קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העברת זכויות ביטוח לאדם אחר: מהו הקשר בין בעלות של מבוטח ברכב מנועי לבין קיומו של כיסוי ביטוחי, או במילים אחרות: מתי זכאי מבטח לטעון, כי העברת הבעלות ברכב מפקיעה את הביטוח ? ובהקשר לכך - על אי גילוי עובדות מהותיות ועל חובת הגילוי היזום. בנושאים אלו דן פסק דין זה . רקע כללי התובע, בעל מוסך בכפר-סבא, היה במועדים הרלבנטיים לתביעה דנן, הבעלים והמחזיק של רכב , תוצר "פג'ו" מודל 206 שנת ייצור 2003 מ.ר. 3644050 (להלן: "הרכב") אותו רכש ביום 09/10/05 ממגרש של רכבים לאחר תאונות. אין חולק, כי הרכב היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסה לביטוח מקיף, אשר כלל בין היתר ביטוח מפני גניבה, לתקופה שמיום 06/12/05 ועד יום 31/10/06 (להלן: "הפוליסה"). ביום 02/03/06 בערב (יום שבת), נגנב הרכב מחניית ביתו של אחד מעובדיו של התובע, רועי לוי, ברחוב ברנדס 6 ברעננה, שם הוחנה על ידו למשך סוף השבוע. פנייתו של התובע לנתבעת בתביעה לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה ע"י הנתבעת במכתבה מיום 12/04/06, בו טענה להעדרו של כיסוי ביטוחי, משלוש סיבות שונות: מאחר והרכב נמכר ע"י התובע לרועי לוי עובר לאירוע הגניבה; מאחר והתובע לא גילה לה, טרם החתימה על חוזה הביטוח, כי המדובר ברכב לאחר תאונה קשה, שנמכר לו ללא "טסט" וללא מפתח ; מאחר והתובע לא המציא לה אישור בדבר תקינות מערכת המיגון של הרכב. משסירבה הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח לפי הפוליסה, הגיש התובע את התביעה דנן, בה עתר לחייב את הנתבעת בסך של 60,000 ₪, המהווה את שווי הרכב נכון ליום עריכת רשימת הביטוח (לאחר שהרכב תוקן ע"י התובע), בסך של 1,000 ₪ בגין הרדיו-דיסק שהיה מותקן לדברי התובע ברכב בעת הגניבה, וכן בסך של 20,000 ₪ בגין עגמת נפש. כמו כן, עתר התובע לחייב את הנתבעת ב"ריבית מיוחדת" כמשמעה בסעיף 28א. לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). בכתב הגנתה חזרה הנתבעת על הטענות שהועלו על ידה במכתבה לתובע מיום 12/04/06, וטענה להעדרו של כיסוי ביטוחי - הן בשל מכירת הרכב, הן בשל אי גילוי עובדות מהותיות (בנוגע למצבו של הרכב בעת רכישתו ע"י התובע), והן בשל העדרה של מערכת מיגון ברכב אשר לפי הפוליסה מהווה סייג לקיומו של כיסוי ביטוחי בעת אירוע של גניבה. במסגרת ראיותיה הגישה הנתבעת קלטת שמע, המתעדת את החקירה שנערכה לתובע ולרועי לוי ביום 14/03/06 ע"י חוקר מטעמה (נ/4), את תמליל ההקלטה (נ/3) ואת ההודעות שנגבו מהתובע ומרועי לוי ע"י החוקר במהלך אותה חקירה (נ/1-נ/2). 2. דיון והכרעה 2.1 המישור המשפטי: האם מכירת הרכב שוללת את הכיסוי הביטוחי ? בסיכומיו טען ב"כ התובע, כי אין למעשה כל צורך להכריע בשאלת הבעלות ברכב, שכן במשפט הישראלי לא התקבלה תורת האינטרס הביטוחי הרווחת במשפט האנגלו-אמריקאי, אשר דורשת קיומה של זיקת ביטוח קניינית או חוזית בין הנכס המבוטח לבין המבוטח. לדבריו, על-פי חוק חוזה הביטוח די בכך שהפגיעה בנכס הסבה למבוטח נזק כלשהו, אדם רשאי לבטח גם נכס שכלל לא נמצא בבעלותו, ועל כן אין כל נפקות בענייננו לשאלה, האם הרכב נמכר ע"י התובע לרועי לוי. ואולם, נראה כי ב"כ התובע, בכל הכבוד, לא דק פורתא בסוגיה זו: העובדה שתורת האינטרס הביטוחי נדחתה על ידי המחוקק הישראלי - אין פירושה שחובתו של מבטח בביטוח רכוש לשפות את המבוטח בגין נזק שאירע לרכוש - משתרעת אוטומטית על כל מקרה בו הנכס כבר לא בבעלותו של המבוטח. נהפוך הוא : "כללים שונים המעוגנים בחוק חוזה הביטוח מהווים מעין תחליף לתורת זו. כך, בתחום ביטוח הרכוש קובע החוק כי חובת השיפוי של מבטח חלה על נזק שנגרם למבוטח או למוטב .... "(י' אליאס, דיני ביטוח (תשס"ב-2002) כרך א' , עמ' 72). ואמנם, סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי : "חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב". סעיף 11 לחוק חוזה הביטוח קובע, כי : "(א) המבוטח הוא גם המוטב אם לא נקבע מוטב זולתו. (ב) ... כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו, ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר ; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח". ובהתאם לכך קובע סעיף 55 לחוק חוזה הביטוח, כי : בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". כלומר: חובת השיפוי של המבטח על פי חוק חוזה הביטוח, אינה מותנית, אמנם, באופייה של הזיקה הקניינית של המבוטח לנכס, אלא באופי הנזק שנגרם ובשווי הנקוב בפוליסה, והביטוח לא פסול רק משום שלמבוטח אין זכות קניינית בנכס. ואולם במה דברים אמורים ? במקרים בהם חוזה הביטוח עצמו מכיר בזכותו של מי שאינו המבוטח לתבוע מהמבטחת את קיום הפוליסה. זכותו של צד זר כזה מותנית בהיותו "מוטב לפי הפוליסה" (מצב השכיח בענף ביטוח החיים). קביעת המבוטח/המוטב נעשית , על פי רוב, בפוליסה עם כריתתה, ואולם כאמור לפי סעיף 11(ג) לחוק קביעה זו אפשרית גם לאחר מכן, "כל עוד לא קרה מקרה הביטוח". כך או כך, זהותו של המבוטח או של המוטב היא תוצר של הסכמה חוזית מפורשת בין המבטח לבין המבוטח, בטרם אירע מקרה הביטוח. במקרה דנן, הפוליסה נחתמה בין הנתבעת (כמבטחת) לבין התובע (כמבוטח) בעת שהתובע היה הבעלים של הרכב. משמע, כי התובע המבוטח הוא גם המוטב של הפוליסה, התובע לא הודיע לנתבעת על שינוי בזהות המבוטח או על קביעת מוטב אחר זולתו, ועל כן ברי כי הבעלות של התובע ברכב היא תנאי לקיומה של אחריות ביטוחית מצד הנתבעת. שאלה זו, בדבר הקשר ההכרחי בין הבעלות של המבוטח ברכב לבין קיומו של כיסוי ביטוחי עלתה בפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה בפרשת תערובות הצפון, שם נפסק: "השאלה האם הבעלות במשאית עברה לקונים אם לאו אינה שולית כלל וכלל. אם עברה הבעלות במשאית לידי הקונים, ונגנבה בעת שהייתה בבעלותם, כי אז פטורה המשיבה מלשלם תגמולי ביטוח למערערת. לעומת זאת, אם המסקנה היא כי הבעלות במשאית לא עברה מהמערערת לקונים, ונותרה בידי המערערת, כי אז זכאית המערערת לתגמולי הביטוח, בסכום שוויה של המשאית בעת גניבתה. בהערת אגב, שאינה דרושה להכרעתי אציין, כי יש להבחין בין תגמולי הביטוח המשולמים בגין נזקי גוף לבין תגמולי ביטוח המשולמים עבור נזקי רכוש. בשעתו נפסק, כי עם העברת הבעלות בכלי הרכב פוקעת פוליסת הביטוח, והבעלים החדש אינו זכאי לתגמולי ביטוח מכוחה, ((וראו: ע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(2) 17; ד"נ 10/65 נאור אפרת נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט(4) 48). בעקבות פסיקה זאת תוקנה פקודת ביטוח רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שעמדה אז בתוקף, וכיום, ככל שהדבר נוגע לתגמולי ביטוח המשולמים על פי ביטוח שיש חובה לעשותו על פי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970 מוסדר הדבר בסעיף 13 לפקודה זאת (וראו גם ע"א 372/77 פול אינשורנס נ' קנטי, פ"ד ל"ג(3) 38, בעמ' 48). מכל מקום, ככל שהדברים אמורים בתגמולי ביטוח לפי פוליסה לביטוח מקיף, עבור כלי רכב שנגנב, הנני סבור כי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981, לא שינה את המצב המשפטי, וההלכה שנקבעה בע"א 427/64 הנזכר לעיל, כוחה עדיין יפה. אעיר, כי דווקא העובדה, שבביטוח שחובה לעשותו על פי פקודת הביטוח קיים סעיף מיוחד, המונע ממבטח לטעון כי הוא פטור מלשלם תגמולי הביטוח בעקבות העברת הבעלות בכלי הרכב, מלמדת כי בסוגי ביטוח אחרים המצב המשפטי שונה, והמבטח זכאי לטעון כי העברת הבעלות בכלי הרכב מפקיעה את הביטוח" (ע"א (מחוזי-חיפה) 3102/04 תערובות הצפון בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, וערעור שכנגד, ). ואמנם, בשורה של פסקי דין נקבע, כי "לא ניתן להעביר פוליסת ביטוח משמו של מבוטח אחד לשם של מבוטח אחר, ללא הסכמת המבטחת וללא ידיעתה " (כב' השופט א' רקובר ת"א (שלום-פתח-תקוה) 2231/01 חצור נועם נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ("הפול") ואח', ). בע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 913/95 שאול שוחט ומשה ששון נ' אררט דובר במכונית שנמכרה ע"י המבוטח לצד ג', אך בטרם הספיק האחרון לרשום אותה על שמו במשרד הרישוי נגנבה המכונית. פוליסת הביטוח היתה על שמו של המוכר, ומשכך סירבה חברת הביטוח לשלם לו את תגמולי הביטוח. בית המשפט קיבל טענתה של חברת הביטוח וקבע כי: "חוזה הביטוח היה ונשאר חוזה אישי בין חברת הביטוח לבין המבוטח. ... השאלה היא עקרונית, אם יכול מבוטח להעביר את חוזה הביטוח, להבדיל מזכות הנובעת מהחוזה, בלי הסכמת חברת הביטוח. לדעתנו התשובה לכך היא שלילית בתכלית. חוק חוזה הביטוח לא בא לשנות את הדין ואת היסודות הדרושים מכריתת החוזה. יסודות אלה היו ונשארו במסגרת הצעה וקיבול בין צדדים ידועים ומסוימים, ואין המבוטח יכול לכפות על חברת הביטוח שהוא, המבוטח, יכרות עבורה חוזה ביטוח עם מאן דהוא בלי ידיעתה והסכמתה ... כבר לפני שנים נפסקה הלכה, כי עם מכירת המכונית (הרכוש המבוטח), פוקע חוזה הביטוח (והפוליסה שהוצאה על יסודו) וכל זכויות המבוטח לפיו.... לא מדובר כאן בהתחמקות חברת הביטוח...אלא באי-נכונות לגיטימית לשלם תגמולי ביטוח למי שלא היה מבוטח בחוזה ביטוח עם החברה, ואינו בבחינת מבוטח שלה..." (ע"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 913/95 שאול שוחט ומשה ששון נ' אררט חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם), צוטט בת"א 2231/01 , הנ"ל ). ההלכה היא , אם כן, כי: "זכויות ביטוח על פי פוליסות ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה. עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת. כמו כן נקבע, כי "סעיף ההרחבה" של הפוליסה, שלפיו הפוליסה מכסה גם מי שנוהג ברכב ברשות המבוטח, אינו מקנה לרוכש מעמד של "מבוטח", שכן אם נמכרה המכונית ופקע הביטוח, הולך גם "סעיף ההרחבה" אחרי הפוליסה. הלכה זו נשתרשה במשפטנו, עד שאין מערערים עליה עוד. ... שינוי זהותו של המבוטח, ללא הסכמת המבטח, שומט את בסיס ההתקשרות החוזית, שכן חוזה הביטוח מבוסס על אומדן סיכונים, ואישיותו, אופיו ואורח חייו של המבוטח, משפיעים על אומדן זה. מבטח שקושר את חוזה הביטוח מתבסס על פרטים אלה" (י' אליאס, שם, 66-65). (ראו בענין זה גם ע"א 427/64 נאור אפרת ואח' נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט (2) 17 (1965) ; ד"נ 10/65 נאור אפרת ואח' נ' סלים מריואת ואח', פ"ד י"ט (4), 48 (1965); ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימיטד ואח' נ' רפאל קנטי ואח', פ"ד ל"ג (3) 38 (1979); מ' יפרח, ר' חרל"פ, ששון - דיני ביטוח (מהדורה שניה) 211, 214). ובתֶלֶם הלכה ברורה ונהירה זו יש לילך גם בענייננו, ולהכריע תחילה בשאלת בעלותו של התובע ברכב שנגנב. 2.2 המישור העובדתי: האם נמכר הרכב ע"י התובע עובר לאירוע הגניבה ? בתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי מעולם לא מכר את הרכב לרועי לוי, וכי בכל המועדים הרלבנטיים לתביעה - הרכב נותר בבעלותו הבלעדית. לדבריו, במהלך החודשיים שקדמו לגניבת הרכב , היה הרכב בהחזקתו ובשימושו של רועי לוי, מכח הסכמה אליה הגיעו שניהם, על רקע חוב בסך של 35,000 ₪ שהוא היה חייב לרועי לוי. לפי הסכמה זו, הרכב - אשר שוויו הוערך על ידם בסך של 55,000 ש"ח - יימכר לרועי תמורת "מחיקת" חובו של התובע לרועי (בסך של 35,000 ש"ח), בתנאי שרועי ישלם לתובע את ההפרש בסך של 20,000 ש"ח. עוד הוסכם, כי הפרש זה ישולם ע"י רועי בעשרה תשלומים חודשיים של 2,000 ש"ח אשר ינוכו ע"י התובע משכרו של רועי. לדברי התובע "רועי התלבט האם להסכים להצעה זו ואמר שבשלב זה הוא עוד לא סגור על ההצעה, אבל הוא מסכים לקיזוז של כ-2,000 ₪ כל חודש ובסיום התשלום יחליט אם לקבל את הרכב או שיוחזר לו כל כספו" (ס' 13 לתצהירו). ואולם, עד לגניבת הרכב חלפו חודשיים בלבד, בהם הספיק התובע לקזז סכום של 4,000 ₪ בלבד משכרו