קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא העתקת תקציר תסריט הפרת זכויות יוצרים: עסקינן בתביעה שעילתה הפרת זכות יוצרים. על-פי כתבי הטענות, התובעת הינה תסריטאית והנתבעת הינה אמנית, שחקנית ויוצרת. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את זכות היוצרים שלה בתקציר של תסריט, סינופסיס, שכתבו התובעת והנתבעת במשותף. התביעה הוגשה במקור לקבלת סעד כספי בסך של 20,000 ₪ וכן לצו מניעה, אולם בהמשך ובהסכמת הצדדים התקבלה החלטה למחיקת הסעד של צו מניעה מכתב התביעה. להלן עיקרי הטענות העובדתיות בכתב התביעה: התובעת, שבשנת 1999 זכתה בפרס הראשון והשני בתחרות התסריטים של בית הספר לקולנוע "סם שפיגל", הוזמנה על-ידי הבמאי אבי נשר לכתוב עימו תסריט לסרט ארוך אשר נקרא לימים "סוף העולם שמאלה". במהלך כתיבת הסרט ועריכת התחקיר, פגשה התובעת את הנתבעת, שהינה שחקנית. הנתבעת אמרה לתובעת כי היא רוצה זה זמן רב שייכתב תסריט אשר בבסיסו הרעיון של מחזה שכתבה בשם "נעמי" - מחזה שאותו העלתה בתיאטרון כהצגת יחיד. בעקבות זאת הציעה התובעת לנתבעת כי תכתוב עבורה את התסריט ל"נעמי". בחודשים אוקטובר ונובמבר 2001 נפגשו התובעת והנתבעת בביתה של התובעת, ושם על גבי המחשב של התובעת, תוך עשיית שימוש במחזה, פיתחו השתיים יחד עלילה מקורית וחדשה, שונה באופן משמעותי ומהותי ביותר לעומת המחזה המקורי. התובעת והנתבעת יחד יצרו דמויות חדשות שלא הופיעו במחזה, יצקו תוכן לדמויות, שינו את העלילה לבלי היכר, ובסופו של התהליך כתבו את תקציר התסריט, שינו אותו שוב ושוב ושיפצו אותו עד שיהיה מוכן לבדיקת הקרן לקולנוע ישראלי (להלן: "הקרן"). סוכם בין התובעת לנתבעת כי התקציר ייוחס לשתיהן בהיותו יצירה משותפת שלהן, וכי יוגש לקרן בשם שתיהן כאשר שמותיהן ירשמו יחד בכל שימוש שייעשה בו. התובעת כתבה מספר מהדורות של התקציר ושלחה את הנוסח האחרון לנתבעת. בשיחות שהתקיימו בין התובעת לנתבעת לאחר מכן, אמרה הנתבעת כי אין לה זמן לטפל בתסריט של "נעמי". ואולם, בחודש מאי 2004 נודע לתובעת לפתע כי הנתבעת הגישה את התקציר לקרן עוד בחודש ספטמבר 2002, כשרק הנתבעת רשומה בו כתסריטאית, וכאשר הנתבעת מצהירה כי היא התסריטאית היחידה. התובעת פנתה אל הנתבעת ושאלה אותה אם אמנם נכון הדבר, וזו, לאחר התחמקויות והיסוסים אישרה בפניה כי אמנם הגישה לקרן את התקציר, אך טענה כי מה שהגישה אינו אותו תקציר שכתבו יחד, אלא משהו אחר שאותו כתבה לבדה. התובעת דרשה לקבל לידיה את התקציר שהוגש לקרן, ונדהמה לגלות שהנתבעת גזלה ממנה את זכותה להירשם ככותבת משותפת של התקציר, ועשתה שינויים מינוריים וחסרי חשיבות בנוסח המקורי של התקציר שכתבה יחד עם התובעת במשותף. להלן עיקרי הטענות העובדתיות בכתב ההגנה: בשנים 1982-1986 למדה הנתבעת, במקביל לעבודתה כעובדת סוציאלית, במגמה לאמנות ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, והשתתפה בפרויקט משחק בהנחיית פרופ' נולה צ'לטון. שיאו של הפרויקט הייתה הצגה שהרימה הקבוצה, שבה שיחקה הנתבעת בתפקיד בדואית. לצורך כך החלה הנתבעת במחקר אנתרופולוגי מקיף שכלל ביקורים חוזרים ונשנים בכפרים בדואים ושיחות עם בדואים, ובסופו התמקדה באישה הבדואית. לאחר סיום הפרויקט ובמשך שבע שנים המשיכה הנתבעת במחקר מקיף ומעמיק על אורח חייהן של הנשים הבדואיות, שלאחריו החלה בכתיבת מונודרמה על סמך החומר שאספה. לקראת סוף מלאכת הכתיבה הצטרף אליה מר יוני להב. בהמשך ובהתבסס על המחזה "נעמי", העלה הנתבעת הצגת יחיד בשם זה אשר משחקת בארץ ובעולם במשך שנים ארוכות, וזכתה לשבחים ולפרסים רבים. בשנת 2001 הכירה הנתבעת לראשונה את התובעת וסיפרה לה על רצונה וכוונתה לכתוב תסריט המבוסס על המחזה "נעמי". התובעת ביקשה לחבור אל הנתבעת בכתיבת התסריט והנתבעת קידמה בברכה את רצונה, ובלבד שתתרום מרעיונותיה ומחומרים משלה לכתיבה. בין השתיים הוחלט לנסות לבחון האם יעלה בידן לכתוב יחד רעיון לתסריט, אך בשום שלב לא התחייבה הנתבעת כלפי התובעת לכתיבת התסריט במשותף. במהלך חודש אוקטובר 2001 הגיעה הנתבעת לביתה של התובעת שלוש פעמים, וסיפרה לה בפרוטרוט על הרעיון שלה לתסריט, לרבות מבנה התקציר, העלילה, דמויות, מושגים