הפרת הבטחה שלטונית לקיבוץ

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הבטחה שלטונית לקיבוץ: השאלה שבחלוקת וההסכמה הדיונית שהושגה 1. התובע, קיבוץ צרעה, הקים בתחומו בשנת 2002 מפעל להשבת מי קולחין. מדובר במפעל המשדרג מי שפכים מטוהרים לרמה "שלישונית", קרי, הופך את המים לראויים להשקיית ירקות (להלן : "מתקן השדרוג" ו/או "המפעל"). השאלה העומדת במרכזו של פסק דין זה הינה האם על הנתבעת, המדינה, להשתתף בעלות מתקן שדרוג זה, אם מכוח חוזה מפורש נטען בין הצדדים; אם מכוח הבטחה שלטונית; אם מכוח כללי הסיוע שיפורטו להלן; אם מכוח אפליה פסולה; אם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 2. בתיק זה הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית וניסחו רשימת פלוגתאות ומוסכמות. התיק נקבע לשמיעת הוכחות, אולם הצדדים הודיעו כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה תוכרע שאלת החבות על פי התצהירים ורשימת הפלוגתאות והמוסכמות. ביום 22/10/08 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, אי לכך הוגשו סיכומים בכתב בשאלת החבות בלבד, ויש ליתן הכרעה על סמך החומר שבפניי. לאור העובדה כי בתיק זה נודעת חשיבות למושגים, פירטו הצדדים בפרק ה"מוסכמות" מספר מושגי יסוד שנזכרו על ידם במהלך ההליך, ולמען הסדר הטוב, אפרטם להלן. ההגדרות הצריכות לתביעה זו 3. מתקן טיהור שפכים (מט"ש) - בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב - 1962, מחויבת כל רשות מקומית להקים מתקן לטיהור מי שופכין. הרשות המקומית מחויבת להביא את מי השופכין לרמת איכות מסוימת הקבועה בחוק. לאחר תהליך המתבצע במט"ש, הופכים מי השופכין למי קולחין. מי הקולחין היוצאים מהמט"ש הינם ברמה שניונית. מפעל להשבת קולחין ("מפעל השבה") - מפעל זה קולט את מי הקולחין מן המט"ש, אוגר את מי הקולחין ומוליך אותם לשימוש חקלאי/עירוני/תעשייתי. מתקן לשדרוג קולחין ("מתקן שדרוג") - מתקן זה מקבל את מי הקולחין ברמה שניונית, ולאחר תהליכי סינון והכלרה משדרג את המים לרמה שלישונית, באופן ההופך אותם לראויים לשימוש חקלאי נרחב יותר (למשל - השקיית ירקות). המרה - המקים מפעל השבה, מתחייב (בשמו או בשם צרכני הקצה) להסכים לקבל הקצאת מי קולחין תחת הקצאת מים שפירים הנקובים ברישיונו. כללי הסיוע - מכוח סמכותם עפ"י סעיף 160 (ב) לחוק המים, תשי"ט - 1959, קבעו ביום 25/5/00 שר התשתיות הלאומיות ושר האוצר, את כללי הסיוע, אשר נועדו לסייע להקמת מפעלי ההשבה ומפעלים לטיוב בארות. כללי הסיוע צורפו כנספח א' לכתב התביעה. העובדות שאינן במחלוקת 4. התובע הקים מפעל השבה עוד בטרם הקים את מתקן השדרוג ובטרם נכנסו כללי הסיוע לתוקף; התובע לא בקש מימון מהנתבעת בגין הקמת מפעל ההשבה (מוסכמה מס' 8); התובע החל בתכנון מתקן השדרוג נשוא התביעה בשנת 2000; התובע החל בבניית מתקן השדרוג בחודש אוגוסט 2002 (מוסכמות 6-7); בניית מתקן השדרוג הסתיימה בשנת 2003, לטענת התובע בהשקעה של 1,222,039 ש"ח. 5. במהלך הזמן שחלף ממועד תכנון המפעל ועד להקמתו, נערכו מספר פניות מצד התובע לגורמים שונים בנתבעת. כך למשל, פנה נציג התובע ביום 2/6/02 לגב' יודוביץ, סמנכ"ל בכיר למימון והשקעות במשרד החקלאות בבקשה לקבלת עזרה כספית בהקמת המפעל. תשובת הגב' יודוביץ הייתה כי בקשת התובע אינה מועברת לבדיקה מקצועית בשל חוסר בתקציב פנוי (מסמך זה יכונה להלן : "מסמך יודוביץ"', צורף כנספח ב' לכתב התביעה); כך למשל פנה נציג התובע אל מר דוד ירוס, סגן נציב המים במשרד התשתיות הלאומיות בבקשת סיוע למפעל. תשובתו של ירוס הייתה שלילית, ובין השאר נאמר בה : "בשלב זה שדרוג מפעלי ומתקני ההשבה הוא באחריות ובמימון משרד החקלאות. ידי קצרה מלעזור" (מסמך זה יכונה להלן : "מסמך ירוס", צורף כנספח ג' לכתב התביעה). 