של רועי. עוד טוען התובע, כי במהלך החודשיים שקדמו לגניבת הרכב, רועי השתמש ברכב ואף נהג להגיע עמו לעבודה במוסך ולחזור עמו לביתו שברעננה, אך "בפועל הרכב המשיך לשמש גם אותו בנסיעותיו לצרכיו האישיים, וגם אשתו נסעה על הרכב " (ס' 14 לתצהירו). הנתבעת מצדה טענה, כי במסגרת עסקת המכר הנ"ל, עברה הבעלות ברכב לרועי, כבר כחודשיים לפני שהרכב נגנב. את יהבה סומכת הנתבעת על העדות שמסרו התובע ורועי לוי בפני החוקר מטעמה, כפי שהיא מופיעה בתמליל של הקלטת החקירה ובהודעות שנגבו מהם ע"י החוקר. אכן, בהעדר הסכם מכר כתוב, הראיה היחידה לעסקת המכר שנעשתה בין התובע לבין רועי, מצויה בעדות שמסרו השניים בפני החוקר. בהודעתו של התובע העיד הלה : "רכב זה רכשתי לפני כחצי שנה בקירוב ממגרש למכירת רכבים לאחר תאונה ק.מ.ר. בעד הרכב שילמתי סך של 40,000 ₪. הרכב היה עם נזקי תאונה בחזית ונמכר לי כשהוא עם הנזקים ולא מתוקן. בהמשך אני תיקנתי את הרכב בכוחות עצמי. רכשתי חלפים בסך של 10,000 ₪. אציין כי הרכב בעת רכישתי היה ללא רישוי שנתי תקף, ולאחר התיקון עשה טסט שנתי בכפר סבא. אציין כי אני מכרתי את הרכב הזה לעובד שמועסק אצלי ששמו לוי רועי ...אני נשארתי חייב לו סכום כסף של כ-35,000 ₪ , על כן ביצעתי איתו עסקה של מכירת הרכב בסכום כולל של 55,000 ₪ כאשר מסרתי לו את הרכב והוא נשאר חייב לי סך של 20,000 ₪, שאותם הוא מחזיר לי בכך שהוא עובד אצלי במוסך ואני מנכה משכרו סך של 2,500 ₪. בפועל העסקה למכירת הרכב יצאה לפועל לפני כחודשיים בקירוב, ומאז למעשה אין מדובר ברכב שלי אלא של רועי..." (נ/1). בתמליל ההקלטה תועדה השיחה בין התובע לבין החוקר, כדלקמן: "התובע: הוא [רועי לוי-י.מ.] עובד אצלי היום [לא ברור]. אני משלם לו. מוריד לו מהמחיר של הרכב 2,500 ₪ כל חודש. החוקר: נגיד האוטו שווה 100,000 ₪ , כל חודש אתה מוריד לו 2,500 ₪ עד שהוא יגמור את החוב? התובע: אני חייב לו בעקרון 30,000 ₪, הייתי חייב לו לפני... הוא עבד חודשיים זה 2,500 ו-2,500 ... אז 65,000 כאילו עד עכשיו, עשינו את האוטו לפי 55. החוקר: אז הוא צריך לתת לך עוד כסף ? התובע: כן. החוקר: בסדר, אוקי, אז נתת לו את האוטו, לפני חודשיים זה היה אוטו שלו למעשה ? התובע: כן, איך שסיימנו [לתקן את הרכב -י.מ.] הוא התחיל לנסוע איתו... את התיקון עשינו פה והוא התחיל לנסוע עליו" (ע' 15 ש' 12-ע' 16 ש' 10). התובע: בחלקו, תראה אנחנו לא העברנו בעלות. אני השארתי לו את הביטוח על שמי... את הביטוח השארתי על השם שלי היות ולרועי לא היה כסף ... זה היה הטבה כזה …. תראה, חשבתי שאני אוכל למכור וזה, אז ראיתי שזה, אז מכרתי את זה לרועי, בקיצור" (ע '21 ש' 5- ע' 22 14) . באותו יום נחקר גם רועי לוי ע"י החוקר מטעם הנתבעת, ובהודעתו מסר : "ברצוני למסור עדות באשר לנסיבות גניבה של רכב ששייך לגבי אלעזרי ואשר היה בשימושי בחודשיים האחרונים... . חוץ ממני ומגבריאל לא נהג אף אחד ברכב הזה... בחודשיים האחרונים אני נהייתי הנהג הקבוע ברכב " (ע' 2 ש' 8-9). ובתמליל: "החוקר: חוץ ממך מישהו אחר נסע על האוטו הזה ? רועי: אף אחד... אני וגבי נסענו עליו "(ע' 6 ש' 4-7). נראה לי, כי העדויות הללו, בכל הכבוד, אינן יכולות לבסס את המסקנה לה טוענת הנתבעת , קרי- שהבעלות ברכב עברה טרם אירוע הגניבה לרועי. מאחר וכידוע, רישום הבעלות במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד, העובדה שהרכב נותר רשום על שמו של התובע - אינה מעלה ואינה מורידה לענין שאלת הבעלות ברכב, והשאלה האם הבעלות עברה לרועי - תיחתך בהתאם להוראת סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, אשר קובע, כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". במקרה דנן, מכירת הרכב ע"י התובע לרועי נעשתה על חשבון חוב בסך של 35,000 ₪ שהתובע היה חייב לרועי, אך הותנתה בכך שרועי ישלם לתובע את ההפרש בין מחירו של הרכב דאז (55,000 ₪) לבין סכום החוב (35,000 ₪), קרי- את הסכום של 20,000 ₪. הסיכום היה שתשלום