קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הסכם לשירותי תחזוקת רמזורים: השאלה העומדת לדיון היא האם על הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, אותו תבעה התובעת מהנתבעת בגין טיפולים שביצעה ברמזורים ברחבי העיר לוד. כללי: בעלות הדין: התובעת הינה חברה שעסקה במתן שירותי אחזקה לרמזורים. הנתבעת הינה עירייה כמשמעותה בפקודת העיריות [נוסח חדש], אשר בתחום שיפוטה מצויים רמזורים. כתבי הטענות בתיק זה עברו מספר גלגולים, יש להם חשיבות לתוצאה הסופית. על כן, אפרט גלגולים אלו בקצרה, עד כמה שניתן. כתב התביעה המקורי: ביום 16.6.1997 נחתם הסכם בין בעלות הדין למתן שירותי אחזקה לרמזורים בצומת הרחובות דוד המלך - שלמה המלך, צומת הנשיא - דוד המלך, וצומת שד' ירושלים - ז'בוטינסקי בלוד (להלן-"החוזה"). בסעיף 6 לחוזה נכתב שתקופת החוזה הינה ל-24 חודשים. ביום 9.9.1999 כתבה אדריכלית אורה שדות, מי שהייתה באותה עת מהנדסת העיר לוד (להלן-"גב' שדות"), מכתב לתובעת, שנוסחו כדלקמן: " הנדון: חוזה התקשרות עם עירית לוד ברצוני להודיעכם כי אנו מסדרים את נוסח חידוש ההתקשרות אתכם. נא המשיכו בטיפול השוטף עד להסדרת הענין. הובטח ע"י הגזברות להסדיר את התשלומים המגיעים לכם." גב' שדות שלח העתק ממכתב זה לעו"ד ליאורה אשד - היועצת המשפטית לעירייה, לגב' אילנה אשכנזי- גזברית העירייה, ולמר אהרון ברגיל - מנהל מחלקת תנועה בעירייה. בכתב התביעה טוענת התובעת כי בהסתמך על מכתבה של גב' שדות, המשיכה לספק שירותי תחזוקה לרמזורים בעיר לוד. לטענת התובעת, החל מחודש אוקטובר 2000 ועד ליום הגשת התביעה לא שילמה הנתבעת לתובעת את התמורה עבור שירותי האחזקה, והיא נותרה חייבת לתובעת את הסך 343,863.48 ₪ בגין השירותים הנ"ל. ביום 2.8.2004 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה, אל הנתבעת, בדרישה לשלם לתובעת את הסך 198,842.23 ₪ אותו חבה הנתבעת לתובעת. ביום 11.8.2004 השיב גזבר העירייה, מר ציון הדר (להלן-"מר הדר" או "הגזבר"), בכתב לב"כ התובעת, כדלקמן: " הנדון: חובינו לסיגנלור בע"מ עיריית לוד מצויה בשלבים סופיים של גיבוש תוכנית הבראה ואישורה ע"י משרד הפנים. לאחר אישור התוכנית אמורה עירייה לקבל סיוע ממשלתי לכיסוי חובות העבר, לרבות חובנו אליכם. אנו מבקשים מכם להאזר בסבלנות עד לקבלת הכספים." כבר עתה אציין שבמכתבו של מר הדר יש משום הודאה בחוב של הנתבעת לתובעת על הסך 198,842.23 ₪. לאור מכתבו הנ"ל של מר הדר, המתינה התובעת לפרעון החוב של העירייה אליה, אך ללא הועיל, והתובעת לא פרעה את חובה לתובעת. למרות זאת, המשיכה התובעת ליתן שירות לרמזורים בעיר לוד. משלא פרעה הנתבעת את חובה לתובעת, הגישה התובעת את תביעתה זו כנגד הנתבעת ביום 11.12.05 בסדר דין מקוצר על הסך 343,863.48 ₪. ביום 20.2.06 הגישה הנתבעת את בש"א 1366/06, בה עתרה למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולהעביר את הדיון בתביעה לסדר דין רגיל. לטענת הנתבעת, גב' שדות לא הייתה מוסמכת לחייב את הנתבעת במכתבה מיום 9.9.1999. בסופו של יום קיבל כב' הרשם את בקשת המבקשת. בהמשך התברר כי טענה זו של הנתבעת אודות גב' שדות הייתה טעות טקטית של הנתבעת, טעות אשר חשפה את המהלכים האמיתיים שהיו בנתבעת בעת הוצאת המכתב ולאחריו, שכן לאחר מכן צורפו עובדי הנתבעת כנתבעים נוספים, כל אחד רצה להגן על עצמו, וחשף מידע על האחרים. בעקבות האמור בבקשת הנתבעת ב-בש"א 1366/06, הגישה התובעת ביום 4.5.06 את בש"א 1873/07, בה עתרה לתיקון כתב התביעה, ע"י הוספת גב' שדות כנתבעת נוספת, והוספת עילות תביעה כנגד הנתבע. בסופו של יום נעתר כב' הרשם לבקשה, והתיר את תיקון כתב התביעה. כתב התביעה המתוקן: ביום 23.10.06 הגישה התובעת את כתב התביעה המתוקן כנגד התובעת וכנגד גב' שדות. העובדות בכתב התביעה לא השתנו. עילות התביעה כנגד הנתבעת היו הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות והפרת חובת הזהירות, קיום חוזה בחוסר תום לב, הפרת חובת הנאמנות, הטעיה ומצד שווא. עילות התביעה כנגד גב' שדות היו אחריות שלוח לתוצאות פעולותיו שננקטו ללא הרשאה, קיום חוזה בחוסר תום לב, רשלנות והפרת חובת זהירות, הטעיה, הצגת מצג שווא והפר חובת הנאמנות. ביום 7.12.06 הגישה הנתבעת את כתב ההגנה לכתב התביעה המתוקן, ובו טענה כדלקמן: יש לברר תחילה את שאלת החסינות הנתונה לה מכוח סעיף 7א' לפקודת הנזיקין; לחילופין, אם יש לה אחריות בגין המכתב משנת 1999, אזי יש לצרף כנתבעים נוספים את גזבר העירייה ואת היועצת המשפטית של העירייה, שכן המכתב מיום 9.9.99 נשלח לתובעת על דעתם, והעתק ממנו נשלח אליהם. ביום 4.1.07 הגישה גב' שדות בקשה לסילוק התביעה על הסף לפח סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, ולחילופין, בקשה להכרעה מקדמית בשאלת החסינות לפי סעיף 7ג' לפקודת הנזיקין, ולחילופי חילופין בקשה לצירוף נתבעים נוספים. כתב התביעה המתוקן בשנית: לאור כתב ההגנה של גב' שדות ועל סמך האמור בו, ולאור בקשת גב' שדות לצירוף נתבעים נוספים, הגישה התובעת בחודש מרץ 2007 כתב תביעה מתוקן בשנית, בו היו הנתבעים כדלקמן: נתבעת מס' 1 - עיריית לוד; נתבעת מס' 2 - גב' אורה שדות, מי שכתבה את המכתב מיום 9.9.1999; נתבעת מס' 3 - עו"ד ליאורה אשד, היועצת המשפטית של העירייה, על פי האמור בכתב ההגנה של גב' שדות; נתבעת מס' 4 - גב' אילנה אשכנזי, מי שבזמן הרלוונטי לתביעה עבדה בגזברות עיריית רמלה; נתבעת מס' 5 - גב' פסיה פריידין - שבזמן הרלוונטי לתביעה הייתה בעלת זכות חתימה בשם עיריית לוד; נתבע מס' 6 - מר ציון הדר, שבחלק מהזמן הרלוונטי לתביעה היה הגזבר של עיריית לוד. ב"כ הנתבעת 1 הגיש כתב הגנה מתוקן בשם הנתבעים 1, 3, 4 ו-6. הנתבעת