להחיל את סעיף 3 ל חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, הקובע חריגים לעקרון האכיפה. הנימוק העיקרי שבגינו טוענת הנתבעת שאין לאכוף עליה את החוזה הוא העדרו של מימון תקציבי, הנובע מכך שמשרד התחבורה שאמור היה לממן את הפרוייקט איננו מעמיד את התקציב. האם נסיבות אלו מצדיקות השתחררות מן החוזה בו התקשרה הנתבעת? בע"א 6328/97, עזרא רגב ואח' נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506 ,עמ' 525-526, נקבע: "הלכת ההשתחררות מאפשרת למדינת ישראל (או רשות מינהלית אחרת הפועלת בגדרי המשפט הפרטי) להשתחרר מחוזה שהיא צד לו, בלא שהדבר ייחשב כהפרת החוזה. השתחררות זו אפשרית רק אם "צרכי-ציבור חיוניים" אינם מתיישבים עם המשך הקשר החוזי (בג"ץ 311/60 מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד טו 2005 ,1989; להלן - פרשת מילר). במקורה הוחלה הלכה זו על חוזים "שלטוניים" בלבד, בהם ההסכם הוא בקשר להפעלתה של סמכות שלטונית. לימים התגבשה ההשקפה כי הלכה זו חלה גם על חוזים "מסחריים", בהם הרשות המינהלית פועלת כבעלת נכסים ואינטרסים ככל פרט אחר בגדרי המשפט הפרטי (ראו ג' שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 1999) 69)). ביסוד הרחבה זו של הלכת ההשתחררות מונחים שני טעמים: ראשית, ההבחנה בין החוזה השלטוני לבין החוזה המסחרי היא קשה, והגבולות מטושטשים עד לבלי הכר; שנית, להבחנה, גם אם ניתן היה לבססה, אין צידוק. כאשר צרכי ציבור חיוניים מחייבים זאת, יש לאפשר לרשות המינהלית להשתחרר גם מחוזה מסחרי...." ובהמשך שם: יש לבחון את מאפייניה של הלכת ההשתחררות. מאפיינים אלה מתבטאים בצורך למצוא איזון בין קיום החוזה לבין האינטרס הציבורי. עמדה על כך ד"ר ברק בציינה: 'הבסיס להלכת ההשתחררות הוא איזון בין שני ערכים - עקרון קדושת החוזה מחד -גיסא, ועקרון אפקטיביות המימשל מאידך-גיסא. בהתאם, המפתח לשימוש מושכל בכלליה הינו הקפדה על איזון זהיר בין שתי המגמות שמשחקות בה בערבוביה. אין להשלים עם מצב בו ההלכה תשמש בידי הרשות כלי להשתחררות מכל חוזה שאינו לרצון לה, כמו שאף אין לתת יד למצב בו טובת הציבור תזכה להגנה רק במצבים קיצוניים. עם זאת, נקודת המוצא צריכה להיות חוזית - לטובת כיבוד החוזה, שהוא הכלל המחייב. ההשתחררות היא היוצאת מן הכלל, וכזו עליה להישאר'". בפסק דין זה נדונה גם האפשרות לבסס משפטית את הלכת ההשתחררות על רעיון הסיכול החוזי. הנושא לא הוכרע ולא נדרשת הכרעה בו לענייננו. אולם עצם הדיון מעיד על כך שהנסיבות שיש להוכיח את התקיימותן על מנת לבסס את הלכת ההשתחררות הן כאלה הדומות לסיכול, ונסיבות כאלה ודאי שלא התקיימו בענייננו. בע"א 2553/01, ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 481 ,עמ' 527-528, נפסק: ....אין לקבל את טענת המדינה, כי שיקולי תקציב מצדיקים לשחררה ממילוי התחייבותה החוזית. הלוא המדינה נוהגת להתקשר בחוזי רשות רבים, שיש להם משמעות תקציבית נכבדה; ואין כמובן יסוד לקבל שבשל משמעותו התקציבית של חוזה תוכר יכולתה של המדינה שלא לקיימו. המתקשרים עם המדינה בחוזה מאמינים ומצפים שהמדינה תקיים את חיוביה וכי לא בנקל תוכל היא להשתחרר מהם. אם ניטול מחוזי-רשות את כוחם לחייב את הרשות, או נקל עם רשות המבקשת להשתחרר מחיוביה על-פיהם, ניטול מחוזים כאלה את טעם קיומם. התפתחות כזאת תפגע בציבור. גם רשויות השלטון עלולות להיפגע מצמצום יכולתן להגשים את יעדיהן באמצעים לא כופים ולקדם - תוך שיתוף-פעולה עם אזרחים וגופים פרטיים - יעדים בעלי משמעות תקציבית. לכך עלולות להיות השלכות שליליות לא רק על מהירות, אפקטיוויות והגינות פעולותיהן של הרשויות, אלא גם על עלותן התקציבית של פעילויות שהרשויות מופקדות עליהן (ראו: ברק-ארז, הגנת ההסתמכות, בעמ' 45). 