##הדין החל לעניין זכות היוצרים והזכות המוסרית## ביום 25.11.07 פורסם חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק החדש"). בסעיף 77 לחוק החדש נקבע כי תחילתו שישה חודשים מיום פרסומו. החוק אמנם חל גם על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, אך סעיף 78(ג) קובע כי על פעולה ביצירה שנעשתה לפני יום התחילה לא יחולו ההוראות לעניין הפרה של זכות יוצרים או זכות מוסרית ולעניין תרופות, וימשיכו לחול לגביה, לעניינים אלה, הוראות הדין הקודם. בסעיף 78(ה) לחוק החדש נקבע כי הוראות סעיפים 33 עד 36, אשר עניינם בעלות בזכות יוצרים, לא יחולו על יצירה שנוצרה לפני יום התחילה, וימשיכו לחול לגביה לעניין זה הוראות הדין הקודם. סעיף 78(ט) לחוק החדש אף קובע כי לעניין זהות מחבר היצירה של יצירת צילום לפי סעיף 21 לחוק זכות יוצרים, 1911, שנוצרה לפני יום התחילה וכן לעניין תקופת זכות היוצרים ביצירת צילום כאמור, ימשיכו לחול הוראות הדין הקודם. ##הבעלות בזכות היוצרים## סעיף 5(1) לחוק קובע את הכלל כי "יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה...". אלא, שלגבי צילומים חלות הוראות מיוחדות לעניין הזכויות וכן לעניין הגדרת ה"מחבר". סעיף 21 לחוק קובע כי לעניין צילומים כך: "...והאיש שהיה בעל הנגטיבה בעת עשייתה יהא דינו כמחבר היצירה....". משמע, מחבר היצירה המצולמת אינו זה שלחץ על כפתור המצלמה, אלא מי שהיה בעל התשליל בעת הצילום. לפיכך, הכלל לגבי צילומים הוא שבעל הנגטיבה (התשליל) בעת הצילום הוא הבעל הראשון של זכות היוצרים בו. אך, גם לכלל זה חריג, בהוראת סעיף 5(1)(א) לחוק, לפיו בשונה מהכלל האמור בסעיף 5(1) : "שאם היה זה פיתוח, צלום או תמונה והקלישאה או העתקה מקורית אחרת הוזמנו ע"י אדם אחר והוכנו תמורת דבר ערך בהתאם לאותה הזמנה הרי, אם אין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האיש שהזמין את הקלישאה או את העתקה המקורית האחרת הבעל הראשון של זכות היוצרים...". ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת זכויות יוצרים בצילום:## התביעה: 1. בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך של 60,000 ש"ח בגין הפרת זכות יוצרים, הפרת זכות מוסרית, פגיעה בשם הטוב, פגיעה במוניטין, גזל ועשיית עושר ולא במשפט. ההפרות והעוולות, עניינן פרסום תמונתה של הנתבעת 1, שצולמה על ידי התובעת, במקומון השייך לנתבעת 2. 2. התובעת היא צלמת עיתונות אשר בעת הרלבנטית הועסקה כקבלנית עצמאית על ידי המקומון "אמצע נתניה" מקבוצת "ידיעות תקשורת", המופעלת על ידי ידיעות תקשורת בע"מ (להלן: "מקומון אמצע נתניה" ו"ידיעות תקשורת", לפי העניין). בחודש דצמבר 2003 נשלחה התובעת על ידי המקומון לצלם את הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") לצורך כתבה עיתונאית, אשר התפרסמה באותו חודש במקומון אמצע נתניה. התובעת קבלה תמורה עבור עבודתה זו. 3. זמן מה לאחר מכן ולבקשת הנתבעת, העבירה התובעת לידי הנתבעת תמונת פרוטרט, מתוך התמונות שצילמה בנסיבות האמורות/ הפרסומים נשוא התביעה הם פרסומים של תמונה זו (להלן: "התמונה"). 