בית המשפט פסק כי המכלול המצטבר של כל ה"אותות" הללו מוליך למסקנה כי אכן מדובר במשכון למראית עין, על בסיס המחאה פיקטיבית, למטרת הברחת רכוש מנושים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסכם המחאת חוב פיקטיבית: התובעת 1 (להלן - "התובעת") היא עורכת דין, והיא מנהלת ובעלת משרד עורכי דין המאוגד כחברה, התובעת 2. בין אחיה של התובעת, חיים תורג'מן, וחברת TMIH שבבעלותו (להלן לשם הקיצור אקרא לשניהם ביחד "תורג'מן") לבין חברת גלידה באר שבע ומנהלה התנהלה בוררות בפני רו"ח אורי הולצמן. התובעת ייצגה את תורג'מן בהליך הבוררות. לטענתה, היא השקיעה בכך 688 שעות עבודה, הכל כמפורט ב"דו"ח פירוט חיובים לפי לקוחות" שנערך ע"י משרדה. לטענתה, היא זכאית לשכ"ט עו"ד מאחיה, תורג'מן, בסכום של 88,676.25דולר. כמו כן היא טוענת כי הלוותה לאחיה סכומי כסף שונים במהלך ובקשר לבוררות, בסכום כולל של 43,474₪, וכי אחיה חב לה גם סכום זה. ביום 22/6/03 ניתן פסק הבוררות, ובו חייב הבורר את גלידה באר שבע לשלם לתורג'מן סך של 153,600₪. גלידה באר שבע הגישה לבימ"ש השלום ת"א בקשה לביטול פסק הבורר. הנתבע, בנק הפועלים, פתח בשנת 2004 שני תיקי הוצאה לפועל נגד חיים תורג'מן, וזאת בגין אי תשלום חובות פסוקים לטובת הבנק בת.א. 27013/03 , ות.א. 27014/03. החייב חיים תורג'מן התייצב ביום 7/7/04 לחקירת יכולת בפני ראש ההוצל"פ באחד מהתיקים הנ"ל. בחקירת היכולת העיד החייב תורג'מן בין היתר כי כלל חובותיו מסתכמים בסך כ-350,000₪. עוד העיד החייב, בחקירת היכולת, כי - "פסק הבוררות בבוררות שהתנהלה ביני לבין גלידה באר שבע פסק כ-100,000₪ לטובתי. התיק תלוי ועומד בבקשה לביטול פסק בורר בפני בימ"ש השלום בת"א, והיה והבקשה לביטול פסק בורר תידחה, ניתן לגבות כספים מגלידה באר שבע ואני אעשה בהם שימוש לצורך תשלום חובות .... אני מבקש לשלם סכום נמוך למשך מספר חודשים עד להכרעה בנושא פסק הבורר, שרק לאחריה אוכל לגייס סכום משמעותי". בפועל, לא המתין מר תורג'מן עד להכרעת ביהמ"ש בענין פסק הבורר. יומיים שלשה לאחר חקירת היכולת נחתם על ידו - כך לפי הטענה - מסמך (שאינו נושא תאריך), שכותרתו "המחאה בלתי חוזרת", ובו המחה תורג'מן לתובעות את זכותו לקבלת מלוא הכספים מגלידה באר שבע לפי פסק הבורר. המחאה זו נעשתה, כך לטענת התובעת, לשם הבטחת תשלום שכ"ט עו"ד שתורג'מן חב לה עבור הטיפול והייצוג בהליך הבוררות, כמו גם להבטחת סכומי ההלוואות שהיא נתנה לו באופן פרטי. במסמך ההמחאה (לאחר פירוט חובותיו הנטענים של תורג'מן לתובעות) מופיעה התחייבותו של תורג'מן כלהלן: "הממחה ממחה בזאת באופן מלא ובלתי חוזר כל זכות מכל מין וסוג ו/או תקבול אשר ייפסק בבוררות ו/או בהליכים המשפטיים באופן בלתי חוזר לנמחה, כנגד ההלוואה, הוצאות ושכ"ט עו"ד. המחאה זו הינה בלתי חוזרת ואין לממחה רשות לבטלה ו/או לשנותה וכוחה יהיה יפה גם אחרי פטירתו (חו"ח), והיא תחייב גם את יורשיו ו/או אפוטרופסיו ו/או מנהלי עזבונו". בתאריך 11/7/04 (ארבעה ימים אחרי חקירת היכולת) נרשם משכון לטובת התובעות על "כל זכות ו/או סכום שיגיעו לחייב מפסק בוררות מיום 22/6/03 ע"י הבורר אורי הולצמן ובבקשה לאישור פסק הבוררות בת.א. 160445/02". בתאריכים 20/9/04, 26/12/04 הוטלו, לבקשת בנק הפועלים (המנהל כאמור שני תיקי הוצל"פ נגד תורג'מן), עיקולי צד ג' אצל גלידה באר שבע על כל נכסי החייב, תורג'מן, המצויים בידי גלידה באר שבע או שיגיעו לידיה תוך שלשה חודשים. ביום 24/2/05 נתן בימ"ש השלום (כב' השופט מ' בן חיים) פסק דין שבו אישר את פסק הבורר, תוך הפחתת סכום מסוים (25,944₪) מסכום הפסק (משמע, ביהמ"ש העמיד למעשה את סכום פסק הבוררות על סך [קרן] של 127,656₪). ביום 8/3/05 הוטלו שוב, לבקשת בנק הפועלים, עיקולי צד ג' על כל נכסי החייב, תורג'מן, שבידי גלידה באר שבע או שיגיעו לידיה תוך שלשה חודשים. ביום 28/6/05 וביום 3/7/05 הגישו התובעות בקשות, בשני תיקי ההוצל"פ של בנק הפועלים, לביטול העיקולים שהוטלו ע"י הבנק על הכספים שגלידה באר שבע חייבת לתורג'מן. הנימוק שביסוד בקשות אלה היה, שהכספים הללו שועבדו לטובת התובעות עוד קודם להטלת העיקולים לטובת הבנק. ב"כ בנק הפועלים הגיש תגובתו לבקשה, ובתגובתו ביקש כי ראש ההוצל"פ יורה לתובעות להמציא את כל המסמכים אשר יצרו את השעבודים הנטענים, וכן את המסמכים יוצרי החבות. ראש ההוצל"פ אכן נתן החלטה, ביום 28/8/05, ובה הורה לתובעות להמציא לב"כ בנק הפועלים את הסכם המשכון, וכן מסמכים בנוגע ליתרת החוב המובטח של תורג'מן לתובעות. התובעות לא פעלו בהתאם להחלטת ראש ההוצל"פ ולא הגישו את הסכם המשכון ומסמכים בנוגע לחוב. לפיכך, העיקולים לטובת בנק הפועלים לא בוטלו. ביום 4/4/06 דחה ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט ד"ר ק' ורדי) את הבר"ע שהגישה גלידה באר שבע על פסק הדין המאשר את פסק הבורר. בעקבות זאת פתח תורג'מן תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע, לאכיפתו של פסק הבורר, שאושר סופית. בנק הפועלים מצידו הגיש ללשכת ההוצל"פ בקשות למימוש העיקולים, וניתנו החלטות למימוש העיקולים. בהתאם להחלטות אלה שיגרה גלידה באר שבע, ביום 22/5/06, לתיקי ההוצל"פ של בנק הפועלים, סך של 110,000₪. סכום זה נתקבל בלשכת ההוצל"פ ביום 25/5/06 והועבר ע"י ההוצל"פ אל בנק הפועלים ביום 26/5/06. ביום 23/5/06 הוטלו, לבקשת בנק הפועלים, עיקולים על הכספים המגיעים ושיגיעו לתורג'מן בתיק ההוצל"פ שהוא פתח נגד גלידה באר שבע. ביום 5/6/06 הגישו התובעות בקשה חוזרת לביטול העיקולים שהטיל בנק הפועלים אצל גלידה באר שבע על הכספים המגיעים ממנה לתורג'מן. החלטת ראש ההוצל"פ ביחס לבקשה זו היתה, כי על התובעות להבהיר האם ביצעו את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 28/8/05 (המורה להם להמציא את הסכם