קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח: מבוא זוהי תביעה לתגמולי ביטוח שהגיש התובע כנגד הנתבעות בהתאם לפוליסות ביטוח שהוצאו על ידי הנתבעות 1 מסוג ביטוח חיים- מנהלים לפי תכנית "מיטב מנהלים 2001" ופוליסת ביטוח מסוג "משתתפים ברווחים" שהוצאה על ידי הנתבעת 2 (להלן: הפוליסות). התביעה הוגשה תחילה כנגד הנתבעת 1 בלבד, ובהמשך בתאריך 10.10.2004 תוקן כתב התביעה על דרך הוספת נתבעת נוספת היא הנתבעת 2. עיקר טענות הצדדים טענות התביעה: התובע יליד שנת 1948, חשמלאי רכב במקצועו עוד מנעוריו, טען בכתב התביעה כי עבד שנים רבות כחשמלאי רכב במוסך עד שבחודש מרץ 2002 הופיעו אצלו כיבים בכפות ידיו והוא נבדק ואובחן כמי שסובל ממחלת Contact Dermatitis שבגללה נאסר עליו לבוא במגע עם שמנים ובעקבות כך נבצר ממנו להמשיך לעבוד כחשמלאי רכב והוא פוטר ביום 8.7.02. לטענתו, הפוליסה שהוצאה על ידי הנתבעת 1 כללה ביטוח נוסף לתשלום פיצויים חודשיים ולשחרור מתשלום פרמיות במקרה של נכות הגורמת אובדן מוחלט של כושר העבודה, לפי פרמיה משתנה (מהדורת 1977) בהתאם לנספח או תוכנית. עוד לשיטתו, הנתבעת התחייבה לשלם לו פיצוי חודשי, במקרה שיגרם לו אי כושר מוחלט לעבודה, ולפטור אותו מתשלום פרמיות כל עוד נמשך אי הכושר. וכי אובדן כושר מוחלט לעבודה הוגדר בסעיף 1 לנספח כשלילה, עקב תאונה או מחלה, בשיעור 75% לפחות, של היכולת לעבוד במקצוע או עיסוק שעסק בו בחמש השנים שקדמו למועד המחלה או התאונה. ובמקרה כזה המבוטח זכאי לשיעור פיצוי בגובה 75 % משכרו או השתכרותו החודשית של התובע לפני קרות המחלה או התאונה שגרמו לאי הכושר. מאחר והתובע שב למעגל העבודה בספטמבר 2004 תביעתו צומצמה לתקופה שמיום תום תקופת ההמתנה ועד למועד בו הוא חזר למעגל העבודה בפועל. טענות ההגנה בכתב ההגנה הנתבעת 1 טענה כי, פוליסת הביטוח המהווה את הבסיס לתביעה, סולקה על ידי הנתבעת 1 כדין החל מיום 1.7.02. עוד נטען כי המדובר בחוזה ביטוח לכיסוי של סיכון שבעת כריתת החוזה כבר חלף או למקרה ביטוח שבעת כריתת החוזה כבר קרה ולפיכך הינו בטל. עוד לשיטתה, כתב התביעה מכיל טענות שברפואה, ועפ"י הוראת הדין חובה היה על התובע לצרף חוות דעת רפואית ומשלא צורפה חוות דעת אין התביעה מגלה עילה, והתובע מנוע מלהוכיח כל ענין שברפואה. לטענתה עוד, התובע יצר מצג שווא כלפיה בהסתירו את מצבו הרפואי כהוויתו במועד חתימתו על הצעת הביטוח והצהרת הבריאות. ולפיכך בדין נדחתה דרישתו של התובע לקבלת תגמולי ביטוח, וזאת עקב מתן הצהרה כוזבת ו/או אי גילוי פרטים מהותיים אודות עברו הרפואי עובר לקבלתו לביטוח, בין היתר, סכרת, כריתת בלוטת הרוק בשל גידול, כריתת מעיים, שבר אצבע רביעית של יד ימין ורגישות לחומרים שונים שהם מרכיבים של שמנים תעשייתיים. ולסיום נטען כי התובע לא איבד את כושר עבודתו כהגדרת מונח זה בפוליסה ולחילופין כושר עבדותו של התובע היה מוגבל באותה מידה ו/או במידה דומה עובר למועד כריתת חוזה הביטוח. ואילו הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה בו טענה בין היתר כי הפוליסה נשוא התביעה המהווה את הבסיס לתביעת התובע נפדתה על ידיו ובוטלה על ידי הנתבעת לבקשתו שהוגשה בכתב. עוד טענה כי, התובע לא איבד את כושר עבודתו באופן מוחלט בשיעור של לפחות 75% ו/או באופן חלקי כהגדרת מונחים אלה בפוליסה. וכי לא נשלל מהתובע הכושר לעסוק במקצועו ו/או במקצועות ו/או בעיסוקים בהם עסק לפני קרות מקרה הביטוח המוכחש. וכי התובע הסתיר מהנתבעת בכוונת מרמה מידע אודות מצבו הרפואי עובר לחתימתו על הצהרת הבריאות, על כן פטורה הנתבעת מחבותה על פי הפוליסה ובכלל. דיון והכרעה אם כן, הרקע לתביעה הוא סירובן של הנתבעות להיענות לדרישת התובע לקבלת תגמולי ביטוח בגין מחלת העור Contact