4. הנתבעת היתה בעת הרלבנטית כבת עשרים ועובר לצילומה על ידי התובעת, השתתפה בתחרות מלכת היופי "היפה והשמנה". 5. הנתבעת 2 (להלן: "המקומון הנתבע") הינה המו"ל של מקומון מתחרה, המקומון "חדשות נתניה". בקשר להכנת כתבה על הנתבעת במקומון הנתבע (כתבה אודות מערכת יחסים עכורה שבין הנתבעת לבין מעסיקתה בעת הרלבנית, ראש עיריית נתניה), העבירה הנתבעת למקומון הנתבע מספר תמונות משל עצמה, כולל התמונה. המקומון הנתבע פרסם את התמונה בדף השער בגיליון מיום 5.11.04 (הוגש וסומן ת/5), תוך מתן קרדיט לתובעת. בגיליון מיום 12.11.04 (סומן ת/6) פרסם המקומון הנתבע כתבה נוספת על הנתבעת, והפעם התמונה פורסמה הן בדף השער והן במסגרת הכתבה, כאשר לתובעת ניתן קרדיט רק לגבי התמונה שהתפרסמה במסגרת הכתבה. המקומון הנתבע לא קיבל את אישורה של התובעת לפרסום התמונה. טענות הצדדים: 6. לטענת התובעת, זכות היוצרים בתמונה שייכת לה מאז ומעולם, שכן היא צילמה את התמונה והיא מחזיקה בתשליל (אשר הוגש וסומן מוצג ת/2). לטענתה, היא העבירה את התמונה לנתבעת רק לאחר שהבהירה לנתבעת כי זכות היוצרים שייכת לה, ולאחר שהנתבעת הבטיחה כי לא תעשה שימוש בתמונה ולא תעביר את התמונה לאחר, אלא תתלה את התמונה בביתה. לטענת התובעת, משפורסמה התמונה אצל המקומון הנתבע, הנתבעות הפרו הן את זכות היוצרים שלה והן את הזכות המוסרית, ביודעין. 7. לטענת הנתבעת לתובעת אין כלל זכות יוצרים בתמונה, באשר זכות היוצרים שייכת לה, הואיל והיא נתנה תמורה בעלת ערך עבור הצילומים והואיל והצילום נערך בביתה. לגישתה, התמורה והערך היו במסירת ידיעות עיתונאיות אשר פורסמו בגוף הכתבה. לחלופין, טוענת הנתבעת כי זכות היוצרים בתמונה שייכת לה ולמקומון "אמצע נתניה" במשותף מכוח חוק זכות יוצרים ומכוח חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981. התובעת הוזמנה ע"י מקומון אמצע נתניה לבצע את עבודת הצילום, ואף קיבלה תמורה כספית עבור תמונות אלו, וכמזמין העבודה זכות היוצרים בתמונה שייכת למקומון אמצע נתניה. לטענתה, נוכח תרומתה המשמעותית לתמונה, נולדה לה זכות משותפת בתמונה. לטענת הנתבעת, חוק הגנת הפרטיות אינו מאפשר לתובעת להרוויח מהתמונה ללא אישור המזמין. בנוסף, טוענת הנתבעת כי התובעת העבירה אליה את התמונה ולא טענה בפניה כי זכויות היוצרים שייכים לה ואף נמנעה מלהזהיר אותה מפני שימוש בתמונה. לטענתה, היא העבירה את התמונה למקומון הנתבע לבקשתו, ולאחר שציינה בפניו כי התובעת צילמה את התמונה וכי התובעת הינה צלמת במקומון "אמצע נתניה". על כן, ככל שהופרה זכות היוצרים של התובעת או זכותה המוסרית, האחריות רובצת לפתחו של המקומון הנתבע. 