המשכון ומסמכי החוב). והחלטה נוספת (בתיק הוצל"פ השני) היתה, כי התובעות רשאיות להציג אישור מסירה לענין המצאת המסמכים לב"כ בנק הפועלים, וכן להגיש מסמכים אלה לראש ההוצל"פ, ואזי תינתן החלטה לגוף הבקשה. התובעות לא פעלו בהתאם להחלטה זו של ראש ההוצל"פ, ולא הגישו כל מסמכים. ביום 9/7/06 שילמה גלידה באר שבע סך של 25,429₪ לתיק ההוצל"פ שפתח תורג'מן נגדה, למימוש פסק הבוררות. מכיון שבנק הפועלים, כאמור לעיל, הטיל עיקול על הכספים שיגיעו לתורג'מן בתיק ההוצל"פ שלו, הועבר, מתוך הסך 25,429₪ שנתקבל, סכום של 2,325.33₪ לבנק הפועלים ביום 11/7/06 (ובכך נסגר חוב תורג'מן בתיקי ההוצל"פ הנ"ל לבנק הפועלים), ויתרת הסכום - סך 23,103.67₪ - הועבר ע"י לשכת ההוצל"פ. לטענת התובעת, סכום זה הועבר לתיק האיחוד של תורג'מן, וחולק בין נושיו. לטענת בנק הפועלים (וכך גם עולה מדף חשבון של לשכת ההוצל"פ) סכום זה הוחזר בשיק לחייב עצמו (תורג'מן). אחר הדברים האלה הגישו התובעות את התביעה שבפניי, כנגד בנק הפועלים, וכנגד גלידה באר שבע ומנהלה. גלידה באר שבע ומנהלה נמחקו בהסכמה (לאחר שתי ישיבות הוכחות), ועל כן פסק דיני זה מתייחס רק לתביעה כנגד הבנק. התביעה היא לכאורה פשוטה ביותר: לטובת התובעות נרשם משכון על הכספים המגיעים לתורג'מן מגלידה באר שבע לפי פסק הבוררות. המשכון נרשם בתאריך 11/7/04, משמע, לפני העיקולים שהטיל הבנק על כספים אלה (העיקולים הוטלו ב-20/9/04, 26/12/04, 8/3/05). על כן, המשכון "גובר", ועל הבנק להשיב לתובעות את מלוא הסכומים שגבה מכח העיקולים. הגנת הבנק, על קצה המזלג, היא, כי המשכון שנרשם לטובת התובעות הוא פיקטיבי, פיקציה שנעשתה בין תורג'מן ואחותו (התובעת 1), ללא שום הוכחה וביסוס, ורק על מנת לנסות להבריח כספים מנושיו של תורג'מן. פירוט הטענה הזאת יופיע בהמשך. הטענה כי תוקף העיקולים פג בטרם אכנס למחלוקת העיקרית בתיק זה (מה גובר: המשכון לטובת התובעות, או העיקולים לטובת הבנק), אעמוד תחילה על טענה אחרת של התובעות, טענה שאם היא תתקבל, יתייתר הדיון במחלוקת העיקרית. הטענה היא כי העיקולים כלל לא "תפסו", שכן, עיקול צד ג' בהוצל"פ חל רק על נכסי החייב (תורג'מן) הנמצאים בידי צד ג' (גלידה באר שבע) בעת קבלת צו העיקול, או נכסי החייב העשויים להגיע לידיו של צד ג' תוך שלשה חודשים מקבלת צו העיקול. אכן, כך הדבר, אולם אין כל בעיה במקרה זה. כפי שנאמר ע"י כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד בענין ת.א. (ת"א) 427/94 מריו לזניק נ' אריאל שירותי אספקה - "אם נראה את המועד שבו אושר פסק הבוררות כיום בו נוצר החוב (להבדיל מזכות עתידית שטרם התגבשה), ולכן גם כמועד בו "הגיע" הנכס לידי המחזיק, הרי שרק העיקולים שהוטלו פחות משלשה חודשים לפני מועד זה עדיין תקפים, ואילו העיקולים שהוטלו יותר משלשה חודשים לפני ש"הגיעו" הכספים לידי המחזיק - פג תוקפם, ואין בהם כדי למנוע המחאה, גם אם היו קודמים לה". במקרה שבפניי המועד שבו אושר פסק הבוררות ע"י בימ"ש השלום הוא 24/2/05, וברור שזהו המועד הקובע, ולא המועד שבו נדחתה הבר"ע שהוגשה למחוזי על פסק דין זה. לא ניתן הרי לטעון, לאחר שפסק הבורר אושר בפסק דין של ביהמ"ש המוסמך, כי עדיין לא נוצר חוב, מגובש ומוחלט, של גלידה באר שבע לתורג'מן, רק משום שגלידה באר שבע הגישה בר"ע על פסק הדין. לפיכך, העיקול שהוטל ע"י בנק הפועלים פחות משלשה חודשים לפני 24/2/05, היינו, ביום 26/12/04, בסך של 30,683₪ היה עדיין בתוקף, במועד אישור הפסק. וברור על אחת כמה וכמה, שתקפים גם העיקולים שהטיל הבנק אחרי אישור הפסק, ביום 8/3/05 (בסך של 31,149.41₪ ובסך של 69,859.57₪ נכון ליום 8/3/05). רק העיקול מיום 20/9/04 אכן פג תוקפו, בטרם אושר פסק הבורר. אולם אין בכך כל רבותא, שכן, העיקולים האחרים היו כאמור בתוקף, ומכוחם הועבר לבנק הסכום של 110,000₪. (ההפרש בין סכום שני העיקולים, במועד הטלתם, 101,008.98₪, לבין הסכום שהועבר ללשכת ההוצל"פ, 110,000₪, משקף את הפרשי ההצמדה וריבית הוצל"פ מיום 8/3/05 ועד יום 22/5/06). בכך נדחית אפוא טענת התובעות כי תוקף העיקולים של בנק הפועלים פג. האם קיים חוב, ומהו סכום החוב, של תורג'מן לתובעות ועתה אעבור למחלוקת העיקרית בתיק זה, זכויותיו של מי גוברות, התובעות או הבנק. תחילה אבחן את השאלה האם אכן קיים חוב, ומהו סכום החוב, של תורג'מן לתובעות. לשאלה זו חשיבות רבה לענין טענת הבנק כי מדובר במשכון פיקטיבי, ובפעולה שלא נועדה להבטיח זכויות אמיתיות של התובעות, אלא להבריח את כספו של תורג'מן מנושיו (ובנק הפועלים בכללם). חוב ההלוואה במסמך ההמחאה הבלתי חוזרת מבואר כי חובו של תורג'מן לתובעות מורכב משניים: הלוואה ושכ"ט עו"ד. בענין ההלוואה נאמר באותו מסמך כי התובעת 1 הלוותה לאחיה, תורג'מן, שנקלע לקשיים, סך של 50,000₪. אולם בתצהיר העדות הראשית של התובעת 1 (סעיף 5) מסתבר שהסכום איננו 50,000₪, אלא סך 43,474₪. התובעת נחקרה בנקודה זו, והשיבה כי הסכומים שהיא נתנה לאחיה לאורך השנים עומדים על מאות אלפי שקלים, אולם לשם הזהירות נקבה במסמך ההמחאה סכום של 50,000₪ בלבד, שזה סכום שלבטח יצא (פרו' ב', עמ' 11, ש' 30 - 34 ועמ' 13, ש' 29 - 31). סבורני כי תשובתה זו איננה מתיישבת עם האמור בתצהירה: "הלוויתי לאחי סכומי כסף שונים בסכום כולל של 43,474 שח ...". לא עולה מהצהרה זו כי היא הלוותה לו מאות אלפי שקלים, וגם לא 50,000₪, אלא 43,474₪ בלבד. אם אכן, כטענתה, סכום של 50,000₪ - לבטח יצא, כיצד זה לא הצליחה בתצהירה לתת פירוט של סכום זה, אלא רק של 43,474₪? אולם, גם סך של 43,474₪ לא נתנה התובעת. להלן הפירוט: הסכום 17,670₪ ששולם לבורר רו"ח הולצמן מורכב משני סכומים: 3,510₪ ו-14,160₪. הסך 14,160₪ אכן שולם ע"י התובעת, אולם הסכום 3,510₪ שולם בשיק של חברת TMIH (היא החברה בבעלות תורג'מן), ולא של