מס' 5 הגישה כתב הגנה נפרד, וגב' שדות הגישה כתב הגנה נפרד. דבר זה מלמד שהעירייה נטלה אחריות אך ורק על הגנתם של מי שעבד בעירייה בעת הגשת התביעה (ומדובר בבעלי תפקידים מרכזיים ביותר), אך התנערה מהנתבעות 5 ו-6, שפרשו מעבודתן בעירייה. תגובה להתנהגותה זו של הנתבעת 1 נמצאה בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 2, בו חשפה את כל אשר התנהל בעירייה, את מצבה הכלכלי הגרוע של הנתבעת, את אי הסדר ששרר בעירייה, שהביא למינוי ועדת חקירה להתנהלות העירייה ולאחר מכן למינוי ועדה קרואה וחשב מלווה לניהול הפעולות הכספיות של העירייה. ב"כ הנתבעים 1, 3, 4 ו-6 טען, בין היתר, בכתב ההגנה המתוקן כי הנתבעת 3, עו"ד אשד, כתבה ביום 21.9.1999 מכתב תשובה לגב' שדות אודות מכתבה מיום 9.9.99, שנוסחו כדלקמן: "מבדיקת החוזה הנדון אשר נחתם ביוני 1997 ל-24 חודשים ללא אופציה להארכה. אי לכך יש צורך להוציא מכרז חדש בהתאם ואין אפשרות להאריך חוזה שאין בו אופציה לכך." יש לשים לב שעו"ד אשד לא התייחסה במכתבה זה לתקופת הביניים שבין תום תקופת החוזה לבין החתימה על החוזה החדש, והשאירה נושא זה לא כל התייחסות. טענתם זו של נתבעים 1, 3, 4 ו-6 זכתה לתגובה חריפה של הנתבעת 2. ולהלן התייחסותה של הנתבעת 2 לטענות שהופנו כנגד בכתב ההגנה הנ"ל: בסעיף 21.4 לכתב ההגנה המתוקן דנה הנתבעת 2 ברקע למשלוח המכתב מיום 9.9.1999, וכותבת כדלקמן: "מר אהרון ברגיל (ז"ל) מנהל מחלקת התנועה דאז, פנה לב' שדות בהתראה דחופה כי חברת סיגנלור הודיעה על הפסקת הפעלת מערכת הרמזורים בעיר על רקע חילוקי דעות עם גזברות העירייה בעניין חובות העירייה לסיגנלור. לאחר התייעצות טלפונית שנערכה בין גב' שדות לבין היועצת המשפטית לעירייה וגזבר העירייה דאז, סוכם על דעת גורמים אלו כי גב' שדות תמסור לסיגנלור את ההודעה הכלולה במכתב המהנדסת. כך נעשה - והעתק ממכתב המהנדסת מטען ליועצת המשפטית, למחלקת הגזברות ולמחלקת התנועה. באם לא היה נשלח מכתב המהנדסת, פעולת הרמזורים בעיר הייתה נפסקת, דבר שהיה עלול לגרום לאסון. במצב של אסון תעבורתי שכזה האחריות נופלת באופן ישיר על כתפי מהנדס העיר." בסעיף 22.1 לכתב ההגנה המתוקן מטעמה, ציינה גב' שדות שמכתבה של עו"ד אשד מיום 21.9.99 הוצג לה לראשונה עם קבלת תשובת הנתבעת 1 לבקשת גב' שדות לסילוק התביעה על הסף. לטענה זו יש משמעות חמורה, אך לא אתייחס אליה בפסק הדין, שכן אין צורך בכך; בסעיף 22.3 לכתב ההגנה המתוקן מטעם גב' שדות היא מציינת כי לשאלה מדוע לא נאמר במכתב עו"ד אשד מיום 21.9.99 כי מניעת הפסקת פעולותיה של הנתבעת היא בלתי חוקית או מדוע לא נצטווה מאן דהוא, באותו מכתב, להפסיק את פעולת התובעת לאלתר, יש הסבר מאד פשוט. יסודו הוא בהגיון בריא או בשכל ישר, וכן בתקנה 3(6) לתקנות העיריות (מכרזים), ה'תשכ"ח-1987 (להלן-"תקנות המכרזים"). ומרחיבה וכותבת גב' שדות בסעיף 22.3 לכתב ההגנה המתוקן כדלקמן: "טול מצב כבענייננו, בו תקופת ההתקשרות למתן שירות ציבורי חיוני תמה, והמערכת העירונית טרם פרסמה מכרז לחידוש ההתקשרות. מה עושים במצב כזה? השכל נותן, כי ההתקשרות תימשך בתקופת ביניים שבמהלכה יפורסם מכרז ותחודש ההתקשרות. תקנה 3(6) לתקנות המכרזים מאפשרת ביצוע פעולה כירורגית זו, שכן על פיה, העירייה רשאית להתקשר בחוזה ללא מכרז אם החוזה הוא לביצוע עבודה דחופה שהעירייה מתקשרת בו להצלת נפש או רכוש. אין ספק כי איום בהפסקת פעולת הרמזורים נופל בגדרה של תקנה 3(6) לתקנות." בקשר לשאלה מדוע לא הוצא מכרז חדש למתן שירות לרמזורים שבתחומי הנתבעת 1, כתבה גב' שדות בסעיף 22.3.4 לכתב הגנתה המתוקן כדלקמן: "האחריות להוצאת מכרז חדש בתחום הפעלת הרמזורים אינה בתחום אחריות של גב' שדות. בתחילת שנת 2000, הואצלו למנכ"ל העירייה דאז, מר אריאל בן-חמו, סמכויות בנושאים שונים, ביניהם גם בנושא הנדון. הוצאת מכרז חדש אינה עניין של מה בכך. הדבר דורש זמן והיערכות של כחצי שנה לערך. בין מכתב המהנדסת (בחודש ספטמבר 1999) לבין הפסקת עבודתה הפורמלית בעירייה (בחודש פברואר 2000) חלפו 5 חודשים, כך שממילא לא ניתן היה לעשות דבר בתקופה זו. גב' שדות זוכרת, עם זאת, כי נעשו ניסיונות מספר לקדם את הכנת מכרז בנדון, שכן היא השתתפה בישיבה במחלקת התנועה שהייתה אחראית לנושא. מכל מקום, הדבר לא הסתייע, בין היתר משום מצבה הקשה של עיריית לוד באותה תקופה, שסבלה משיתוק מערכות כולל בשל מינוי ועדת חקירה להתנהלות העירייה ולאחר מכן מינוי ועדה קרואה וחשב מלווה לניהול הפעולות הכספיות של העירייה. לכן, לא רק שלא היה זמן להוציא מכרז חדש, אלא שגם לא הייתה אפשרות מעשית לעשות זאת באותה תקופה. עוד יוער בהקשר זה כי אם סיגנלור אכן קיבלה כספים עד לחודש אוקטובר 2000, הרי שהדבר חייב להיות על דעתה של הועדה הקרואה ושל החשב המלווה שמונה לעירייה. אם וככל שאכן נעשה כן, הרי שמדובר בראיה מוחצת לתקינות ההתקשרות (ככל שמדובר בהתקשרות), טעם נוסף שבעטיו יש לדחות את התביעה." סבור אני שדברים אלו שופכים אור על התנהלות הנתבעת 1 באותה עת, ואת הסיבות לאותה התנהלות. ביום 17.2.08 הגישה הנתבעת את בש"א 1603/08, בה עתרה לקבוע את קיומה של חסינות לפי סעיף 7א' לפקודת הנזיקין, ובהתאם תידחה התביעה כנגד הנתבעים 2 עד 6 ללא צו להוצאות, והתביעה תישאר כנגד העירייה בלבד. בבקשה זו הכירה הנתבעת באחריותה למעשים או למחדלים המיוחסים לנתבעים 2 עד 6. לבקשה זו צירפה הנתבעת את מכתבה של עו"ד רחל אלבז מהמחלקה המשפטית בעירייה. ניתן לומר שבקשה זו מהווה תפנית של 180 מעלות בעמדת הנתבעת. כנראה שתפנית זו באה בעקבות כך שהנתבעת הבינה שאם גב' שדות לא תקבל את החסינות מטעם העירייה, אזי עדותה יכולה לפגוע פגיעה של ממש בהגנת העירייה. את הבנה זו הייתה צריכה