8. אף המקומון טוען כי התובעת אינה בעלת זכות היוצרים בתמונה. לטענתו, המקומון "אמצע נתניה" אשר הזמין את הצילום, הוא בעל זכות היוצרים, וכראיה לכך הציג המקומון מכתב אשר נשלח אליו ביום 12.12.04 ע"י עו"ד יורם שגב מטעם ידיעות תקשורת, לפיו זכות היוצרים בתמונה שייכת לידיעות תקשורת (סומן נ/1). לטענת המקומון הנתבע, הנתבעת הביאה אליו את התמונה לצורך פרסומה, לאחר שראתה את התמונות שצולמו ע"י צלם המקומון הנתבע לצורך הכתבה, ואלו לא מצאו חן בעיניה. לטענתו, הנתבעת טענה בפניו כי היא הבעלים של התמונה ולא ציינה כי חל איסור על השימוש בתמונה או כי התמונה צולמה ע"י צלמת במקומון "אמצע נתניה". על כן, ככל שיקבע כי התובעת לא נתנה לנתבעת הרשאה להשתמש בתמונה וכי זכות היוצרים שייכת לתובעת, יש להטיל את האחריות על הנתבעת אשר הציגה בפניו מצג כוזב. המקומון הנתבע מוסיף וטוען כי התובעת מנועה מלטעון כנגד הפרסום השני מיום 12.11.04, שעה שלא הקטינה נזקה ונמנעה מלפנות אליו לאחר הפרסום הראשון מיום 5.11.04. כמו כן, טוען המקומון כי זכותה המוסרית של התובעת לא נפגעה, הואיל ושמה של התובעת פורסם בהיקף ובמידה המקובלים. יתר על כן, טוען המקומון כי אף אם יפסק כי נפגעה זכותה המוסרית של התובעת, הרי שבהתאם לדין החל, התובעת מנועה מלבקש פיצויים סטטוטוריים בגין הפרה זו. 9. בירורה של תביעה זו בהקשר לזכויות היוצרים והזכות המוסרית מחייב הכרעה במספר פלוגתות. בראש ובראשונה בשאלת הזכויות בתמונה, האם אמנם הן של התובעת, שאם לא כן, נשללה עילתה לעניין פגיעה בקניין. כן, יש להכריע האם הופרה הזכות המוסרית, ובגדר כך, לבחון באם פרסום הקרדיט לתובעת נעשה בהיקף ובמידה המקובלים. לפי הצורך יש להכריע בשאלות שעניינן תוכנם של ההסכמים מכוחם עברה התמונה לנתבעת ומהנתבעת לנתבעת 2, לבחון באם הפר מי מהנתבעים את זכויות היוצרים בתמונה, לבחון את זכות הנתבעת 2 לפרסם התמונה ללא אישור התובעת והפיצויים שיש לפסוק, אם בכלל, וגובהם. הראיות, דיון והכרעה: 10. נוכח המחלוקות נשמעו ראיות הצדדים. ראיות התביעה כללו את העדת התובעת לבדה, ואף את הצגת התשליל (סומן ת/2), ואילו ראיות ההגנה כללו את עדות הנתבעת ועדות עו"ד שגב מטעמה, שמכתבו מיום 12.12.04 הוגש (מוצג נ/1), וכן מטעם הנתבעת 2, עדויות מר אמיר זוהר אשר שימש בתקופה הרלוונטית כעורך המקומון הנתבע והגב' סיגל שמבירו-חץ אשר שימשה בתקופה הרלוונטית ככתבת מוניציפלית במקומון הנתבע. 13. זכויות התובעת בתמונה הוכחשו, על כן הנטל להוכיחן כיסוד לעילת התביעה נגד הנתבעים הוא על התובעת. התובעת הוכיחה כי צילמה את התמונה. התובעת אף הוכיחה כי הינה מחזיקה בתשליל. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה, די בכך בכדי להוכיח את זכויותיה בתמונה. לא קיבלתי טיעון זה. החזקת התשליל אינה מחייבת את ההנחה כי הבעלות בו היא של התובעת ובעיקר אינה מוכיחה כי התובעת היתה הבעלים של התשליל בעת הצילום, כלשון סעיף 21 המגדיר את מחבר היצירה. אפשר כי התובעת קבלה את התשליל לחזקתה בכל שלב שמאז לצילום ועד להגשתו, אפשר כי הינה מחזיקה בו ברשיון בעל הזכויות. אין חזקה שבדין על פיה המחזיק בתשליל הוא בעליו ואף אין לומר כי חזקה שבעובדה כי כך, וראה לעניין זה הפסיקה על פיה קיים הבדל מהותי בין החזקת התשליל לבין הבעלות