התובעת (ר' תצלום השיק כחלק מנספח ג'1 לתצהיר הבנק). התובעת טענה אמנם בעדותה כי היא זו שמימנה תשלום זה ואחרים (פרו ב', עמ' 10, ש' 24 עד עמ' 11, ש' 6) אך לא הציגה כל הוכחה לטענה זו. הסכום 17,629₪ ששולם לעו"ד שריזלי מורכב משני סכומים: 14,598₪ ו-3,031₪. סכומים אלה שולמו בשיקים משוכים על בנק דיסקונט, האחד בסניף 207, השני בסניף 199. התובעת אישרה כי עבדה רק עם סניף אחד של בנק דיסקונט, ומספר הסניף הוא 44 (פרו' ב', עמ' 8, ש' 27 - 32). מכאן שהשיקים מסניף 207 ומסניף 199 אינם שיקים שלה. בהמשך עדותה טענה באופן תמוה כי גם סניף 207 וגם סניף 199 הם סניפים שלה (פרו', עמ' 28, ש' 1 - 23, ועמ' 29, ש' 7 - 17), אולם עדותה זו אינה מתיישבת עם טענתה כי הסניף שלה מספרו 44, וכי היה לה רק סניף אחד של דיסקונט שהיא עבדה איתו (פרו' ב', עמ' 8, ש' 27 - 32). מכל מקום, היא לא הציגה כל הוכחה כי היה לה חשבון בסניף 207 או בסניף 199, וגם לא הציגה את השיקים עצמם, להוכיח כי שלה הם. גם בהקשר לתשלום הזה, לעו"ד שריזלי, טוענת התובעת כי אלה כספים שיצאו ממנה (פרו' ב', עמ' 9, ש' 4 - 13) אך לא הציגה כל הוכחה לטענה זו. היא מנסה לבסס טענתה כי היא זו ששילמה הכספים לעו"ד שריזלי על כך שהחשבונית היא על שמה (פרו' ב', עמ' 10, ש' 31 - 33). אך טעות בידה. שתי החשבוניות של עו"ד שריזלי (מופיעות כחלק מנספח ג'2 לתצהיר הבנק) הן האחת על שם תורג'מן והשניה על שם TMIH. לא על שם התובעת. ולבסוף - הסך 3,031₪ שולם בכלל בשנת 2006, כשנתיים אחרי רישום המשכון, ומשהוסבה תשומת לבה של התובעת לכך, אישרה כי הסכום הזה לא עמד לנגד עיניה בעת שנרשם המשכון, משמע, המשכון לא נרשם בגין סכום זה (פרו', עמ' 34, ש' 14 - 24). הסך 1,095₪ לרו"ח מסינג אכן שולם ע"י התובעת. סך 7,080₪ לחברת ביקורת ומידע. סכום זה הופקד במזומן לחשבון החברה הנ"ל, והתובעת העידה כי סכום זה כנראה הופקד ע"י אחיה, ולא על ידה (פרו', עמ' 30, ש' 34). לטענתה, מקור הסכום הוא ממנה, ויש לה בוודאות ראיה לכך, אולם הראיה הוודאית הזאת לא צורפה, ואין לה הסבר מדוע (פרו', עמ' 31, ש' 14 - 18). אזכיר כאן את ההלכה, המושרשת, בענין אי צירוף ראיה רלוונטית, שהיא בהישג יד, וללא הסבר סביר, והמשמעות הראייתית הנודעת למחדל כזה. סיכום כל האמור הוא, שבעדותה טענה התובעת כי הלוותה לאחיה לאורך השנים מאות אלפי שקלים; במסמך ההמחאה ציינה כי הלוותה לו רק 50,000₪; בתצהיר עדותה הראשית העידה כי הלוותה לו סך כולל של 43,474₪; והסכומים שהצליחה להוכיח כי אכן יצאו מחשבונה שלה מסתכמים בסך 15,255₪ בלבד. חוב שכ"ט עו"ד הסכום העיקרי הכלול במסמך ההמחאה הבלתי חוזרת הוא שכ"ט עו"ד, בסך של 88,558.96דולר. מהי ההוכחה לקיומו של חוב של תורג'מן בסכום זה לתובעות? ובכן, להבדיל מהחוב של תורג'מן לבנק הפועלים, שהוא חוב פסוק, החוב לתובעות איננו חוב פסוק, ואף ספק אם מדובר בחוב מוסכם. התובעת אינה אומרת, בתביעתה או בתצהירה, מה הוסכם בינה לבין אחיה בנוגע לשכ"ט עו"ד. היא גם אינה אומרת כי הסכום שהיא דורשת הוא סכום מוסכם. היא לא הציגה הסכם שכ"ט עו"ד בינה לבין תורג'מן. היא מבססת את דרישתה לשכ"ט עו"ד, בסך נכבד של 88,676דולר, אך על מסמך הקרוי "דו"ח פירוט חיובים לפי לקוחות". מסמך זה הוא מסמך פנימי, שלא יצא ללקוח (פרו', עמ' 18, ש' 4), ואשר נערך ע"י התובעת או משרד עוה"ד של התובעת. התובעת אינה אומרת בתצהירה כי התעריפים, הנקובים במסמך זה, הם תעריפים שהוסכמו בינה לבין תורג'מן. כל שהיא אומרת בתצהירה (סעיף 4) הוא אך זאת בלבד, שבגין הטיפול והייצוג המשפטי, היא זכאית לשכר טרחה בסך 88,676.25דולר. הא ותו לא. לא מכח מה היא זכאית. לא כי הדבר הוסכם עם הלקוח. לשיטתה, היא זכאית לסכום הזה, משום שכך היא מצהירה, וכך רשמה (היא עצמה או מי ממשרדה) ב"דו"ח פירוט החיובים". רק לדוגמה אצביע על כמה מן החיובים ב"דו"ח פירוט החיובים". למשל: האם תורג'מן ידע, והסכים, לכך שהוא מחויב בשכ"ט בסך 675דולר עבור "סידור תיק"? (עמ' 1 לדו"ח פירוט החיובים). או בשכ"ט בסך 75דולר עבור "סידור החומר של חקירות עודד חזרה בתיק לפי הסדר"? (עמ' 8 לדו"ח). האם הוא יודע ומסכים, למשל, לכך שהתובעת מחייבת אותו בסכום של 7.50דולר עבור טלפון למרכז מידע ארצי י-ם, שהיה ללא מענה? (עמ' 14 לדו"ח). וכן בסך של 75דולר עבור סידור חומר לשליחות והזמנת שליחות? (עמ' 15 לדו"ח). והאם "בירור לגבי שינוי מועד דיון" עשוי באופן סביר להצמיח שכ"ט עו"ד בסכום של 37.50דולר? (עמ' 17 לדו"ח). ניתן להוסיף עוד דוגמאות רבות מספור, אך נראה כי אין צורך בכך. אזכיר כי הבורר פסק לטובת תורג'מן סכום של 153,600₪. האם סביר הדבר כי תורג'מן זכה בבוררות בסכום של 153,600₪ - שהופחת ע"י ביהמ"ש לסך של 127,656₪ - וסכום שכר הטרחה שהוא חב לאחותו בגין ייצוגו בבוררות הוא 88,676דולר (כמעט 400,000₪)? נראה כי יש רגליים לטענת ב"כ הבנק בסיכומיו (סע' 49) כי תשלום שכ"ט עו"ד, בסכום הגבוה כמעט פי שלשה מהסכום שפסק הבורר, מחזק את הטענה כי ההמחאה פיקטיבית, ומטרתה רק להציל את הכסף מידי הבנק. יתר על כן, ביום 7/7/04 נתקיימה חקירת יכולת לחייב תורג'מן. בחקירת היכולת הוא העיד כי יש לו תיקי הוצל"פ נוספים, וכי היקף החוב הכולל עומד על כ-350,000₪. כמו כן הזכיר דבר קיומו של תיק מימוש משכון על רכב. אכן, חובותיו של תורג'מן בתיקי ההוצל"פ עמדו אז על כ-300,000₪. אך נשאלת השאלה: כיצד ייתכן שתורג'מן העיד בפני ראש ההוצל"פ על כלל חובותיו, בסכום של כ-300,000₪ או 350,000₪, אך "שכח" לציין חוב "קטן" נוסף, בסך של כ-400,000₪ בלבד? או שמא האמת היא שהוא לא ידע כלל, באותה עת, על קיומו של חוב זה, משום שלא היה כל חוב שכזה, והחוב נולד רק לאחר, ומיד לאחר, חקירת היכולת, בעת שהוא ואחותו טיכסו עצה כיצד להציל את כספו מידי הבנק? עד כאן הראיתי כי בענין ההלוואה, הנזכרת