Dermatitisבה לקה התובע ואשר אובחנה לטענתו בחודש מרץ 2002 (להלן:"המחלה"). שתי הנתבעות טענו בין היתר כי בהצהרת הבריאות עליה חתם התובע הוא יצר מצג שווא כלפי הנתבעות בהסתירו את מצבו הרפואי ומתן הצהרה כוזבת ו/או אי גילוי פרטים מהותיים אודות עברו הרפואי עובר לקבלתו לביטוח, ולפיכך הדבר מאיין את זכאותו לתגמולי ביטוח בהפרו את חובת הגילוי הקבועה בחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 (להלן:"החוק"). האם הפר התובע את חובת הגילוי המוטלת עליו? לענין זה מפנה הנתבעת 1 להצהרת הבריאות שנחתמה על ידי התובע (נ/ 4) ביום 23.12.01 במסגרתה השיב בשלילה לשאלות האם הוא סובל או סבל בעבר בין היתר: ממחלת כלי העיכול או כיב קיבה (שאלה 7), נכות כלשהי מסיבת תאונה או מחלה (שאלה 10), כאבי גב (שאלה 11). הנתבעת 1 טוענת, שעובר לקבלתו של התובע לביטוח הוא עבר בשנת 99 ניתוח בקע טבורי שהסתבך בחסימת מעיים ועבר ניתוח נוסף לתיקון החסימה לפיכך ובהתאם לחוות דעת חיתומית מטעמה נקבע כי: התובע לא הצהיר כי עובר לקבלתו לביטוח הוא סבל ממחלת כלי עיכול עם בקע טבורי כלוא וכריתת מעי דק בניתוח. כמו כן, התובע לא הצהיר על כאבי גב, בעוד שהוא סבל מכאבי גב עקב תאונת עבודה בה היה מעורב בתאריך 9.2.89 עת נפל מסולם מגובה 2 מטר על אחוריו. וכי הוכח ולא נסתר כי במועד קבלתו של התובע לביטוח אצל הנתבעת 1 הוא סבל מיובש חמור בכפות הידיים עד כדי חתכים בעור. בנוסף התובע אישר כי הוא סבל גם מעור עבה יותר ומחוספס בידיים - בבחינת הפרעה תפקודית של ממש וזאת אף בשים לב לסוג עיסוקו. וכי דווקא תופעת היובש בידיים אינה מתיישבת עם סוג עבודתו של התובע הכרוכה במגע עם שמנים. עוד טענה הנתבעת 1 כי ניסיונו של התובע להציג את עצמו כתם לב וכמי שלא ידע במועד חתימתו על הצהרת הבריאות כי הוא סובל ממחלת עור- אינו עומד בקנה אחד עם הרישומים שבתיקו הרפואי. לסיום, הנתבעת 1 טוענת כי השאלות שהתובע נשאל בתצהיר הבריאות הן מהותיות לכיסוי ביטוחי וכי אם היתה יודעת את מצבו הרפואי של התובע כהוויתו בעת חתימתו על הצהרת הבריאות התובע לא היה מתקבל לביטוח הכולל כיסוי לאובדן כושר עבודה שנגרם, בין היתר בגין מחלת עור - המחלה בעטייה טוען התובע לאובדן כושר עבודה. ואילו הנתבעת 2 טענה כי בהצהרת הבריאות מיום 4.8.98 עליה חתום התובע לא הוצהר על כל בעיה רפואית והתובע השיב בשלילה לשאלות 2, 13 ו- 20 המתייחסות לאשפוזים קודמים, בעיות עור ובעיות בריאותיות בכלל. עוד לטענתה מתיקיו הרפואיים של התובע עולה כי הוא אושפז בבית החולים מאיר בשנת 89, עובדה זו הסתיר כשנשאל בהצהרת הבריאות אם אושפז בעבר. עוד הסתיר התובע את בעיות הגב מהן סבל כמו גם את הבעיות בעור כפות ידיו בגינן איבד לטענתו את כושר עבודתו החלו עוד בחודש 11/97 ולפחות בטרם מילוי הצהרת הבריאות ובטרם כניסת הפוליסה לתקפה כך שלמעשה לא רק שהתובע הסתיר מהנתבעת מידע אודות מצבו הרפואי אלא שמדובר בחוזה ביטוח שחלף או למקרה ביטוח שבעת כריתת החוזה כבר קרה ולפיכך הינו בטל לאור הקבוע בסעיף 16 לחוק חוזה הביטוח, כמו כן התובע לא הצהיר על מחלות ותאונות אשר אירעו לו בטרם מילוי הצהרת הבריאות. עוד טענה הנתבעת 2 כי התובע לא היה כלל באובדן כושר עבודה על פי תנאי הפוליסה וכי המוסד לביטוח לאומי קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 15 % בלבד, קביעה אשר על פי תנאי הפוליסה אינה מהווה אובדן כושר עבודה. כמו כן, התובע לא צירף חוות דעת של מומחה תעסוקתי מטעמו אלא מומחה למחלות עור בלבד, וכי המומחה לא קבע כלל כי התובע נמצא באובדן כושר עבודה על פי הפוליסה ולראיה בחודש 9/04 חזר התובע למעגל העבודה וממילא כאמור אינו מומחה תעסוקתי. בסיכומיה ערכה הנתבעת 2 פירוט של מצבו הרפואי אותו הסתיר התובע בכוונת מרמה וטענה בזו הלשון: התובע הצהיר בהצעת הביטוח, כי הינו בריא ולא סובל מכל בעיה בידעו כי ביו היתר, עבר תאונות עבודה, אושפז בביה"ח, סבל מבעיות גב ומבעיות עור. מהתיעוד הרפואי (נ/5) עולה בין היתר כי ביום 13.3.02 ביקר התובע במרפאת עור שם צוין:"..