בו (ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985). על כן, לא היה די בראיות התובעת ואף לא בטיעוניה בכדי להוכיח זכויותיה בתמונה. בסיכומי ב"כ התובעת הועלתה טענה על פיה הוכח מחקירת עד הגנה 1, עו"ד שגב, כי המקומון אמצע נתניה הסכים כי זכויות היוצרים בתמונה הן של התובעת, באשר הוכח כי חזר בו מטענתו לפיה זכויות היוצרים בתמונה שייכות למקומון. בהמשך יורחב עוד בעניין משמעות עדות עו"ד שגב והשפעתה על הוכחת עילת התביעה. בכל זאת כבר בשלב זה ולעניין עילת התביעה, אקבע כי טענת התובעת בתביעה, לרבות בכתב התביעה, בכתב התשובה (שעל פי החלטה מיום 23.9.2007 הוא חלק מכתב תביעה מתוקן), בתצהיר עדותה, בחקירתה ובסיכומיה היתה כי היא הבעלים הראשון של זכות היוצרים. התובעת לא טענה בכל שלב כי קיים מקור אחר לזכותה, מכח הסכם מאוחר, העברה, המחאה וכדומה. על כן חסומה דרכה מלטעון לתשתית עובדתית שונה ולעילה חליפית כאמור. מעדות עו"ד שגב, בהמשך למכתבו מוצג נ/1, שבו טענה לבעלות ידיעות קשורת בזכויות היוצרים, ניתן היה אולי ללמוד על ויתור, העברת הזכות או המחאתה מידיעות תקשורת ומקומון אמצע נתניה לתובעת, אך ראיות לעניין זה אינן מסייעות להוכחת התביעה. ניתן היה להעזר בעדויות ההגנה להוכחת זכות התובעת רק לו הוכח מהן כי היא הבעל הראשון בזכויות. עדויות כאלה לא נשמעו. עדויות מהן ניתן ללמוד אודות מקור חילופי לקבלת הזכויות אינן כאלה התומכות בעילת התביעה שבפני, אינן מתאימות לטענות התובעת וממילא התובעת מנועה מלטעון להוכחת תביעתה באמצעותן (ולו נוכח הרחבת החזית הגלומה בטיעון זה). לא מצאתי, לפיכך, בראיות ההגנה השלמה המסייעת לתובעת להוכיח תביעתה מכח זכות בעלים ראשונית בתמונה. על כן, ניתן כבר בשלב זה לקבוע, כי ככל שחל הכלל לעניין צילומים בענייננו (דהיינו סעיף 21 לחוק ולא סעיף 5(1)(א)), לא הוכחה התביעה. 14. אולם, בענייננו הוכחה, למעשה, תחולת החריג שבסעיף 5(1)(א), כמפורט להלן. 14.1 הנטל להוכחת החריג הוא על הנתבעים, אך יסודותיו הוכחו כבר מטיעוני התביעה. הוכח כי התובעת אמנם צילמה את התמונה, אך כי עשתה בהזמנת ידיעות תקשורת, ובתמורה. כרגיל, ועל פי הפסיקה, מוחל בנסיבות אלה החריג ורואים את המזמין כבעל הזכויות בתשליל ובתמונה. ראה לעניין זה פסק הדין בת"א (שלום ראשל"צ) 460/02 דרור קרן (יוסף) נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, , תק-של 2002(3) 1273 (2002) בעניין אולם ורסאי, בו נקבע כי הזכויות בתמונות חתונה שצילם צלם שייכות למזמינים, הכל גם מקום שלא נשמעו ראיות לעניין הסכמות מיוחדות לגבי התשליל. ראה גם ע"א (מחוזי ת"א) רונצקי יסמין נ' שדה דנה, , תק-מח 2006(2) 10205 (2006), בו נדונו מחלוקות בין עורכת קטלוג פרחים אשר צילמה את הצילומים לבין מבצעת עבודות הגרפיקה, גם שם לא נשמעו ראיות וטענות מיוחדות לעניין הזמנת התשליל, ושם הוחלט כי הזכויות בתמונות שייכות למזמין. ראה גם ת"א (שלום י-ם) 2441/89 יהושע קוק נ' פלביו סקאלר, פ"מ תשנ"ב (4) 3 (1991) שם נתגלעה מחלוקת בין צלם לעוזר הצלם לגבי זכויות היוצרים בתמונות, ונפסק כי הזכויות שייכות למזמינים, הכל כאשר המזמינים לא היו צד בהליך ולא נשמעו ראיות שהוכיחו כי המזמינים הזמינו את התשליל. 