וטקסים והתובעת הקלידה את שסופר לה על-ידי הנתבעת. בשלב זה סוכם כי התובעת תעביר לעיונה של הנתבעת את התקציר, בשילוב רעיונות מקוריים משלה, אולם למבוכתה של הנתבעת העבירה לה התובעת את התקציר כפי שהוא. הנתבעת יצרה קשר עם התובעת וציינה בפניה כי אין כל חידוש או רעיון מקורי משל התובעת בתקציר שנשלח אליה, למעט שינויים מינוריים אשר אין בהם כדי להוסיף. בנסיבות אלה הודיעה הנתבעת כי היא אינה רואה כל טעם לכתוב עם התובעת במשותף תסריט המבוסס על המחזה "נעמי". ב- 30 בספטמבר 2002 הגישה הנתבעת לקרן בקשה לקבלת תקציב לפיתוח תסריט המבוסס על המחזה "נעמי". תקציר התסריט אשר צורף לבקשה פותח על-ידי הנתבעת בלבד, כפי שסופר עוד מבראשית לתובעת, והשינויים המינוריים שהוצעו על-ידי התובעת לא נכללו בתקציר. הבקשה נדחתה על-ידי הקרן והתקציר נגרס. במהלך חודש אפריל 2004 נפגשו התובעת והנתבעת, ונדברו להיפגש ולדון שוב בנושא הגשת תקציר של תסריט המבוסס על המחזה "נעמי" לקרן. מספר שבועות לאחר מכן יצרה התובעת קשר טלפוני עם הנתבעת, וציינה כי נודע לה על הגשת תקציר לתסריט המבוסס על המחזה "נעמי" עוד בשנת 2002. התובעת ביקשה לקבל עותק של התקציר שהוגש, והנתבעת נענתה לבקשה, מתוך כוונה להראות לתובעת שלא נגרם לה כל עוול וכי העלילה, השמות והדמויות נלקחו מתוך המחזה "נעמי". במענה לכך קיבלה הנתבעת מכתב מב"כ התובעת, ובו נטען כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים של התובעת. בסמוך מאוד לאחר מכן הוגשה התביעה דנן, ועוד בטרם הומצאה התובענה לידי הנתבעת, פנתה התובעת לכלי התקשורת בעניין זה. התובעת ערכה תצהיר עדות ראשית שבו חזרה ביתר פירוט על הטענות בכתב התביעה, והעלתה בין היתר את הטענות העובדתיות הבאות: במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר 2001 נפגשו התובעת והנתבעת ארבע פעמים, לפגישות בנות חמש שעות כל אחת, ויצרו יחד סיפור חדש לחלוטין, תוך כדי דיונים ביניהן, העלאת רעיונות ובדינאמיקה של שיתוף. בתהליך זה בנו התובעת והנתבעת סיטואציות שונות וגיבשו את הרעיון של פיתוח העלילה. הנתבעת לא באה עם שום חומר מן המוכן, לא בראשה ולא בכתובים, למעט המחזה "נעמי" בגרסתו האנגלית. נעמי בתקציר הסרט היא דמות שונה לחלוטין במהותה ובסיפור חייה מהדמות שבמחזה, והיא אינה גיבורת התקציר אלא דמות משנה. לנתבעת היו רעיונות, אמנם, אך הדמויות הומצאו והרעיונות גובשו לכדי עלילה במשותף. התובעת אשר בניגוד לנתבעת הינה תסריטאית במקצועה, היא שנתנה את מבנה התסריט, את מילותיה ואת אופן הכתיבה המקצועי. התובעת יידעה את הנתבעת כי יש לה הבנה רבה בנושא הבדואי ותרבות האסלאם, שכן הינה בוגרת האוניברסיטה בחוג למזרח תיכון ואפריקה, ואף סיימה לימודים לתואר שני במזרחנות ולימודי אפריקה. במסגרת הלימודים אף למדה התובעת אצל אחד מגדולי המומחים בעולם לבדואים, פרופ' אלכסנדר ביילי. בתחילה טענה הנתבעת בפני התובעת כי הגישה לקרן תקציר שונה לחלוטין מזה שכתבו השתיים במשותף. רק בהמשך ולאחר הגשת התביעה שינתה הנתבעת את גרסתה, וטענה כי מה שהגישה לקרן אמנם דומה מאוד לתקציר שנכתב יחד עם התובעת, אך בעצם התקציר המקורי נכתב כך שהנתבעת הכתיבה לתובעת את כל מה שהיה בראשה. הנתבעת ערכה תצהיר עדות ראשית שבו חזרה על הטענות בכתב ההגנה וכן הצהירה, בין השאר, כי הרעיון לכתיבת תסריט המבוסס על המחזה "נעמי" הבשיל בקרבה זמן רב, עוד בטרם פגשה את התובעת. כמו-כן הצהירה הנתבעת כי שיתפה גם את בעלה ברעיונותיה אלה ובפיתוחם, התייעצה עימו, והוא גם זה שהדפיס בעבורה את התקציר אשר הוגש לקרן. בנוסף הוגש מטעם הנתבעת תצהיר עדות ראשית של בעלה, ד"ר ישי שובל. מר שובל הצהיר כי הוא נוהג דרך קבע להדפיס עבור הנתבעת את כל עבודותיה, ובין היתר הדפיס עבורה גם את התקציר של "נעמי" לשם הגשתו לקרן. על-פי תצהירו של מר שובל, השינויים שהוכנסו בתקציר למול המחזה נעשו בעקבות שיחות שהנתבעת ניהלה עימו, תוך התייעצות על רעיונות ופיתוחם, וזאת על רקע כוונתה ורצונה לכתוב תסריט שיתבסס על המחזה "נעמי" ולשחק בעצמה בסרט. כך, לדבריו של מר שובל, הפכה אחת הדמויות במחזה לעובדת הסוציאלית בתקציר - דמות אשר שאובה