במסמך ההמחאה הבלתי חוזרת, סכום ההלוואה נמוך בהרבה מהנטען והנקוב באותו מסמך. ובענין שכ"ט עו"ד, הנזכר במסמך ההמחאה, עולות תמיהות שונות, המציבות סימן שאלה גדול בשאלת קיומו של חוב זה, וסכום החוב. ההמחאה והמישכון לטובת התובעות לאחר שראינו, כי החוב הנטען של תורג'מן לתובעות איננו (בלשון המעטה) חוב מוצק ומוכח, אעבור לבחינת פעולת ההמחאה והמישכון שנעשתה ע"י תורג'מן לטובת התובעות. אציין כי הנחתי היא שאכן רשום משכון על כספי תורג'מן לטובת התובעות, וזאת על אף שהתובעת צירפה לתצהירה (לא ברור לי לצורך מה) אישור ממשרד רשם המשכונות מיום 18/7/04 המאשר כי לא נמצא רישום של משכון על שם תורג'מן. שני הצדדים לא טענו בענין זה, ועל כן אצא כאמור מנקודת הנחה (על יסוד מסמך ה"אישור על רישום משכון" מיום 11/7/04) כי משכון אכן נרשם. עדות תורג'מן בחקירת היכולת אפתח בכך שבחקירת היכולת, שנתקיימה כאמור ביום 7/7/04, בתיק ההוצל"פ של בנק הפועלים, העיד תורג'מן כי אם הבקשה לביטול פסק הבוררות תידחה, ניתן יהיה לגבות כספים מגלידה באר שבע, והוא יעשה בכספים אלה שימוש לצורך תשלום החובות. הוא גם אמר כי הוא מבקש לשלם בתיק ההוצל"פ סכום נמוך, משך מספר חודשים, עד להכרעה בנושא פסק הבורר, ולאחר ההכרעה, יוכל לשלם סכום משמעותי. ראש ההוצל"פ קיבלה בקשתו זו, וחייבה אותו באופן זמני בסכום חודשי נמוך, עד להכרעה בענין הבוררות, "אשר במידה ותוכרע לטובתו של החייב יהיה בכך כדי לאפשר גביית סכום משמעותי של כ-100,000₪ לצורך פרעון חובות". ומה אירע בפועל? ארבעה ימים בלבד לאחר חקירת היכולת, בתאריך 11/7/04, ממשכן תורג'מן לטובת אחותו את כלל הכספים שיגיעו לו עפ"י פסק הבוררות (וזאת להבטחת חובו לאחותו, שעל סימני השאלה לגביו עמדתי לעיל) פעולה העומדת בניגוד מוחלט וקוטבי לעדותו בחקירת היכולת. טוען ב"כ התובעות בסיכומיו (סע' 17) כי תורג'מן אכן הצהיר בחקירת היכולת כי ישתמש בכספי הבוררות לכיסוי חלק מחובותיו, והרי התובעת אף היא נמנית על נושיו, כך שאין למצוא כל פסול במעשיו. אני סבור כי טענה זו היא היתממות לשמה. ברור לגמרי, מקריאת פרוטוקול חקירת היכולת, כי תורג'מן התייחס רק לחובותיו בתיקי ההוצל"פ. הדבר עולה גם מדבריו המפורשים ("יש לי תיקי הוצל"פ נוספים. היקף החוב הכולל עומד על כ-350,000₪"), וגם מסכום החוב שנקב בו, המתיישב עם חובותיו בתיקי ההוצל"פ, ואינו מתיישב עם קיומו של חוב נוסף, לאחותו, בסדר גודל של כ-400,000₪. כאשר אמר תורג'מן כי עם ההכרעה בענין הבוררות, הוא יעשה שימוש בכספי הבוררות לצורך "תשלום חובות", כוונתו היתה לתשלום החובות בתיקי ההוצל"פ ולא לתשלום חוב לאחותו, שלגביו לא היה (ואין) תיק הוצל"פ, והוא כלל לא לקח אותו בחשבון, באותה חקירת יכולת. סמיכות המועדים התאריך שבו נרשם המשכון (11/7/04) מעורר את השאלה: כיצד זה במשך למעלה משנה ממועד פסק הבוררות (22/6/03) לא מישכן תורג'מן את הכספים לטובת אחותו, והנה, ארבעה ימים לאחר חקירת היכולת, הוא רץ ומזדרז למשכן לטובתה את הכספים? התובעת לא נתנה, בעדותה או בסיכומיה, כל הסבר לסמיכות מועדים זו, ואני אינני סבור, כי מדובר במקריות גרידא. סביר יותר להניח, כי מדובר בפעולה מכוונת ומתואמת שמטרתה אחת: להבריח הכספים מהישג ידו של הבנק. משכון גורף ורחב, בין בני משפחה אצטט כאן מספרו של כב' השופט ד' בר-אופיר "הוצאה לפועל - הליכים והלכות" הוצאת פרלשטיין-גינוסר, מהד' 6, עידכון מס' 5, מאי 2008, כרך א', בעמ' 454, פיסקה 269: "כאשר המשכון הוא גורף ורחב, איננו מוגבל בסכום, ונעשה בין בני משפחה, יכול לעלות חשד שמדובר בהברחת רכושו של החייב, ולא במשכון שנעשה בדרך מקובלת ובתום לב". לכך יש להוסיף כי במקרה שבפניי, המישכון נעשה לתקופה של 99 שנה. נשאלת השאלה לשם מה ולצורך מה נעשה מישכון ל-99 שנה, אם לא לשם הברחת רכוש מהנושים? האם התובעות בכלל מתכוונות אי פעם לממש את המשכון? או שמא כל הכוונה היא רק לחסום את הכספים בפני נושיו של תורג'מן? מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת המשכון על הכספים נרשם בתאריך 11/7/04, ועל כן לכאורה הוא גובר על העיקולים שהטיל הבנק במועדים מאוחרים יותר (20/9/04, 26/12/04, 8/3/05, 29/5/06). אלא מאי? שלא הרישום יוצר את המשכון. "מישכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה", קובע סעיף 3 לחוק המשכון תשכ"ז-1967. ובכן, איזהו הסכם המישכון במקרה דנן? התובעות מסתמכות בענין זה על מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. מסמך ההמחאה הוא הוא, לשיטתן, ההסכם אשר יצר את המשכון במקרה זה. יוער כי התובעות יכולות היו להסתמך על ההמחאה כשלעצמה, ללא צורך במישכון. שהרי הכלל הוא כי אם ההמחאה קדמה לעיקול, העיקול אינו תופס. ההמחאה כשלעצמה העבירה את הבעלות בכספים לתובעות. הכספים שהומחו אינם עוד נכס של תורג'מן, ולכן נושיו אינם יכולים לעקלם (ע"א 568/85 פד"י מב (4) 507). אך התובעות אינן טוענות טענה זו. הן אינן טוענות (בתביעה או בסיכומים) כי הבעלות בכספים עברה אליהן, מכח ההמחאה. הן מבססות את זכותן על זכות קניינית פחותה מבעלות, והיא: משכון. כל טענתן היא, כי לטובתן רשום משכון על הכספים, ומכח המשכון, ידן על העליונה. ונראה כי לא בכדי בחרו התובעות בקו זה, הואיל ומסמך ההמחאה אינו נושא תאריך, והן עשויות, לכן, להתקשות להוכיח את הטענה כי ההמחאה קדמה לעיקולים. אם כן, הטענה במקרה דנן היא טענת משכון, וההסכם שיצר (לפי הטענה) את המשכון הוא מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. אני רואה קושי בטיעון זה במקרה דנן משום שמסמך ההמחאה מנוסח בדרך של המחאה גמורה, מוחלטת, ובלתי חוזרת של כל הזכויות והכספים לטובת התובעות, ונראה לכאורה כי אכן מדובר בהמחאה גמורה (העברת הבעלות בכספים) ולא במישכון (ראה בענין זה חיבורו של פרופ' ש' לרנר, "המחאת