קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא המחאת תשלומי פנסיה: התובע, יליד 1926, וגרושתו המנוחה (להלן: המנוחה) היו תושבי האגודה השיתופית בית חרות (להלן: המושב) במשך עשרות שנים, עד שנת 1980. בשנה זו התגרשו בני הזוג והתובע עזב את המושב. במסגרת הסכם הגירושין, העביר התובע את כל זכויותיו במושב וזכויות כספיות ורכושיות הקשורות לחברותו במושב, לרבות זכויות פנסיה הנובעות מעבודתו ארוכת השנים במושב, למנוחה. במסגרת זו חתם התובע על שני מסמכים המופנים למושב, ובהם העביר למנוחה את כל זכויותיו כלפי המושב באופן בלתי חוזר. במסמך שכותרתו "זכויות באגודת בית חרות" והמופנה למושב, הודיע התובע במסמך מאומת ע"י עו"ד מאוגוסט 1980 כי הוא נותן למושב הוראות בלתי חוזרות, כדלקמן - "א. להעביר ע"ש רבקה גלזמן כל זכויותי כחבר באגודת בית חרות והכוללות בין השאר את כל השקעותי במושב ובאגודה, מניות לסוגיהן ובכלל את כל זכויותי כחבר באגודת בית חרות. ב. להעביר לרבקה גלזמן את זכויותי הנובעות מעצם היותי עובד שכיר באגודת בית חרות לרבות כל משכורת המגיעה ו/או תגיע לי, שכר שעות נוספות, דמי חופשה, את הפנסיה המכסימאלית שתגיע לגב' גלזמן עקב עבודתי כשכיר במושב, פיצויים עקב עבודתי במושב. (ההדגשות לעיל ולהלן - שלי, נ.מ.ש.) ג. במידה ואגודת בית חרות לא תעביר לגב' רבקה גלזמן את כל הסכומים והכספים שהיו מגיעים לי והמגיעים לי עקב עבודתי כשכיר באגודה ועבור כל שנות עבודתי במושב ובאגודה, שמורה לי הזכות לתבוע מהאגודה את הכספים והזכויות אשר לא יתנו לגב' רבקה גלזמן. ד. הריני מדגיש ומצהיר בזאת כי הויתור על זכויותי האמורות לעיל הינו ויתור מוחלט וסופי וההוראות שניתנו לעיל הינן בלתי חוזרות." (להלן: מסמך העברת הזכויות) כן הודיע התובע למושב, במסמך נפרד, כי ממועד גירושיו הוא מבקש לחדול להיות חבר באגודה וממחה/מעביר/מקנה למנוחה ללא תנאי ובאופן בלתי חוזר את זכויותיו הקנייניות והכספיות באגודה ובגופים הקשורים בה. לגבי העברת כספי הפנסיה של התובע למנוחה התנהלו שני הליכים משפטיים בין המנוחה למושב, כדלקמן: בשנת 1991, עת התגבשה זכאותו של התובע לקבלת תשלומי פנסיה (גיל 65), סרב המושב להעביר את תשלומי הפנסיה ישירות למנוחה, על אף ההסכמות בין בני הזוג. לפיכך הגישה המנוחה תביעה בדרך של המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בת"א, בה ביקשה פסק דין הצהרתי שיורה למושב להעביר לה את תשלומי הפנסיה של התובע עד לאריכות חייה. המושב טען כי אין כל יריבות משפטית בינו לבין המנוחה, וכי בעל זכויות הפנסיה הוא התובע בלבד. לפיכך הוזמן התובע להתייצב בדיון, והצהיר על הסכמתו להסבת כל הזכויות הפנסיוניות שיש לו למנוחה. בית המשפט קבע כי "נוכח ההצהרה, הוסרה מניעה פורמלית" וכי "המושב אינו מתכחש לחבותו לשלם את הפנסיה למבקשת ישירות אפילו היא באה בנעלי בעלה לשעבר". כן נקבע, כי " תשלום הפנסיה יהיה עד אריכות חייה של המבקשת" (להלן: פסק הדין הראשון). בחודש מרץ 2005, על רקע קשיים כספיים של המושב, הופסקו תשלומי הפנסיה ששולמו למנוחה, והמנוחה הגישה תביעה בסד"מ נגד המושב בהתבסס על פסק הדין הראשון. לאחר הגשת התביעה הגיעו המנוחה והמושב להסכם פשרה, לפיו ישולמו למנוחה 75% מזכויות הפנסיה להן היא זכאית, בדומה להסדר שהושג בין המושב לבין יתר החברים הזכאים לפנסיה ממנו. כן נקבע, כי אם בעתיד יתחיל המושב לשלם לחברים את הפנסיה המלאה לה הם זכאים או סכום נוסף מעבר ל-75%, תהיה גם המנוחה זכאית לכך, באופן פרופורציונלי לגובה הפנסיה המשולמת לה (להלן: פסק הדין