מזה כ- 3-4 שנים סובל מFISSURE +HYPERKERTOZHS מכפות הידיים..". ביום 5.11.97 צוין " לפני כשבוע עבר ניתוח..". ביום 29.8.99 צוין " מצב לאחר ניתוח.. כאבים באזור הניתוח.." ביום 14.2.89 צוין בתעודת חדר המיון " כ - 3 ימים טרם אשפוזו נפל מגובה 9,8 מטרים עם אזור הגב התחתון והעכוז .. התקבל היום בתלונות על כאבי גב תחתון ואגן .." בתעודת חדר המיון מיום 25.9.97 צוין כי התובע אושפז למשך 4 ימים לביצוע כריתת גידול בבלוטת הרוק. בדו"ח נט"ן - מד"א מתאריך 9.2.89 מצוין שנפל מסולם בגובה 2 מטר על אחוריו. בתעודה רפואית לנפגע בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה מהמל"ל מתאריך 26.2.89 מצוין שנפל מסולם ונבדק באיכילוב ב- 9.2.89 ואושפז בבי"ח מאיר בכפר סבא מ - 11.2.89 עד 14.2.89. בתעודה רפואית נוספת לנפגע עבודה מתאריך 3.3.89, מצוין שנפגע בגב וקיבל המשך חופשת מחלה עד 6.3.89. מכאן טוענת הנתבעת 2 כי אין מדובר בהסתרת מקרה בודד אלא בהסתרה עקבית של בעיות רפואיות משמעותיות, בכוונת מרמה. חובת הגילוי המוטלת על המבוטח חובת הגילוי של מבוטח כלפי מבטח מוסדרת בסעיפים 6 ו-7 לחוק. בעוד שסעיף 6 קובע את היקף החובה, קובע סעיף 7 את תוצאות הפרתה. הגילוי הנאות הוא מיסודותיהם המרכזיים של דיני החוזים, הואיל וללא גילוי מלא ונאות לא ייכון מפגש רצונות אמיתי, ובאשר לדיני הביטוח קיומה של מערכת אמון הדדי מוגברת בין המבטח למבוטח הוא אחד מיסודותיו של חוזה הביטוח. על הטעם ההיסטורי העומד מאחורי חובת הגילוי המוגברת בחוזי ביטוח, עמדה פרופ' ג' שלו במאמרה "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" [20], בעמ' 21: "הטעם ההיסטורי שניתן לחובת הגילוי היה, כי אמצעי הידיעה והעובדות המטריאליות לגבי הסיכון נמצאים ברשותו ובידיעתו הבלעדית של המבוטח. לשם איזון חוסר שוויון זה בין המבטח לבין המבוטח הוטלה על האחרון חובת גילוי. ברבות השנים הוגבר התיחכום של חברות הביטוח, וגדלה יכולתן להשיג פרטים רלבנטיים בכוחות עצמן ולהעריך את הסיכון ללא עזרת המבוטחים. אולם הטעם הכלכלי של חובת הגילוי נותר בעינו, ולצידו גם הטעם החברתי-מוסרי. מבחינה כלכלית, הטלתה של חובת הגילוי על המבוטח קלה וזולה יותר מאי-הטלתה. מבחינה מוסרית, קיימות עובדות רלבנטיות שרק המבוטח יכול לדעתן, כגון נתונים לגבי בריאותו או דברים שהתרחשו בעברו, ולכן עליו לגלותם למבטח". חקיקתו של חוק חוזה הביטוח הביאה איתה חידוש בולט בעניין חובת הגילוי. השינוי מתאפיין בעיקר במגמה לצמצום רב של חובת הגילוי שהוטלה במשפט האנגלי על המבוטח. כך למשל בוטלה חובת הגילוי הכללית שהוטלה על המבוטח, ותחתיה נקבע ההסדר הקבוע בסעיפים 6 ו-7 לחוק, כאשר ביסודה של גישה זו עומדת התפיסה כי חוק חוזה הביטוח הוא חוק צרכני, אשר מטרתו להגן בעיקר על המבוטח מול המבטח הנהנה מיתרון כלכלי ומקצועי גדול (ראה: ד' מ' ששון דיני ביטוח [15], בעמ' 36; פרופ' א' ידין "חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים [16], בעמ' 18). סעיף 6(א) לחוק קובע כי אם "הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". סעיף 6(ג) לחוק מטיל חובה נוספת על המבוטח והיא להימנע מ"הסתרה בכוונת מרמה... של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי...", כי אז הוא ייחשב כמי שרימה את המבטח, וזה רשאי לבטל את פוליסת הביטוח. סעיף זה מציב שלושה תנאים כדי שאי-הגילוי ייחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה: (א) הסתרת עניין המוגדר כ"מהותי"; (ב) המבוטח יודע שהעניין שהסתיר הוא עניין מהותי; (ג) ההסתרה על-ידי המבוטח נעשתה בכוונת מירמה. הפסיקה קבעה כי החובה המוטלת על-פי סעיף 6(ג) הינה חובה עצמאית ונוספת על זו הקבועה בסעיף 6(א), לאמור: המבוטח אינו רשאי להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי גם אם לא נשאל על כך מפורשות במסגרת הצעת הביטוח. סעיף 7 לחוק מסדיר את תוצאת הפרת חובת הגילוי וקובע שאם המבטח מגלה לפני קרות מקרה הביטוח שניתנה תשובה שאינה מלאה וכנה לעניין מהותי, רשאי הוא בתוך 30 יום מיום שנודע לו, לבטל את חוזה הביטוח. ס"ק (ג) עוסק במקרה, שבו קרה מקרה הביטוח לפני שהחוזה בוטל על ידי המבטח וקובע: התוצאה היא שהמבטח חייב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים. לציין כי במקרה שהחוזה לא בוטל לפני קרות מקרה הביטוח, כי אז על פי סעיף 7 (ג) (1) המבטח יהיה פטור כליל, במידה והתשובה ניתנה בכוונת מרמה, ועל פי סעיף 7 (ג) (2) יהיה המבטח פטור, אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו. סעיף 8 לחוק עוסק בשלילת התרופה על פי סעיף 7 מהמבטח, באותם המקרים שבהם לא מדובר בכוונת מרמה. על פי סעיף 8 (1) המבטח לא יהיה זכאי לתרופות על פי סעיף 7, אם הוא ידע, או היה עליו לדעת, את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה, או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה. באותה מידה תישלל התרופה מהמבטח במקרה שהעובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה. סעיף נוסף חשוב לענייננו הוא סעיף 43 לחוק, לפיו באותם המקרים שאין המדובר בכוונת מרמה, המבטח לא יהיה זכאי לתרופות לפי סעיף 7 לחוק, לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה. מטבע הדברים, לרוב המבטח נמצא "בנחיתות מידע" ביחס למבוטח אשר העובדות הספציפיות, הרלבנטיות להערכת הסיכון הביטוחי והדרושות לגיבוש נכונות של המבטח להתקשר בחוזה הביטוח אמורות להיות בידיעתו של המבוטח ובעניין זה תלוי המבטח במידת הגילוי ותום הלב של המבוטח, והמחוקק דרך סעיף 6 התווה את הדרך לגשר על פערי המידע שבין המבטח והמבוטח. (ת"א 164752/02 כהן דוד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (שלום ת"א) ) וכן ראו ת"א (תל-אביב-יפו) 43129/05 - ישראל אסתר נ' הראל חברה לבטוח בע"מ. . ההנחה הבסיסית והראשונית בכל הקשור לחתימתו של מבוטח על הצהרת בריאות היא, כי המבוטח ענה תשובות מלאות וכנות על כל השאלות אותן נשאל, זאת לאור יחסי האמון המיוחדים השוררים בין מבטח למבוטח. עניין הרציונל הטמון בחובת הגילוי בא לידי ביטוי בפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל (להלן:"פרשת פיאמנטה"): "בידיעתו של המבוטח מצוי בדרך כלל מידע החיוני למבטח לצורך הערכת הסיכון הטמון בביטוח. מבלי שמידע זה יובא על ידי המבוטח בפני המבטח, יקשה על זה האחרון להשיגו.....". וכן "....תלות זו העומדת ברקע היחסים החוזיים יוצרת, לפחות על פניה, ציפיה שהיחסים האמורים יהיו מושתתים על אמון, שכן המבטח נכון ליטול עליו את החובות מכוח חוזה הביטוח מתוך הנחה שהמידע שהונח בפניו על ידי המבוטח נכון ואמיתי הוא." וכן "… גם כיום עומדים בעינם הטעמים להטלת חובת גילוי על מבוטח ובראשם היותן של עובדות הרלוונטיות לביטוח מצויות אך ורק בידיעתו של המבוטח ואשר לשם השגתן תלוי המבטח במוצא פיו של המבוטח וכן העובדה כי הטלת חובת הגילוי על המבוטח עודנה זולה וקלה יותר עבור המבטח." באשר לגילוי היזום, חובה זו צומצמה במידה רבה בפרשת פיאמנטה הנ"ל - ומכל מקום עיקר טענות הנתבעות הינן הפרת חובת גילוי, על דרך של מתן תשובה לא מלאה בתצהיר הבריאות. לציין כי, כפי שנפסק בע"א 282/89 שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2), 339, משעה שהמידע הוסתר במענה לשאלה שנשאלה, וכאשר המבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה לשאלות שנשאל, אין נפקות למצבו הנפשי של המבוטח, שכן המבחן הינו אובייקטיבי. באשר לשאלת כנות התשובות לשאלות נפסק: "הערכת טיבן של השאלות והתשובות צריכה להיעשות בעיני האדם הסביר הנשאל ועונה בתום לב את האמת במלואה". (ראה: ע"א 2230/92, צמח נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מח(2), 262, 256). ובאשר למשמעות הביטוחית של הסתרת עניין ע"י המבוטח, בהתאם להוראת סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח , נפסק: "סעיף 6(ג), הדן בהסתרה של עניין על-ידי המבוטח אשר דינה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה לפי סעיף 6(א), מציב שלושה תנאים, כדי שהסתרה של עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: ראשית, שהעניין הוא מהותי, דהיינו שיש בו להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו; שנית, שהמבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי,ושלישית, שהסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה ..... המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. שני המבחנים האחרים הם סובייקטיביים וקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח ... " (עניין רוטנברג 354 ו-355 א). בעניין ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ' (3) 77, שניתן בשנת 1996, לא ריכך בית המשפט העליון את ההלכה ועדיין נדרש כתנאי להחלתו של סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח "כוונת מירמה": "סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אינו נגרר אחר סעיף-קטן (א) ואינו תלוי בו. הוא עומד בפני עצמו כהלכה שוות מעמד. הסתרת מידע בעניין מהותי שהמבוטח נשאל עליו ממילא אינה יכולה להיחשב כתשובה מלאה וכנה, ועל-כן היא נכללת בגדר סעיף 6(א) לחוק. מכאן שגם אי-גילוי "עצמאי", אשר איננו בא בתגובה לשאלות המבטח בכתב, עלול להיחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה...סעיף 6(ג) לחוק מפרט ארבעה רכיבים מצטברים שבלעדיהם לא עומדות למבטח התרופות המנויות בסעיף 7 לחוק. שני הרכיבים הראשונים, הכרוכים זה בזה, הם "הסתרה" ו"בכוונת מרמה"; והשניים האחרונים, שאף הם כרוכים זה בזה, הם "ענין שהוא ידע כי הוא" ו"ענין מהותי" ( שם עניין הלמן הנ"ל 82). כללו של דבר, בענייננו אני מקבל את טענות הנתבעות וקובע כי הוכח שהתובע הסתיר את עברו הרפואי ובעניין מסר בתצהיר הבריאות הצהרה כוזבת ולא מלאה אודות מצבו הרפואי עובר לקבלתו לביטוח וזאת בשתי הזדמנויות כאמור, הראשונה עת נכרת חוזה ביטוח עם הנתבעת 2 ובהזדמנות שנייה עת נכרת חוזה עם הנתבעת 1. בשולי הדברים אציין כי מעיון בהצהרת הבריאות שנחתמה בתאריך 23.12.01 אצל הנתבעת 1 עולה כי התובע נשאל בשאלה 13 האם הנך מרגיש בריא ? והתובע השיב בשלילה לשאלה כשם שהשיב לכל השאלות למעט השאלה אם הוא מעשן !! וזאת ללמדנו כי התובע לא עיין בשאלות טרם שמילא אותן אלא בחר מסיבות השמורות עימו להשיב בשלילה. אך בכך, לאור הפסיקה המצוטטת לעיל, לא די בכך כדי לשלול מהתובע תגמולי ביטוח, ולאמור יש להוכיח שמא הסתיר התובע את עברו הרפואי בכוונת מרמה אם לאו. כוונת מרמה : בפרשת פיאמנטה בית המשפט עמד על מהותה של כוונת המרמה הנדרשת לצורך שלילת זכאותו של המבוטח לתגמולי ביטוח וכך נקבע : "...