ומבוססת בין השאר על חוויותיה וניסיונה של הנתבעת עצמה כעובדת סוציאלית. מר שובל הצהיר כי לא ידוע לו על שביב של רעיון המופיע בתקציר שהדפיס עבור הנתבעת אשר אינו לקוח מהמחזה או מעברה, חוויותיה או ניסיונה של הנתבעת. בהמשך וברשות בית המשפט הוגש מטעם הנתבעת תצהיר עדות ראשית נוסף של מר דוד ליפקינד. מר ליפקינד הצהיר שהינו מנהל הפקות בקרן משנת 1996, ואישר כי ביום 30/9/02 הגישה הנתבעת לקרן בקשה לקבלת תקציב לפיתוח תסריט המבוסס על המחזה "נעמי", בצירוף תקציר. לדבריו, התקציר המוגש לקרן הינו במהותו רק הרעיון לתסריט נשוא הבקשה לפיתוח. מהתצהיר עולה כי בקשתה של הנתבעת נדחתה עוד בשלב המיון הראשוני, וביום 13/6/04 הומצא לה מכתב שעל-פיו התקציר של "נעמי" לא הומלץ לקבלת השקעה לפיתוחו, וכי הוא הועבר לגריסה. מר ליפקינד הצהיר כי למיטב ידיעתו, מאז ועד היום אין בקרן תקציר או תסריט בשם "נעמי" שהוגש על-ידי הנתבעת. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית התקבלה באופן חלקי בקשתה של התובעת להגיש ראיות נוספות, ונקבע כי תיזקף לה יתרת חובה במאזן ההוצאות אשר תבוא לידי ביטוי בסיומו של ההליך. באותה בקשה ביקשה התובעת להגיש בין היתר גם הקלטה של שיחה שהתקיימה לדבריה בינה לבין הנתבעת, אולם בפתח דיון ההוכחות הראשון חזרה בה מבקשתה זו. במהלך שתי ישיבות ההוכחות שהתקיימו בתיק נחקרו המצהירים, ובסוף הדיון נקבעו מועדים להגשת סיכומים בכתב. משלא הוגשו סיכומים מטעם התובעת במועד שנקבע לכך, ובעקבות בקשתה של ב"כ הנתבעת, ניתן פסק דין שלפיו התביעה נדחית. ב"כ התובעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין (בש"א 168834/06), ובית המשפט הורה לה, בשתי החלטות שונות, להמציא את הבקשה לתגובת ב"כ הנתבעת. הואיל ולא בוצעה ההמצאה כנדרש, נעתר בית המשפט לבקשת ב"כ הנתבעת למחוק את הבקשה לביטול פסק הדין. בקשה לביטול ההחלטה למחיקת בש"א 168834/06 הנ"ל (בש"א 151789/07) נדחתה. ב"כ התובעת הגישה בר"ע על פסק הדין ועל ההחלטות שהתקבלו לאחר מכן בתיק, ועל יסוד הסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול פסק הדין וההחלטות הנ"ל, אך זאת תוך חיוב התובעת בהוצאות, ללא קשר לתוצאות ההתדיינות, בסך 6,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. בעקבות ההחלטה הוגשו לתיק סיכומים בכתב. דיון בפנינו תביעה בגין הפרת זכות יוצרים אשר נעשתה על-פי כתב התביעה, עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). מכאן ועל-פי סעיפים 77, 78(ב) ו- 78(ג) לחוק החדש, חלים בענייננו הוראות הדין הקודם, דהיינו פקודת זכות יוצרים, 1924 בנוסחה לפני תיקון תשס"ח (להלן: "הפקודה") וחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"). השאלה הראשונה אשר יש להכריע בה בענייננו הינה האם תקציר של תסריט, סינופסיס, מהווה יצירה שחלים עליה דיני זכויות יוצרים. ברע"א 2687/92 דוד גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251, נקבע בפסקה 10 כדלקמן: "על פי סעיף 1 לחוק תהא זכות יוצרים מוקנית ביצירה. הסעיף איננו מייחס את הזכות ל"יצירה" באופן כללי, כי אם לארבעה סוגים של יצירות: ספרותיות, דרמטיות, אמנותיות ומוזיקליות. סעיף 35 לחוק ... אף הוא איננו מגדיר את המונח "יצירה" באופן כללי, אך נכללות בו הגדרות לקטגוריות היצירה השונות. גם קטגוריות אלה אינן מוגדרות באופן ממצה, כי אם על דרך רשימה של דוגמאות ספציפיות. המלה 'כוללת', הפותחת הגדרת כל קטגוריה, מצביעה על כך שמדובר ברשימה פתוחה, הניתנת להרחבה לאור שינויים עתידיים". בע"א 893/96 מפעל הפיס ו-2 אח' נ' THE ROY EXPORT ESTABLISHMENT פ"ד נד(1), 577, נקבע כי יצירה קולנועית הינה בגדר יצירה דרמטית המוגנת בזכויות יוצרים (ראו סעיף 3ב. לפקודה, סעיפים 1(2)(ד) ו- 35 לחוק, וכן הגדרת "יצירה דרמטית" בסעיף 35 לחוק ובסעיף 1 לחוק החדש), וזאת מבלי לגרוע מקיומן של זכויות יוצרים עצמאיות בכל אחת מיצירות המשנה שמהן מורכבת היצירה הקולנועית בכללותה (ראו פסקאות 9 ו- 10 לפסק הדין). ב"כ הנתבעת אינה חולקת על-כך שתסריט הינו יצירה מוגנת לפי דיני זכויות יוצרים. לעומת זאת, לטענתה, תקציר של סרט אינו אלא רעיון