העירייה להבין כבר עם תחילת ההליכים המשפטיים, וזו הייתה טעותה הטקטית אליה התייחסתי לעיל. בתגובתה לבקשה כתבה התובעת כי לאור העובדה שהנתבעת לוקחת אחריות על מעשי הנתבעים 2 עד 6, מסכימה היא לדחיית התביעה כנגד נתבעים 2 עד 6, בכפוף לשמירת זכותה להזמין נתבעים אלו למתן עדות מטעמה. הנתבעת הגישה תשובה לתגובת הנתבעת והסבירה שהשינוי בעמדתה נבע מכך שהתגלו עובדות חדשות, והן שבשנת 1999 הגישה התובעת תביעה כנגד התובעת בגין חובה של הנתבעת לתובעת, והן הגיעו להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. בתשובה זו בא ב"כ הנתבעת בטרוניה על כך שהתובעת הסתירה את הסכם הפשרה משנת 2000. סבור אני שבאותה מידה ניתן לבוא בטרוניה לנתבעת מדוע הסתירה את הסכם הפשרה, שהרי בעת הגשת התביעה בשנת 2000 הייתה עו"ד אשד היועצת המשפטית של הנתבעת. ניתן לומר בוודאות שהיא ידעה על התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת בשנת 2000 ועל הסכם הפשרה בתביעה זו, מכיוון שהסכם הפשרה נושא את חותמת המחלקה המשפטית. הטרוניה נגד הנתבעת בעניין זה היא גדולה יותר, שכן הנתבעת, כרשות מינהלית, חבה בחובת תום לב מוגברת. ראה לעניין זה את בג"ץ 4422/92 שלמה עפרן נ. מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד מ"ז(3) 853, 860א. אציין שממוצגים נ/1 ו-נ/2 עולה בפירוש שלנתבעת היה תיק בו תוייקו כל המסמכים לגבי התובעת, לרבות כל מסמכי התביעה שהוגשה בסוף שנת 1999. על הסכם פשרה זה אעמוד להלן. העדויות, הסיכומים ונסיון למתן פסק דין על פי סעיף 79א:: מטעם התובעת העידו העדים כדלקמן: מר ברוך שחם, שמשנת 1997 ועד לשנת 2004 שיש כעוזר וכמשנה למנכ"ל התובעת, ומאז שנת 2004 ועד לחתימה על תצהיר העדות הראשית כיהן כמנכ"ל משותף של התובעת; מר משה מרודי, שעבד בתובעת כטכנאי משנת 1976 ועד לחודש מאי 2004, כאשר בשנים האחרונות שימש כמנהל השירות למערכות הרמזורים בתובעת; מר עמוס גרבר, שעבד בתובעת כטכנאי למערכות רמזורים משנת 1984 ועד לחודש ספטמבר 2005. בחודש מאי 2004, לאחר שמר מרודי עזב את תפקידו בתובעת, מונה למנהל השירות במקום מר מרודי. כל עדי התובעת נחקרו חקירה שכנגד. מטעם התובעת העידו העדים כדלקמן: עו"ד ליאורה אשד, היועצת המשפטית של הנתבעת, אשר כבר בשנת 1999 כיהנה בתפקיד זה בעירייה; מר ציון הדר, הגזבר של הנתבעת מאז שנת 2002; מר דני חזן, מנהל מחלקת התנועה באגף ההנדסה בעיריית לוד מאז שנת 1999. גם עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. בסיכומי הצדדים טענו ב"כ הצדדים למהימנותם של עדי הצד שכנגד, וכנגד מהימנותם של כרטיסי הנהלת החשבונות. לאחר שקראתי שוב את כל התיק לקראת מתן פסק הדין, בקשתי מהצדדים לשקול הסכמה למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, שכן אני סבור שדיון בכל טענה מטענות הצדדים והכרעה בהן, עלולה לפגוע בצד מהצדדים, או בעד מהעדים, או לפגוע במהימנות ספרי החשבונות של מי מהצדדים. לא כל הצדדים הסכימו למתן פסק דין על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. דיון ומסקנות: העובדות העולות מתוך המסמכים: מתוך התנהלות הצדים נוכחתי לדעת שהאמור בתצהירי העדות הראשית, לפחות מטעם הנתבעת, הינו פרשנות של מסמכים, או ניסיון לפרש את המסמכים בהתאם לטענות הנתבעת, למרות שלא תמיד תוכן המסמכים מתאים לטיעוני הנתבעת. על כן, אפרט את מהלך העניינים כפי העולה מהמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט. ביום 16.6.1997 נחתם הסכם בין בעלות הדין למתן שירותי אחזקה לרמזורים בצומת הרחובות דוד המלך - שלמה המלך, צומת הנשיא - דוד המלך, וצומת שד' ירושלים - ז'בוטינסקי בלוד. בסעיף 6 לחוזה נכתב שתקופת החוזה הינה ל-24 חודשים. ביום 22.8.09 שלחה התובעת מכתב למחלקת התנועה בנתבעת שנוסחו כדלקמן: " הנדון: חוזה אחזקת רמזורים מיום 16.6.97 הרינו מתכבדים להזכירכם כי ההסכם הנ"ל נעשה לתקופה של 24 חודש אשר פג ביום 31.7.99. נא הודיעונו ללא דיחוי את ברצונכם להאריך את תוקפו. במקרה זה העבירו נא כתב הארכה ערו כדין. אם עד ליום 31.8.99 לא נקבל כתב הארכה כמבוקש, נתייחס אל החוזה ככזה שהגיע לקיצו." ביום 9.9.1999 כתבה אדריכלית אורה שדות, מי שהייתה באותה עת מהנדסת העיר לוד (להלן-"גב' שדות"), מכתב לתובעת, שנוסחו כדלקמן: " הנדון: חוזה התקשרות עם עירית לוד ברצוני להודיעכם כי אנו מסדרים את נוסח חידוש ההתקשרות אתכם. נא המשיכו בטיפול השוטף עד להסדרת הענין. הובטח ע"י הגזברות להסדיר את התשלומים המגיעים לכם." הגב' שדות שלחה העתק ממכתב זה לעו"ד ליאורה אשד - היועצת המשפטית לעירייה, לגב' אילנה אשכנזי- גזברית העירייה, ולמר אהרון ברגיל - מנהל מחלקת תנועה בעירייה. ביום 21.9.1999 כתבה עו"ד אשד מכתב תשובה לגב' שדות אודות מכתבה מיום 9.9.99, שנוסחו כדלקמן: "מבדיקת החוזה הנדון אשר נחתם ביוני 1997 ל-24 חודשים ללא אופציה להארכה. אי לכך יש צורך להוציא מכרז חדש בהתאם ואין אפשרות להאריך חוזה שאין בו אופציה לכך." יש לשים לב שעו"ד אשד לא התייחסה במכתבה זה לתקופת הביניים שבין תום תקופת החוזה לבין החתימה על החוזה החדש, והשאירה נושא זה לא כל התייחסות. את תגובתה של גב' שדות למכתב זה הבאתי לעיל. ביום 7.12.09 הגישה התובעת לבית משפט השלום ברמלה תביעה כספית כנגד הנתבעת על הסך 696,549.87 ₪. תביעה זו סומנה כתיק אז' 3990/99. ביום 23.1.00 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת על מלוא סכום התביעה. ביום 7.6.00 כתבה התובעת מכתב לנתבעת שנוסחו כדלקמן: " הנדון: אחזקת רמזורים בהמשך לפגישה שהתקיימה במשרדנו ביום 6.6.2000, הרינו מתכבדים להציע כדלקמן: חוזה האחזקה מספר 17/93 לגבי הצמתים: סן מרטין הציונות שלמה המלך אינשטיין, החל ביום 