הסכום הנ"ל ייעשה באמצעות ניכוי סכום חודשי קבוע של 2,500 ₪-2,000 ש"ח משכרו של רועי. ואולם, מתוך שמונת התשלומים שהיה על רועי לשלם לתובע באופן זה- הספיק הלה לבצע שני תשלומים בלבד (סה"כ 5,000 ₪) שכן אז נגנב הרכב. אמנם, במהלך החודשיים הנ"ל, החזקה ברכב היתה בידי רועי, ואולם גם התובע המשיך להשתמש ברכב, ואף הביטוח המקיף של הרכב נותר על שמו של התובע. המסקנה היא,אפוא, שהעסקה שנערכה בין התובע לבין רועי היא עסקת מכר בתשלומים, במסגרתה הותנה ביניהם, שהבעלות ברכב תעבור לידי רועי רק כאשר זה יסיים לשלם לתובע את הסכום של 20,000 ₪, המהווה את ההפרש שבין סכום החוב של התובע לרועי לבין מחירו המוסכם של הרכב . ודוק: שימור הבעלות ברכב בידיו של התובע כל עוד לא שולמה לו מלוא התמורה בגינו ע"י רועי - מובנת היא והגיונית, שכן "רבות הן העסקאות בהן המוכר אינו מעביר לקונה את הבעלות בממכר כל עוד לא קיבל את מלוא התמורה מהקונה" (כב' השופט י' כהן ע"א (מחוזי-חיפה) 3120/04, שם, פס' 11 ). גם העובדה, שמיד עם גניבת הרכב מיהר רועי לעדכן בכך את התובע - מלמדת, שאותה עת הרכב היה עדיין בבעלותו של התובע, שאם לא כן מה עניינו של התובע לכך ?! יש לזכור, שכל ענין המכירה של הרכב לרועי הועלה בפני החוקר מיוזמתם של התובע ושל רועי, בלי שהם נשאלו על כך, ותוך שהם חושפים בפניו כל פרט ופרט- מה שמלמד על העדר כוונה של הסתרה ו/או מרמה מצד התובע. העולה מן האמור הוא, שבעת אירוע הגניבה הרכב היה עדיין בבעלותו של התובע , ועל כן הפוליסה שנחתמה בין הנתבעת לבין התובע לא פקעה. יצוין, כי בסיכומיה טענה הנתבעת, כי התובע ורועי סירבו להיבדק בפוליגרף, למרות הסכמתם הראשונית לכך, וכי יש להסיק מסירובם זה מסקנות לחובתם. ואולם, בכל הכבוד, לא מצאתי כל בסיס לטענה זו. עיון בתמליל החקירה שהוגש ע"י הנתבעת כראיה מלמד, כי במהלך חקירתם של התובע ושל רועי הם נשאלו ע"י החוקר האם יסכימו להיבדק בפוליגרף, ושניהם השיבו, ללא כחל ושרק, כי הם מוכנים להיבדק (אם כי התובע הוסיף וציין כי למיטב ידיעתו פוליגרף לא קביל בבית משפט). למרות זאת, בהודעתו של התובע (אשר נכתבה על ידי החוקר לאחר החקירה בעל-פה של התובע והיוותה תמצות של החקירה) נכתב כי תשובתו של התובע לשאלה זו היתה: "אני אסרב לבצע בדיקה כזו". כאמור, מהתמליל שהנתבעת עצמה הגישה כראיה - עולה מסקנה הפוכה. מעבר לכך: רועי לוי אף הוחתם ע"י הנתבעת על הסכם בדיקה פוליגרף, בו הביע הסכמתו להיבדק בפוליגרף בכל שאלה הקשורה בתביעה דנן, אך מעדותו של רועי בביהמ"ש עולה, כי הנתבעת מעולם לא פנתה אליו בבקשה להיבדק בפוליגרף, למרות שגם היום אין לו, לטענתו, כל בעיה להיבדק בפוליגרף (ע' 16 ש' 17). התובע יש לציין, כלל לא נחקר ע"י ב"כ הנתבעת בענין הפוליגרף, עובדה אשר מדברת בעד עצמה. בנסיבות אלו ברי, כי אין כל משמעות לכך שהתובע ו/או רועי לא נבדקו בפוליגרף, תוצאה שהיא למעשה פרי התנהלותה של הנתבעת דווקא. 2.3 אי-גילוי עובדות מהותיות סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח , שכותרו "חובת גילוי" קובע: " הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן - ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה". הנתבעת טוענת, כאמור, כי בעת המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח התובע הסתיר ממנה, מתוך כוונת מרמה, את העובדה שמדובר ברכב לאחר תאונה קשה ללא טסט וללא מפתח, וכי הסתרה זו שוללת את זכותו לקבלת תגמולי הביטוח. הנתבעת הפנתה בסיכומיה לטופס "הצעת ביטוח" שמילא התובע ביום 08/11/05, בה נשאל הלה : "האם הרכב שוקם בעבר בעקבות תאונה שבה הנזק עלה על 50% מערך הרכב ?" שאלה עליה השיב התובע בשלילה (סעיף ט' שאלה מס' 4 להצעת הביטוח). ואולם, מסתבר כי המדובר בהצעת ביטוח הנוגעת לרכב אחר, שהיה בבעלותו של התובע לפני הרכב דנן (רכב תוצר "שברולט"), אשר בוטח ע"י הנתבעת בפוליסה לביטוח מקיף ביום 08/11/05 ונמכר על ידו עם רכישת הרכב נשוא פסק הדין דנן. לאחר שהתובע מכר