לתסריט בלבד, אשר ביטויו המוחשי יכול ויהא, אם בכלל, רק במוצר המוגמר שהוא התסריט. סעיף 7ב. לפקודה קובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, לא תהא קיימת זכות יוצרים בכל אחד מאלה: (1) רעיון; ... ואולם, על דרך הביטוי שלהם תהא קיימת זכות יוצרים". ב"כ הנתבעת נסמכה על דבריו של מר ליפקינד בתצהירו כי תקציר המוגש לקרן "הינו במהותו רק הרעיון לתסריט נשוא הבקשה" (סעיף 6 לתצהיר). כמו-כן העיד מר ליפקינד בחקירתו כי בשלב הגשת התקציר "אנחנו מדברים על פיתוח הזכויות, אין עדיין מוצר. מישהו עומד לפתח תסריט" (עמוד 16 לפרוטוקול בשורות 13-14). ואולם, אף אם מבחינתו של מר ליפקינד, תקציר המוגש לקרן איננו אלא רעיון לתסריט, יש לבחון על-פי הוראות הדין והפסיקה האם תקציר התסריט נשוא התביעה דנן הינו בגדר רעיון גרידא, או שמא מדובר באופן ביטוי הרעיון. בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק, פ"ד כד(1) 825, קבע כב' השופט כהן בעמוד 829: "זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטוי הרעיון או על ה"לבוש" שלו, כלשון הנשיא המלומד (קופינגר, סעיפים 112, 406 Donoghue v. Allied Newspapers, Ltd.; (1938) 1 Ch. 106, 110 [4]), אולם כפי שמציין המחבר המלומד ד"ר זליגסון בספרו על יסודות דיני זכות יוצרים (בע' 22) "כלל זה וסייג בצדו: צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה ... יכולים להוות יצירה, בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא בחומר מוחשי" (ראה גם בקופינגר, סעיף 485)". בע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פד"י מב(3) 759, 749 קבע כב' השופט לוין כי לדעתו אין לקבוע מראש מסמרות מתי מדובר ברעיון ומתי מדובר ביישומו והכל תלוי בנסיבות. בענייננו, הנני סבור כי תקציר התסריט, נספח ב' לכתב התביעה, מהווה לכל הפחות צירוף של רעיונות בעלילה אשר הובאה לידי ביטוי בכתב, ועל כן מדובר ביצירה שחלים עליה דיני זכות יוצרים. יודגש כי התקציר, כפי שהוצג בפני בית המשפט, איננו אסופה של רעיונות כלליים המנותקים זה מזה, אלא יש בו משום עלילה סדורה, רציפה, מפורטת ומגובשת שהועלתה על הכתב. לדידי, אף אם תקציר התסריט נכתב במטרה להגישו לקרן וליצור ממנו בסופו של דבר תסריט מלא, אין בכך כדי לגרוע מהיותו "יצירה" בפני עצמה, כמשמעותה בדיני זכות היוצרים. לשם השוואה, בע"א 8587/96 בר זאב נ' זלוף, , תק-מח 96(3) 3737 נקבע כי סדרת איורים הינם בגדר יצירה, וזאת על אף שדובר בשישה איורים בלבד אשר הוצגו על-ידי התובעת לנתבעת, עוד בטרם גובשו לידי ספר. איורים אלה היו למעשה הבסיס לספר שרצתה התובעת להוציא לאור, אשר היה כולל מן הסתם תוספות, פיתוחים ואולי אף שינויים אל מול האיורים המקוריים, ואף-על-פי-כן קבע בית המשפט כי האיורים הבודדים והראשוניים שיצרה התובעת והתיאור שצורף אליהם הינם בגדר יצירה ספרותית המוגנת בזכות יוצרים. לאור האמור לעיל, הנני קובע כי תקציר התסריט שנכתב בביתה של התובעת, נספח ב' לכתב התביעה, מהווה יצירה המוגנת בזכויות יוצרים. השאלה השנייה אשר טעונה בדיקה והכרעה הינה האם התקציר, נספח ב' לכתב התביעה, אכן נכתב על-ידי התובעת והנתבעת במשותף. בכתב התביעה (סעיף 3.4) נטען כי התובעת והנתבעת פיתחו יחד עלילה מקורית וחדשה, שונה באופן משמעותי ומהותי ביותר לעומת המחזה המקורי, יצרו דמויות שלא היו קיימות קודם לכן ויצקו להן תוכן, לצורך התסריט. לעומת זאת, בכתב ההגנה (סעיף 47) נטען כי הנתבעת סיפרה לתובעת את הרעיון שלה לתסריט לרבות מבנה התקציר, עלילה, דמויות, מושגים וטקסים, והתובעת הקלידה את שסופר לה על-ידי הנתבעת על המחשב בביתה. כמו-כן נטען כי התובעת אמורה הייתה לשלב בתקציר רעיונות מקוריים משלה, אך למבוכתה של הנתבעת, העבירה התובעת לידיה את התקציר כפי שסופר לה מלכתחילה (סעיף 48 לכתב ההגנה). סעיף 9(1) לפקודה קובע כדלקמן: "מופיע על היצירה בדרך המקובלת שמו של אדם כיוצר היצירה, חזקה היא, שאותו אדם הוא יוצר היצירה ובעל זכות היוצרים בה;" הוראה מקבילה לזו שבסעיף 9(1) הנ"ל מופיעה גם בסעיף 64(א) לחוק החדש. אין חולק כי שמה של התובעת מופיע על גבי תקציר התסריט אשר צורף לכתב