קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים בסרט: כתבי הטענות 1. על פי כתב התביעה בחודש יולי 2002 השלים התובע, שהינו אמן בעל השכלה קולנועית, את עריכתו של סרט על מחלת ה-A.L.S. תחת הכותרת "זהירות-מחלת הנויטרונים המוטוריים - A.L.S. ". לאחר עריכתו הסופית של הסרט שלח התובע באמצעות קלטות עותק מסרטו למספר גורמים שהיו עשויים להקרין ו/או לרכוש זכויות לשידורו של הסרט ברשתות הטלוויזיה ובין היתר קלטת אחת נמסרה לנתבעת 1 באמצע חודש אוקטובר 2002. במהלך חודש נובמבר 2002 גילה התובע כי הנתבעת 1 מפיקה סרט חילופי בעל זהות עניינית דומה לסרט שהוא ערך, ביים והפיק. התובע התריע בפני הנתבעים 1-3 על הפרת זכויות היוצרים. הנתבעים החליטו להתעלם מאזהרותיו של התובע ובסרט שבויים על ידי הנתבע 3, שנערך והופק על ידי הנתבע 2 וששודר לראשונה בערוץ 1 ביום 26.3.03 צולמו סצנות דומות הן בפאן הוויזואלי והן בפן האומנותי לאילו שמופיעות בסרטו של התובע. גם דמות המרואיין העיקרי היא דמות שלוקחת חלק לא מבוטל בסרטו של התובע. במעשים אלו הפרו הנתבעים את זכות היוצרים של התובע בסרט. על פי כתב התביעה נהגה הנתבעת 1 גם בחוסר תום לב בתקופה שבין קבלת הקלטת לידיה לבין החזרתה לתובע שכן נטעה בו ציפיות כי תרכוש את זכויות ההפצה ותחת זאת העתיקה ממנו את הרעיון המקורי להפיק סרט דוקומנטארי על המחלה. התובע מבקש לפסוק לו פיצויים בסך 500,000₪ בגין הנזקים שנגרמו לו ולחילופין פיצויים סטאטוטוריים בסך 100,000₪ וכן סכום נוסף בסך 400,000₪ בגין התעשרות שלא כדין. 2. על פי כתב ההגנה טענותיו של התובע כי הנתבעת 1 העתיקה ממנו את הרעיון להפקת הסרט כמו גם קיומן של סצנות דומות ו/או זהות בפן הוויזואלי והאומנותי שמשמעותן כי הנתבעים יצרו ביטוי אומנותי הדומה לזה שיצר התובע, אינם מקימים, אפילו היו נכונים, כל עילה בגין הפרת זכויות יוצרים. לגופו טוענים הנתבעים כי הפנייה למרואיין העיקרי, ביצוע התחקיר ותחילת הצילומים בפועל התרחשו עוד קודם למשלוח סרטו של התובע אל משרדי הנתבעת 1. די בכך כדי לשלול כל קשר בין הסרטים. עוד טוענים הנתבעים כי במאי הסרט - הנתבע 3, כמו גם המפיקה כלל לא ידעו על קיומו של התובע או סרטו עד לפנייתו של התובע אל הנתבע 3, ושניהם מעולם לא ראו את הסרט כך שממילא לא יכולים היו להיות מושפעים ממנו. הנתבע 2 שצפה בסרטו של התובע בנובמבר 2002 והחליט כי הנתבעת 1 לא תוכל לקנותו לשידור, לא העביר מעולם את הקלטת לנתבע 3, או למפיקה, או לגורם אחר בנתבעת 1 ואף לא סיפר להם על קיומו או תכנו של הסרט. על פי כתב ההגנה הנתבע 2 לא היה מעורב בפרטי הכנתו של הסרט וכלל לא ידע כי בשני הסרטים מדובר באותה מחלה עד לפנייתו של התובע אליו. לנוכח האמור ודאי שהנתבעים לא פגעו בזכות יוצרים או בזכות כלשהיא של התובע ואם קיים דמיון כלשהוא בין הסרטים או סצנות מתוכם, הרי שהוא נובע מיד המקרה ומקיומו של רעיון משותף: העיסוק במחלה המופיע בשני הסרטים. לטענת הנתבעים הייתה התנהגותם תמת לב בכל העת וזכויות היוצרים של התובע לא הופרו על ידם. הנתבעת לא עשתה דבר שהיה בו כדי לגרום לתובע לחשוב כי היא תרכוש את זכויות ההפצה ו/או ההקרנה של הסרט. בכתב ההגנה מוכחשת זכותו של התובע לקבלת פיצוי כמו גם גובהו. 2. מטעם התובע הוגשו תצהיריהם של התובע, של אסתר ארביב ידידה של התובע, של אבי אבטליון שאף אימו חולה במחלת הא.