1.7.2000 אתם תשלמו עבור כל צומת לחודש 1,309.00 ₪ כולל מע"מ עבור הצמתים: דוד המלך הנשיא ז'בוטינסקי שד' ירושלים שלמה המלך דוד המלך אתם תשלמו עבור אחזקה לכל צומת סכום 1,309.00 ₪ לחודש החל מיום 1.7.99 ועד ל- 30.1.2003. עד ליום לא יאוחר מ- 5.7.2000 אתם תשלמו את מלוא פסק הדין שניתן נגדכם בצרוף רבית והצמדה בסך כולל של 754,896.48 ₪ לפי הפירוט הבא ... היה ותקיימו כל המפורט לעיל, אנו נעמיד לרשותכם סכום כולל של 120,000 ₪ אשר תוכלו להשתמש בו בכל עת לכל נושא אשר חברת סיגנלור ומגאסון עוסקות, דהיינו, רמזורים, תמרורים, בקרת תנועה, חניה ומערכות מתח נמוך. היה ועד 30.1.2003 לא תעשו שימוש בסכום של 120,000 ₪, אתם תהיו רשאים להשתמש בו לצורך המשך החזקת הצמתים הנ"ל, ללא תמורה, עד שתמצו את הסכום של 120,000 ₪. היה ואינכם מקבלים הצעה זו או שלא תשלמו את מלוא הסכומים המגיעים לנו לפי סעיף 3 לעיל עד ליום 5.7.2000, אנו נמשיך בהליכים ללא התייחסות להצעה זו." בקשר לחוב הנתבעת לתובעת, אשר בגינו הוגשה התביעה בתיק אז' 3990/99, הגיעו הצדדים להסכם פשרה. הסכם הפשרה נושא חותמת "נתקבל" של המחלקה המשפטית של הנתבעת (אשר עו"ד אשד עומדת בראשה). וזה לשון הסכם הפשרה: "הצדדים מבקשים להודיע לבית המשפט כדלקמן: א) הנתבעת תשלם לתובעת סך של 739,743.62 ₪, זאת לא יאוחר מיום 5.7.2000, כפי הפירוט הנ"ל... ב) הנתבעת מבטלת את הבקשה לביטול פס"ד שנעשה בתיק אז' 3990/99 .... היה והנתבעת תשלם את הסכום הנ"ל עד ליום 5.7.2000, יהיה בכך לסילוק סופי ומוחלט של פסק הדין שניתן לטובתה בתיק זה בכפוף לתנאים הבאים: הנתבעת מצרפת את הצמתים: ז'בוטינסקי - שד' ירושלים שלמה המלך - דוד המלך דוד המלך - הנשיא לחוזה האחזקה מס' 17/93 אשר יהיה בתוקף עד ליום 30.1.03. הנתבעת תשלם דמי אחזקה חודשיים בסך 1,309 ₪ לחודש כולל מע"מ עבור כל צומת משלושת הצמתים שנוספו לחוזה מתאריך 30.11.09 (הסכום שלעיל כבר חויב עד 31.5.2000). עבור שני הצמתים בחוזה 17/93 תשלם הנתבעת דמי אחזקה חודשיים בסך 1,309 ₪ לחודש לצומת כולל מע"מ מתאריך 30.11.99 (הסכום שלעיל כבר חויב עד 31.5.2000). א. היה ותעמוד הנתבעת בכל ההתחייבויות הנ"ל, יעמוד לזכות הנתבעת סכם של 120,000 ₪ אשר תוכל להשתמש בו בכל עת בכל נושא אשר חברות סיגנלור ומגאסון עוסקות.דהיינו, רמזורים, תמרורים, בקרת תנועה, חניה ומערכות מתח נמוך היה ולא תשתמש הנתבעת בסכום הנ"ל של 120,000 ₪ עד תום תקופת הסכם 17/93 ביום 30.1.2003, היא תהיה רשאית לקבל בתמורה לסכום זה שרותי אחזקה לחמשת הצמתים בתנאים שפורטו לעיל. היה ולא תקיים הנתבעת המוזכר לעיל, תגיש הנתבעת את פסק הדין להוצאה לפועל ולנתבעת לא תהיינה כל טרוניות שהן.. הצדדים מבקשים מביהמ"ש לתת לפשרה זו תוקף של פסק-דין." ביום 2.8.2004 פנתה התובעת, באמצעות בא כוחה, אל הנתבעת במכתב שמוען למחלקת ההנדסה, בדרישה לשלם לתובעת את הסך 198,842.23 ₪ אותו חבה הנתבעת לתובעת. בסעיף 1 למכתב זה, אשר מוען לעיריית לוד, נכתב כדלקמן: "על פי בדיקה שערכה מרשתי בספריה יתרת חובכם כלפיה, נכון למועד מכתבי זה, הנה 198,842.23 ₪. יובהר כי סכום זה אינו כולל הפרשי הצמדה ורבית פיגורים, אשר יחושבו ע"י מרשתי במועד פירעונם המלא של חובותיכם בפועל לידיה." ביום 11.8.2004 השיב גזבר העירייה (ולא מהנדס העיר), מר ציון הדר (להלן-"מר הדר" או "הגזבר"), בכתב לב"כ התובעת, כדלקמן: " הנדון: חובינו לסיגנלור בע"מ עיריית לוד מצויה בשלבים סופיים של גיבוש תוכנית הבראה ואישורה ע"י משרד הפנים. לאחר אישור התוכנית אמורה עירייה לקבל סיוע ממשלתי לכיסוי חובות העבר, לרבות חובנו אליכם. אנו מבקשים מכם להאזר בסבלנות עד לקבלת הכספים." כבר עתה אציין שבמכתבו של מר הדר יש משום הודאה בחוב של הנתבעת לתובעת על הסך 198,842.23 ₪. הנתבעת צירפה מכתב דרישה של חברת אריאל-וימאזור לתשלום חוב עבור אחזקת רמזורים לחודשים 7/05, 8/05 ו-9/05, אך לא צירפה את העתקי החוזים עם חברה זו, על מנת שניתן יהיה להיווכח שאכן מדובר באותם רמזורים שתחזקה התובעת. יש לציין שבעיר לוד יש הרבה יותר מ-5 רמזורים בהרבה יותר צמתים שאת הרמזורים בהם תחזקה התובעת. ראה להלן המשך התייחסות לעניין זה. ביום 28.8.05 שלח מר חזן דניאל, מנהל מחלקת תנועה בנתבעת, מכתב אל התובעת שנוסחו כדלקמן: " הנדון: אחזקת רמזורים 7/05 טרם אישור ח-ן 7/05, מבקש נימוק לתוספת 30% עבור מחיר אחזקת הרמזורים לחודש יולי 2005 בסך 10,100 ₪ לעומת חודש 5/05 בסך 7,796 ₪. התייחסותכם מצפה." על מכתבו זה של מר חזן השיבה התובעת במכתב מיום 5.9.05, שנוסחו כדלקמן: "בהמשך למכתבכם מה- 28/8/05 ... הננו להבהיר כי בעקבות ביקורת שנערכה בחברתנו, נמצא כי חלה טעות בערך מדד הבסיס לפיו מחושבות עלויות האחזקה. דהיינו, מדד הבסיס לחוזה הנו מדד הבנייה של חודש 11/95, 140.4 נק', כאשר לאורך כל תקופת השרות והאחזקה חויבתם בערך מדד לא נכון של 18.7 נק'. על כן, נאלצנו לתקן את המדד של חודש 07/05." ביום 12.12.05 שלח מר חזן מעיריית לוד למר ברוך שחם מהתובעת מכתב בכתב יד שנוסחו כדלקמן: "אני אבקש להזכירך שפנינו לחברת סיגנלור להפסיק את מתן השרות לרמזורים בלוד מתאריך 1.11.05. מצ"ב מוחזר אליכם חשבונית מס מס' 1.09841 לתאריך 11/05. עיריית לוד רואה את עצמה פטורה מכל תשלום החל מחודש 11/05." (ההדגשה שלי - י.ז.) העתקים ממכתב זה נשלחו למר אריאל בן-חמו - מנכ"ל העירייה, למר ציון - הדר גזבר העירייה, ולאינג' ליאוניד גינסבורג מהנדס העיר. ביום 2.2.2006 כתב מר חזן לתובעת מכתב שנוסחו כדלקמן: " הנדון: חשבוניות להזכירכם שההתקשרות בין עיריית לוד לבין חברת סיגנלור הופסקה מתאריך 1/11/05. בתאריך 12/12/05 יצא מזכר אל מר ברוך שחם באותו נושא. אבקש לעדכן את הנהלת החשבונות של חב' "סגנלור" להפסיק לשלוח אלי חשבוניות על אחזקת רמזורים בלוד. מצ"ב העתק מהמכתב הקודם מתאריך 12/12/05 כמו כן החשבוניות שהתקבלו בתאריך 1/2/05." (ההדגשה שלי - י.