התביעה כנספח ב', ולאחריו שמה של הנתבעת. מכאן שחלה בענייננו החזקה כי התובעת הייתה שותפה בכתיבת התקציר, ועל הנתבעת הנטל לסתור חזקה זו. כפי שעולה מהעדויות שבפני, ובניגוד לנטען בכתב ההגנה, הנתבעת היא שפנתה אל התובעת בעניין כתיבת תסריט המבוסס על המחזה "נעמי". הקשר בין השתיים נוצר באמצעות מר אבי נשר במהלך העבודה על הסרט "סוף העולם שמאלה", אשר התובעת הייתה שותפה לכתיבת התסריט שלו (ראו סעיפים 11 ו- 15 לתצהיר התובעת וכן עדותו של מר שובל, בעלה של הנתבעת בעמוד 45 לפרוטוקול, פסקה 5). מר ליפקינד הוא שהמליץ למר נשר לחבור אל התובעת לכתיבת התסריט, וזאת ככל הנראה בעקבות זכייתה של הנתבעת בשנת 1999 בפרסים הראשון והשני בתחרות התסריטים של בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל בירושלים (ראו סעיף 6 לתצהיר התובעת וכן עדותה של הנתבעת בעמוד 39 לפרוטוקול, פסקה 1). הנתבעת אף לא הכחישה כי קיבלה מהתובעת תסריט באורך מלא שכתבה (סעיף 8 לתצהיר התובעת). מכאן שהצעתה של הנתבעת לעבודה משותפת עם התובעת נעשתה על סמך ניסיונה וכישוריה של התובעת כתסריטאית. הנתבעת טענה בתצהירה כי הפגישות שקיימה עם התובעת נועדו לבחון את הרעיון של כתיבת תסריט במשותף, כאשר התנאי לצירוף התובעת לכתיבה היה שתתרום לתסריט רעיונות וחומרים מקוריים משלה (סעיף 33 לתצהיר). מנגד, לטענת התובעת, הפגישות נועדו מראש לשם כתיבת התקציר במשותף, ובסופן סוכם כי התקציר יוגש לקרן בשם התובעת והנתבעת גם יחד (סעיפים 16 ו- 22 לתצהיר). כך או כך, ועל רקע הנסיבות המתוארות לעיל, אין זה נראה סביר בעיני בית המשפט כי במהלך שלוש או ארבע פגישות משותפות בנות מספר שעות כל אחת, כל שעשתה התובעת הוא להקליד מילה במילה דברים שהוכתבו לה על-ידי הנתבעת. אילו אכן הייתה הנתבעת מגבשת קודם לכן את תקציר התסריט בעצמה, לרבות מבנה התסריט, העלילה, אפיוני הדמויות וכד', אזי לא היה כל טעם במספר פגישות משותפות וארוכות עם התובעת, ולא הייתה כל מניעה להעביר אליה את החומר בכתב על-מנת לבחון האם יש באפשרותה לתרום לכתיבה. יצוין כי במהלך הדיון טענה הנתבעת לראשונה: "הגעתי אל התובעת עם הרבה מאוד חומר - המחזה, תקציר, כתבות, הערות, גרף, שרטוט של הדמויות - לאן הן הולכות ובאות, הקלטות שלא השמעתי לה אותן אבל הן פה, כתבות. לשם כך הגעתי וישבתי ... "(סוף עמוד 37 לפרוטוקול). מעבר לכך שמדובר בגרסה כבושה, שלא באה לידי ביטוי בכתב ההגנה ובתצהיר העדות הראשית של הנתבעת, הרי שאותו חומר שעימו הגיעה לכאורה הנתבעת אל התובעת לא הוגש לתיק. לפיכך, ובהעדר ראיות לסתור זאת, מתרשם בית המשפט כי החומר הכתוב שעמו הגיעה הנתבעת לביתה של התובעת קשור בעיקרו למחזה, והיה למעשה חלק מחומר הגלם ששימש את התובעת והנתבעת בעת יצירת התקציר לתסריט. זאת ועוד, מעיון בתקציר התסריט, נספח ב' לכתב התביעה, התרשם בית המשפט כי הוא איננו מנוסח במילותיה של הנתבעת אלא כתוב בסגנון שונה - דבר המצביע לכאורה על מעורבות של אדם נוסף, ככל הנראה התובעת, בכתיבה. אמנם, אין חולק כי תקציר התסריט מבוסס על המחזה "נעמי", אשר נכתב על-ידי הנתבעת בשיתוף עם מר יוני להב והועלה כהצגת יחיד של הנתבעת במשך שנים רבות. ואולם, אין כל ספק כי קיים שוני ניכר בין תקציר התסריט לבין המחזה המקורי. ב"כ התובעת ערכה בסיכומיה השוואה מדוקדקת בין המחזה לבין התקציר ופירטה שורה ארוכה של הבדלים ביניהם. לא אתייחס לכל השינויים הקיימים, אך אזכיר כמה מהמרכזיים שבהם. המחזה הינו למעשה מונולוג של אישה בדואית בשם נעימה אשר מספרת את סיפור חייה תוך התייחסות לדמויות נוספות השזורות בו. לעומת זאת, נעימה שבתקציר הינה נערה בדואית, שהיא אמנם דמות מרכזית בתסריט, אך אינה הגיבורה הראשית שלו. נעימה שבמחזה ברחה לבית סבתה לאחר שאולצה על-ידי משפחתה להינשא ולאחר מכן לעבור מילת נשים, ובהמשך החלה ללמוד באוניברסיטה והקימה מוזיאון נייד של התרבות הבדואית. אל מול זאת, נעימה שבתקציר הינה תלמידת תיכון אשר מוברחת ממשפחתה על-ידי הגיבורה הראשית, נועה. בתקציר התסריט, נועה הינה עובדת סוציאלית נשואה עם שני ילדים בת 35, בעוד נועה שבמחזה הינה דמות משנה, סטודנטית שותפה לדירה של נעימה במעונות