השני). בעקבות הליכים אלה, שולמו למנוחה תשלומי הפנסיה המגיעים לתובע (בכפוף להסכמה נשוא פסק הדין השני), עד לפטירתה. לאחר פטירת המנוחה בנובמבר 2007, הפסיק המושב לשלם לתובע תשלומי פנסיה. לטענתו, אין מגיעים לתובע עוד תשלומי פנסיה כלשהם, שכן העביר את כל זכויות הפנסיה שלו למנוחה עד לאריכות ימיה בהתאם לפסק הדין הראשון, ובכך התמצו ותמו זכויות מי מבני הזוג כלפי המושב. התובע הגיש תביעה זו לתשלום דמי הפנסיה המגיעים לו, לטענתו, ממועד פטירת המנוחה ועד לאריכות חייו, כאשר לטענתו, המחאת תשלומי הפנסיה למנוחה נעשתה למשך ימי חייה, ולאחר פטירתה על המושב להעביר את התשלומים ישירות לתובע. המחלוקת בין הצדדים היא איפוא, האם במסגרת ההסכמה המשולשת בין בני הזוג לבין המושב הועברו זכויות הפנסיה של התובע אל המנוחה באופן בלתי חוזר, כאילו היא היתה מלכתחילה בעלת זכויות הפנסיה מהמושב, או שמדובר בהמחאת התשלומים בלבד עד לאריכות חייה של המנוחה, כאשר הזכות לקבלת הפנסיה היתה ונשארה זכותו של התובע, כך שלאחר פטירתה של המנוחה, ישולמו תשלומי הפנסיה ישירות לתובע. התובע מבסס את טענתו, בין היתר, על עמדת המושב כפי שהועלתה על הכתב בתכתובת שהתקיימה בין באת כוחה של המנוחה, עו"ד לנדאו, לבין ב"כ המושב, עו"ד סגל, לאחר פסק הדין הראשון, לגבי אופן יישומו של פסק הדין, ובמסגרת זו ביטא ב"כ המושב את עמדת מרשו כדלקמן: "על מנת להתגבר על שאלת היריבות הצהיר ד' גלזמן כי הינו מסב לרבקה גלזמן את זכויות הפנסיה שלו, כלומר שבמקום להעביר את הפנסיה לחשבון בנק של דוד גלזמן, בכל הנוגע לפנסיה של ד' גלזמן - ניתן להעביר את התשלום ישירות לחשבון הבנק של מרשתך. לאור הנ"ל אכן נתבקש מספר החשבון של מרשתך. לעניות דעת מרשתי אין בהסבת הזכות משום שינוי או ביטול או סילוק הזהות והמקור לתשלום הפנסיה שהינה בגין ובקשר עם דוד גלזמן, ובכל מקרה המקור אינו משתנה על ידי הסבת הזכות, קרי הזכות ממשיכה להתקיים". (מכתב מיום 5.2.92) "לצערי הפירוש שהינך נותנת להסבה אינו מקובל על מרשתי, שכן הזכות נוצרה והינה מכח של דוד גלזמן. אין בהסבה כדי לבטל את העובדה הנ"ל מה גם ש"עמית" בקרן פנסיה הוא אשר זוכה בזכויות הנצברות ובעת פטירה אין הזכות חדלה אלא שבגדר התקנות של הקרן, ולענייננו הנוהג וההחלטות של האגודה, נהנים התלויים מאותה פנסיה ובגבולות שיש לכל עמית. לגב' גלזמן תשולם פנסיה לאחר פטירת דוד גלזמן באם זה יהיה סדר הפטירות ובהתאם לשיעור אשר משולם לאלמנה כתלויה. ובאם נלך לשיטתך האם עלי להבין כי באם הגב' גלזמן חו"ח תלך לעולמה לפני דוד גלזמן אזי לדעתך תשלום הפנסיה יופסק ודוד לא יזכה לתשלום כלשהו? התשובה לכך הינה שלילית, כל אשר יפסיק להשתלם זה הסכום אשר משולם לרבקה גלזמן מכוחה היא, ואילו דוד גלזמן יהיה זכאי להמשיך ולקבל את הפנסיה אותה צבר". (מכתב מיום 14.2.92) דברים ברורים ונחרצים אלה, המשקפים את הבנת המושב בזמן אמת לגבי מהות ההסבה שנעשתה בהסכם בין בני הזוג ובפסק הדין הראשון, כאשר כל המסמכים הרלוונטיים עמדו בפניו, הינם בגדר הודאת בעל דין בסכסוך שבין הצדדים בתיק זה. מדברים אלה עולה, כי המושב עמד על כך שאין שינוי של הזכות הפנסיונית המהותית הקיימת לתובע כלפי המושב, אלא שהתשלומים הצומחים מכח זכות זו הוסבו למנוחה, לתקופת ימי חייה. המושב נתן דעתו במפורש לאפשרות שהמנוחה תלך לעולמה קודם לתובע, והביע עמדה נחרצת לפיה במקרה כזה תמשיך הפנסיה להשתלם לתובע עד אריכות חייו. ואילו במקרה שהתובע היה הולך לעולמו ראשון - הביע המושב עמדה נחרצת, לפיה לא תהיה המנוחה זכאית להמשיך לקבל את הפנסיה