את רכב ה"שברולט", הוא ביקש מסוכן הביטוח שלו (צבי פורת) לשנות את פרטי הפוליסה, כך שתתייחס לרכב ה"פג'ו " שרכש. ואמנם, ביום 06/12/05 ביקש סוכן הביטוח מהנתבעת "לבצע החלפת רכב לפוליסה מס' 520561652 על שם מינס אשריאלה לרכב פג'ו 206 חמש דלתות ... דגם.... מס' רכב...". כך, בלי שהתובע הוחתם על הצעת ביטוח חדשה הנוגעת לרכב הפג'ו - נכרת למעשה חוזה הביטוח בנוגע לרכב הפג'ו נשוא פסק דין זה. התובע העיד בענין זה: "ביקשתי מהסוכן שיעשה העברה של הביטוח מהשברולט לפג'ו. מכיוון שסוכן הביטוח הזה הוא סוכן כזה שמגיע אליך למקום ולא אתה הולך אליו, הוא ראה שהרכב, הוא ידע שהרכב נקנה ממגרש והוא מתוקן, סמכתי עליו שיעשה מה שצריך בסכומים וכל ההעברה הזאת מרכב לרכב, הרי יש תמיד שינויים, סמכתי עליו שיעשה את השינויים האלה..." (ע' 12 ש' 18-22). ש: האם לפני שעשית את חוזה הביטוח עם הנתבעת, נשאלת האם הרכב עבר תאונה קשה? ת: לא" (ע' 14 ש' 11-13). בנסיבות אלו, ברור כשמש, כי תשובתו של התובע לשאלה שהוצגה לו בהצעת הביטוח, בדבר תאונה קשה שעבר הרכב בעבר, ניתנה בנוגע לרכב השברולט, ולא בנוגע לרכב הפג'ו, שכלל לא היה בבעלותו של התובע אותה עת ! משלא טרח סוכן הביטוח להחתים את התובע על הצעת ביטוח חדשה הנוגעת לרכב הפג'ו - ממילא לא נדרש התובע להשיב על השאלה הספציפית הנ"ל בנוגע לרכב זה. ודוק: חובת הגילוי המוטלת על מבוטח בשלב הטרום חוזי, מכח סעיפים 6(א) ו-6(ב) לחוק חוזה הביטוח - איננה חובת גילוי יזומה, אלא חובת גילוי במענה לשאלות מפורשות שנשאל המבוטח ע"י המבטח לפני כריתת החוזה, במסגרתה נדרש המבוטח להשיב תשובות "כנות ומלאות" על שאלות אלו. מאחר והתובע לא נשאל מאומה בענין רכב הפג'ו - ברי, כי הוא לא הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו מכח סעיף 6(א) לחוק חוזה הביטוח. למעלה מן הצורך ייאמר, שגם בהנחה (הדחוקה), לפיה עם "המרת" הרכב המבוטח מ"שברולט" ל"פג'ו"- יש לראות את התשובות שהשיב התובע במסגרת הצעת הביטוח בענין רכב השברולט כתשובות המתייחסות לרכב הפג'ו- גם אז אין בתשובתו השלילית של התובע לשאלה הנ"ל משום הטעיה או הסתרה של מידע מהותי מהנתבעת. שכן, התובע נשאל אודות תאונה שבה הנזק שנגרם לרכב עלה על 50% מערך הרכב, בעוד שרכב הפג'ו דנן נרכש ע"י התובע (על פי עדותו, אשר לא נסתרה ע"י הנתבעת) בסכום של 40,000 ₪ ותוקן על ידו בסכום של 15,000 - 10,000 ₪ בלבד. משמע, כי אין המדובר בתאונה שהביאה לירידת ערך בשעור של 50%, ועל כן תשובתו השלילית של התובע היתה למעשה בגדר אמירת אמת. ומה בנוגע לחובת הגילוי היזום שהיתה מוטלת על התובע, בכל הנוגע לתאונה שעבר הרכב ? סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, קובע כי: "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה". על פי ההלכה הרווחת , סעיף 6(ג) לחוק "מדבר על חובת הגילוי הנוספת החלה על המבוטח, מעבר לחובתו לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות שהוא נשאל. חובה זו מטילה עליו שלא להעלים בכוונת מרמה כענין מהותי, אפילו לא נשאל על כך" (כב' השופט ת' אור ע"א 282/89 שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מו(2) 339, 357 (1992)). לאור זאת, ניתן לטעון, שהתובע חייב היה לגלות לנתבעת מיוזמתו, שרכב הפגו' נרכש על ידו ממגרש של מכוניות לאחר תאונה, ללא טסט וללא מפתח (ראו גם דעתו המנוגדת של המלומד שחר ולר בספרו "ביטוח-פירוש לדיני החוזים מיסודו של ג' טדסקי", לפיה יש לקבוע, בניגוד לעמדת הפסיקה, כי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אינו מטיל חובת גילוי יזום על המבוטח, אלא עוסק במקרה פרטי של מצג שווא, וזאת כדי לדרבן מבטחות להציג למבוטחיהן שאלות לפני כריתת החוזה - שם, עמ' 306). ולא היא. על מנת שהמבוטח ייחשב כמי שהפר את חובת הגילוי היזום צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: המבוטח הסתיר ענין מהותי מפני המבטח . המבוטח ידע שהענין אותו הסתיר הוא ענין