שיש לה חבר. המחזה כתוב מנקודת מבטה של נעימה המספרת על משפחתה, הנער שהתאהבה בו, נישואיה והמילה שעברה, בריחתה מהשבט, לימודיה באוניברסיטה והחלטה להקים מוזיאון נייד שבו היא למעשה מארחת את קהל המחזה. לעומת זאת, עלילת התקציר מתארת את קורותיה של נועה העובדת הסוציאלית אשר מחליטה להבריח את נעימה לביתה, בהמשך נכנעת ללחץ המופעל עליה ומשיבה את נעימה למשפחתה ולבסוף מתחרטת ומסייעת לה להציל את נפשה ולהינשא לסמיר. בנוסף לכך, התקציר כולל דמויות רבות נוספות ששונות במידה ניכרת מתיאורן במחזה או שאינן קיימות במחזה כלל. כאן המקום להדגיש כי לנוכח הראיות והעדויות שהובאו בפני בית המשפט, הנני מקבל את גרסתה של הנתבעת כי המחזה, כמו גם תקציר התסריט, לרבות חלק ניכר מהדמויות המופיעות בהם, נוצרו על בסיס מחקר מקיף שערכה הנתבעת אודות המגזר הבדואי, והנשים הבדואיות בפרט, וכן על רקע סיפור חייה וניסיונה המקצועי של הנתבעת עצמה כעובדת סוציאלית בעברה, ולאחר מכן כעיתונאית חוקרת ושחקנית. כמו-כן הנני מקבל את טענתה של הנתבעת כי הרעיון והמוטיב המרכזי הן במחזה והן בתקציר התסריט הינו ההשוואה וההקבלה שבין האישה הבדואית לבין האישה המערבית, וכי דמותה של נועה העובדת הסוציאלית שבתקציר התסריט מבוססת במידה לא מבוטלת על דמותה של הנתבעת עצמה. יחד עם זאת, ולאחר קריאת תקציר התסריט, נספח ב' לכתב התביעה, הנני סבור כי מדובר ביצירה עצמאית שיש בה משום ערך מוסף על החומרים שעליהם היא מתבססת, דהיינו המחזה "נעמי" וניסיונה האישי והמקצועי של הנתבעת (ראו לעניין זה קביעותיו של כב' השופט לוין בע"א 23/81 הרשקו הנ"ל בעמוד 749). התקציר הינו תוצר של סינתזה בין החומרים והרעיונות שמהם הוא מורכב, לכדי עלילה חדשה השונה מסך מרכיביה. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת נתניהו בע"א 360/83 סטרוסקי נ' ויטמן, פ"ד מ(3), 340, בפסקה 3 לפסק הדין: "... הלכה פסוקה היא באנגליה, כי היצירה צריכה להיות פרי מאמץ, כישרון והשקעה של המחבר, שיקנו לה אופי שונה משל החומרים שמהם עוצבה ... ומה מידתם של המאמץ, הכישרון ... וההשקעה הדרושים לכך? די לאלה במידה צנועה ביותר. פשטות היצירה בלבד לא תמנע הגנת זכות יוצרים, אלא אם היא קיצונית, כגון סתם קו ישר או עגול ... כדי לבחון אם היצירה ראויה להגנה יש לראותה בכללותה, כשלמות אחת. אם, למרות השימוש שעשה המחבר בנושא קיים, השקיע ביצירה די מאמץ וכישרון עצמאיים משלו, שמקורם בו, תהיה היצירה מוגנת ... כך המאמץ והכישרון הכרוכים בליקוט, בסידור ובעריכה של נושא קיים, יכולים להספיק". ראו לעניין זה גם דבריו של כב' השופט אליקים רובינשטיין, בע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק, פ"ד נט(4), 365, בפסקה 5(ה) לפסק הדין. מכאן שדי בכך שהתובעת סייעה בסידור ועריכה של חומרים ורעיונות שהציגה בפניה הנתבעת כדי לקבוע כי היצירה שנוצרה מוגנת בזכות יוצרים, לא כל שכן כאשר החומרים סודרו ונערכו לכדי עלילה חדשה שלא באה לידי ביטוי מוחשי קודם לכן. אשר על כן, הנני קובע כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה על-מנת לסתור החזקה הקבועה בסעיף 9(1) לפקודה, לפיה תקציר התסריט, נספח ב' לכתב התביעה, הינו יצירה משותפת שלה ושל התובעת, ושתיהן יחד בעלות זכות היוצרים בה. הסוגיה השלישית שיש להידרש אליה בענייננו הינה האם הופרה זכות היוצרים של התובעת, לרבות זכותה המוסרית שיצירתה תיקרא על שמה, כאשר הוגש לקרן בשם הנתבעת בלבד את התקציר, נספח ו' לכתב התביעה. סעיף 3(1) לחוק קובע לאמור: "רואין זכות יוצרים ביצירה כאילו הופר ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות היוצרים: ..." סעיף 1(2)(ד) לחוק קובע כי לגבי יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית, המונח "זכות יוצרים" כולל את זכות היחיד- "לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית, ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל". יש לזכור כי מדובר בחוק אשר נוסח בתקופת המנדט הבריטי לפני עשרות רבות של שנים, בהתאם לעולם המושגים והטכנולוגיה שהייתה קיימת באותה תקופה. נראה כי בימינו, במקרים שבהם ממשיך לחול הדין הקודם, אפשר