ז.) העתקים ממכתב זה נשלחו למר אריאל בן-חמו - מנכ"ל העירייה, למר ציון הדר - גזבר העירייה, למר קובי גינזבורג - חשב מלווה, ולאינג' ליאוניד גינזבורג - מהנדס העיר. מההתכתבות של שנת 2005 בין התובעת לבין הנתבעת עולות המסקנות כדלקמן: התובעת הייתה שולחת לנתבעת, באמצעות מר חזן, מידי חודש בחודשו חשבוניות מס על עבודות התחזוקה אותן הייתה מבצעת בצמתים אותן הייתה מתחזקת; מר הדר היה בודק מידי חודש בחודשו את החשבונית או החשבוניות שהייתה התובעת שולחת אליו; אחזקת הרמזורים ושליחת החשבוניות מהתובעת לנתבעת היו בידיעתו המלאה של גזבר העירייה, מר ציון הדר, ובידיעתו המלאה של מהנדס העיר לוד; מנספח 15 לתצהיר מר הדר עולה שחב' אריאל-וימאזור, שרכשה את פעילות תחזוקת הרמזורים מאת התובעת, דרשה מאת הנתבעת תשלום עבור אחזקת הרמזורים לחודשים 7-9/05. אך מאחר והתובעת כללה חודשים אלו בתביעתה, דחתה הנתבעת את דרישתה זו של חב' אריאל-וימאזור. דבר זה מלמד שלמעשה התובעת אכן ביצעה את אחזקת הרמזורים עד לסוף חודש 10/05; בין יום 12.12.05 לבין יום 2.2.06 מונה לנתבעת חשב מלווה. דבר המלמד שהנתבעת הייתה בקריסת מערכות טוטלית לפני מועד זה, הייתה חקירה של וועדת חקירה. ממש כמו שהיה בשנת 1999, מועד בו הייתה צריכה לחדש את החוזה עם התובעת. ממכתבו של מר הדר מיום 11.8.04 עולה שהעירייה הייתה במצב קטסטרופלי הרבה לפני יום 11.8.04, שכן חקירת מצבה של העירייה וגיבוש תוכנית הבראה נעשים על פני תקופה לא קצרה. מעיון במסמכים שצירף מר הדר לתצהירו עולה שמצבה של העירייה היה קשה כבר בשנת 2003; האמור בסעיף 3 לעיל מלמד שראש העיר לא תפקד כלל, וגזבר העיר, מנהל מחלקת תנועה ומהנדס העיר המשיכו להפעיל את התובעת באחזקת הרמזורים עד ליום 1.11.05. החשוב הוא שגזבר העיר ידע את כל המתרחש; נשאלת השאלה היכן הייתה היועצת המשפטית של העירייה באותה עת ומדוע לא נתנה הוראה להפסיק את העסקתה של התובעת ביום 1.2.03, שהוא המועד, לפי טענת התובעת, שבו תם מועד ההסכם בין הנתבעת לבין התובע. ויש לזכור שהסכם פשרה זה נושא את החותמת של המחלקה המשפטית של הנתבעת, שעו"ד אשד עמדה בראשה כבר בשנת 1999. מכתב מר ציון הדר מיום 11.8.04: כפי שציינתי לעיל, ביום 2.8.04 שלח ב"כ התובע מכתב דרישה לנתבעת, מכתב שמוען למחלקת ההנדסה בנתבעת, בו דרש מהנתבעת לשלם לתובעת את הסך 198,842.23 ₪. מחלקת ההנדסה לא כתבה מכתב תשובה לתובע, אל העבירה את המכתב לגזבר העירייה, מר ציון הדר, והוא זה שהשיב תשובה למכתב הדרישה. מר הדר לא כפר בחוב, לא טען שסכום החוב מופרז או גבוה מדי, לא טען שעומדת לעירייה יתרת זכות אצל התובעת. כל אשר כתב מר הדר הוא שאכן יש חוב של העירייה לתובעת, וכי חוב זה ישולם עם קבלת הסיוע הממשלתי לכיסוי החובות. סבור אני שמדבריו של מר הדר עולה כדלקמן: בעת מתן תשובתו של מר הדר מיום 11.8.04 לא הייתה לנתבעת כל זכות לקבל את הסך 120,000 ₪ הנזכרים בהסכם הפשרה משנת 2000, בין אם לא שילמה את כל חובה על פי הסכם הפשרה, ובין אם ניצלה את זכותה לסכום זה מאת התובעת; הנתבעת הודתה שהיא חבה כספים לתובעת. הודאה זו מפי האדם המוסמך ביותר לענייני כספים בעירייה, שהוא גזבר העירייה, מהווה הודאת בעל דין המבטלת התיישנות. ראה לעניין זה את סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקובע כי: " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות." ממכתבו של מר הדר עולה שהנתבעת מודה בקיומו של חוב לנתבעת בסך של 198,842.23 ₪. לאור כל האמור לעיל סבור אני שנכון ליום 11.8.04 יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 198,842.23 ₪. חוב הנתבעת לתובעת מחודש אוגוסט 2004 ועד לסוף חודש אוקטובר 2005: דמי אחזקה חודשיים: ממכתבו של מר חזן מיום 28.8.05 לנתבעת עולה שאכן הייתה הסכמה שהסכום שזכאית לו התובעת עבור אחזקת הרמזורים עומד על הסך 7,796 ₪. לא הובאה בפני מסכת ראיות אודות אופן חישוב התמורה עבור אחזקת הרמזורים, כך שאיני יכול להכריע במחלוקת בין הצדדים בעניין זה. אחזקה זו כללה פעולות קבועות ורוטיניות. בכל אופן הסכמתו של מר חזן לדמי אחזקה חודשיים בסך 7,796 ₪, מהווה בסיס לחיוב הנתבעת בגין דמי אחזקה חודשיים בסך 7,796 ₪ עבור החודשים שתחילתם בחוד 8/04 וסופם בחודש 10/05, ובסה"כ 15 חודשים. לאור זאת חוב הנתבעת לתובעת בגין תקופה זו עבור אחזקת הרמזורים מגיעה לסך 116,940 ₪ בערכים של יום 16.12.05, שכן על פי החוזה, את התשלום היה על הנתבעת לשלם בתוך 45 יום. תשלום עבור פגיעות ברמזורים: התובעת הגישה לבית המשפט חשבוניות מס בגין תיקון פגיעות ברמזורים. סבור אני שאת התביעה עבור תיקונים אלו יש לדחות, מהסיבה שלא די בהגשת דו"ח תקלות וחשבוניות מס, אלא יש להגיש לבית המשפט את הדיווח על התקלה, דו"ח אנשי השטח על התיקון שבוצע ופירוט החיוב בגין התיקון שבוצע, לרבות חיוב עבור חלקי חילוף ושעות עבודה. אשר על כן, דוחה אני את תביעת התובעת בגין תיקונים בגין פגיעות ברמזורים. ספרי החשבונות של הנתבעת: הנתבעת ניסתה להסתמך על ספרי חשבונותיה כחלק מהגנתה מפני תביעת התובעת. אין בידי להסתמך על הנהלת החשבונות של הנתבעת לאותה תקופה מהסיבות כדלקמן: מחקירתו הנגדית של מר הדר עולה שלא כל המסמכים שהיו צריכים להגיע להנהלת החשבונות אכן הגיעו, כי עובדי העירייה שבתו במשך תקופה ארוכה מאד, ומסמכים לא הועברו להנהלת החשבונות באופן סדיר; החשבונית ששלחה התובעת לנתבעת, לא הגיעו אליו ישירות, אלא למר חזן, וייתכן שהיו תקלות בהעברת החשבוניות אליו; הנתבעת לא צירפה ולו קבלה אחת