מהותי. הסתרת הענין המהותי נעשתה ע"י המבוטח "בכוונת מרמה". בענייננו, גם אם נניח שהמידע בדבר התאונה שעבר הרכב הוא "ענין מהותי", דומני כי לא ניתן לומר שלתובע היתה ידיעה בפועל אודות מהותיות המידע הנ"ל, בייחוד לא בהתחשב בכך שהרכב תוקן ושופץ כליל ע"י התובע. כמו כן, לא ניתן לומר שההסתרה נעשתה ע"י התובע ב"כוונת מרמה", שכן "מצב נפשי של כוונת מרמה מחייב קיומם של שני מרכיבים: חזות התוצאה של הטעיית המבטח + חפץ בתוצאה זו. קיומה של כוונת מרמה דורש מודעות לתוצאה. מכאן, שמבוטח רשלן, גם אם ידע שמדובר בענין מהותי, לא ייחשב כמי שהפר את חובת הגילוי" (י' אליאס, שם, 182). הנטל להוכיח, כי הסתרת המידע נעשתה "בכוונת מרמה" מוטל על המבטח , ו"הרמת נטל זה , המחייבת הוכחתם של יסודות סובייקטיביים , היא קשה ביותר" (י' אליאס, שם, 183), שכן ביהמ"ש העליון יישם בענין זה את ההלכה המחמירה, לפיה רמת ההוכחה הנדרשת בענין זה היא גבוהה מזו הנדרשת במשפט אזרחי רגיל (ראו למשל: כב' השופט א' גולדברג ע"א 2427/90 קדם עוזי נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', ). טענת הנתבעת, כי התובע הוא "בעל מוסך אשר מבין ברכבים... ויודע שרכב אחרי תאונה זה לא כמו רכב רגיל על הכביש" (ס' 21 לסיכומיה) - אין די בה, בכל הכבוד, כדי להרים נטל מוגבר זה, ולבסס הסתרה "בכוונת מרמה" מצדו של התובע, בייחוד נוכח העובדה שהרכב תוקן על ידי התובע מיד לאחר שנרכש על ידו. סופם של דברים, המסקנה היא כי התובע לא הפר את חובות הגילוי המוטלות עליו מכח חוק חוזה הביטוח, לא את חובת הגילוי במענה לשאלות, ולא את חובת הגילוי היזום. 2.4 האם בעת אירוע הגניבה היו ברכב אמצעי מיגון תקינים ? אין חולק, כי ברשימת הפוליסה נכתב, כי "הביטוח לסיכוני גניבה ופריצה מותנה בקיומם התקין והפעלתם של אמצעי המיגון כמפורט לעיל: שולל תנועה מקורי- קיים משבת מנוע [אמבולייזר-י.מ.] המותקן ע"י היצרן (מיגון B1)" (עמ' 4 לרשימת הפוליסה, נספח ב' לכתב התביעה). הנתבעת טענה בסיכומיה, כי התובע לא המציא לה אישור בדבר קיומם של מיגונים ברכב, וגם לא הוכיח שהמיגונים - בהנחה שאלו קיימים ברכב - הופעלו בפועל עובר לאירוע הגניבה, ומשכך טוענת היא, יש לקבוע שלא התקיים התנאי המקדמי הנדרש בפוליסה לשם קיומו של כיסוי ביטוחי. לא זו אף זו, לשיטתה של הנתבעת, עצם טענתו של התובע, לפיה הרכב נרכש על ידו ללא טסט וללא מפתח- מהווה "הודאת בעל דין" מצד התובע, בדבר העדרם של אמצעי מיגון ברכב. האמנם ? בטופס "הצהרת בעלים על פרטי הרכב" שמולא ונחתם ע"י התובע ביום 14/03/06 ציין התובע, כי הרכב כולל מערכת אזעקה מקורית. רועי לוי העיד בפני החוקר, כי יום קודם לאירוע הגניבה (יום שישי) הוא החנה את הרכב בחניית ביתו ונעל את הרכב, באמצעות לחיצה על שלט של מערכת האזעקה, אשר מחובר למפתח ההתנעה. בדומה העיד גם התובע, כי ברכב היתה מותקנת מערכת אזעקה שהופעלה ע"י לחיצה על מפתח ההתנעה ברכב". בנסיבות אלו עולה, על פניו, שברכב היתה מופעלת מערכת אזעקה עובר לאירוע הגניבה, והנתבעת היא שהיתה צריכה לסתור עדויותיהם של התובע ושל רועי בענין זה, שהרי המבטח הוא שנושא בנטל להוכיח את טענתו לפיה הוא פטור מאחריות בשל סייג כלשהו מן הסייגים לאחריות שנכללו בפוליסה (מ' יפרח, ר' חרל"פ, שם, 240). התובע העיד במהלך חקירתו בבית המשפט, כי הנתבעת מעולם לא ביקשת ממנו, טרם החתימה על חוזה הביטוח, להמציא לה אישור על קיומו של מיגון ברכב , ועל כן לא ירדתי לסוף דעתה של הנתבעת המבקשת להיבנות מהעדרו של אישור כזה, בשעה שהנטל להוכיח בראיות פוזיטיביות כי בעת קרות מקרה הביטוח לא היה ברכב מיגון - מוטל כאמור על כתפיה. 2.5 תגמולי הביטוח: שוויו של הרכב בעת הגניבה בהסכם הרכישה של הרכב ע"י התובע ממגרש המכוניות ק.מ.