חיובים", בספר "דיני חיובים - חלק כללי" בעריכת פרופ' ד' פרידמן, אבירם הוצאה לאור, תשנ"ד-1994, בעמ' 109 - 113). אך לא אכנס לכך, הואיל והצדדים לא טענו כלל בכיוון זה. אני חוזר אפוא לכך שההסכם שיצר, לשיטת התובעות, את המשכון, הוא מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. לפיכך, עיקר הטענות מתמקדות במסמך הזה, ובשאלה האם הוא מסמך אמיתי, ובעיקר בשאלה האם אמנם הוא קדם לעיקולים, שהטיל הבנק, או שמא נעשה אחרי העיקולים. מסמך ההמחאה אינו נושא תאריך מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת אינו נושא תאריך כלשהו. מדובר במסמך משפטי חשוב ובעל משמעות, שנערך במשרד עורכי דין, ונהוג כדבר שבשיגרה לציין בו את תאריך חתימתו (בד"כ הן בראש המסמך, והן בסמוך לחתימות). העדר כל תאריך במסמך במקרה זה הוא דבר המעורר חשד, בפרט שהשאלה העיקרית בתיק זה היא שאלת המועדים - מה קדם למה, ובפרט שהתובעת או מי מטעמה שערך את המסמך עשו זאת מתוך מטרה ברורה להגן על הכספים, בפני נושיו של תורג'מן (פרו' ב', עמ' 5, ש' 14), משמע, היה ברור בעת עריכת המסמך כי התאריך הוא ענין קריטי (שאחרת, כיצד ניתן להוכיח כי המסמך נעשה ונחתם לפני העיקולים?). אף על פי כן, התאריך איננו נזכר כלל. התובעת העידה כי מסמך ההמחאה נחתם יום-יומיים לפני רישום המשכון (פרו' א', עמ' 11, ש' 24, פרו' ב', עמ' 32, ש' 5). אלא שאין באפשרותה להוכיח טענתה זו. מר תורג'מן, שהוא היחיד שחתם (בשמו ובשם TMIH) על מסמך ההמחאה, אינו מציין בתצהירו מה היה תאריך החתימה. ועורך הדין שערך את המסמך לא זומן להעיד כדי להאיר את עיני בית המשפט בענין חשוב זה. טוענת התובעת כי מסמך ההמחאה אמנם אינו נושא תאריך, אולם בתחתית המסמך "יש סימוכין, וברגע שאת תתקתקי דאבל קליק על הסימוכין האלה, את תדעי את התאריך ואת השעה ..... לנו לצרכי משרד יש ידיעה מהו התאריך" (פרו', עמ'31, ש' 28 - 31). אלא שהתובעת, משום מה ובאופן בלתי מוסבר, לא ביצעה פעולה פשוטה זו (לחיצת דאבל קליק על מספר סימוכין של המסמך) ולא גילתה לביהמ"ש, בתצהירה או בעדותה, מהו תאריך המסמך, על אף שלדבריה "לנו לצרכי משרד יש ידיעה מהו התאריך" (עמ' 31, ש' 30). עיקר טענתה של התובעת בענין התאריך הוא, כי אמנם המסמך אינו נושא תאריך, אך אין כל רבותא בכך, שכן, המסמך צורף למסמכי רישום המשכון, ועל תאריך רישום המשכון קיימת הוכחה ברורה: מסמך "אישור על רישום משכון", הנושא תאריך 11/7/04 (פרו' א', עמ' 11, ש' 21 - 22, פרו' ב', עמ' 4, ש' 22 - 27). אלא שהטענה כי המסמך צורף למסמכי רישום המשכון לא הוכחה. ראשית, אציין כי אין חובה לצרף את מסמך השיעבוד עצמו, לצורך רישום משכון. תקנה 5 לתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון) תשנ"ד-1994 מחייבת, לצורך רישום משכון, להגיש רק "הודעת מישכון", ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת. אין בתקנה 5 או בטופס 1 דרישה מחייבת לצרף את הסכם המשכון גופו. במלים אחרות, עצם העובדה שמשכון נרשם, אין משמעותה בהכרח, כי מסמך השעבוד (במקרה דנן: מסמך ההמחאה) אכן הוגש לרשם המשכונות. שנית, במסמך ה"אישור על רישום משכון" אין זכר למסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. ושלישית, אין כל הוכחה לכך שהמסמך אכן הוגש ומצוי במשרד רשם המשכונות. ניתן היה בנקל להזמין מרשם המשכונות את כלל המסמכים המצויים בתיק זה, וכך ניתן היה להוכיח את הטענה כי מסמך ההמחאה הוגש לרשם המשכונות. הדבר לא נעשה. ושלא כטענת התובעת בסיכומיה (סע' 24) אני סבור כי היה על התובעת לעשות זאת, ולא על הבנק. לסיכום נקודה זו, אין בדל הוכחה לטענה, כי מסמך ההמחאה הוגש לרשם המשכונות, במסגרת רישום המשכון. אזכיר כי שאלה זו התעוררה במסגרת הדיון בשאלה: מהו תאריכו של מסמך ההמחאה. לו הוכח כי המסמך אכן הוגש לרשם המשכונות, בעת רישום המשכון, היה די בכך כדי לקבוע את תאריך המסמך, ולקבוע, כפועל יוצא מכך, כי המסמך קדם לעיקולים. אך, כאמור, הדבר לא הוכח. עצם העובדה כי נרשם משכון בתאריך 11/7/04 - בהעדר כל הוכחה כי מסמך ההמחאה נכלל בין מסמכי רישום המשכון - אינה מוכיחה כי מסמך ההמחאה נעשה אף הוא ב-11/7/04, או היה קיים בתאריך זה. ובהעדר הוכחה כלשהי כי המסמך צורף למסמכי רישום המשכון, או מהם המסמכים המצויים בתיק רשם המשכונות, אין בפניי כל הוכחה כי מסמך ההמחאה היה קיים במועד שבו נרשם המשכון. המסמך שוגר בפקס ביום 14/1/08 התאריך היחיד שכן מופיע על מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת הוא 14/1/08, שהוא תאריך שיגור המסמך בפקס מאת התובעת אל עו"ד שריזלי, ושלשה ימים לפני תאריך תצהיר עדותה הראשית של התובעת (17/1/08). התובעת נחקרה בענין זה והעידה כי, נכון שהעבירה את המסמך אל עו"ד שריזלי בפקס ביום 14/1/08, לטענתה לצורך גילוי מסמכים, אולם הפעם הראשונה שהעבירה אליו את המסמך היתה כמה שנים לפני כן, בסמוך לאחר רישום המשכון (שנרשם כזכור ב-11/7/04) (פרו' ב', עמ' 4, ש' 6 - 11). אין כל הוכחה לטענה זו (מכתב לוואי, אישור פקס), והתובעת עצמה אינה יודעת כי המסמך הועבר אל עו"ד שריזלי בשנת 2004, היא רק מניחה כך, מתוך ידיעת הרגלי העבודה של משרדה (פרו' ב', עמ' 4, ש' 7). התובעת גם סתרה את עצמה בכך שהעידה כי עו"ד שריזלי, בשעה שהגיש את הבקשה לביטול העיקולים (28/6/05) , לא ידע על קיומו של מסמך המחאת הזכות (פרו' א', עמ' 12, ש' 27 - 29). מדבריה אלה נובע אחת משתיים: או שמסמך ההמחאה לא הועבר אל עו"ד שריזלי בסמוך לאחר רישום המשכון ביולי 2004, שהרי, אם הועבר אליו, כיצד ייתכן שהוא אינו יודע (ביוני 2005) על קיומו? או שאם אכן הועברו אל עו"ד שריזלי כל מסמכי רישום המשכון בסמוך לאחר רישומו (פרו' א', עמ' 12, ש' 22 - 26, פרו' ב', עמ' 4, ש' 10 - 11), ועו"ד שריזלי למרות זאת אינו יודע (ביוני 