6. ביום 19/6/02 אישרה נציבות המים לאגודת מי הרי-יהודה (להלן : "האגודה") מימון למפעל השבה ולמתקן שדרוג שהוקמו יחדיו עבור מושב צלפון. מתקן השדרוג שהקים התובע זהה לזה שהקימה האגודה פרט לגודלו של המתקן ומחירו (מוסכמות מס' 11-12 וכן נספח ד' לכתב התביעה). המתקן שזכה למימון הנתבעת יכונה להלן : "מתקן צלפון". 7. ביום 2/12/02 התקיימה פגישה במשרד החקלאות בה נכחו, בין היתר, מנכ"ל משרד החקלאות; מנהל רשות התכנון; עוזר שר החקלאות; נציגי נציבות המים; נציגי הקק"ל; נציגי מחוזות. בפגישה זו השתתף מר לזלי אושרי מטעם התובע, שאף נתן תצהיר מטעמו בהליך זה (להלן : "אושרי"). ישיבה זו זכתה לכותרת: "מעקב התקדמות פרוייקטים של השמת מי קולחין". בסיומה של הפגישה נערך פרוטוקול, אשר נרשם על ידי מר גמאל מדלג מהרשות לתכנון (להלן : "מדלג"). בפגישה נסקרו 31 פרוייקטים בתחום המים אשר עמדו אותה עת על הפרק. בטבלה המסכמת של הפגישה נרשם, בכל הנוגע לתובע, כדלקמן: עדכון מצב קיים חסמים הערות התוכנית הוגשה לפני שנה, הפרוייקט מוכן לשיפוט, טרם נשפט היעדר מימון לביצוע הפרוייקט סוכם שתוכנית מתקן השדרוג תקבל 60% מענק שהנציבות נותנת. עד סוף 2003 יסתיים מאגר ראשון. (ראה נספח ו' לכתב התביעה, הפרוטוקול והטבלה המלאים צורפו כנספח לתצהיר מדלג אשר הוגש מטעם הנתבעת). 8. לאחר הפגישה הנ"ל, אשר תכונה להלן "הפגישה מיום 2/12/02", והמכונה על ידי התובע בסיכומיו "הפגישה הגורלית", המשיך התובע בביצוע המתקן והשקיע סכומים נוספים בביצועו. עם השלמת הקמת המפעל, משתמש התובע לטענתו בכ - 300,000 קוב מי קולחין המשודרגים באמצעות המפעל, הבאים במקומם של 300,000 קוב מים שפירים. למרות כל בקשותיו החוזרות ונשנות של התובע, הנתבעת לא העניקה למפעל סיוע כלשהו (מוסכמה מס' 10). טענות התובע והעילות הכלולות בתביעה 9. לטענת התובע, כתוצאה מהקמת המפעל חוסך משק המים בישראל כ - 300,000 קוב מים שפירים, ולנוכח מצב המים בישראל, אין ספק כי מדובר בחסכון משמעותי בעל חשיבות ציבורית ממדרגה עליונה. עוד טוען התובע בעניין זה כי הקמת המפעל נעשתה ביוזמה משותפת של שני הצדדים ובעידודה המלא של הנתבעת, החל מראשית הפרויקט, עת ליווה משרד החקלאות את הפיילוט שנעשה, עובר בביקור שר החקלאות במפעל, בחודש יולי 2001, דרך ההתכתבות בין הצדדים ועד לפגישה מיום 2/12/02. . 10. התובע טוען כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב: החל במצג שיצרה הנתבעת בדבר עידוד התובע להקים את המפעל, דרך המכתבים והמסמכים שנזכרו לעיל, בהם לא נשללה התמיכה הכספית אלא נאמר שיש להמתין לתקציב פנוי; וכלה בפגישה מיום 2/12/02, או אז נאמרו הדברים באופן מפורש וכן ניתן להסכמה ביטוי בכתב, עת נכתב שתוכנית מתקן השדרוג תקבל 60% מענק שהנציבות נותנת. לטענת התובע מדובר ה"הצעה" וב"קיבול" שנעשה על ידי התובע, בעצם המשך הקמת המפעל והשקעת משאבים אדירים, תוך הסתמכות התובע על החוזה הנ"ל. 11. בנוסף ולחלופין טוען התובע כי אם אין עסקינן בהסכם ספציפי מפורש, אזי ברי כי מדובר בהבטחה שלטונית אשר ניתנה על ידי גורם בר סמכא. התובע שולל את טענות הנתבעת לפיהן ההבטחה הנטענת לא ניתנה על ידי גורם מוסמך - התובע טען שאין עליו להיכנס לנבכי סמכויות המדינה, מוסדותיה ונציגיה, ודי שהעניין עלה בפגישה שעסקה בנושא, נוהלה על ידי מנכ"ל משרד החקלאות, וסיכומה נכתב על גבי מכתב רשמי של מדינת ישראל, כדי לחייב את הנתבעת לכל דבר ועניין. לחלופין טוען התובע כי המשתתפים בפגישה פעלו ברשלנות כשלא הסבירו לתובע שההחלטות המתקבלות הינן חסרות תוקף מחייב, וגם מן הטעם הזה יש להורות על הסיוע המבוקש. 12. לחלופין טוען התובע כי עומדת לו עילת תביעה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט: לטענת התובע, הנתבעת "מתעשרת" על חשבונו היות וקיבלה לידיה חזרה 300,000 קוב מי שתייה שפירים ללא תמורה והיא משווקת אותם לצרכנים במחיר מלא. את היסוד של "שלא כדין" תולה התובע בסירוב הנתבעת לעמוד מאחורי התחייבותה המפורשת למתן הסיוע בגובה 60% מעלות הקמת המפעל. 