ל.ס. וחוות דעת של רמי מועלם ככל הנוגע לאיכות ותקינות של קלטת שהוגשה על ידי התובע. עוד זימן התובע לעדות את אורלי בר צבי שהיתה בתקופה הרלוונטית מזכירת מחלקת התעודה ברשות השידור, את עדי ששון צלם הסרט של הנתבעים ואת יניר פלג שעבד בתקופה הרלוונטית בלשכה המשפטית של הנתבעת 1. מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של רחמים מלמד המרואיין העיקרי בסרטם של הנתבעים, של הנתבעים 2-3, של מפיקת סרטם של הנתבעים דורית סטריק ושל נעמה מועלם העובדת כמנהלת מדור מעקב תקציבי במחלקת תקציבים וכלכלה של רשות השידור. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. הטענות בסיכומים 3. לטענת התובע בסיכומיו מסכת הראיות שהביא הציגה דמיון מהותי בין סרטו לבין סרט הנתבעים ולא נסתרה על ידי הנתבעים. חומר הגלם מסרט הנתבעים חשף את השוני בין הכוונות ההתחלתיות של יוצרי הסרט לבין התוצאה השונה הדומה להפליא לסרטו של התובע. הוכח כי הנתבעים יכלו לצפות בסרטו של התובע עוד קודם שהחלו לעבוד על סרטם. לטענת התובע הוכחו נסיבות הקשר הסיבתי שבין שני הסרטים והחוק מקנה הגנה ליצירה שהועתקה בדרך עקיפה של חיקוי הביטוי האומנותי שבה לתוך יצירה אחרת. עוד טוען התובע כי הדמיון בין הסרטים ברור לכל המתבונן בצפייה ראשונה ואולם לטענתו הוכיח גם כי מדובר בדמיון מהותי - כמותי ואיכותי ועולה על הנטען על ידי הנתבעים ככזה הנובע מהעיסוק המשותף באותו נושא בשני הסרטים. לטענת התובע ההצטברות הצפופה של מקרי הדמיון הופכת את הדמיון לחיקוי כמעט וודאי, מה גם שצפייה בחומרי הגלם לסרט הנתבעים מעלה כאמור כי תכנית סרטם השתנתה ללא הכר כתוצאה מצפייה בסרטו של התובע. בנסיבות אלו נטל הראייה עובר אל הנתבעים להוכיח כי לא הפרו את זכויות היוצרים של התובע. התובע בסיכומיו מעלה שורה של תמיהות וסתירות הקיימות לטענתו בעדויותיהם של העדים מטעם הנתבעים ומצביע על כך שהן מפיקת הסרט והן הצלם טעו במהלך העדויות לחשוב כי תמונות שהראו להם מתוך סרטו של התובע הן מתוך סרטם של הנתבעים. לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו שני הסרטים הם שונים בתכלית והנושא הנדון בהם הוא שונה במהותו. די בצפייה בשני הסרטים כדי לקבוע באופן ברור כי אין כל העתקה או הפרה מסוג כלשהוא של זכויות יוצרים וכי מדובר בשתי יצירות שונות בתכלית. לטענתו הוכח כי סרטם של הנתבעים הופק ובוים ללא כל קשר לסרטו של התובע ומול השערתו של התובע בעניין זה שאינה מבוססת, עומדות עדויותיהם המפורשות של ארבעה מעדי הנתבעים הנתמכות בראיות נוספות. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי אין בניסיונו של התובע להצביע על מספר נקודות דמיון טכניות שאינן מלמדות על אופי היצירה ושאותן ניתן למצוא בכל השוואה בין שני סרטים, כדי להוכיח את הדמיון הנדרש לצורך הפרה של זכות יוצרים. בכל הדוגמאות וההשוואות שהעלה התובע אין ולו אחת בעלת "אלמנט יחודי" שניתן להצביע על שימוש חוזר בו כעל הפרה של זכויות יוצרים. לטענת ב"כ הנתבעים עדותו של התובע אינה יכולה להרים לבדה את נטל ההוכחה הנדרש בכל ההיבטים המקצועיים בהיותה עדות יחידה של בעל דין. על אחת כמה וכמה שאין עדותו יכולה לעמוד מול עדויותיהם של הנתבע 3 ושל המפיקה שהבהירו כי מבחינה מקצועית אין בסיס לטענות התובע וניסיונו הדל, אם