לפרש את הסעיף כך שיחול גם על מסירת יצירה מוגנת בזכות יוצרים לצורך הפקת סרט קולנוע. יחד עם זאת, אינני נדרש להכריע בעניין זה שכן כפי שיפורט להלן, הנני סבור כי זכות היוצרים של התובעת הופרה בהעתקת היצירה והגשתה לקרן ללא ציון שמה של התובעת. סעיף 4א(1) לפקודה קובע כי "מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ומידה המקובלים". על-פי סעיף 4א(3) לפקודה פגיעה בזכות מוסרית היא עוולה אזרחית, וסעיף 4א(5) קובע כי בתביעה על הפרת זכות מוסרית זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה (אם כי בכתב התביעה דרשה התובעת פיצויים לפי סעיף 3א. לפקודה בלבד). סעיף (1)(2)(א) לחוק קובע כי "זכות יוצרים" כוללת גם את הזכות להעתיק את היצירה, כאשר בסעיף 35 לחוק נקבע כי העתקה מפירה הינה "כל העתק, לרבות חיקוי מטעה". בע"א 559/69 אלמגור נ' גודיק הנ"ל קבע כב' השופט כהן בעמוד 830 לפסק הדין לאמור: "כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים, על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים (substantial and material) מיצירת התובע, כשלעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו ... אין הכרח שההוכחה בדבר העתקת יצירת התובע תבוא על-ידי ראיות ישירות. ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירות התובע, כאשר לנתבע הייתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח שדמיון זה הוא פרי של מקרה או סיבה אחרת, מלבד העתקה. יש כאן חשיבות מיוחדת להצטברות של נקודות דמיון, כי הצטברות זו מרחיקה את האפשרות שהדמיון הוא תוצאה של איזה שהן סיבות, פרט להעתקה". בענייננו, אין חולק כי הייתה לנתבעת גישה לתקציר, אשר נכתב בביתה של התובעת, אך נשלח לאחר מכן אל הנתבעת (ראו סעיף 37 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת). מר שובל והנתבעת לא ציינו בתצהיריהם מתי הוקלד התקציר אשר הוגש לקרן, אך אין חולק כי הבקשה בצירוף התקציר הוגשו רק בסוף ספטמבר 2002, דהיינו כשנה לאחר הפגישות שהתקיימו בין התובעת לנתבעת אשר במהלכן נכתב התקציר המקורי. מכאן שלמעשה לא הוכחש ולא נסתר כי התקציר אשר הוגש לקרן נערך והוקלד לאחר שנכתב התקציר המקורי. בנוסף לכך, העלילה המתוארת בשתי היצירות דומה מאוד (מלבד חלקו האחרון של התקציר) וקטעים רבים אף מנוסחים בצורה דומה עד זהה, לעיתים תוך השמטות ושינויים קלים. להלן דוגמאות ספורות לשם המחשה: הנוסח בתקציר המקורי הנוסח בתקציר שהוגש לקרן נועה 35, עובדת סוציאלית, גרה בבית חדש ומטופח באזור צפון תל-אביב יחד עם בעלה ארז, איש זרועות הביטחון ושני ילדיהם הצעירים נועה כבת 35, עובדת סוציאלית, גרה בבית מטופח עם בעלה נדב, בעל משרד פרסום ושני ילדיהם. באחד הימים היא מתבקשת למורת רוחה לנסוע בדחיפות לאחד היישובים הבדואים כדי לבדוק דיווחים על התעללות בילד מפגר ... באחד הימים היא מתבקשת לנסוע בדחיפות ליישוב בדואי כדי לבדוק תלונה על התעללות בילד מפגר נועה מזועזעת עד עמקי נשמתה שטקס קמאי ואכזרי שכזה עדיין קיים בישראל במאה ה- 21 ... נועה מזועזעת מהמראה האכזרי ונדהמת לגלות כי טקס נורא זה עדיין מתבצע במאה ה- 21 בישראל. בתגובה דומה היא נתקלת בשיחתה עם האחראית עליה שמבהירה לה נחרצות כי אין זה מאחריות המשרד להתערב במנהגי התרבות הבדואית ושולחת אותה בחזרה אל העיירה, אל ראש המשפחה ... בתגובה דומה ובחוסר אמפתיה היא נתקלת בשיחה עם האחראית עליה שמבהירה לה נחרצות כי אין זה מאחריות המרד להתערב במנהגי התרבות הבדואית ושולחת אותה בחזרה אל לעיירה, אל ראש המשפחה ... בשיחותיה הרבות עם נשות השבט המופקדות על ביצוע הטקס והן התובעות אותו, תוהה נועה על קנקנן ומנסה בדרכים עקלקלות לשדל אותן ממנהג זה, אך הדלתות נטרקות בפני הזרה הבוחשת במנהג עתיק יומין וסודי זה, מנהג בו רואות הן את אחד מיסודות קיום חברתן. בשיחותיה של נועה עם נשות השבט, המופקדות על ביצוע הטקס, היא תוהה נועה על קנקנן ומנסה לשדל אותן ממנהג זה. הדלתות נטרקות בפני הזרה הבוחשת במנהג העתיק, מנהג בו רואות הן את אחד מיסודות קיום חברתן. במקביל לציר זה, עסוקים בקדחתנות הגברים הבדואים באיתורה של נעימה. במקביל