נדרש כי פעולתו של המבוטח תנבע מתוך כוונה להסתיר עניין מהותי, וזאת תבוא מתוך הנחה או סברה של המבוטח כי אם לא יעשה כן לא יכרות עמו המבטח חוזה ביטוח. אכן, בבסיסה של כוונת המרמה ניצב המניע השלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי על אף "נתוניו" האמיתיים, שלהערכתו היו עלולים להכשיל את כריתת ההסכם או לשנות את תכנו באופן משמעותי...". עוד נקבע: "הוכחת כוונת מרמה משמעה כי על המבטח לעמוד ברף ראייתי מחמיר (ע"א 1809/95 הנ"ל, בעמ' 87; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 598). לא התרשמתי כי הוכחה כוונת מרמה מצד התובע. למרות טיעוני הנתבעות, לא מצאתי בשילוב עצם אי הגילוי, בנושאים בהם היה אי גילוי, בצירוף רצון לקבל כיסוי ביטוחי (שלא הוכח כי חרג מרצון רגיל), על מנת להביאנו כדי "מניע שלילי" מהסוג שיש בו כדי ללמד על כוונת מרמה, ולהחיל את סע' 8 רישא לחוק, שהוא הוראה בעלת "אופי דמוי עונשי" (ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, כרך ראשון, 2005, עמ' 333-334) וסיכומה של נקודה זו - אין לקבל את הטענה כי הנתבעות פטורות מתשלום תגמולי הביטוח מטעמים הקשורים בהפרת חובת הגילוי והעלמת מידע. יתירה מכך, אי הגילוי המרכזי אליו מתייחסות הנתבעות נוגע למחלת כלי עיכול עם בקע טבורי כלוא וכריתת מעי דק בניתוח, כאבי גב עקב תאונת עבודה ונכות עקב דלקת עור ממגע תעסוקתית עם היפרקרטוזיס וחתכים בכפות הידיים. מבין אלו ניתן לציין כי התובע אכן היה צריך להצהיר על תאונת העבודה בה היה מעורב בשנת 89 ועל הניתוח שעבר אך לטעמי אין באי ההצהרה לכשעצמה כדי להביא למסקנה של כוונת מרמה המזכה את המבטח לבטל את חוזה הביטוח באופן אוטומטי. ברי הוא כי תאונת עבודה ואירוע של נפילה מגובה ואף הניתוח שעבר התובע היא דבר מהותי לדיווח אך התובע חתם על כתב ויתור על סודיות רפואיות והיה בפני הנתבעות מספיק זמן כדי לנבור בתיקיו הרפואיים של התובע ולשקול את כדאיות כריתת חוזה הביטוח עם התובע אם לאו על המשתמע מכך. מכל מקום, לאור מסקנתי לעיל, אין לענין זה השלכה לגבי תוצאות התביעה. בשולי הדברים את דעתי בעניין דומה הבעתי בת"א (תל-אביב-יפו) 75567/04 - ולץ יורי ואח' נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ-ת"א ואח'. , ושם קבעתי:" כאן המקום לציין, כי לא מקובלת עליי גישתן של חברות הביטוח הננקטת חדשות לבקרים ,ושמתבטאת באי בדיקת הצהרותיהם של המבוטחים, טרם קרות מקרה הביטוח, והשלב הראשון בו חברת הביטוח רואה לנכון לנבור בתיקיהם הרפואיים והצהרותיהם של המבוטחים הוא רק עם קרות מקרה הביטוח. בחלוף השנים השתכללו האמצעים שבידי המבטח להשגת פרטים רלוונטיים אודות המבוטח, והמבטח נתפש כמי שבידו האמצעים להשיג מידע זה .... עיון בטופס הבקשה להצטרפות לביטוח חיים... מלמד כי המבוטחים הפוטנציאלים נדרשים לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית, יש לצאת מנקודת הנחה שאם חברת הביטוח התכוונה להסתמך על הצהרות המבוטחים באופן טוטלי אף מבלי שתטרח לבדוק את נכונות ההצהרה, מדוע יש צורך בסעיף הנ"ל . מדיניות זו של חברות הביטוח מעוררות סימני שאלה ואף תמיהות, אך מאידך איני קובע כי על חברת הביטוח להתחיל לנבור לעומק בתיקיהם של המבוטחים הפוטנציאלי טרם כריתת החוזה , דרישה כזאת אינה סבירה, מה גם שהיא עולה משאבים רבים. סבורני כי היה על חברת הביטוח לערוך בדיקה תוך זמן סביר, אם כי כאמור לא מקיפה ובסיסית ,בכדי לבדוק את הסיכויים והסיכונים להתקשרותה בחוזה עם מבוטח זה או אחר, ובכך לטעמי יצומצם ככל הניתן הדיון בשאלת הפרת חובת הגילוי. חברות הביטוח הינן גוף מקצועי רב ניסיון ובעל איתנות פיננסית וככאלה נדרשת מהן רמת הגינות ותום לב מוגברים, וזאת נוכח הפער העצום בכוחות בינן לבין המבוטח.." 