בכלל, של התובע בהפקת סרטים מסוג זה אינו יוכל לעמוד מול ניסיונם של הנתבע 3 ושל המפיקה. לבסוף טוען ב"כ הנתבעים כי מעדותו של התובע עולה כי למעשה החליט מראש ועוד בטרם ראה את סרטם של הנתבעים כי העתיקו את סרטו. בסכומי התשובה טוען התובע כי אין ממש בטענה ולפיה הנושא בשני הסרטים הוא שונה והדמיון ביניהם, גם בעיני הצופה הסביר, הוכח. ההנחה שביסוד הסיכומים ולפיה לנוכח ניסיונם של הנתבע 3 והמפיקה אין זה מתקבל על הדעת כי יעתיקו מסרטו של התובע שגוייה. אשר לקשר הסיבתי טוען התובע כי ההלכה היא כי גם אם הייתה אפשרות שיצירת התובע תגיע לידי הנתבעים די בכך כדי להצביע על קשר סיבתי/נסיבתי ובנסיבות העניין הייתה הזדמנות כזו שכן הסרט הוחזק על ידי גורמים נוספים עימם היו הנתבעים בקשר. יתר על כן. 24 דקות מתוך 38 דקות הסרט צולמו לאחר קבלת סרטו של התובע לצפיית הנתבעים והמפיקה. עוד טוען התובע כי אינו מבסס את תביעתו על עניין שבמומחיות אלא על תחושתו של הצופה הסביר. לטענתו לא החליט עוד בטרם ראה את סרט הנתבעים כי הוא מהווה הפרה של זכויות יוצרים אלא פעל כפי שכל אדם סביר במצבו היה פועל. דיון 4. הכללים המנחים לענייננו נקבעו מרביתם בע"א 559/69 דן אלמגור נ. גיורא גודיק ואח' וערעור שכנגד פ"ד כד (1) 825. בפסק דין זה נקבע כי "א) זכות יוצרים איננה נותנת למחבר מונופולין, ועל-כן אם הוכח, ששתי יצירות שוות נוצרו באופן בלתי-תלוי אחת מהשניה, אין המחבר הראשון זכאי לכל סעד שהוא נגד המחבר השני....ב) זכות יוצרים אינה חלה על רעיון, אלא על אופן ביטוי הרעיון, או על "הלבוש" שלו...'צירוף וחיבור רעיונות אחדים בעלילה...יכולים להוות יצירה בתנאי שמצאו ביטוי כל שהוא בחומר המוחשי'...ג) כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכות יוצרים על התובע להוכיח שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים....מיצירת התובע. בעניין זה לא הכמות היא הקובעת אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו...ד) דמיון מסויים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה כי יכולות להיות סיבות אחרות לאותו דמיון...ה) אין הכרח, שההוכחה בדבר העתקת יצירת התובע תובא על ידי ראיות ישירות. ניתן להסיק שהנתבע העתיק מיצירת התובע כאשר לנתבע היתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת, מלבד העתקה. יש כאן חשיבות מיוחדת להצטברות של נקודות דמיון, כי הצטברות כזו מרחיקה את האפשרות שהדמיון הוא תוצאה של איזה שהן סיבות פרט להעתקה....ו) השאלה האם דמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן" (שם, בעמ' 829-830. ר' גם ע"א 8117/03 איתן ענבר נ' ד"ר אסף יעקב ואח' ; ע"א 3422/03 Krone AG נ' ענבר פלסטיק משוריין פ"ד נט(4), 365, בעמ' 380-381; ע"א 8393/96 מפעל הפיס נ' The Roy Export Establishment Company פ"ד נד(1) 577, בעמ' 591; ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט ואח' פ"ד לו(2) 813, בעמ' 823; ע"א 139/89 הרפז נ' אחיטוב פ"ד מד(4) 16, בעמ' 19-21; ע"א 23/81 משה הרשקו ואח' נ' חיים אורבוך ואח' פ"ד מב(3) 749 , בעמ' 753-754). 