14.2 גם הגיונו של סעיף 5(1)(א), כפי שהוסבר בפסיקה, מחייב את תחולתו במקרה האמור: המזמין כרגיל מבקש לשייר בידיו את האפשרות לעשות שימושים חוזרים בתמונות ולשלול מהצלם אפשרות זאת, וראה בע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, 354 (1985). בית המשפט מפי כבוד השופטת נתניהו הביע שם דעתו כי הטעם לחריג באשר לצילומים הוא במתן תוכן עסקי להזמנה וכן, בחלק מהמקרים (צילומי חתונה וכד') בנימוקי פרטיות אישית של המזמין. כבוד השופטת נתניהו ציינה כי: " לדעתי, הרעיון שבהוראה זו והוראת סעיף 5(1) מ-1911 הברורה ממנה, כעולה מפסק הדין הנ"ל בעניין .James Arnold & Co. Ltd (ראה לעיל), הוא מתן תוכן עסקי להזמנה. עניינו של מזמין בתמורה של גלופה, המיועדת, מעצם טבעה, להפקה המונית של העתקים, הוא בהעתקים. הגלופה עצמה נשארת, בדרך כלל, בידי היוצר. אם תישאר גם זכות היוצרים בידו, מה פעל המזמין? צפייתו העסקית תסוכל, והזמנתו, שעבורה נתן תמורה, תתרוקן מתוכנה..." (עמ' 354). לפיכך, יש לקבוע, בהתאם להוראת החריג שבסעיף 5(1)(א), ומשלא והוכח הסכם אחר, כי הזכויות בתמונה הן של המזמין - ידיעות תקשורת. 14.3 הראיות שהוגשו ונשמעו תמכו למעשה במסקנה משפטית זאת: בראיות ההגנה הוכח כי ידיעות תקשורת פנתה בעקבות פרסום התמונה לנתבעת 2 וטענה כי הזכויות בתמונה הן שלה (ראה מוצג נ/1 וכן עדות עד ההגנה 1, עו"ד שגב). התובעת אמנם טענה בסיכומיה לעניין זה כי ידיעות תקשורת טענה כך מתוך שטעתה, ומחקירת עד הגנה 1, עלה שלאחר משלוח המכתב היה דין ודברים בין התובעת למעסיקתה, ידיעות תקשורת, שבעקבותיו, ככל שהינו זוכר, הכירה ידיעות תקשורת בזכויות התובעת בתמונה. אולם, לא נשמעה כל עדות ישירה לגבי נסיבות הויתור או העברת הזכויות הנטענת בין התובעת לידיעות תקשורת, או ההכרה בדיעבד בזכויות כנטען. אף יצוין, כי עדות עד ההגנה לעניין ההתפתחויות שארעו לאחר כתיבת מכתבו (מוצג נ/1) נחזתה כחסרת משקל של ממש, הכל שעה שהיתה מאוד מסוייגת לעניין זכרונו (ראה: שורה 12 בעמ' 20, שורות 21-27 בעמ' 21, שורה 1 בעמ' 22 ושורות 5-12 בעמ' 23 לפרוטוקול), שעה שהיתה רק עדות שמועה לעניין תוכן הדברים ששמע מפי מרשו, והכל שעה שאף ניכרה בה מגמתיות, שכן רק במהלך החקירה עלה שלא רק שידיעות תקשורת טענה לזכות בתמונה במכתב התראה אלא גם הכינה טיוטת תביעה ותצהירים, מידע שהעד לא נידב מעצמו. הנסיבות בהן ויתרה ידיעות תקשורת על תביעתה לטובת התובעת לא הובהרו מתוך העדות, ניכר כי לא היו בידיעת העד, בוודאי לא היו כרוכות בויתור פורמלי, שכן לא הוגש מכתב מטעם ידיעות תקשורת שבו חזרה מהנטען בנ/1. גם התובעת לא מסרה גירסה ברורה לעניין הנסיבות בהן חזרה בה ידיעות תקשורת מטענתה לגבי זכויות בתמונה ואף נמנעה אף מלהביא עדים מטעם בעל הזכויות הפוטנציאלי הנוסף. יש לקבוע לפיכך כי לפחות הוכח בראיות ההגנה שידיעות תקשורת סברו לפחות במועד ההפרה הנטענת ובסמוך לאחריה כי הם בעלי הזכויות בתמונה. בכך חיזוק למתחייב מהוראת החריג שבסעיף 5(1)(א). אין ללמוד מעדות עו"ד שגב הסכמה אחרת שבין ידיעות תקשורת לתובעת, אשר סותרת העובדה כי בכל הזמנים הרלבנטים לצילום ולהפרה הנטענת היה המזמין הבעלים של זכויות היוצרים בתמונה. 