37- המחוקק בסעיף 43 לחוק חוזה הביטוח, ככל הנראה צפה אפשרות כי מבטח , לאחר שיבדוק את עברו הרפואי של מבוטח, מעבר להצהרת הבריאות עליה חתם המבוטח, יגיע למסקנה כי אילו ידע את עברו הרפואי האמיתי של המבוטח , לא היה מבטח אותו, ועל כן העמיד לרשות המבטח 3 שנים מיום תחילת הביטוח , לבטל את חוזה הביטוח, ומשלא עשה כן בתוך שלוש שנים אין הוא יכול לעשות עוד. בסעיף 43 הונח יסוד האיזון בין הסתמכות טוטלית של המבטח על הצהרת המבוטח, ובין חובתו של המבטח, מנקודת הראות של האינטרס שלו עצמו, לבדוק , בנוסף להצהרת המבוטח, תוך שימוש בכתב הויתור על סודיות רפואית שהמבוטח חותם , את עברו הרפואי של המבוטח , ולהחליט , על סמך מידע שהוא עצמו משיג , אם להמשיך בחוזה הביטוח או להודיע על ביטולו או שינוי תנאיו. אין הדעת סובלת, כי מבוטח ששילם דמי ביטוח למשך תקופה שיכולה להגיעה לעשרות שנים, יגלה ביום הדין כי אין לו כיסוי וכי למעשה פוליסת הביטוח שבידו אינה שווה את הנייר עליו היא כתובה . גם למבוטח הזכות להסתמך על כך כי אם המבטח אינו מבטל את פוליסת הביטוח או משנה את תנאיה במשך תקופה סבירה , שלא יוכל עוד לעשות כן ושיהיה מחויב על ידי תנאי הביטוח . התובע אישר בחקירתו הנגדית שסבל בעבר מעור יבש ומכפות ידיים מחוספסות וכי פנה לרופא על מנת לקבל משחה. אני מוכן לקבל את טענת התובע לפיה במועד החתימה על הצהרת הבריאות לא התייחס אל הבעיות בכפות ידיו כאל "מחלה" ומכאן שלא ראה מקום להצהיר על זאת בהצהרת הבריאות לצורך פוליסת הביטוח. מכל מקום, לא התרשמתי כי התובע בזמן שחתם על הצהרת הבריאות הוא ידע על קיום המחלה, ומכאן שאין לקבל את טענת הנתבעת 1 כי התובע הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, עת לא גילה לנתבעת 1 את קיומה של מחלת העור וכפועל יוצא מכך אף לדחות את הטענה כי במועד עריכת הסכם הביטוח עובדת היותו של התובע חולה במחלת עור היתה ידועה לו ולא היתה בגדר סיכון אלא בגדר וודאות. גם אם טעיתי במסקנתי זו, הרי שעל מנת שתקום לנתבעת הטענה בדבר שלילת התגמולים מהתובע, לא מספיק כאמור שיוכח עצם ההסתרה עצמה אלא שע"מ שהנתבעת תוכל להסתמך על תוצאות של אי גילוי מידע על ידי התובע עליה להוכיח כי העדר הגילוי נעשה "בכוונת מרמה" וכאמור שתי הנתבעות לא השכילו להוכיח כל כוונת מרמה מצד התובע. במאמר מוסגר אציין כי אין לקבל את טענת ב"כ התובע כי לתביעה זו רלבנטית רק החרגת מחלות העור. אלא בתביעות כגון דא יש לבדוק לא רק את הצהרת התובע לגבי המחלה הספציפית בגינה הוגשה התביעה אלא את המצב הבריאותי בכללותו של התובע ולבחון האם אי גילוי המחלות ו/או התאונות בהצעה יש בהן כהסתרות מכוונות המעידות על הפרת חובת הגילוי המוטלת על התובע אם לא. תקופת הזכאות לתגמולי ביטוח, ועל מי מוטלת חובת התשלום? מוסכם כי פוליסת הביטוח שהונפקה על ידי הנתבעת 2 (הדר חברה לביטוח) הייתה בתוקף ממועד 1.9.1998 ועד למועד בו נתבקש ביטולה בתאריך 25.12.02. ואילו פוליסת הביטוח שהונפקה על ידי הנתבעת 1 (כלל חברה לביטוח) הייתה בתוקף למן מועד 1.1.02. כאן המקום לציין כי מקובלת עלי טענת התובע לפיה אין לקבל את טענת הנתבעת 1 בדבר ביטול הפוליסה בהתאם למכתבה של הנתבעת 1 וזאת מאחר שהודעת הביטול נשלחה למבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. מקובלת עלי טענת התובע לפיה יש לקבוע כי מקרה הביטוח הוא השלב שבו היובש בכפות הידיים התפתח והגיע למצב כזה שבו נשללת מהתובע היכולת לעבוד במקצועו, שכן בשתי פוליסת הביטוח מקרה הביטוח הוגדר ככזה שכתוצאה ממחלה או עקב המחלה נשלל מהמבוטח בשיעור 75 % לפחות הכושר לעבוד בכל מקצוע או עיסוק שבו עסק ב- 5 השנים שקדמו למועד אותה מחלה או תאונה . אני מוכן להניח לטובת התובע כי יש לקבוע את מועד פיטוריו של התובע כמועד זכאותו של התובע לתגמולי הביטוח בניכוי תקופת ההמתנה של 3 חודשים. ואולם, אין לקבל את טענתו של התובע בדבר זכאותו לתגמולי ביטוח וזאת למועד בו חזר בפועל לעבודה 9/04 ולעניין זה דווקא הנטען על ידי הנתבעת 2 מתיישב יותר