5. על פי האמור בתצהיריהם ובעדויותיהם של הנתבע 3 בימאי הסרט ושל המפיקה דורית סטריק, מעולם לא צפו בסרטו של התובע גם לא בעקבות הגשת התביעה ועובר למתן העדויות על ידיהם, וזאת לאחר שקיבלו החלטה בעניין זה (ר' סעיף 12 לתצהירו של הנתבע 3; עמ' 66, שורות 1-3; סעיף 19 לתצהירה של דורית סטריק; עמ' 79, שורות 5-16). עדויותיהם היו נאמנות עלי. גרסתם בעניין זה נתמכת גם בנתונים האובייקטיביים אשר לא נסתרו ככל הנוגע למועדים בהם נערכו תחקירי הסרט, נתקבלו ההחלטות על מועדי הצילומים ומיקומם ואף הוחל בעבודת הצילום (ר' סעיפים 5-7 ו-9 לתצהירו של הנתבע 3 ונספח א' לתצהיר; סעיפים 5-6, 8-10 לתצהירה של דורית סטריק, נספח א' לתצהיר). כל זאת לפני ששלח התובע את סרטו אל הנתבעת 1. הנתבע 2 שקיבל את סרטו של התובע לצפייה בתור מנהל מחלקת התעודה של הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית ואכן צפה בו לאחר קבלת מכתבו של התובע מיום 3.11.02 (ר' סעיפים 8-9 לתצהירו של נתן כספי ונספח א' לתצהיר) העיד כי ראה את סרטם של הנתבעים פעם אחת כשהיה כבר בשלבי עריכה סופיים וכי הערותיו ככל שהיו היו מינוריות בלבד שכן אינו נוהג לתת הוראות בימוי ולהתערב בביטויים אומנותיים (ר' סעיף 17 לתצהיר. ר' גם סעיף 14 לתצהירו של הנתבע 3 וסעיף 18 לתצהירה של המפיקה דורית סטריק). טענת התובע ולפיה יכולים היו הנתבעים לצפות בסרטו עוד קודם לכן באמצעות קבלת הקלטת מגורמים אחרים שהחזיקו בסרטו מחוץ לנתבעת 1, היא בגדר השערה שאינה נתמכת בתשתית ראייתית כלשהיא. 6. האם הדמיון בין היצירות הוא כזה המחייב מסקנה אחרת? צפיתי בשני הסרטים וביתר הראיות שהציג התובע. ההתרשמות הכוללת העולה משני הסרטים היא כי אכן מדובר בסרטים שונים וכי דמיון ככל שקיים הוא מקרי בלבד. במרכז סרטו של התובע עומדת מחלת ה-א.ל.ס. בהיבטים שונים שלה: סיפוריהם של ארבעה חולים ושל בני משפחותיהם, הסברים רפואיים על המחלה הניתנים על ידי רופא ואף נתונים סטאטיסטיים לגביה אותם מביא התובע עצמו באמצעות קריינות. התובע שהחל בעשיית הסרט עת התברר לו כי המחלה עומדת להוביל למותה של אמו (ר' עמ' 11), מבטא בסרט את הכאב והטרגדיה הפוקדת את החולים ובני משפחותיהם לנוכח המחלה בין היתר באמצעות "הניגוד בין הנופים והמוזיקה לבין המחלה והקושי" (ר' את הפרסום לסרט לפני הקרנתו בסינמטק בתל-אביב. נספח לתצהירו של התובע). סרטם של הנתבעים הוא חלק מסדרה הנקראת "גיבורים בעל כורחם" העוסקת בסיפוריהם של אנשים שמצאו עצמם במצב נואש עימו נאלצו להתמודד בעל כורחם. במרכזו של הסרט ניצבת דמותו של רחמים מלמד, אחד החולים המופיע גם בסרטו של התובע והתמודדותו עם המחלה שבמהלכה חווה, כך לדבריו, את שנותיו היפות ביותר. הסרט מבטא את האופן שבו נלחמת רוחו האופטימית של מלמד בקרב אותו מנהלת המלחמה בגופו. במהלך הסרט מובא דיון בינו לבין פרופ' אבינועם רכס בנושא המתות חסד, המבטא את דבקותו הבוערת של רחמים מלמד בחיים. צילומי הנוף והטבע נועדו להמחיש את האופטימיות והיכולת ליהנות מהחיים גם במחלה (ר' סעיף 15ב לתצהירו של הנתבע 3). דמותו של רחמים מלמד והתמודדותו עם המחלה הוא לב סרטם של הנתבעים. יכול היה הסרט להיות על מחלה סופנית אחרת בלא שישתנה בו כמעט דבר. מחלת ה-A.L.S. והשפעתה הטרגית על החולים ובני משפחותיהם היא לב סרטו של התובע. יכול היה רחמים מלמד שלא להופיע בסרטו של התובע, בלא שישתנה בסרט כמעט דבר (ר' עדותו של התובע בעמ' 13). 