13. עוד טוען התובע כי באפליה אסורה עסקינן: התובע טוען כי המפעל שבתחומו זהה למתקן צלפון, אשר זכה לסיוע בגובה 60% מעלות הקמתו, כולל מתקן השדרוג. התובע מזכיר את ההלכות האוסרות על רשות ציבורית לפעול בשרירות לב ומתוך מניעים פסולים. התובע טוען כי לא היה כל מקום להפלות בין המתקן המצוי בתחומיו למתקן הזהה שבתחומי מושב צלפון, ועל הרשות להחיל דין זהה על שני הישובים והמתקנים הללו. 14. לסיום טוען התובע שאין בפי הנתבעת הגנה של ממש: התובע מפנה לתצהירים שניתנו על ידי הנתבעת, האחד ערוך על ידי אריה בר-קול, מי ששימש באותה עת כמנהל אגף הסיוע וגביית היטלים בנציבות המים (להלן : "בר-קול"), והשני על ידי מדלג. התובע מציין כי בשני התצהירים הללו (סעיפים 13 ו-6, בהתאמה), אין הסבר לדברים שנכתבו במפורש בפרוטוקול הפגישה מיום 2/12/02 ומצהירים אלו לא זכרו מדוע נכתבו דברים אלו. לשיטת התובע, "שכחה" מהותית זו מדברת בעד עצמה ונועדה לחפות על מחדלי הנתבעת. מנימוקים אלו, כולם או מקצתם, טוען התובע כי יש לקבל את התביעה. טענות הנתבעת והתייחסותה לעילות התביעה 15. הנתבעת מכחישה את טענת התובע כאילו, כביכול, הקמת המפעל הייתה "יוזמה משותפת": לטענתה, התובע בחר להקים את מפעל ההשבה לפני שנים רבות, עוד בטרם נכנסו כללי הסיוע לתוקף, ומתוך מטרה להוזיל את העלויות בצריכת המים לצורך השקיית הירקות אותם בחר התובע לגדל. הנתבעת טוענת שהתובע גמר אומר בליבו להקים את מתקן השדרוג על חשבונו וממניעיו הוא, וללא הסתמכות על הסכם ו/או הבטחה שלטונית כלשהיא. ולראיה, התובע החל בבניית מתקן השדרוג עוד בחודש אוגוסט 2002, כארבעה חודשים לפני הפגישה מיום 2/12/02, ועד למועד בו היא התקיימה הוציא התובע מכיסו סכום של כ- 375,199 ₪. 16. הנתבעת שוללת את הטענה כי בין הצדדים השתכלל הסכם מחייב: לטענתה, אין מדובר בהצעה וקיבול, כי אם בביצוע שנעשה כאמור ביוזמת התובע, ובדיעבד מבקש הוא לקבל את כספי הסיוע שאין הוא זכאי להם. בעניין זה מציינת הנתבעת שכללי הסיוע אינם חלים על מתקן השדרוג, כי אם מתייחסים הם למפעל ההשבה, מפעל שלכל הדעות הוקם עוד בטרם נכנסו לתוקף כללי הסיוע. עוד מציינת הנתבעת בעניין זה כי התובע לא עמד בהליך המתחייב מאותם כללי סיוע, הליך המפורט בסעיף 18 לתצהיר בר-קול, וכי על פי אותם כללים לא ניתן לסייע למפעלים באופן רטרואקטיבי. 17. לגבי הטענה כי בהסכם מפורש עסקינן ו/או בהבטחה שלטונית מדובר - טוענת הנתבעת כי יש לדחות עילות אלו מכמה טעמים. ראשית טוענת הנתבעת כי על מנת שחוזה ישתכלל יש צורך בגמירות דעת ומסוימות. הנתבעת טוענת כי יש לקרוא את פרוטוקול הישיבה באופן מלא ואין להתייחס רק לעמודה האחרונה בטבלה, שם נזכרת כביכול ההבטחה לסיוע בגובה 60%. הנתבעת מפנה לשתי העמודות הקודמות בטבלה, שם נאמר במפורש שהפרויקט טרם נשפט ושהחסם הוא העדר תקציב. הנתבעת טוענת כי לא ניתן בהינף קולמוס להתגבר על שיפוטו של הפרויקט ותיקצובו, במיוחד שבפגישה האמורה לא השתתף ולו נציג אחד של אגף האוצר. עוד טוענת הנתבעת כי אותו סיכום פגישה חסר מועדי תשלום, גובה סכום מקסימלי, תנאי ביצוע, חתימת צדדים וכויצ"ב סממנים המעידים על גמירות דעת ומסוימות. 18. שנית טוענת הנתבעת שעל פי סעיף 2 לחוק יסוד: משק המדינה: "עסקאות בנכסי המדינה, רכישת זכויות וקבלת התחייבויות בשם המדינה יעשו בידי מי שהוסמך לכך בחוק או על פיו". במקרה הנדון, על מנת שהתחייבות תהא תקפה היה צורך בחתימת חשב המשרד ונציב המים, ומשאלה אינן בנמצא, כדוגמת ההתחייבות שניתנה לאגודה, אין מדובר בהתחייבות תקפה ו/או בהבטחה שלטונית ברת אכיפה. בעניין זה טוענת הנתבעת שתורת הסמכות הנחזית אינה חלה על המדינה ומצטטת בסיכומיה הלכות הקובעות שלא ניתן לעקוף את כללי ההבטחה המינהלית על ידי שימוש בתורת ההשתק (סעיף 25 לסיכומי הנתבעת). לחלופין טוענת הנתבעת כי אם בית המשפט יגיע למסקנה כי בהבטחה שלטונית מדובר, מתקיימות נסיבות המצדיקות השתחררות מהבטחה זו. לסיכום פרק זה טוענת הנתבעת שהחוזה ו/או ההבטחה אינם מפורשים כלל ועיקר; להבטחה זו, אם וככל שניתנה, אין תוקף מחייב היות ולא ניתנה על ידי הגורם המוסמך; מקבל ההבטחה כלל לא הסתמך עליה, היות וההחלטה להקים את מפעל השדרוג וההוצאות שהוצאו להקמתו נעשו עוד בטרם ניתנה אותה הבטחה, כביכול. 