או העתק שיק אחד או העתק העברה בנקאית אחת, לפיהם שילמה סכום כלשהו לתובעת; מהמסמכים שצירף מר הדר לתצהירו עולה שלא הייתה יכולת לנתבעת לשלם את חובותיה החל משנת 2003 ועד לשנת 2007, מועד בו מונתה לעירייה וועדה קרואה; מחקירתו הנגדית של מר הדר עולה שייתכן והעתק ספרי החשבונות שצורפו לבית המשפט אינו העתק ספרי החשבונות שהחזיק בידו בעת חקירתו הנגדית. לאור האמור לעיל, אינני יכול להסתמך על ספרי העירייה לאותה תקופה. סעיף 203 לפקודת העיריות: המישור הנורמטיבי: סעיף 203(א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלקמן: " חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה." טוענת הנתבעת, כי מאחר ולא נחתם עם התובעת כל הסכם לאחר יום 30.1.2003, אין התובעת זכאית לקבל כל סכום שהוא בגין כל השירותים שנתנה לתובעת, ואשר אותם היא תובעת בתיק זה. ב-ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ. עיריית ירושלים דן ביהמ"ש העליון ביישומו של סעיף 203 לפקודת העיריות. כב' השופטת נאור כתבה בסעף 19 לפסק דינה אודות חוזים אותם כורתת העירייה, כדלקמן: "... כאשר העיריה, כגוף של המינהל הציבורי, מתקשרת בחוזה היא נתונה למשטר של "דואליות נורמטיבית". הסיכום בפגישה הוא אפוא חוזה מינהלי אשר כפוף הן לדיני החוזים והן לדיני המשפט המינהלי. החוזה המינהלי הוא בראש ובראשונה חוזה ודיני החוזים תואמים אותו. כן יחולו עליו דיני המינהל הציבורי המשקפים את העובדה שהעיריה, המשמשת נאמן הציבור, היא צד לחוזה (ראו ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, פס' 2 לפסק דינו של הנשיא ברק (2000)). מה תוקפו של חוזה מינהלי שאינו מקיים את סעיף 203 לפקודת העיריות? התשובה תינתן בהתאם ליישום הדואליות הנורמטיבית, משילוב המסלול החוזי והמסלול המינהלי..." כב' השופטת נאור עמדה בסעיף 22 לפסק דינה על התכלית של הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, וכתבה כדלקמן: "תכלית דרישת הצורה שבסעיף 203 היא הבטחת שימוש זהיר ומבוקר בכספי הציבור (עע"ם 10996/02 עיריית קרית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ (לא פורסם, , 9.9.2003), פס' 5 לפסק דינו של השופט לוי, וראו גם פס' 2 לפסק דינה של השופטת חיות)). מטרתה ליצור מערכת בקרה שתוודא כי הגוף הציבורי המתקשר בעסקה במשפט האזרחי נהג בזהירות הראויה ובחן את העסקה כראוי. הדרישה מקורה באינטרס הציבורי והיא משקפת רצון להבטיח את חוקיות פעולות העיריה  כמו גם הגנה על זכויות תושביה ואמון הציבור בה (ראו והשוו בג"ץ 3180/94 דורון נ' ראש עיריית ראשון לציון, פ"ד מח(4) 733, פס' 3 לפסק דינו של המשנה לנשיא ברק (1994)). אכן, סעיף 203 הוא ביטוי לעקרון שלטון החוק וחוקיות המינהל." בסעיף 28 לפסה"ד דנה כב' השופטת נאור בתוצאות של כריתת חוזה שאינו ממלא אחר הוראות סעיף 203 הנ"ל. ואלו דבריה: "חוזה מינהלי שבטלותו נקבעה לפי סעיף 203 לפקודת העיריות, נופל לגדר הוראות הסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי). דומה שהפסיקה הקיימת לגבי סעיף 203 לא "הצטלבה" עד כה עם הלכת פרשת זגורי, ונותרה נאמנה לגישה שקדמה לחוק החוזים לפיה קביעת הבטלות היא נקודת הסיום של המסלול המשפטי (ראו והשוו "הצטלבות" ביחס לסעיף 193 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1951 ב-ע"א (מחוזי-חי') 4083/07 מגן דוד אדום בישראל נ' מועצה מקומית כפר קרע (טרם פורסם, , 25.3.2008) שם הורה בית המשפט על קיום החוזה הבטל בהסתמך, בין היתר, על פרשת זגורי. בקשת רשות ערעור על פסק הדין נדחתה בדן יחיד: רע"א 3910/08 מועצה מקומית כפר קרע נ' מגן דוד אדום בישראל (טרם פורסם, , 25.8.2008). אין אני מחווה דעה על תוצאות ההליך). לאחר חקיקת חוק החוזים נפתח עידן חדש בסוגיית החוזה הפסול עקב אי-חוקיות (ראו גרוסקופף 591-592). המקרה שלפנינו מדגיש את הצורך להתאים את הפסיקה הקיימת בכל הנוגע לסעיף 203 לפסיקה שבעקבות חוק החוזים. אכן, חוק החוזים הביא לשינוי בגישה. כיום הגישה היא גמישה יותר והשופטים אינם נרתעים מדיון והכרעה בתוצאות של חוזים בלתי חוקיים, לרבות בדרך של מתן סעד לבעל דין שהיה מעורב באי-חוקיות..... סעיפים 30-31 לחוק החוזים הם אפוא המקום למציאת הפתרון לבעיות הכלליות הנגזרות מבטלות החוזה. לצידם עומדים דברי חקיקה נוספים המעגנים בתוכם הוראות כלליות הנוגעות לנושא, ובכלל זה חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר; וראו פרשת זגורי, 774-773). בסעיף 203 לפקודת העיריות אין, כאמור, דבר השולל או מייתר את הוראת סעיפים 30-31 לחוק החוזים ואשר מצדיק את הוצאתו מהמסגרת הכללית של דיני החוזה הפסול. בדרך זו נלך בהפעלת דיני החוזים." לענין בטלות החוזה ותוצאות הבטלות, כותבת כב' השופטת נאור בסעיף 30 לפסה"ד כדלקמן: "סעיף 21 לחוק החוזים קובע כאמור את חובת ההשבה ההדדית. "נקודת המוצא הראשונית הטמונה בסעיף 21 לחוק החוזים היא כי אם נתקבלה טובת הנאה על יסוד חוזה שבוטל מחמת פגם בכריתתו, נשמט הבסיס מכוחו נתקבלה טובת ההנאה ולפיכך יש להחזירה... הזכות היסודית להשבה, כשלעצמה, אינה תלויה בשאלת האשם" (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, 357 (2005) (להלן: פרשת פרג')). יחד עם זאת, סעיף 31 סיפא מקנה לבית המשפט סמכות לסטות מעקרון ההשבה ההדדית, לפי שיקול דעתו ומטעמי צדק, אם בדרך שלילת סעד ההשבה ואם בדרך קיום החוזה כאשר צד אחד ביצע חיובו לפי החוזה. סטייה מכלל ההשבה תתאפשר על מנת להשיג "תוצאה צודקת" (פרשת פרג', 361) או "צדק יחסי" (מרים בן פורת "החוזה הפסול" ספר זוסמן 171, 185 (1984)) בין הצדדים לחוזה הפסול." בסעיף 31 לפסק דינה מסכמת כב' השופטת נאור את ההלכה בעניין זה כדלקמן: "... ניתן