לציר זה, עסוקים בקדחתנות הגברים הבדואים במציאת דרכים לנקות את החרפה ובאיתורה של נעימה. בשיחה הקשה המתפתחת בין השתיים, מאשימה נעימה את נועה בדיבורי סרק ובהפקרתה ... בשיחה הקשה המתפתחת בין השתיים, מאשימה נעימה את נועה בהפקרתה ובשילוחה אל הלא נודע ... אמנם התקציר שהוגש לקרן מנוסח ביתר פשטות, בסגנון שהוא יותר סיפורי מאשר תסריטאי, וזאת בשונה מהתקציר המקורי. בנוסף לכך, התקציר שהוגש לקרן אינו כולל תיאור מפורט של הדמויות, ואף העלילה מוצגת בו בקווים כלליים יותר, תוך שינוי והשמטה של חלקים מסוימים. יחד עם זאת, הדמויות המרכזיות, סדר האירועים והרצף העלילתי זהים כאמור בשני התקצירים. מן הראוי לחזור ולהדגיש כי הדמויות והמאורעות המתוארים בשני התקצירים מבוססים במידה רבה על המחזה "נעמי" ועל חייה האישיים והמקצועיים של הנתבעת. ואולם, וכפי שנקבע לעיל התקציר המקורי הינו בגדר יצירה עצמאית מבחינת המבנה, הרצף העלילתי, התיאורים, הניסוחים והדמויות, כאשר לא עלה בידי הנתבעת לסתור כי מדובר ביצירה משותפת שלה ושל התובעת. לפיכך, ולנוכח הדמיון הרב בין שני התקצירים, אין זה סביר כי התקציר שהוגש לקרן הוכן באופן עצמאי מבלי להסתמך כלל על התקציר המקורי אשר נכתב יחד עם התובעת. אשר על כן, הנני קובע כי התקציר שהוגש לקרן מהווה העתקה שלא כדין של התקציר שנכתב על-ידי התובעת והנתבעת במשותף, וכי בהגשת התקציר לקרן ללא ציון שמה של התובעת הפרה הנתבעת את זכותה המוסרית של התובעת. לבסוף אתייחס לסוגיית הפיצויים בעקבות ההפרה. בכתב התביעה נטען כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין ההפרה בסך של 20,000 ₪, וזאת מכוח סעיף 3א. לפקודה הקובע כדלקמן: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים ..." ואולם, בנסיבות העניין הנני סבור כי יש לחייב את התובעת בתשלום הפיצוי המינימאלי שהיה קבוע בחוק נכון למועד ההפרה, דהיינו סך של 10,000 ₪. בקביעת גובה הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון מספר שיקולים, שחלקם מעוגנים כיום בסעיף 56 לחוק החדש. ראשית, על פי הראיות והעדויות שבפני, התקציר שהוגש לקרן נפסל לצורך השקעה עוד בשלבי המיון הראשוניים ובעקבות זאת נגרס, כשמאז לא נעשה בו כל שימוש. לפיכך, נראה שלא צמח לנתבעת כל רווח מהשימוש הלא מורשה ביצירה, והנזק הממשי שנגרם לתובעת, אם בכלל, הינו מועט ביותר. בנוסף לכך, בית המשפט התרשם כי התקצירים אכן מבוססים במידה רבה על פרי עמלה של הנתבעת לאורך שנים רבות, לרבות המחקר המקיף שערכה על החברה הבדואית והנשים הבדואיות בפרט, הפרויקט שהעלתה במהלך לימודי המשחק שלה, המחזה "נעמי", חוויותיה האישיות וניסיונה המקצועי. לעומת זאת, הנתבעת הינה אמנם בעלת תואר בלימודי היסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, אך נראה אינה מתמחה באורחותיו ומנהגיו של המגזר הבדואית. מכל מקום, בית המשפט התרשם כי תרומתה של התובעת לכתיבת התקציר הייתה פחותה במידה ניכרת מזו של הנתבעת, והסתכמה בעיקרה בעריכה, הבנייה סידור וניסוח של החומרים והרעיונות בשיתוף עם הנתבעת לכדי עלילה מגובשת. בשולי הדברים יאמר כי לנוכח השיקולים דלעיל, אילו היו חלות בענייננו הוראות החוק החדש שבהן לא נקבע סכום פיצוי המינימאלי (סעיף 56(א) לחוק החדש), נראה כי בית משפט זה היה פוסק לזכות התובעת פיצוי נמוך עוד יותר מסך של 10,000 ₪. לאור האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה בחלקה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף לכך, בנסיבות העניין, ובהתחשב בין היתר בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי בלבד ונקבע כאמור כי תיזקף לתובעת יתרת חובה במאזן ההוצאות אשר תבוא לידי ביטוי בסיומו של ההליך, אינני מוצא לנכון לחייב צד זה או אחר בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד. יובהר כי אין בפסק דין זה כדי לגרוע מהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד אשר חייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד לנתבעת בסך של 6,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וזאת ללא קשר לתוצאות ההתדיינות. זכויות יוצרים (הפרת)