2005) על קיומו של המסמך (מסמך ההמחאה), הרי הדבר מוכיח כי מסמך ההמחאה לא היווה חלק ממסמכי רישום המשכון. מכל מקום, השאלה (אולי העיקרית) בתיק זה היא שאלת מועד יצירתו וחתימתו של מסמך ההמחאה, ובענין זה, אין כל הוכחה אובייקטיבית לכך שהמסמך היה קיים לפניי יום 14/1/08. אי מתן הודעה לחייבת תמיהה נוספת היא בכך, שהתובעות לא טרחו, סמוך לאחר ההמחאה, להודיע על כך לגלידה באר שבע. רק ביום 29/5/06 מודיע לראשונה בא כוחו של תורג'מן, עו"ד שריזלי, לבא כוחה של גלידה באר שבע, עו"ד רונן, כי הכספים שועבדו לצד שלישי. יושם אל לב כי עו"ד שריזלי במכתבו הנ"ל אינו מודיע על המחאה שנעשתה. האם לא היה מזכיר ומציין (גם) את ההמחאה, אילו באמת נעשתה המחאה? עצם העובדה שהודעה על ההמחאה (או על השעבוד) לא נמסרה לגלידה באר שבע ביולי 2004 או בסמוך לכך, אלא רק כשנתיים מאוחר יותר, מעוררת שאלות. אמנם, ההודעה איננה מחוייבת עפ"י החוק, וההמחאה תקפה גם ללא מתן הודעה לחייב. אולם מתן ההודעה לחייב, ובמועד, היא חשובה ביותר כדי להגן על אינטרס הנמחה (התובעות): כל עוד לא קיבלה גלידה באר שבע הודעה על ההמחאה, רשאית היא לפרוע את החוב (הפסוק) לידיו של תורג'מן, ואם עשתה כן (ובהנחה שפעלה בתום לב), היא מופטרת מהחוב (סעיף 2(ב) לחוק המחאת חיובים תשכ"ט-1969). מרגע זה ואילך, לא תוכל התובעת (הנמחית) לדרוש את הכספים מגלידה באר שבע. ה"כתובת" היחידה מבחינתה היא תורג'מן, שמצבו הכספי אינו טוב, ולו נושים רבים נוספים, והתובעת ידעה על כך (פרו' א', עמ' 10 ש' 19, עמ' 11 ש' 5). במלים אחרות, היה זה אינטרס ברור ומובהק של התובעות להודיע לגלידה באר שבע על ההמחאה, סמוך לאחר שנעשתה. הדבר לא נעשה, ואין מחלוקת על כך. נשאלת השאלה: אילו באמת נעשתה ונחתמה, בזמן אמת, ההמחאה הבלתי חוזרת, האם סביר הדבר שהתובעות ועורך דינן לא יודיעו על כך, ומיד, לגלידה באר שבע? אי איזכור ההמחאה, בפניה להוצל"פ התובעות הגישו לראש ההוצל"פ ב-28/6/05 בקשה לביטול העיקול שהטיל בנק הפועלים על הכספים שיגיעו לתורג'מן מאת גלידה באר שבע עפ"י פסק הבוררות. מוזר הדבר שבבקשה זו, מסמך ההמחאה אינו נזכר כלל. נטען רק, שתורג'מן שיעבד את הכספים, ביום 11/7/04, לטובת התובעות, ומצורף אישור רישום המשכון, אולם מסמך ההמחאה (שהוא הוא, במקרה דנן, המסמך היוצר את המשכון) אינו נזכר, וגם אינו מצורף. אילו מסמך זה היה קיים, בעת הגשת הבקשה לביטול העיקול, האם התובעות היו נמנעות מלצרפו לבקשה? התשובה ברורה. ויצוין כי לא רק בבקשה לביטול העיקול נמנעו התובעות מלהזכיר את מסמך ההמחאה, גם בשלב מאוחר יותר, כאשר ראש ההוצל"פ נתן החלטה שבה הורה להן להגיש לו את הסכם המשכון (הכוונה, במקרה דנן, למסמך ההמחאה), והחלטה נוספת, שבה הורה להן להבהיר האם בוצעה החלטתו הקודמת, אפילו אז, התעלמו התובעות מהחלטות ראש ההוצל"פ, ונמנעו מלהציג בפניו את מסמך ההמחאה. ונשאלת השאלה מדוע. אילו המסמך היה קיים, מה הקושי להציגו, כפי שנצטוו? טוענות התובעות כי הן לא קיבלו את החלטות ראש ההוצל"פ, ומסתמכות בענין זה על הבקשה החוזרת לביטול עיקול, שהוגשה על ידן ביום 5/6/06 (ראה סעיף 2, שם). גם בהנחה שהן אכן לא קיבלו את ההחלטות מיום 28/8/05 (נספחים ח'1, ח'2 לתצהיר הבנק) (טענה שלא נטענה כלל, בתצהיר התובעת או בחקירתה), האם גם את ההחלטות שניתנו ביחס לבקשתן החוזרת לביטול העיקול (נספחים י"ד1, י"ד2), האם גם אותן לא קיבלו התובעות? הן אינן טוענות כך, גם לא בסיכומיהן. אי איזכור ההמחאה, בכתב התביעה יתר על כן, לא רק בבקשות לביטול העיקול לא בא זכרו של מסמך ההמחאה. אפילו בכתב התביעה שבפניי מסמך זה אינו נזכר, וכמובן שגם לא צורף. אין זכר בכתב התביעה לטענה כי תורג'מן חתם על מסמך כלשהו שבו המחה את כלל זכויותיו כלפי גלידה באר שבע עפ"י פסק הבוררות, לתובעות. הייתכן? האם התובעות לא היו מציינות ואף מצרפות את המסמך לכתב התביעה, אילו היה מסמך זה קיים בעת הגשת התביעה? בפועל, הטענה בדבר המחאת זכות נזכרת לראשונה רק בתצהיר עדותה הראשית של התובעת, מיום 17/1/08. וכאמור כבר לעיל, אין כל הוכחה אובייקטיבית לקיומו של מסמך המחאת הזכות לפני יום 14/1/08. ההמחאה אינה נזכרת ב"דו"ח פירוט החיובים" התובעת הגישה לראיה מסמך הקרוי "דו"ח פירוט חיובים לפי לקוחות" ובו פירוט מדוקדק ביותר (לצורך חיוב הלקוח בשכ"ט עו"ד) של כל פעולה ופעולה שנעשתה על ידה או ע"י מי ממשרדה לאורך השנים, בקשר לתיק תורג'מן/TMIH. הדו"ח מפורט עד כדי כך, שנכללות בו אפילו פעולות טכניות שוליות כגון: "סידור תיק" (בעמ' 1), "צילום נספחים לכתב הגנה" (בעמ' 6), "סידור החומר של חקירות עודד חזרה בתיק לפי הסדר" (בעמ' 8); "בירור לגבי החלטה בבימ"ש", "תיוקים לתיק בוררות" (בעמ' 12), "בירורים ובדיקות מול מרכז מידע ארצי", "שליחת פקס לרו"ח מסינג", "תיוק החלטת בורר" (בעמ' 13), "בירור לגבי שינוי מועד דיון" (בעמ' 17) ועוד עוד עשרות ומאות פעולות שבוצעו ברמת פירוט דקדקנית ביותר. אין שום פעולה, ולו השולית ביותר, ושנמשכה דקות ספורות בלבד, שלא נרשמה באותו דו"ח. והנה, עיון באותו דו"ח, בתאריך 11/7/04, ובתאריכים הסמוכים לפני כן, מגלה, באופן מפתיע ביותר, כי הפעולה של עריכת וחתימת מסמך המחאת הזכות (שהיא בוודאי פעולה משמעותית) לא נרשמה ואינה נזכרת בדו"ח פירוט החיובים כלל ועיקר. הייתכן? כל שנרשם בדו"ח הוא פעולת רישום המשכון, בתאריך 11/7/04, "בירורים ובדיקות מול רשם המשכונות", בתאריך 12/7/04, אך למסמך ההמחאה הבלתי חוזרת אין זכר. האין הדבר מוכיח בעליל כי מסמך זה לא נערך ולא נחתם בתאריך 11/7/04 או לפני כן? תשובת התובעות לכך היא שבדו"ח נרשם "רישום משכון", ורישום המשכון כולל גם עריכת כל מסמכי רישום המשכון, ומסמך ההמחאה בכללם (פרו', עמ' 16 ש' 32 - 33, עמ' 18 ש' 27). אך טענה זו אינה משכנעת. ראשית, כבר עמדתי