לומר כי במסלול החוזי, סעיף 203 אינו מחייב בטלות מוחלטת והשבה מוחלטת, כתוצאה שאין בלתה, אלא קיים שיקול דעת לשופט, במסגרת מתחם התוצאות האזרחיות האפשריות משילוב סעיפים 30 ו-31 לדיני החוזים. אכן, מושג הבטלות של החוזה הבלתי חוקי בדיני החוזים הוא מושג יחסי ולא מושג מוחלט (שלו דיני חוזים 534-535, 538). "בטלות החוזה הפסול מהווה אפוא רק את ראשית תהליך הדיון בתוצאות החוזה הפסול - היא מכשירה את הקרקע להסדר שיקבע בית המשפט" (גרוסקופף 576, וראו גם בעמ' 491-492).... לסיכום: המסלול החוזי המתאים לענייננו הוא יישום סעיפים 21, 30 ו-31 לחוק החוזים בדרך של קביעת חובת השבה, בכפוף לעקרונות הצדק בהשבה (ראו והשוו: מיכל אגמון-גונן ההשבה בהקשרים חוזיים 171 (2001) (להלן: אגמון-גונן)). " כב' השופטת נאור אינה מסתפקת רק בדיון בתוצאות הבטלות במישור דיני החוזים, אלא דנה גם בתוצאות הבטלות במישור המשפט המינהלי. וכך כותבת היא בסעיף 39 לפסה"ד: "המשפט האזרחי והמשפט המינהלי מגיעים לאחדות במגמה להביא לצדק יחסי בין הצדדים. כפי שהבהירה פרופ' ברק-ארז, התפתחות התורה של הבטלות היחסית במשפט המינהלי לוותה במודעות לכך שלתורה זו יש אחיזה במשפט האזרחי ובייחוד בדיני החוזים שבהם תוצאת הבטלות של חוזה פסול ניתנת לריכוך על פי סעיף 31 לחוק החוזים (דפנה ברק-ארז "משפט ציבורי ומשפט פרטי - תחומי גבול והשפעות גומלין" משפט וממשל ה 95, 109 (2000)) ובאופן זה "ההכרה במושג הבטלות היחסית חוצה כיום תחומי משפט" (דפנה ברק הבטלות היחסית, 284, וראו שם ובעמ' 312-313 סקירה של מופעים נוספים של הבטלות היחסית במשפט האזרחי). במקרה של תביעת השבה שהגישה רשות מינהלית, האנלוגיה בין דיני החוזים לבין המשפט המינהלי היא במקומה: הגמשת תוצאת הבטלות בדיני החוזים נעשית משיקולים של עשיית צדק במקרה הפרטי, תוך חיזוק הזכות האישית וצמצום ההגנה על האינטרס הציבורי בדבר חוקיות המינהל. הגמשת תוצאת הבטלות במשפט המינהלי אף היא נעשית משיקולים של צדק, אך הפעם מתוך זווית ראיה רחבה המתחשבת בכלל הגורמים המושפעים. זווית ראיה זו בעיקרה באה להגן על האינטרס הציבורי, אך תפיסת האינטרס הציבורי בה היא רחבה וכוללת לצד האינטרס הציבורי בדבר חוקיות המינהל גם את האינטרס הציבורי בדבר הכוונת התנהגות של העיריה. במקרים מסוימים, כבמקרה שלפנינו, תוצאת הבטלות היחסית במשפט המינהלי באה להגן גם על הזכות האישית של המתקשר עם העיריה..." בסעיף 40 לפסק דינה מסכמת כב' השופטת נאור את ההלכה בלשון זו: "אי החוקיות היא שאלה אחת, עליה עמדתי לעיל. קבעתי כי הסיכום הוא חוזה מינהלי בלתי-חוקי ובטל. ההשבה, לרבות ההיבטים של מניעת התעשרות שלא כדין, היא שאלה נפרדת והיא הקובעת את התוצאה הסופית בדבר יחסיות הבטלות (ראו והשוו ע"א 4335/01 עיריית צפת נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נח(2) 17, 24 (2003); פרשת טבעול, פס' 60 לפסק דינו של השופט חשין). אכן, שאלת ההשבה היא סוגיה שמעבר לתחום הפריסה הישיר של סעיף 203 לפקודת העיריות. היא סוגיה מתחום הדין הכללי, אשר צריכה להיפתר על ידי הדין הכללי. במסגרת הפתרון יילקחו בחשבון שיקולי המדיניות הציבורית המונחים ביסוד סעיף 203 והוראות סעיפים 30-31 לחוק החוזים, כמו גם עקרונות כלליים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין (ראו והשוו פרשת זגורי, 785-786)." בהמשך פסה"ד דנה כב' השופטת נאור בשאלת היחס בין דרישת הצורה המהותית לבין עקרון תום הלב וחובת ההגינות. לענין זה כתבה כב' השופטת נאור בסעיף 49 לפסה"ד כדלקמן: "השאלה העקרונית אם עקרון תום הלב גובר על הוראת סעיף 203 לא הוכרעה בפרשת שם-אור כיוון שלא הוכח העדר תום לב של העיריה. בענייננו עמדה המערערת בנטל הוכחת חוסר תום לב של העיריה. העיריה פעלה בחוסר תום לב שעה שנאחזה בבית המשפט המחוזי בדרישת הצורה כדי להתנער מהסיכום לניכויים, לאחר שקיימה אותו הלכה למעשה בהתנהגותה משך תקופה ארוכה של כארבע שנים וחצי. אכן, "צד הנאחז בדרישת הכתב הפורמליסטית, על אף הסכמה בעל-פה בין הצדדים או בניגוד להתנהגותם, עלול להיחשב כפועל בניגוד לעקרון תום-הלב" (שלו דיני חוזים, 380). בפרשת עזרה ובצרון נפסק כי אין זה יאה לעיריה להסתתר מאחורי סעיף 203: "נכון, בדרך-כלל, אם מבחינה עניינית ברור שהעיריה החליטה לקבל על עצמה התחייבות, ומאידך, מבחינה מוסרית, אין רבב על בגדו של הצד השני, אין זה יאה לעיריה להסתתר מאחורי טענה המתבססת אך ורק על ההוראות הנ"ל של סעיף 203, כדי להתחמק מכיבוד החלטתה" (פרשת עזרה ובצרון, בעמ' 628) מעבר לכך שהדבר "אינו יאה", הדבר מהווה בנסיבות העניין ובשים לב למשך הזמן הרב שבו קיימה העיריה את החוזה המינהלי בענייננו הלכה למעשה, גם חוסר תום לב, וכך קבעה הערכאה הראשונה. אכן, קיימים מצבים "שבהם ביצוע חלקי של החוזה ימנע את האפשרות שאחד המתקשרים יתנער מן ההסכם, וזאת בין מכוח עקרון תום הלב ובין מכוח דין השתק הבטחה" (פרידמן עשיית עושר, 658)..." בהמשך פסק הדין דנה כב' השופטת נאור בגישות הקיימות בפסיקה אודות הפרת הוראות סעיף 203 לפקודת העיריות. האחת, הסוברת שהוראות סעיף 203 לפקודת העיריות גוברות על חובת תום הלב, והשניה, הסוברת שעקרון תום הלב גובר על החובה המנויה בסעיף 203 לפקודת העיריות. על כל כותבת כב' השופט נאור בסעיפים 53 ו-54 לפסה"ד כדלקמן: "53. בין שתי הגישות הקוטביות הללו גישתי היא גישת ביניים. לדעתי יש בעקרון תום הלב ובחובת ההגינות של הרשות המינהלית כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. הגמשה זו מתבקשת מיחסיותה של הבטלות - הן בדיני החוזים והן במשפט המינהלי. "מקומה הגיאומטרי" הראוי של טענה המתבססת על עקרון תום הלב וחובת ההגינות של הרשות המינהלית אינה בקביעה