כמקודם, "מכח עצמה", אלא בכפוף לקריטריונים הנוהגים ביחס לאלמנה-תלויה של התובע, הא ותו לא. אני סבורה, כי הפרשנות העולה בקנה אחד עם אומד דעת האדם הסביר היא כפי שכתב עו"ד סגל בסמוך לאחר מתן פסק הדין הראשון, דהיינו המחאה של התשלומים ולא שינוי פיקטיבי של מיהות הזכאי לפנסיה. אין זה סביר, כי המושב היה מסכים להסדר פיקטיבי כאילו אדם אחר - המנוחה - הוא הזכאי לפנסיה מהמושב, באופן המשנה מהותית את היקף ההתחייבות הכספית העתידית של המושב. כך לדוגמא, אילו היתה המנוחה צעירה בשנים רבות מהתובע, ותוחלת חייה ארוכה יותר, האם סביר שהמושב היה מסכים ליצור פיקציה כאילו היא-היא הזכאית לפנסיה, הצפויה להשתלם לה למשך עשרות שנים רבות עד לאריכות ימיה, כאשר ההתחייבות הפנסיונית הקיימת בפועל היא כלפי התובע, שהגיע לגיל 65? הרי בכך היה המושב משנה את מצבו הכספי לרעה, ללא כל סיבה לכך, שהרי הסדרי הגירושין בין בני הזוג אינם מעניינו! ברי, כי המושב לא נדרש לשאלת ה"כדאיות" או ה"הפסדיות" של ההסבה שנעשתה במסגרת ההסכם בין בני הזוג, ופרט לשאלת היריבות המשפטית לא העלה כל טענות כנגד ההסכמה של בני הזוג, שכן כל הצדדים ידעו והבינו שלא ניתן להסב או להעביר אלא את הזכויות הקיימות לתובע בפועל כלפי המושב - ולבני הזוג אין כל יכולת ליצור "יש מאין" זכויות שאינן קיימות למנוחה כלפי המושב, ולכפותן עליו הר כגיגית. בנוסף, גם במסמך העברת הזכויות, על אף ההצהרה על העברה "בלתי חוזרת" של הזכויות הנובעות מהיותו שכיר באגודה, שמר התובע בידו את הזכות לתבוע מהמושב את הכספים והזכויות המגיעים לו עקב עבודתו כשכיר באגודה, ככל שלא ישולמו למנוחה. משמע, גם התובע ראה בהמחאת הזכות הפנסיונית למנוחה כהמחאה של התשלומים המגיעים לתובע עקב שנות עבודתו במושב, ולא כיצירת פיקציה, לפיה המנוחה היא שהינה זכאית לפנסיה מהמושב, שהרי במקרה כזה לא היתה יכולה להיוותר בידיו כל זכות שיורית לתביעה מהמושב במקרה של אי תשלום. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הוראות החוק - סעיף 7(א)(2) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964, הקובע כי נציב מס הכנסה לא יאשר קופת גמל אלא אם תקנונה אוסר העברת זכויות עמית או שעבודן לאחר. המושב אמנם איננו בגדר קופת גמל הטעונה אישור הנציב, אך הרציונל העומד מאחורי הוראת התקנות הנ"ל חל גם על הסדרי הפנסיה שבינו לבין חבריו, קרי: שמדובר בזכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה לאחר (במובן המהותי, להבדיל מהעברת הכספים המתקבלים גרידא) או לשעבוד. לאור משקלם הפרשני המצטבר של נימוקים אלה, אני סבורה כי אין להתיר למושב לחזור בו מהעמדה המפורשת שביטא בא כוחו בעקבות פסק הדין הראשון, לגבי מצב הדברים העתידי במקרה של סדר פטירות כזה או אחר, ועליו לשלם לתובע את הפנסיה לה הוא זכאי, כיתר חברי המושב, ממועד פטירת המנוחה ועד לאריכות חייו. לגבי גובה הסכום החודשי, לא הוכח כי הסכום שמשולם לחבר מושב אחר ואשר הוצג ע"י התובע הינו הסכום שהתובע זכאי לקבלו לפי תנאי הפנסיה שלו. לפיכך אני קובעת כי ישולם לתובע הסכום החודשי של 4,652 ש"ח ששולם למנוחה בחודש נובמבר 2007) במכפלה של 9 חודשים (עד ספטמבר 2008), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה ועד התשלום בפועל, וזאת בכפוף לכך שאם היתה העלאה של אחוזי הפנסיה לכל מקבלי הפנסיה מהמושב בתקופה זו, יהנה ממנה גם התובע, באופן יחסי לגובה הפנסיה שלו. כן ישא המושב בהוצאות המשפט של התובע (אגרה) וכן בשכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ.פנסיה