19. לעניין טענת האפליה טוענת הנתבעת שמושב צלפון הקים מפעל השבה, ועמד בכל ההליך הנזכר לצורך קבלת סיוע, בהתאם לכללי הסיוע. אמנם, במסגרת הקמת מפעל ההשבה הקים מושב צלפון גם מתקן שדרוג, אולם המענק שניתן בגובה 60% מעלות ההקמה לא חרג מתקרת הסיוע שקיבלה האגודה על פי כללי הסיוע. הנתבעת טוענת כי במקרה מושב צלפון האגודה זכתה בכתב התחייבות לסיוע מהמדינה החתום על ידי נציב המים וחשב משק המים, וזה בדיוק "ההסכם" ו/או "ההבטחה השלטונית", שלא ניתנה בידי התובע. לחלופין טוענת הנתבעת שגם אם קיימת אפליה כלשהי, אין הדבר מצדיק מתן הסיוע לתובע בניגוד לדין, אלא לכל היותר יש להורות על השבת הסיוע שניתן לאגודה. 20. באשר לעילת עשיית עושר ולא במשפט, מפנה הנתבעת לסעיף 1 לחוק המים, תשי"ט - 1959 הקובע כי "מקורות המים שבמדינה הם קניין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה לפיתוח הארץ". הנתבעת טוענת בעניין זה כי הן המים השפירים והן המים הקולחין הם קניין הציבור, ואין מדובר ברכוש של התובע. הנתבעת מציינת ש"בתמורה" להקצאת המים השפירים ש"החזיר" התובע, קיבל התובע הקצאת מי קולחין עליהם הוא משלם סכום נמוך בהרבה. הנתבעת טוענת שהתובע, משיקוליו הוא, מבחירתו הוא לגדל ירקות, ומתוך רצונו להוזיל עלויות, העדיף לוותר על הקצאת מים שפירים ולקבל תמורתם מי קולחין. מסכמת הנתבעת וטוענת שגם אם אכן בעקבות הקמת המפעל יצא משק המים נשכר, אין הדבר מצדיק את חיוב הנתבעת בסיוע לפרויקט אשר אינו עומד בכללים ומבלי שזה אושר מראש ופוקח על ידי כל הגורמים הרלוונטים. הפלוגתאות הדורשות הכרעה 21. ואלו הן הפלוגתאות אשר נוסחו על ידי הצדדים והדורשות הכרעת בית משפט זה: האם זכאי התובע לקבלת מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים מכוח כללי הסיוע?; האם זכאי התובע לקבל מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים מכוח הסכם (כמשמעותו בחוק החוזים חלק כללי) אשר נכרת בין הצדדים?; האם זכאי התובע לקבלת מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים, מכוח סיכום הדיון שנתקיים ביום 2/12/02, לרבות מכוח הבטחה מינהלית?; האם הופלה התובע לרעה, בהתחשב בכך שהנתבעת השתתפה במימון מתקן השדרוג שהקימה אגודת מי הרי יהודה? אם התשובה לפלוגתא זו חיובית - האם יש ב'אפליה' זו בכדי להצדיק מתן המימון גם לתובע? האם זכאי התובע למימון מתקן השדרוג מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? להלן התייחסותי לכל אחת ואחת מהפלוגתאות לעיל. האם זכאי התובע לקבלת מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים מכוח כללי הסיוע? 22. למעשה, נראה כי התובע זנח טענתו זו בסיכומיו ולא שב על דרישתו קבלת סיוע מכוח כללי הסיוע. על פניו, אכן אין מקום לדרוש מימון או החזר כספי למתקן השדרוג מכוח כללים אלו: בראש ובראשונה, מדובר בסיוע למפעלי השבה ולא למתקני שדרוג; כללים אלו, אשר צורפו כנספח א' לכתב התביעה, כוללים שורה של הליכים פרוצדוראליים בהם על המבקש סיוע לעמוד, ראה למשל את שלושת השלבים הנזכרים בסעיף ג' לכללים, תחת הכותרת "תהליך האישור של הקצאת המענקים"; ראה את הפיקוח והליווי לפרויקט הנזכרים בסעיף ב' לכללים, תחת הכותרת "מתכונת הסיוע", שאין ספק כי לא התקיימו במקרה הנדון; לא למיותר לציין כי כללים אלו פורסמו ביום 25/5/00 ומתייחסים למפעלים שיאושרו עד ליום 1/1/01. במקרה שלפנינו, ישנה הסכמה כאמור כי מפעל ההשבה הוקם עוד לפני מתקן השדרוג, וממענה לשאלון, עליו ענה אושרי, עולה כי מתקן ההשבה הוא בבעלות עיריית בית שמש ואין בבעלות התובע מתקן להשבת מי קולחין (ראה תשובות 4 ו-7 לשאלון, צורף כנספח 14 לסיכומי הנתבעת). מכל הנימוקים הללו, סבורני כי התובע אינו זכאי למימון ו/או החזר כספי בהתאם לכללי הסיוע. האם זכאי התובע לקבל מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים מכוח הסכם (כמשמעותו בחוק החוזים חלק כללי) אשר נכרת בין הצדדים? 23. סעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 קובע כי חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול; אבני היסוד של כל חוזה הם גמירות דעת ומסוימות; יש ללמוד על גמירות הדעת מתוך החוזה גופו; מתוך הנסיבות אשר אפפו את כריתתו; מתוך התנהגות הצדדים לפני ואחרי חתימת אותו חוזה נטען; מתוך חוזים דומים שנעשו בין הצדדים או גורמים אחרים. 24. במקרה הנדון, אין בפנינו חוזה חתום על ידי הצדדים. התובע מבקש ללמוד על קיומו של חוזה מתוך המגעים שהתנהלו בין הצדדים עוד בטרם הקמת המפעל; מתוך התכתובת שבין הצדדים; מתוך מסמך הפגישה מיום 2/12/02. סבורני כי אין בראיות אלו כדי לבסס קיומו של הסכם ספציפי בין הצדדים. 25. מניתוח התכתובות עולה כי ישנה אמנם מעורבות של גורמים שונים בפרויקט (ביקור שר החקלאות, סעיף 11 לתצהיר אושרי); פניית אושרי ליודוביץ'; מסמך יודוביץ; מסמך ירוס (נספחים 4 ו-5 לסיכומי הנתבעת); פניית אושרי לירוס ביום 4/4/02 (נספח 12 לסיכומי הנתבעת); פניית אושרי לשמעון טל מיום 22/6/03 (נספח 13 לסיכומי הנתבעת) - כל אלה מלמדים על מעורבות גורמים שונים בנתבעת בפרוייקט, אולם אף לא מאחד מהם עולה התחייבות מפורשת להכרה בפרויקט והסכמה לממנו. לא זו אף זו, עובדה זו ידועה גם לאושרי, ועל כך ניתן ללמוד ממילותיו הוא: "מובן לנו שאישור התוכנית לא מהווה התחייבות כספית…" (ראה המכתב מיום 2/6/02). המסמך היחיד ממנו עשויה להתפרש הסכמה למימון התוכנית הוא המסמך מיום 2/12/02, ועליו אעמוד להלן. 26. סבורני כי אין במסמך מיום 2/12/02 כדי להוות הסכם מחייב בין הצדדים. כזכור, בפגישה זו נדונו 31 פרוייקטים שונים. ההתייחסות לתובע צומצמה למספר מילים בטבלה שנזכרה בסעיף 8 לעיל. התובע מבקש לייחס משמעות רבה לאמור בעמודה האחרונה לטבלה, אולם צודקת הנתבעת כי יש לקרוא את המלל במלואו, במיוחד אם הטענה היא שבחוזה עסיקנן - בחוזה יש חשיבות רבה ללשונו; יש לקרוא אותו ככל האפשר באופן המעניק משמעות וקיום למילים כולן; יש ליתן לאמור בו פרשנות הגיונית. לפיכך, אמנם נרשם כי התוכנית תזכה למענק של 60%, אולם באותה נשימה נרשם שהפרוייקט טרם נשפט ושהחסם הוא העדר מימון לביצוע הפרוייקט. האם באותה הכרה נטענת למתן מענק, ויתרה הנתבעת על כל ההליכים הנדרשים לשיפוטו של הפרוייקט? האם באותה פגישה נמצא התקציב הנדרש, כל זאת שפגישה אין נציגות למי מאנשי האוצר? דומני כי התשובה ברורה. 27. אכן, המילים הכלולות בעמודת ההערות בטבלה סתומות הן: הן בר-קול בתצהירו והן מדלג בתצהירו לא יכלו לתת הסבר מדוע נרשמו (ראה סעיפים 13 ו - 6 לתצהיריהם, בהתאמה); אולם יצוין שהתובע ויתר על חקירת עדים אלו; אושרי מצידו הסתפק בתצהירו בציטוט והפניה למסמך סיכום הפגישה, ולא הוסיף כל מידע בנוגע לרקע לכתיבת סיכום זה (סעיף 21 לתצהירו). שתיקתו בנקודה זו מלמדת על אחת משתיים: או שאינו זוכר, כבר-קול ומדלג, מדוע נרשמו דברים אלו; או שלא עלה דבר מפורש וקונקרטי התומך באמור בסיכום, שאחרת מן הסתם היה אושרי טורח לציין זאת בתצהירו. לא זו אף זו, ממכתבו המאוחר יותר של אושרי, מיום 22/6/03, ניתן ללמוד שאף הוא לא ראה בסיכום הפגישה כחוזה מוגמר לכל דבר ועניין, ולראיה ציין כי לאחר הפגישה היה על התובע להגיש תוכניות, ואלו טרם נשפטו. באותו מכתב מבקש אושרי לראות בתובע "מקרה חריג" וככזה לאשרו, והאישור אינו מתבקש על רקע חוזה מפורש נטען. 28. בנוסף, שוכנעתי כי הנתבעת אינה נוהגת להתקשר בחוזים בעל -פה במקרים דומים, וסיכומי הפגישה אינם מהווים חוזים: כשנכרת חוזה מחייב, נעשה הוא בדרך מסוימת ומיוחדת, ראה ההתחייבות החשבית שניתנה לאגודה ביום 19/6/02, צורף כנספח ד' לכתב התביעה. כאמור, אחד הכלים הפרשניים לבדוק קיומו של חוזה הוא לבחון כיצד נכרתים חוזים אחרים בין הצדדים ו/או עם גופים אחרים. ההתחייבות החשבית מלמדת אותנו כיצד נערכות בפועל התקשרויות הנוגעות לסיוע ממשלתי בנוגע למפעלי השבה, וכזו אינה בנמצא בכל הנוגע לתובע. 