על כך שאין בדל הוכחה לטענה כי מסמך ההמחאה צורף ומהווה חלק ממסמכי רישום המשכון. ושנית, מסמך ההמחאה הרי לא נערך (לפי עדותה של התובעת) ביום 11/7/04, אלא יום-יומיים קודם לכן (פרו' א' עמ' 11 ש' 24, פרו' ב' עמ' 32 ש' 5). כיצד אם כן בתאריך 9/7/04 או 10/7/04 לא מופיעה בדו"ח פירוט החיובים פעולה של "עריכת מסמך המחאה"? העובדה שהפעולה, החשובה, של עריכת וחתימת מסמך ההמחאה אינה מופיעה כלל בדו"ח פירוט החיובים תומכת באופן מובהק בטענת הבנק כי מסמך זה לא נעשה במועד שהתובעות טוענות כי הוא נעשה, אלא בשלב מאוחר בהרבה (דו"ח פירוט החיובים מפרט כל הפעולות עד 24/10/07. מסמך ההמחאה נעשה אם כן ככל הנראה לאחר תאריך זה, שאם לא כן, היה נכלל ונזכר בדו"ח). הסכום במסמך ההמחאה, והסכום בדו"ח פירוט החיובים בנוסף לכל האמור עד כאן, תצוין עובדה חשובה נוספת, והיא, כי סכום החוב הנקוב במסמך ההמחאה (88,558.96 דולר) לא היה סכום החוב במועד שלפי עדות התובעת נעשה המסמך. המסמך נעשה לפי עדותה יום-יומיים לפני רישום המשכון, כלומר ביום 9/7/04 או ביום 10/7/04. לפי דו"ח פירוט החיובים, החוב של תורג'מן לתובעות במועדים אלה עמד על סך של 86,238.75דולר, דהיינו, כ-2,300דולר פחות מהסכום הנקוב במסמך ההמחאה. כיצד ועל יסוד מה, אם כן, ניקב במסמך ההמחאה, במועד הנ"ל, סכום חוב שטרם נולד? איך ייתכן שנעשתה ביולי 2004 המחאת זכות על סכום חוב שנוצר רק כשלש שנים מאוחר יותר (ב-2007)? לעומת זאת, אם נעיין בדו"ח פירוט החיובים, עד סופו (2007), הרי הסכום הסופי המופיע בו הוא 88,676.25דולר, בתאריך 24/10/07, היינו, כמעט במדויק, הסכום הנקוב במסמך ההמחאה. האם אין הדבר מוכיח בצורה ברורה כי מסמך ההמחאה נעשה על פי ובהתאם לשורה התחתונה של דו"ח פירוט החיובים, משמע, רק לאחר 24/10/07? התובעת נשאלה על כך והשיבה כי "לצורך המחאת הזכות רציתי את סדר הגודל, סדר הגודל. וסדר הגודל שהיה במועד הרישום שזה ממש בסיום הדו"ח כפי שאתה רואה, זה סדר הגודל שהיה, שהומצא לי באותו מועד, זה הכל" (פרו', עמ' 15, ש' 23 - 25). תשובתה של התובעת אינה יכולה להתקבל, שהרי במסמך המחאת הזכות לא נקוב "סדר גודל" של חוב, אלא נקוב חוב מדויק ביותר, בסך 88,558.96דולר. ושנית, בדבריה לגבי סדר הגודל שהיה "במועד הרישום", אם התכוונה למועד שבו נרשם/נערך מסמך ההמחאה, האם לא עולה מדבריה כי המועד הזה היה "ממש בסיום הדו"ח" (דו"ח פירוט החיובים), היינו, בסמוך לאחר 24/10/07? נראה כי המסקנה המתבקשת מהתאמת הסכום ומדברי התובעת היא, כי סכום החוב שנרשם במסמך ההמחאה הוא סכום החוב, שעמד לנגד עיניו של עורך המסמך ביום בו נערך המסמך, ומכאן שהמסמך נערך לא בשנת 2004, אלא לאחר התאריך האחרון שבדו"ח פירוט החיובים (24/10/07). תורג'מן הוא שפתח תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע מעבר לכל שנאמר עד כה, נשאלת השאלה - אם אכן נעשתה המחאת זכות אמיתית וכדין לטובת התובעות, כיצד ניתן להסביר את העובדה שתורג'מן הוא זה שפתח תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע למימוש פסק הבוררות? הרי לתורג'מן כבר אין כל זכויות על פיו? הוא המחה "באופן מלא ובלתי חוזר כל זכות מכל מין וסוג ו/או תקבול אשר ייפסק בבוררות ו/או בהליכים המשפטיים באופן בלתי חוזר לנמחה". ידוע הרי "שבמקרה של המחאת זכות, הממחה-החייב אינו עוד בעל הזכות, המצויה כעת כולה בידי הנמחה" (ע"א 2328/97 פד"י נג (2) 353, בעמ' 379). הבעלות בכספים שהומחו עוברת אל הנמחה כבר בעת כריתת הסכם ההמחאה, והממחה חדל מרגע זה להיות נושה של החייב, והנמחה בא במקומו (לרנר, שם, עמ' 64 - 61, פיסקאות 2.69 - 2.72). על כן רק התובעות (הנמחות) הן שהיו זכאיות לפתוח תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע, ולא תורג'מן. האין הדבר מוכיח שלאמיתו של דבר כלל לא נעשתה כאן המחאת זכויות? משיבות על כך התובעות בסיכומיהן (עמ' 11) כי הן אינן יכולות להגיש את פסק הבוררות לביצוע, הואיל ופסק הבוררות ניתן לטובת תורג'מן, והן - התובעות - אינן נזכרות בו, ואינן בגדר "זוכה", היכול להגיש את הפסק לביצוע בהוצל"פ. אינני מקבל טענה זו. ראשית, לטובת התובעות נרשם משכון והתובעות יכולות היו לפתוח תיק הוצל"פ למימוש המשכון. התובעת נשאלה מדוע לא פעלה בדרך זו, והשיבה כי דברים אלה רחוקים ממנה, היא אף פעם לא טיפלה בהוצל"פ ומימושים, ולכן פנתה למשרד עו"ד שריזלי כדי שיפעל בשמה (פרו', עמ' 20, ש' 27 עד עמ' 21, ש' 6). למותר לציין שאין בכך מענה לשאלה מדוע לא פעלה (באמצעות עורכי דינה) בהליכים למימוש המשכון. שנית, התובעות יכולות היו להגיש את פסק הבוררות בצירוף מסמך ההמחאה, לביצוע בהוצל"פ. "הזוכה" בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל הוא "מי שפסק דין ניתן לזכותו לרבות חליפיו", ואינני רואה מניעה לכלול בין "חליפיו" גם את הנמחה. המסמך המבוצע בהוצל"פ איננו מסמך ההמחאה. המסמך המבוצע הוא פסק הדין. מסמך ההמחאה הוא רק "צינור" אשר משנה את זהות הזוכה, ואין מניעה לעשות כן, לפי סעיף 1 לחוק. יצוין גם כי בפרקטיקה נעשה הדבר באופן שהנמחה מגיש לביצוע את פסק הדין, תוך צירוף מסמך ההמחאה, ומקבל החלטת ראש ההוצל"פ המאשרת פתיחת תיק הוצל"פ על שמו כזוכה. קיצורו של דבר, בהחלט היו לתובעות דרכים למימוש פסק הבורר בעצמה ולטובתה. יש כאן אם כן תמיהה כפולה. ראשית, אם אמנם בפנינו משכון אמיתי והמחאה אמיתית, מדוע לא פתחה התובעת בהליכים למימוש המשכון, או לאכיפת הפסק לטובתה, מכח ההמחאה? ושנית (וחשוב יותר), מכח מה פתח תורג'מן בהליכי הוצל"פ נגד גלידה באר שבע? האין הדבר מלמד באופן ברור וחד, כי המחאת הזכויות איננה אמיתית, וכי לאמיתו של דבר תורג'מן, ורק הוא, בעל הזכויות כלפי גלידה באר שבע? או, לחלופין, כי המחאת הזכויות נעשתה במועד כלשהו שהינו מאוחר למועד שבו פתח תורג'מן תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע? (27/4/06). סיכום כל טענתן של התובעות בתיק זה היא כי המשכון שנרשם לטובתן הוא קודם בזמן לעיקולים שהטיל הבנק, ועל כן המשכון גובר על העיקולים. כפי שציינתי, המשכון אינו נוצר ע"י הרישום ברשם המשכונות. יצירת המשכון היא בהסכם. הסכם המשכון במקרה דנן הוא מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. על כן יש להתמקד במסמך זה, ולברר האם מדובר בהמחאה אמיתית ולא פיקטיבית, ובעיקר לברר מה קדם למה - ההמחאה או העיקולים. אכן, "כאשר יש בהמחאה משום מעשה תרמית כלפי נושים או כוונה להבריח נכסים, אין כל מניעה כי הנושים יתקפו את תוקפה מסיבה זו" (ע"א 2328/97 פד"י נג (2) 353, בעמ' 379). ניתן להסתייע בהקשר זה בכללי ה-Badges of Fraud ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו אמריקני, אם כי אצלנו נעשה בהם שימוש בעיקר בהקשר לסעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל (ע"א 8482/01 פד"י נז (5) 776, בעמ' 782, וכן ה"פ (מחוזי מרכז) 2460-02-08 שינדלר נ' רחימוב, אתר נבו) ולא בהקשר כמו בתיק זה. אציין שוב, בתמצית, את הנקודות העיקריות: (א) ההמחאה לתובעות נעשתה (בין היתר) בגין חוב הלוואה בסך 50,000₪. הוכח, כי חוב ההלוואה נמוך בהרבה מסכום זה. (ב) ההמחאה נעשתה (בעיקר) בגין חוב שכ"ט עו"ד בסך 88,558דולר. הראיתי, כי קיימים ספקות ביחס לקיומו של חוב נטען זה, וסכום החוב (פיסקאות 18 - 20 לעיל). (ג) המשכון לטובת התובעות נרשם ארבעה ימים בלבד לאחר שבחקירת יכולת הצהיר תורג'מן כי מכספי פסק הבוררות ישלם את חובותיו. (ד) המשכון נרשם לטובת התובעת, שהיא אחותו של תורג'מן. המשכון נרשם ללא הגבלה בסכום, ולתקופה של 99 שנים. התובעות משום מה לא נקטו בהליכים למימוש המשכון (ואזכיר כי קיים בתיק אישור של רשם המשכונות לפיו אין משכון על שם תורג'מן). (ה) ה"אישור על רישום משכון" איננו יוצר משכון. מה שיוצר משכון הוא הסכם המשכון, ובמקרה שבפניי - מסמך ההמחאה הבלתי חוזרת. אך במקרה דנן, מדובר בהמחאה גמורה, מוחלטת, ובלתי חוזרת, ולכן נראה לכאורה כי אין מדובר במשכון. (ו) מסמך ההמחאה אינו נושא תאריך כלשהו. (ז) אין כל הוכחה לטענה כי מסמך ההמחאה צורף ומהווה חלק ממסמכי רישום המשכון. (ח) התאריך היחיד המופיע על מסמך ההמחאה הוא 14/1/08. (ט) לא נמסרה לגלידה באר שבע, בזמן אמת, שום הודעה על המחאת הזכות לתובעות. (י) בבקשה לביטול העיקול בהוצל"פ, אין זכר להמחאת הזכות. (יא) אפילו בכתב התביעה בתיק זה, אין זכר להמחאת הזכות. (יב) ב"דו"ח פירוט החיובים", שבו מופיעה בדקדקנות כל פעולה ופעולה, אין זכר להמחאת הזכות. (יג) הסכום במסמך ההמחאה תואם (כמעט במדויק) את הסכום אשר בדו"ח פירוט החיובים מופיע בתאריך 24/10/07. הסכום במסמך ההמחאה אינו תואם את סכום החוב כפי שהיה (לפי הדו"ח הנ"ל) ב-11/7/04 או בסמוך לכך. (יד) אם נעשתה המחאה אמיתית, לא ברור כיצד ומכח מה זכאי תורג'מן לפתוח תיק הוצל"פ נגד גלידה באר שבע, לאחר שלו עצמו אין יותר כל זכויות שהן בכספי הפסק. אני סבור כי המכלול המצטבר של כל ה"אותות" הללו מוליך למסקנה כי אכן מדובר במשכון למראית עין, על בסיס המחאה פיקטיבית, למטרת הברחת רכוש מנושים. לחלופין, הוא מוליך לכל הפחות למסקנה כי מסמך המחאת הזכות לא נעשה ב-11/7/04, אלא זמן רב (כנראה מספר שנים) לאחר תאריך זה (ומכל מקום, לא הוכח כי המסמך נעשה לפני מועדי הטלת העיקולים ע"י הבנק). אני דוחה אפוא את טענת התובעות כי המשכון שנרשם לטובתן הוא קודם בזמן לעיקולים שהטיל הבנק. המשכון אמנם נרשם לפני העיקולים, אך הרישום אינו משקף במקרה זה את המציאות, שכן, המשכון נוצר, בהסכם (מסמך ההמחאה), רק בשלב הרבה יותר מאוחר. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות. טענת רשלנות מצד הבנק 46. בנוסף וללא קשר לסוגיה שנדונה עד כה, טוענות התובעות כי הבנק התרשל בכך שהטיל עיקולים, בתיק ההוצל"פ שתורג'מן ניהל נגד גלידה באר-שבע, בסך של 113,656 ₪, וזאת חרף העובדה שגלידה ב"ש שילמה לבנק סך של 110,000 ₪, והחוב לבנק פחת עקב כך לסך של 2,325 ₪ בלבד. התוצאה היתה (כך הטענה) שכאשר, בעקבות העיקול הנ"ל, שילמה גלידה ב"ש סך של 25,429 ₪, רק סך של 2,325 ₪ מתוך סכום זה, הועבר ע"י ההוצל"פ לבנק, והיתרה - 23,103 ₪, הועברה לתיק האיחוד של תורג'מן, וחולקה בין נושיו השונים. לטענת התובעות, היה זה מחובתו של הבנק לעדכן את הסכום, לאחר קבלת התקבול של 110,000 ₪, ולהטיל עיקול רק בגובה סכום החוב שנותר (2,325 ₪), ולא מעבר לכך. לטענתן, התרשל הבנק בכך שלא עשה כן, וגרם להן נזק בגובה הסכום (23,103 ₪) שהועבר לכלל נושיו של תורג'מן. 47. טענה זו דינה להדחות. ראשית, העיקולים, שהוטלו לבקשת הבנק בתיק ההוצל"פ שתורג'מן ניהל נגד גלידה ב"ש, הוטלו ביום 23.5.06 (ר' נספחים טו1, טו2 לתצהיר הבנק). בתאריך זה, סכום החוב בשני תיקי ההוצל"פ של הבנק אכן הסתכם בסך של 113,656 ₪, והעיקולים הוטלו וכדין בסכום זה. הסכום של 110,000 ₪, שנתקבל בתיקי ההוצל"פ של הבנק, נתקבל ביום 25.5.06 (ר' דף החשבון יא1, יא2 לתצהיר הבנק. ר' גם פרו' עמ' 48 ש' 17, ש' 24). מכאן שהעיקולים הוטלו כדין, בעת שהוטלו. אינני מכיר חובה בדין "לעדכן" צו עיקול, לאחר שניתן, בשל כך שבינתיים שולמו כספים. שנית, הטענה כולה מבוססת על כך שהכספים הועברו לתיק האיחוד של תורג'מן. אולם אין כל הוכחה לטענה זו. נהפוך הוא, דף חשבון תיק ההוצל"פ של הבנק (יא1 לתצהיר הבנק) מוכיח כי היתרה של 23,103 ₪ הועברה לחייב (תורג'מן). הטענה נדחית אפוא, גם מטעם זה. סיכום 48. לסיכום, אני דוחה את התביעה. אני מחייב את התובעות לשלם לנתבע (הבנק) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 22,000 ₪ בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. חוזההמחאת חובחוב