14.4 חיזוק נוסף לזכות ידיעות תקשורת בתמונה נלמד מעדות התובעת עצמה, אשר העידה כי רק לידיעות תקשורת הזכות לפרסם את התמונה ללא תשלום נוסף (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 1-9). התובעת לא טענה כי זכות זו עמדה למזמין מכח הסכמה מיוחדת או רשיון מיוחד. התובעת נמנעה מלטעון לתוכן ההסכמים שבינה לבין ידיעות תקשורת, ולפיכך עדותה מלמדת כי זכות היוצרים שייכת לידיעות תקשורת. 15. על פי הוראת החריג, הזכות בתמונה היא למזמין (ידיעות תקשורת), אלא אם קיים הסכם הקובע את ההיפך. התובעת לא עשתה דבר בכדי להוכיח חריג לחריג זה. 15.1 התובעת לא תארה בעדותה הראשית את ההסכמים שבינה לבין המזמין ונמנעה מלהציג את ההסכם שביניהם. התובעת ציינה בחקירתה הנגדית כי אין הסכם בכתב בין ידיעות תקשורת לבינה בכל הנוגע לזכות היוצרים (שורות 12-14 בעמ' 40 לפרוטוקול). התובעת אף לא טענה ולא הביאה ולו בדל ראיה להסכם בעל פה שתוכנו מוכיח קיומו של הסכם המוציא עניינה מתחולת החריג. התובעת אף נמנעה מלהביא לעדות נציג מידיעות תקשורת, על מנת להוכיח כי זכות היוצרים בתמונה מוקנית לה. בנסיבות אלו, ההנחה היא כי אילו היה מובא לעדות העד הרלוונטי הנדרש, עדותו הייתה מחזקת את טענות הנתבעים. התובעת, כאמור, לא טענה להסכם ספציפי, ובכל זאת טענה לקיום זכויות. בחקירתה הנגדית, כאשר נדרשה ליחסים בינה לבין ידיעות תקשורת, העידה כי: "...כאשר ניר חפץ עורך כל ידיעות תקשורת פרש ועבר לעיתון אחר, הוא ניקה את השולחן, הוא צלצל אליי ואמר לי חגית זכויות היוצר ללא ספק שלך צאי לדרך". (שורות 16-18 בעמ' 50 לפרוטוקול). טענתה, לפיכך, הינה כי במועד שהיה מאוחר לכל ההתרחשויות נשוא התביעה (הצילום וההפרה הנטענת), ואשר כלל לא ברור מה קדם לו- האם רק הסכם התקשרות או שמא הסכמה מאוחרת, הצהיר בפניה מי שכבר לא היה בעל דברה (עורך שפרש) על זכויותיה. עדות זו אינה מוכיחה הסכם בין התובעת לידיעות תקשורת שלפיו זכות היוצרים שייכת לתובעת. אף ספק, כאמור, אם האמירה שייחסה התובעת לעורך בשלבי פרישה, נאמרה על ידי גורם מוסמך מטעם בעל הזכויות הלכאורי בתמונה. ראוי לחזור ולהדגיש בהקשר זה כי התובעת מנועה מלטעון בתביעה זו כי הינה תובעת מכח המחאת זכות של ידיעות תקשורת (זכות שהיא טוענת כי איננה קיימת). כן ראוי לציין כי אף לו נטען לתביעה מכח העברת זכות יוצרים, ספק אם ענייננו בהעברה חוקית, וראה הוראת סעיף 5(2) לחוק, על פיה העברת זכות היוצרים נעשית בהסכם בכתב. 16. גם התנהגות התובעת מחזקת את המסקנה כי זכות היוצרים שייכת לידיעות תקשורת: בעוד שבסמוך לאחר ההפרה הנטענת פנתה ידיעות תקשורת במכתב דרישה לנתבעת 2, נמנעה התובעת עצמה מלפנות בכל דרישה למי מהנתבעים עד למועד הגשת התביעה זו, אשר הוגשה למעלה משנה וחצי לאחר ההפרה הנטענת. בהתנהגות זו לימדה התובעת לכאורה כי בעת הרלבנטית להפרה סברה התובעת בעצמה שאין לה זכות בתמונה. 