29. ולסיום פרק זה שוב יש להזכיר כי התובע החל להקים את מתקן השדרוג עוד בטרם נכנסו כללי הסיוע לתוקף ובטרם נערכה הפגישה מיום 2/12/02. כיצד מתיישבות עובדות אלו עם הטענה של הצעה וקיבול? האם החל התובע בביצועו של החוזה בטרם שלב ההצעה והקיבול? וכיצד יכולה להיות הסתמכות על דבר שטרם בא לעולם? לאור כל האמור לעיל מסקנתי היא כי לא נכרת חוזה מחייב בין התובע לבין הנתבעת באשר להענקת סיוע למפעל. האם זכאי התובע לקבלת מימון או החזר כספי למתקן השדרוג שהקים, מכוח סיכום הדיון שנתקיים ביום 2/12/02, לרבות מכוח הבטחה מינהלית? 30. סבורני כי יש להשיב בשלילה על השאלה שבכותרת וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, אין מדובר בהבטחה ברורה ומפורשת, בעלת תוקף משפטי, הניתנת לאכיפה; ושנית, ההבטחה, אם וככל שניתן להגדירה ככזו, לא ניתנה על ידי גורם בר סמכא. אבהיר קביעותיי לעיל. 31. סיכום ההלכה הנוגעת להבטחה שילטונית פורטה מפי כב' השופטת נתניהו בבג"צ 91/ 5018 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ נ' ממשלת ישראל, פד"י מז (2) 773, בעמוד 779-780:"סיכום ההלכה הפסוקה בסוגיה זו הוא, כי הבטחה מינהלית, שניתנה על-ידי בעל סמכות לתתה, מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב - וכך הובנה על-ידי מי שניתנה לו - ושהיא מפורטת די הצורך ובת ביצוע, עשויה להיות מקור עצמאי לחיובה של הרשות ועילה להתערבות בג"צ לקיימה. זאת ללא קשר עם השתק עקב הסתמכות על ההבטחה, ואף ללא שינוי המצב לרעה של מקבל ההבטחה (ראה: בג"צ 298/70 ה' ג' פולק בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה ואח' [1], בעמ' 8; בג"צ 250/78 אביוב נ' שר החקלאות ואח' [2], בעמ' 749; בג"צ 135/75, 321 סאי-טקס בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה (להלן - הלכת סאי-טקס [3]); בג"צ 534/75 התאחדות בתי מלון בישראל ואח' נ' שר התיירות ואח' [4];בג"צ 580/83 אטלנטיק חברה לדייג וספנות בע"מ נ' שר התעשייה והמסחר ואח' [5], בעמ' 35; בג"צ 4225/91 גודוביץ נ' ממשלת ישראל ואח' [6]; בג"צ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות ואח' [7], בעמ' 528; בג"צ 4383/91 ח' שפקמן ואח' נ' עיריית הרצליה ואח' [8]). אך גם אם נתקיימו בהבטחה המינהלית כל הדרישות הללו כולן, והן דרישות מצטברות, עדיין יש לבחון את השאלה, אם היה לרשות צידוק חוקי לסגת מהבטחתה, כי אז גובר הוא על היסוד ה"חוזי" שבהבטחה השלטונית (ראה: הלכת סאי-טקס [3]; בג"צ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ ואח' נ' שר התעשיה, המסחר והתיירות ואח' [9]; בג"צ 580/83 [5] הנ"ל; בג"צ 142/86 [7] הנ"ל; בג"צ 636/86 נחלת ז'בוטינסקי מושב עובדים ואח נ' שר החקלאות ואח' [10]; בג"צ 5941/91 החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ ואח' נ' משרד האנרגיה והתשתית ואח' [11]; בג"צ 4383/91 [8] הנ"ל). הנטל להוכיח צידוק כזה הוא על הרשות (ראה: בג"צ 250/78 [2] הנ"ל, בעמ' 748; בג"צ 142/86 [7] הנ"ל, בעמ' 530; בג"צ 4383/91 [8] הנ"ל, בעמ' 455). 32. עיננו הרואות, על מנת שהבטחה שלטונית תהא מחייבת יש צורך בקיומם של מספר תנאים מצטברים: שההבטחה ניתנה על ידי גורם בר סמכא; מתוך כוונה שיהא לה תוקף משפטי מחייב; כך הובנה גם על ידי הצד השני; ההבטחה מפורטת דיה ובת ביצוע; וגם אם מתקיימים כל התנאים הללו, עדיין ניתן לחזור מהבטחה שלטונית, כשהטל להוכחת התנאים המאפשרים חזרה מוטל על הרשות. 