7. התובע הצביע על קווי דמיון מרכזיים בין הסרטים, החל בפתיחה בה מצולמים הן אמו של התובע והן רחמים מלמד לרקע גינה, עבור לצילומים לרקע נופים שונים, סצינות השאיבה ומכונת ההנשמה, לווי מוסיקלי וכלה בתמונות הסיום של הסרטים לרקע נוף. התובע מציין נקודות דמיון רבות כגון הופעת רצים בשני הסרטים על רקע צילום החולים בנוף הפתוח, ישיבה על ספסל, סנוור של שמש, צילום אימו וצילומו של רחמים מלמד על רקע חלונות ראווה, צילום החולים מבעד לעלים, ריקודו של מלמד בחתונת ביתו על כסא גלגלים וריקוד אחד החולים שבסרטו של התובע (לא על כסא גלגלים), נשיקת ספונטאנית ברחוב, תנועת יד מצביעה, מחיאות כף, ירידה במדרון, ניגוב פניה של אימו וניגוב דמעות מלחייו של רחמים מלמד ועוד (ר' עמ' 6-7 לתצהיר על נספחיהם). גירסת הנתבעים היא כי דמיון ככל שקיים היה לעיתים מקרי, לעיתים תוצאה של שימוש בטכניקות קולנועיות מוכרות ושכיחות ולעיתים נובע מכך שבשני הסרטים הופיע רחמים מלמד החולה במחלת הא.ל.ס, על שגרת יומו (ר' סעיף 15 לתצהירו של הנתבע 3; סעיף 21 לתצהירה של דורית סטריק). גרסא זו נתמכת למעשה בעדותו של צלם סרטם של הנתבעים, עדי ששון, שזומן לעדות מטעם התובע (ר' עמ' 44, שורות 10-21; עמ' 49, שורות 14-28). שקלתי את מידת הדמיון העולה מהנקודות עליהן הצביע התובע ואת הטענות ככל הנוגע לנקודות דמיון אלו. נכון אמנם כי בפירוק הסרטים לנקודותיהם, הצביע התובע על מספר לא מבוטל של נקודות דמיון, ואולם הרושם המתקבל מצפייה בסרטים הוא כי הסרטים שונים בתכלית ובעניין זה התמונה בכללותה היא הקובעת ולא הנקודות או הקווים המרכיבים אותה. יתר על כן. גם עיון בנקודות הדמיון עליהם מצביע התובע אינו מעלה במקרים רבים דמיון מהותי אלא טכני. כך למשל מחיאות הכף בסרטם של הנתבעים הינן בעקבות הרצאה שנותן בעניין זה רחמים מלמד בפני חולים ובני משפחותיהם ואילו המחיאות בסרטו של התובע הן ברחוב בחו"ל לרקע מופע רחוב. כך הירידה במדרון של אמו של התובע אל מול ירידת ילדים מבין ההרים שבהם צולם מלמד ועוד. האם נעשה שימוש בטכניקות קולנועיות מקובלות ומכאן הדמיון בנקודות נוספות? זוהי גירסת הנתבעים. גם התובע ציין כי לא "המציא את הקולנוע" (ר' עמ' 65, שורה 9). התובע לא תמך את גירסתו ולפיה כמות נקודות הדמיון מחייבת מסקנה אחרת בכל חוות דעת אלא פנה להתרשמותו של הצופה הסביר. העדה אותה הביא מטעמו כצופה סבירה, הגב' אסתר ארביב, לא זכרה אם צפתה בכל סרטם של הנתבעים (ר' עמ' 33, שורות 27-28). יתכן אולי כי מכאן התרשמותה שכן תחילת הסרט על רקע צילומי הגינות עשויה לעורר תחושת מה של דמיון ואולם תחושה זו מתפוגגת עד מהרה מצפייה בהמשך הסרט. צפיתי כאמור בשני הסרטים עד תומם והתרשמותי היא כי מדובר בסרטים שונים בתכלית. לנוכח האמור אין לאמר כי הדמיון שבין הסרטים מוביל למסקנה כי הנתבעים צפו בסרטו של התובע. מאחר וכך דמיון ככל שקיים הוא מקרי והתובע לא הוכיח אחרת. 8. אשר לטענה ולפיה נוהל עם התובע משא ומתן שלא בתום לב. טענה זו נטולת כל תשתית ראייתית וגם התובע אינו טוען למעשה כי במהלך התקופה שממשלוח הקלטת על ידו באוקטובר 2002 ועד להחזרתה אליו בנובמבר 2002 נוצר קשר כלשהוא עימו מטעם גורם בנתבעת. אשר על כן גם דין טענה זו להידחות. התוצאה היא שהתביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בגובה שכ"ט העדים ששולם על ידם וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. זכויות יוצרים (הפרת)