50. השיקול התקציבי, כנימוק יחיד להשתחררות מחוזה-רשות, עשוי להיות רלוואנטי (אם בכלל) רק במקרים נדירים ובנסיבות קיצוניות. ככלל, אין די בטענה כי חל שינוי במדיניות הממשלתית, או בסדרי העדיפויות שלה, כדי להצדיק את שחרורה של המדינה מהתחייבויותיה החוזיות. כדי שתוכר זכותה להשתחרר מהתחייבות חוזית מוטל על המדינה - לפחות בדרך-כלל - להראות כי לאחר התקשרותה בחוזה חל שינוי מהותי בנסיבות הרלוואנטיות להתחייבות שניתנה על-ידה וכי חיובה לקיים את החוזה חרף השינוי יסב פגיעה מהותית לאינטרס ציבורי חשוב ובענייננו: מדובר בחוזה שהעיריה התקשרה בו. בחוזה הופיעו תנאים מתלים שונים, אולם שאלת המימון אינה נזכרת בו, לא כתנאי מתלה ולא בהקשר אחר כלשהי. קושי במימון והעדרו של מקור מימון שעליו הסתמכו מלכתחילה הן בעיות העלולות להתעורר במקרים רבים, גם בהתקשרות בין שני גופים פרטיים. אין מדובר בנסיבות חריגות ויוצאות מגדר הרגיל. לפיכך לא ניתן לקבל טענה זו כעילה מספיקה לביטול התקשרות. על אחת כמה וכמה כשהטענה מועלית בשיהוי כה רב, רק לאחר הגשת התביעה לבית המשפט, לאחר תקופה ארוכה שבה הניחה התובעת כי החוזה עתיד להיות מקויים. המסקנה העולה מכל האמור היא שבנסיבות העניין אין הצדקה לביטול החוזה על בסיס הלכת ההשתחררות. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם ע"פ הלכת ההשתחררות קיימת חובת פיצוי בגין הפרת החוזה, אם כי הפיצוי מופחת. ראו, לדוגמא ע"א 6328/97, עזרא רגב ואח' נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5), 506 ,עמ' 521-522. VII הסעד בגין הפרת החוזה סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. דן בזכות לאכיפה, וקובע חריגים לזכות זו. ס"ק 4 דן בחריג המתקיים כאשר - אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין. התביעה היא לאכיפת חובתה של העיריה לבצע שיפוץ בבית הכנסת. אולם השיפוץ אינו עומד בפני עצמו בלבד. מדובר בחלק מהסכם שכלל חובות וזכויות של כל אחד מהצדדים. התובעת קנתה אמנם זכות לשיפוץ בית הכנסת, אולם בתמורה היה עליה לאפשר הפקעת חלק מהמבנה ולוותר עליו לטובת העיריה והציבור. הפקעת השטח נועדה להתממש במסגרת שינוי כולל שבוצע ברחוב בצלאל, כפי שעולה מתצהירי העדים מטעם העיריה. ההסכם בין הצדדים גובש בשלב מתקדם של אותו פרוייקט, לאחר נסיונות קודמים לניהול משא ומתן בין הצדדים, פניה לבית המשפט המחוזי וקבלת פסק דין של פינוי, ומגעים נוספים לאחר פסק הדין, אשר הביאו לחתימת ההסכם. בהתחשב בזמן שעבר מאז חתימת ההסכם, ובכך שהשימוש בכביש ובדרך הוסדרו באופן שאינו מחייב הפקעת השטח, כפי שניתן היה לראות בעת הביקור במקום, נראה שהאפשרות למימוש ההסכם אינה ריאלית ואינה בת ביצוע כיום. על כך יש להוסיף את העובדה שמימון משרד התחבורה לא ניתן לעיריה. עובדה זו לא היוותה אמנם עילה מספיקה לאי קיום החוזה, אך היא רלוונטית לעניין הסעד הראוי. בנסיבות שפורטו נראה שביצוע החוזה בעין, כולל ביצוע ההפקעה והשיפוץ, אינה אפשרית ואין זה סביר להורות כך לעיריה. האפשרות האחרת של ביצוע ההתחייבויות כלפי התובעת בלבד, ללא מתן תמורה כלשהי לנתבעת, אינה סבירה ואינה צודקת. על כן, נראה שבמקרה זה הסעד הראוי אינו אכיפת החוזה כי אם פיצוי בגין הפרתו. מסקנה זו מעוררת את השאלה הבאה: מה סכום הפיצוי הראוי בגין הפרת החוזה? הסכום המקסימלי האפשרי הוא הסכום שאושר לביצוע הפיצוי, דהיינו 950,000 ₪ נכון למועד אישור העיריה. אולם תשלום סכום זה כמוהו כאכיפה של החוזה (ויותר מכך, שכן הוא מעמיד לרשות התובעת את הכסף לכל מטרה, בעוד שביצוע השיפוץ היה מביא להשבחת הנכס, ובכך משפיע על ערכו לצורך ההפקעה ומשרת את כלל הציבור בעצם שיפור המבנה). מתן מלוא הסכום לתובעת ללא קבלת כל תמורה מעמיד את התובעת במצב טוב בהרבה מזה שהיתה מצויה בו אילו קויים החוזה. בקביעת סכום הפיצוי אני מביאה בחשבון שיקולים אלו: ראשית, התובעת לא שינתה מצבה לרעה בגין החוזה. אמנם בסיכומים מטעמה נטען כי בשל בציפיה לשיפוץ התובעת לא ביצעה שיפוץ בעצמה, אולם אין מדובר בשינוי מצב והתובעת רשאית לבצע את השיפוץ בכל רגע נתון ותוכל לבצעו בעתיד ללא שנגרם לה נזק כלשהו בשל כך. בנוסף, נראה מהשתלשלות העניינים ומתוכן החוזה שמטרת העיריה היתה להיטיב עם בית הכנסת ולשפר את מצבו מעבר למתחייב מן ההפקעה: אמנם הצורך בשיפוץ נוצר כתוצאה מכוונת ההפקעה, שכן זו יצרה צורך בשינוי מיקום דלת הכניסה וכתוצאה מכך בשינויים נוספים במבנה כולו. אולם בחוזה הוסכם על שיפוץ כולל במבנה כולו ולא רק באיזור הכניסה. יתר על כן: בסעיף 13 להסכם נקבע במפורש כי לאחר השלמת השיפוץ ייקבע שמאי שיקבע את גובה הפיצויים בעקבות ההפקעה, כאשר השמאי יתחשב בהשבחה עקב תוספת הבניה שתיבנה על ידי העיריה, אך לא יתייחס לעצם עלויות הבניה. דהיינו: השיפוץ שהובטח לא נחשב על חשבון פיצויי ההפקעה המגיעים לבית הכנסת, אלא ניתן מעבר לכך. בנוסף לכך התחייבה העיריה, בסעיף 14 לחוזה, להשתתף בשכר יועצים של התובעת הסכום של 8,000$. מדובר, איפוא, במתן הטבה שהיא מעל ומעבר לערכו הכספי של הפיצוי בגין ההפקעה. עם זאת, ניתן להניח, וחזקת התקינות מחייבת להניח, שהטבות מפליגות אלו והרצון להשביע את רצונם של המתפללים נעשו אף הם במטרה לאפשר השלמה מהירה של הפרוייקט, וקניית "שקט תעשייתי", כך שגם עבורם ניתנה, למעשה, תמורה, אם כי בהתנהגותם של אנשי התובעת ולא בכסף או שווה כסף. לאחר שהבאתי בחשבון את כל השיקולים כאמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 100,000 ₪ פיצוי בגין הפרת החוזה. VIII הערות נוספות שני נושאים נוספים הועלו בטיעוני הצדדים. כיון שאין להם רלוונטיות בעיני, אתייחס אליהם בקצרה: הנושא האחד הוא פינויה של חנות הפלאפל ששכנה בחלקו התחתון של מבנה בית הכנסת. אמנם מדובר באותו בנה, אולם התביעה שבפני היא תביעה חוזית ונוגעת לזכויות וחובות של הצדדים מכח החוזה שנכרת ביניהם. אין מחלוקת על כך שהחוזה לא התייחס כלל לחנות הפלאפל ולכן מה שנעשה לגבי חנות זו אינו רלוונטי לענייננו. נושא נוסף שאינו מעלה ואינו מוריד הוא עבודות מסויימות שבוצעו בבית הכנסת לאחר חתימת החוזה. העיריה טענה מלכתחילה שמדובר בטעות והקבלן פעל שלא בהתאם להנחיות שקיבל, ואף פיצתה את התובעת בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מעבודות אלו. (סעיף 19 לתצהיר סדן). מכאן שאין מדובר בהתחלה של קיום החוזה זה ועל כן גם עובדה זו אינה רלוונטית. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובעת סכום 100,000 ₪ כערכם היום. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט (שכר עדים ואגרה) וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום ואם לא ישולמו תוך תקופה זו ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום עד תשלומם בפועל.חוזהרשות מנהליתהלכות משפטיות