33. במקרה שלפנינו, הגעתי כאמור למסקנה כי ההבטחה הנטענת אינה מפורטת דיה ואינה בת ביצוע, ראה סעיף 26 לעיל; הגעתי למסקנה כי הצד השני, קרי, התובע, לא הבין 'הבטחה' זו כמחייבת, ראה סעיף 27 לעיל; הגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתנה על ידי גורם בר סמכא - למקרא המשתתפים באותה פגישה מיום 2/12/02 עולה כי לא נטל בה חלק חשב נציב המים. בעניין זה יפים הדברים שצוטטו בסעיף 29 לסיכומי הנתבעת, מתוך ע"א 5315/06 עמותת נאות רעות נ' מדינת ישראל : "מצאתי, אם כן, כי אין לראות בסיכומים ובהבטחות הנטענות, אלא הצהרת כוונות אשר הייתה תלויה, בין היתר, במסגרת התקציבית. בעניין זה מסכים אני אף עם הכרעתו של בית המשפט המחוזי, כי חתימת החשב לא הייתה בבחינת מחסום פרוצדוראלי זניח, אלא חתימה שמשמעותה כי ההצהרות תואמות את התשתית התקציבית הרלבנטית לעניין" ובהמשך, סעיף 35 לפסק הדין: "שנית, מקובלת עלי טענת המשיב, כי היעדרה של חתימת החשב נוגעת לשאלת התקיימותו של התנאי הראשון של ההבטחה המינהלית המחייבת - כי נותן ההבטחה היה מוסמך לתיתה, בפרט נוכח הוראת סעיף 6(א) לחוק נכסי המדינה, תשי"א-1951 (להלן: חוק נכסי המדינה), והחלטת הממשלה מיום 24.6.60, ילקוט פרסומים 774, הקובעות כי מורשה חתימה מכוח סעיף 6 לחוק נכסי המדינה יורשה לייצג את הממשלה בעסקה שלגביה ניתנה הרשאה ולחתום על מסמך הנוגע לעסקה כזאת רק יחד עם חשב המשרד שהעסקה עשויה להשפיע על תקציבו או כל אחד מן המוזכרים בהחלטה. אומנם נכון אני להניח, כפי שנכון היה להניח כבוד השופט ב' אוקון, להניח כי ייתכנו מקרים חריגים בהם חרף העדרה של חתימת חשב יינתן תוקף להבטחה, זאת תוך מתן דגש לכך שחתימת החשב אינה אך דרישה פרוצדוראלית. כך לדוגמא, כאשר חשב המשרד כבר אישר את ההקצאה מבחינה מהותית כך שחתימתו נותרה עניין פורמאלי בלבד, כך גם כאשר מבחינה אובייקטיבית, בנסיבות שנוצרו, ניתן היה להבין כי אין צורך בחתימת החשב, והצד הנבטח הסתמך הסתמכות ממשית ושינה את מצבו לרעה [השוו: בג"ץ 142/86 "דישון" כפר שיתופי להתיישבות חקלאית נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4) 523 (1986)]. ברם, כמובהר, אין מקרה זה נכנס בגדר אותם מקרים חריגים - הבטחה לא ניתנה, המערערת לא הבינה את ההצהרות באופן זה ואף לא הייתה יכולה להבינן כך וממילא היה מקום לאפשר למשיב לחזור בו מן ההבטחות, אילו ניתנו". יפים דברים אלו גם לעניינו, במיוחד כאשר באותו סיכום פגישה עצמו, נאמר כי התוכניות טרם נשפטו והחסם הוא העדר תקציב. 34. מכל הנימוקים הללו סבורני כי אין בפנינו הבטחה שלטונית מחייבת; משכך, מתיתר הצורך לדון האם מתקיימים התנאים להשתחרר מהבטחה זו. האם הופלה התובע לרעה, בהתחשב בכך שהנתבעת השתתפה במימון מתקן השדרוג שהקימה אגודת מי הרי יהודה? אם התשובה לפלוגתא זו חיובית - האם יש ב'אפליה' זו בכדי להצדיק מתן המימון גם לתובע? 35. על השאלה שבכותרת יש להשיב בשלילה, הן מהפן העובדתי והן מהפן המשפטי. מהפן העובדתי שוכנעתי כי אין הנדון דומה לראיה - המתקן אשר הוקם במושב צלפון הינו מפעל השבה ולא מתקן שדרוג; מתקן השבה זוכה כאמור לסיוע, על פי כללי הסיוע. לא זאת אף זאת, האגודה עמדה בכל ההליכים הנדרשים על פי כללי הסיוע וזכתה לכתב התחייבות חשבית החתום על ידי הגורמים המוסמכים לכך, ראה המסמך מיום 19/6/02, צורף כנספח ד' לכתב התביעה. הנתבעת הסבירה שהגם שבסיוע שניתן לאגודה נכלל גם מתקן השדרוג, לא גרם הדבר לחריגה מתקרת המענק שהיה ניתן על פי כללי הסיוע, ראה סעיף 20 לתצהיר בר-קול. לפיכך, בשונה ממתקן התובע, עומד מתקן צלפון בהגדרות הקבועות בחוק; והמתקן עבר את כל האישורים הנדרשים על פי החוק. לכן, טענת האפליה אינה במקומה. 