מקדמית א-פריורית לפיה עקרון תום הלב "גובר" על סעיף 203. מקומה הגיאומטרי הראוי של טענה כזו הוא בדיון לגופו של ענין במסגרת בחינת שיקולי הצדק בעקרון ההשבה (ראו והשוו שלו דיני חוזים 546). מסגרת שיקולי הצדק היא המקום המתאים לבחינת קיומה של "זעקת הגינות" המצדיקה סטיה מעקרון דרישת הצורה המהותית (ראו והשוו ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185, 198 (1996) (להלן: פרשת קלמר)). קביעה גורפת כי סעיף 203 "גובר" עלולה להוליך לתוצאות שרירותיות ולסיכול המגמה הבסיסית של עשיית צדק בין המתקשרים; קביעה גורפת כי עקרון תום הלב וההגינות "גוברים" עלולה להוליך לפגיעה בוודאות המשפטית, בכושר התכנון של הצדדים ובמדיניות הניצבת בתכלית דרישת הצורה. הפתרון למתח זה נעוץ בגישת ביניים שבאה ליישב בין תכלית דרישת הצורה למצב העובדתי שאליו נקלעו הצדדים (ראו נילי כהן "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמלי לעקרונות הצדק" הפרקליט לז 13, 53, 59 (1986) (להלן: כהן דפוסי החוזים)). כמובן, יש מקרים בהם יגבר האינטרס הציבורי לחלוטין על שיקול תום הלב והצורך להביא לצדק יחסי. כך, למשל, במקרה בו צד לחוזה שילם שוחד לעובד ציבור. או אז רשאי בית המשפט לשלול את ההשבה לחלוטין מאותו צד, בכפוף לנסיבות ספציפיות שימנעו תוצאה זו (ראו פרשת זגורי, 781-780). 54. במסגרת שיקולי הצדק מקובל עלי כי יש ליתן משקל גם לעקרון תום הלב. במסגרת שיקולי הצדק אין לאפשר לעיריה להשתמש בסעיף 203 באופן המקנה לה "חומה" בצורה שאינה משקללת את התנהגותה ואולי אף את רשלנותה בנסיבות העניין. במסגרת שיקולי הצדק ניתן יהיה להגיע למסקנה (בתביעת השבה שהגישה העיריה) כי יש לפטור את המתקשר מחובת ההשבה, באופן חלקי או מלא. אולם המסקנה הסופית בעניין זה תיעשה תוך שקלול שיקולי הצדק כולם: השיקולים לריכוך דרישת הצורה, החוסים תחת עקרון תום הלב עשויים להיות אשמת הצד המתנער והסתמכות הצד המתקשר (השוו פרשת קלמר, 198), בעוד שהשיקולים להקשחת דרישת הצורה, החוסים תחת תכלית דרישת הצורה החקיקתית, עשויים להיות האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק וחוקיות המינהל, כמו גם הרצון להרתיע מפני כריתת חוזים מינהליים בלתי-חוקיים. התוצאה הסופית תהיה תוצר של איזון מכלול השיקולים, ולא של קביעה א-פריורית לפיה עקרון תום הלב "גובר" מראש על תכלית דרישת הצורה המהותית." כב' השופטת ארבל וכב' השופטת חיות הצטרפו לפסק דינה של כב' השופטת נאור. העירה כב' השופטת ארבל בפסק דינה כדלקמן: "אני רואה חשיבות עליונה למנוע אפשרות שהעירייה כרשות מנהלית תעשה שימוש בסעיף 203 לפקודת העיריות באופן המקנה לה חומת מגן, מעין חסינות מפני הצורך לשקול את התנהגותה ולכלכל את צעדיה על-ידי שיינתן לה פטור מוחלט מחובת ההשבה..." מן הכלל אל הפרט: גם אם לא נכרת חוזה בין התובעת לבין הנתבעת לאחר 30.1.2003 להמשך מתן שירותי אחזקת הרמזורים, סבור אני שלאור הוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע כי: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויו של מה שקיבל." ולאור הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), הקובעים כדלקמן: "30. חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. 31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו." יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את מלוא הסכומים שהכרתי בהם כחוב הנתבעת לתובעת, וזאת מהשיקולים כדלקמן: החוזה בין הצדדים היה בתוקף עד ליום 301.2003. לא נחתם חוזה חדש עקב חוסר תפקוד של מי שהיה אחראי לחתימה על הארכת תקופת החוזה; גזבר הנתבעת, מי שהיה צריך לחתום על החוזה ביחד עם ראש העיר, ידע על כך שהתובעת ממשיכה לתחזק את הרמזורים, וגם הודה בחוב הנתבעת לתובעת; מנהל מחלקת תנועה בעירייה דרש מאת התובעת להמשיך ולתחזק את הרמזורים; היועצת המשפטית של הנתבעת ידעה שהחוזה עם התובעת מסתיים ביום 30.1.2003, אך לא הנחתה את הנתבעת שלא להמשיך ביחסים החוזיים עם התובעת; הנתבעת לקחה אחריות למעשי הנתבעים האחרים,נתבעיןם 2 6, שנמחקו מכתב התביעה, לאחר שהנתבעת לקחה הכירה באחריותה למעשיהם; התובעת גילתה אחריות ציבורית, ולא הפסיקה את מתן שירותי התחזוקה לתמרורים, שהם מוצר בטיחותי ממדרגה ראשונה. ייתכן ובכך מנעה התובעת תביעות נזיקין כנגד הנתבעת, אם כתוצאה מאי תפקוד הרמזורים היו נגרמות תאונות דרכים; מדפי הנהלת החשבונות של העירייה שצורפו לתיק בית המשפט ושהובאו לבית המשפט (בלי להיכנס לשאלת נכונותם) ניתן ללמוד שאכן בתקציב העירייה היה סעיף תקציבי של אחזקת הרמזורים בעיר במקרה זה לא מתקיים הרציו של סעיף 203 לפקודת העיריות. לאור כל השיקולים הנ"ל סבור אני שאם הנתבעת הייתה מתפקדת כראוי, היה נחתם חוזה על התובעת להמשך תחזוקת הרמזורים. מחומר הראיות ניתן ללמוד שלמרות מצבה הקשה של הנתבעת, ניסו מנהלי המחלקות המקצועיים בעירייה להביא למצב של תפקוד מינימלי של העירייה, והמשיכו את הקשרים החוזיים עם התובעת, מכיוון שהשירות שנתנה התובעת לנתבעת הינו שירות בטיחותי ממדרגה ראשונה. בנסיבות אלו, סבור אני שטענת הנתבעת אודות ההסתמכות על סעיף 203 לפקודת העירייות לוקה בחוסר תום לב קיצוני. לאור זאת יש לפסוק לתובעת את מלוא הסכום שנקבתי בו לעיל. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: את הסך 198,842.23 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 11.8.04 ועד ליום התשלום בפועל; את הסך 116,940 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 16.12.05 ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום כל הוצאה והוצאה ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. חוזהמשפט תעבורהרמזור