ר ביום 09/10/05 נכתב, כי התובע שילם עבור הרכב סך של 40,000 ₪. התובע טוען, כי הוא תיקן את הרכב בעלות כוללת של 10,000 ₪ ואולם הוא לא המציא לביהמ"ש כל ראיה על כך (כגון קבלות בדבר רכישת חלפים, חוות דעת שמאית וכד') . לא זו אף זו: בכתב התביעה טען התובע, כי שווי הרכב בעת הגניבה היה 60,000 ₪, ואילו בהודעתו טען, כי שוויו של הרכב היה 55,000 ₪ (כפי שסוכם בינו לבין רועי לוי). בהעדר הוכחה בדבר עלות התיקונים שביצע התובע ברכב, יש להעמיד את שווי הרכב בעת הגניבה, לצורך קביעת תגמולי הביטוח המגיעים לתובע מכח הפוליסה, על סך של 40,000 ₪. אשר לעתירתו של התובע לחייב את הנתבעת בסך של 1000 ₪ בגין רדיו דיסק שהיה מותקן ברכב - התובע לא הוכיח, שברכב היה מותקן רדיו דיסק ולא הוכיח את שוויו של הרדיו-דיסק (אם אמנם היה מותקן ברכב), ועל כן אין הוא זכאי לכל פיצוי בנדון. בסעיף 9.ב. לכתב התביעה מונה התובע, בין יתר הנזקים שנגרמו לו : "אספקת רכב חלופי בגין הרכב שנגנב למשך שבעה ימים תוך ניכויים של שלושה ימי המתנה". בסעיף 17.ב. לתצהיר עדותו הראשית של התובע הוא הצהיר: "נזקקתי לרכב חלופי בגין הרכב שנגנב למשך שבעה ימים תוך ניכויים של שלושה ימי המתנה". ברשימת הפוליסה נכתב כי במקרה של גניבה יהא המבוטח יהא המבוטח זכאי ל"רכב חלופי (פרטי-ממוזג)" למשך "מקסימום 23 ימים" וכי "השירות יסופק תוך 24 שעות" (עמ' 4-5 לרשימת הפוליסה). מתוך הנחה, כי השירות הנ"ל לא סופק לתובע ע"י הנתבעת, אשר לא הכירה כלל בתביעתו לתשלום תגמולי הביטוח, ואולם התובע לא טען ולא הוכיח בתביעתו זו את שווי השירות הנ"ל שנמנע ממנו ואת גובה הנזק שנגרם לו בגין כך, אלא הסתפק בטענה הכללית והסתמית הנ"ל בלשון עבר ("נזקקתי..."). גם בסיכומיהם, יש לציין, לא התייחסו ב"כ בעלי הדין לענין זה כלל. על כן, לא ניתן לפצות את התובע בגין נזק מיוחד שכלל לא הוכח. בנסיבות אלו נדחית תביעתו בפריט זה, כבלתי מוכחת. 2.6 ריבית מיוחדת תנאי להטלת "ריבית מיוחדת" לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח הוא שהמבטח לא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב. במקרה דנן, סבורני כי האופן בו נעשתה עסקת המכר בין התובע לבין רועי יצר בסיס למחלוקת תמת לב, ולכן אין מקום, לדעתי, לחייב את הנתבעת בתשלום "ריבית מיוחדת". עגמת נפש סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971 מאפשר לבית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק לא ממוני בשעור שייראה לו בנסיבות הענין. ככלל, אין אפוא כל מניעה לפסוק למבוטח, במקרים המתאימים, פיצויים בגין נזק בלתי ממוני שנגרם לו בשל הפרת חוזה הביטוח ע"י המבטח (י' אליאס, שם, 390; ש' ולר, שם, 612). אמנם גם נזק בלתי ממוני, בדומה לנזק ממוני , טעון הוכחה , ואולם "בהקשר של סירוב שלא כדין לשלם תגמולי ביטוח נראה שנזק נפשי הוא צפוי או צריך להיחשב צפוי", שכן "כאשר מתרחש מקרה הביטוח ותשלום תגמולי הביטוח מעוכב שלא כדין, מסוכלת לחלוטין ציפייתו של המבוטח לשקט נפשי. תחת ליהנות מהעובדה שרכש ביטוח הוא נאלץ ליזום הליך משפטי, כדי לאלץ את המבטחת לשפותו" (ש' ולר, שם, 612). בשים לב לכל הנסיבות ולכך שמדובר במחלוקת תמת לב, נראה לי כי סכום של 2,000 ₪ יש בו משום פיצוי סביר וראוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע בגין העיכוב בתשלום תגמולי הביטוח. 3. סוף דבר 3.1 מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, כדלקמן: 40,000 ₪ תגמולי הביטוח לפי שווי הרכב בעת אירוע הגניבה , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קרות מקרה הביטוח (02/03/06) ועד לפרעון. 2,000 ₪ בגין עגמת נפש בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון. בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה, ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, כדלקמן: 1,220 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (06/09/06) ועד לפרעון. 1,059 ₪ אגרת משפט (מחצית שניה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (12/03/08) ועד לפרעון. 7,500 ₪ שכ"ט עו"ד בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון ובצירוף מע"מ כחוק. העברת זכויות