עם תנאי שתי פוליסות הביטוח שהונפקו. כך, בהתאם לחוות הדעת מטעם הצדדים (שצורפו ללא צורך בחקירת עורכיהן ) עולה תמונת המצב שלהלן : ד"ר עקיבא טרנטר קבע בחוות דעתו כי הסובלים מבעיית העור כדוגמת התובע, מתחלקים ל 3 קבוצות : בכשליש מהחולים יש העלמות של הפריחה והבעיה העורית חולפת. בכשליש מהחולים יש שיפור ניכר בפריחה . ובכשליש מהחולים הבעיה העורית נשארת בעינה. ומסקנתו של המומחה היא כי התובע שייך לקבוצה הראשונה בה חולפת הפריחה לאחר הפסקת העבודה עם האלרגנים. ואילו פרופ' מיכאל דוד קבעה בחוות דעתו: " ביולי 2002 הפסיק את עבודתו לפי המלצה של רופא תעסוקה. .. מאז שהפסיק לעבוד כחשמלאי רכב השתפר מצבו אולם עור הידיים נותר יבש, מחוספס ולעיתים מופיע גרד. ... אומנם חלה הטבה בתסמיני המחלה אולם נכותו נותרה בעינה". העולה מקביעת שני המומחים הוא כי, עם הפסקת עבודתו של התובע הבאה במגע עם שמנים חלה הטבה במצבו. מכאן ברור שלא הייתה מניעה המגבילה את התובע מלעבוד בעבודות בהן אין מגע עם השמנים הגורמים לתופעת האלרגיה, אפילו דוגמת העבודה בה הוא השתלב במועד 9/04 ולפיכך לא שוכנעתי לאשר לתובע את כל התקופה בה לא עבד . והתובע זכאי לכל היותר לפיצוי בעד התקופה שמיום פיטוריו ,שבה למעשה הופסק המגע עם השמנים ועד להחלמתו ,ואז הופסקה תופעת הפריחה. לעניין זה אפנה אל חקירתו הנגדית של התובע בה נשאל על ידי בא כוח הנתבעת 1 : ש. אתה מסכים איתי אמרו לך אתה לא יכול לעבוד עם שמנים, לא הייתה מבחינה רפאית ( צ.ל רפואית) לכל בעיה אחרת. ת.אמרו לי שאני לא יכול לעבוד במוסך, בגלל אלרגיה לשמנים. ש.זה נכון מצד שני באותו שלב לא הייתה לך שום בעיה לעבוד בשום עבודה שאין בה מגע עם שמנים. ת.לא. אבל לא במוסך. וכנשאל על ידי בא כוח הנתבעת 2 השיב התובע : ש.זה נכון שמהרגע שהפסקת לעבוד עם שמנים, חלה הטבה ואתה לא סובל מכל בעיה ביד. ת. זה נכון, אבל עכשיו יש לי עוד יובש ביד, כמו שהיה לי אז. ש.זה נכון שכתוב במסמכים הרפואיים זה לקח משהו כמו חודש חודשיים, עד שהיד חזרה לקדמותה. ת. אם כתוב במסמכים, אני לא יודע חודש חודשיים, אלא 4 חודשים 5 חודשים. המסקנה העולה מתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית הינה, כי מעבר ל 5 חודשים לכל היותר הוא יכל למעשה להשתלב בכל עבודה אחרת שאין בה מגע עם שמנים אפילו בעבודתו שהחל בה במועד 9/04, ואין הוא סובל עוד מאובדן כושר עבודה על פי תנאי הפוליסות, המזכה אותו בתמלוגי ביטוח . מכאן שבדין טוענת הנתבעת 2 כי התובע היה מצוי באובדן כושר עבודה לכל היותר למשך 5 חודשים. סיכומו של דבר, התובע הוכיח כי איבד את כושר עבודתו לכל היותר למשך 5 חודשים, ולפנים משורת הדין אכיר בתקופה זו מעבר לתקופת ההמתנה. מאחר ודחיתי את טענות הנתבעת 1 בדבר סילוק הפוליסה כדין וזאת מחמת ביטולה לאחר מקרה הביטוח, אני מקבל את התביעה כנגד שתי הנתבעות כל אחת בהתאם לפוליסה שהוצאה על ידה. סוף דבר טענות התובע מתקבלות במובן זה שאני מחייב את הנתבעות 1 ו - 2 כל אחת לשלם לתובע על פי הפוליסה שלה, את תגמולי הביטוח וזאת למשך 5 חודשים (מעבר לתקופת ההמתנה) בגובה 75 % משכרו הממוצע של התובע והכל בהתאם לתנאי הפוליסה, על הסכומים המתקבלים יש להוסיף הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח ועד יום התשלום בפועל. בתוספת הוצאות המשפט, כולל אגרה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מהסכום ומע"מ כדין על שכר הטרחה . לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה יש לפסוק לתובע ריבית מיוחדת כאמור בסעיף 28 א' לחוק. ניתנה היום כ"ג/אדר/תשס"ט 19/03/2009 בהעדר הצדדים. ע. ג'. חאג' יחיא, שופטאי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)פוליסהרפואהביטוח חייםחברת ביטוח