36. ומהבחינה המשפטית, גם אם באפליה עסיקנן, עדיין אין בכך כדי לאפשר לתובע קבלת סיוע בניגוד לדין, ראה בעניין זה בבג"צ 91/ 5018 אשר צוטט לעיל, בעמ' 789-792 וכן בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פד"י מ"ו (1) 191, בעמ' 208, אשר צוטט בסעיף 36 לסיכומי הנתבעת: "סיכומו של דבר: אפילו קיימת הפליה כנגד העותרת, אין בה כדי להעניק כיום לעותרת זכות להכרה בה כמוסד ציבורי. אשר להכרה לפי הרישא של סעיף 9(2) לפקודה ומקבילתו בסעיף 46(א) לפקודה - אין העותרת זכאית להכרה זו, שכן היא אינה מקיימת את התנאים הנדרשים בפקודה. אפילו מופלית העותרת, אין בכך כדי להעניק לה זכות. בית המשפט לא יצווה על המשיבים לפעול שלא כדין". לפיכך, וכל עוד לא עמד התובע בתנאים הנזכרים בחוק לקבלת הסיוע, לא די בעובדה שהופלה ביחס למושב צלפון (אם וככל שהופלה, וכאמור דחיתי טענה זו), כדי לזכותו בסיוע. האם זכאי התובע למימון מתקן השדרוג מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? 37. איני סבורה שנסיבות המקרה עונות להגדרה המצויה בסעיף 1 (א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט - 1979; הנכס המדובר - המים, אינם קניינה של הנתבעת כי אם של הציבור, וראה סעיף 1 לחוק המים שנזכר לעיל; לא הוכח שהתובע ויתר על הקצאת המים השפירים, שהרי אין חולק על העובדה שהתובע לא נדרש לבצע "המרה" - התובע לא הקים מפעל השבה. "ויתורו" של התובע על המים השפירים נעשה מתוך שיקוליו הוא, על מנת להוזיל את עלויות המים להשקיית הירקות. לא הוכח שהנתבעת "התעשרה" כתוצאה מ"השבת" מכסת המים השפירים אליה: טוענת הנתבעת, וטענה זו לא נסתרה, כי ספק המים אשר גובה דמים עבור המים היא חברת מקורות ולא הנתבעת. מכל אחד מהטעמים הללו, לא כל שכן משקלם המצטבר, דוחה אני את התביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט. סיכום ביניים ומסקנות מהמקובץ 38. למעשה, דחיתי את כל אחת ואחת מהעילות הנטענות; שוכנעתי כי התובע אינו זכאי למימון או החזר כספי מכוח כללי הסיוע; אינו זכאי למימון או החזר כספי מכוח חוזה מפורש ו/או הבטחה שלטונית; לא קיימת אפליה; לא קיימת עילה מכוח עשיית עושר ולא במשפט. לכאורה, יש להורות על דחיית התביעה, וכל שנותר הוא לדון בשאלת הוצאות המשפט. 39. סבורני כי אכן דין התביעה להידחות, אולם בחרתי לדחותה ללא צו להוצאות, ואנמק קביעתי זו. אכן, אין עילה שבדין לחיוב הנתבעת במימון מתקן השדרוג. עם זאת, אם בצדק עסקינן, דומני שמדובר בתוצאה קשה כלפי התובע, והתנהגות הנתבעת אינה נקייה מרבב. 40. גישת הנתבעת בכתב ההגנה ברורה ונוקשה היא: לא מתקיימים הכללים למתן סיוע למתקן שדרוג; מתקן שדרוג כלל אינו זכאי למימון וסיוע. אם הדברים הללו כל כך ברורים, מדוע לא נאמרו הדברים במפורש בהתכתבויות בין הצדדים? מה קל יותר מלומר - לא יינתן סיוע, היות ומדובר במתקן שדרוג? מדוע ל'השלות' את התובע ולהסתתר מאחורי העדר תקציב? וכשלימצא התקציב הפנוי, יינתן סיוע?! הלוא מדובר במתקן שכלל אינו זכאי לאותו סיוע! 41. לא זו אף זו - מדוע להזמין את התובע להשתתף בפגישה המפורסמת? הלוא על פי הקריטריונים הקבועים בחוק אין לו כל סיכוי לקבל סיוע? מדוע לטעת בלב התובע תקוות שווא? מדוע לפתח ציפיות ו"לטרטר" את האזרח הקטן, במקרה זה התובע, בין הרשויות השונות, אם מלכתחילה העמדה היא שהאזרח אינו זכאי לסיוע? 42. תהיותיי אלה מתיישבות עם תחושותיי למקרא החומר שהונח בפניי - סבורני כי אכן הנתבעת נטעה תחושה ו/או ציפייה בלב התובע כי הבעיה היחידה המונעת מתן סיוע היא העדר תקציב. לכשתוסדר בעיה זו, יזכה התובע למימון. אמנם, ציפייה ותחושה זו אינה מקימה עילה משפטית, מכיוון שבשום שלב לא נכרת חוזה או ניתנה הבטחה שלטונית מחייבת. עם זאת, הדבר מצדיק את דחיית התביעה ללא צו להוצאות, בין היתר גם לנוכח המטרה החיובית העומדת בבסיסו של מתקן השדרוג והחשיבות הלאומית בהקמת מתקנים שכאלה. לסיום אעיר כי אם בכל זאת ימצא תקציב פנוי, ראוי להעלות נושא זה בועדת חריגים, מכל הנימוקים שפורטו בפסק הדין. סוף דבר 43. התביעה נדחית לא צו להוצאות. הבטחה שלטוניתקיבוץ