17. משכך, בסופו של יום, שוכנעתי באלה: זכויות היוצרים בתמונה מוסדרות בהוראת סעיף 5(1) (א) לחוק. על פי הוראת סעיף זה, כפי שפורש בפסיקה, זכויות היוצרים בתמונה שייכות לידיעות תקשורת ולא לתובעת. התובעת נמנעה מלהוכיח הסכם המחריג עניינה מהכלל שבסעיף, לא טענה טענות כלשהן לעניין הסכם כאמור, נמנעה מלהביא עדים רלבנטים, ולמעשה הוכיחה גם בהתנהגותה וגם בחלק מטענותיה כי הזכויות בתמונה אמנם שייכות לידיעות תקשורת. עדויות חלקיות שנמסרו מפי עד ההגנה ומפי התובעת לעניין ויתור ידיעות תקשורת על הזכויות לטובת התובעת לא היו בעלות משקל ומכל מקום לא הוכיחו באופן נדרש את זכויותיה של התובעת, אם משום שלא היה בהן די להוכיח את מקור הזכויות, אם משום שלא התאימו וחרגו ממסגרת ועילת התביעה ואם משום שלא היה בהן בכדי להוכיח זכות חוקית שהועברה כדין לתובעת. אף שוכנעתי כי גם אם לא היה סעיף 5(1)(א) חל בענייננו, אזי נוכח הוראת סעיפים 21 ו- 5(1) לחוק, לא הוכיחה התובעת את זכויותיה בתמונה. לפיכך התובעת לא הוכיחה יסוד ראשון בתביעתה ויש לדחות התביעה. 18. למעלה מן הצורך, אציין כי אין לקבל את טענת הנתבעת לזכות יוצרים בלעדית או משותפת עם המקומון. טענת הנתבעת לא בוססה כלל מהבחינה המשפטית. מקום הצילום אינו מעיד על הבעלות בזכות היוצרים, כך גם אין בהגבלות החלות על שימוש בצילום מכוח חוק הגנת הפרטיות בכדי להוכיח את הבעלות בזכות היוצרים. כמו כן, על פניו נראה כי קיים קושי בטענה כי לאובייקט הצילום אשר הכין עצמו בטרם הצילום ע"י התארגנות, יש זכות יוצרים משותפת עם זה אשר מוענקת לו זכות היוצרים על פי הכללים הקבועים בחוק. אשר על כן, משלא הובאו אסמכתאות לליבון הסוגיה ומשלא הוכח הסכם מיוחד בעניין זה, יש לדחות את טענת ההגנה של הנתבעת, לפיה קיימת לה זכות יוצרים בלעדית או משותפת בתמונה. 19. למעלה מהצורך, אף ראיתי מקום להוסיף ולקבוע את הקביעות הבאות, וזאת על דרך הקיצור נוכח המסקנה לעיל: 19.1 לא שוכנעתי כי הנתבעת הפרה את זכויות התובעת בתמונה, ככל שהיו. הוכח כי התובעת העניקה לנתבעת את התמונה. לא קבלתי את גירסת התובעת לגבי מגבלות שהגבילה את הנתבעת באשר לשימושים בתמונה. לא מצאתי מקום להעדיף את עדות התובעת לעניין זה על עדות הנתבעת. אף מראה המעטפה מוצג נ/5 שלא היה בה כל סייג, ואף העדר הסכם כתוב, מכרסמים בגרסת התובעת. מכל מקום, משנדחית גירסת התובעת לעניין מגבלות של שימוש בתמונה, אזי הנתבעת היתה רשאית למסור את התמונה לנתבעת 2. מסירה זו נעשתה לידי אנשי מקצוע בתחום הפרסום, האמונים בוודאי על נושא הסדרת זכויות יוצרים ונעשתה אף תוך טענה לגבי שם הצלמת. משכך, ובהיות הנתבעת בחורה צעירה וללא השכלה מקצועית או משפטית, יש לראות מסירה זו לנתבעת ככוללת הרשאה לפרסום בתנאי שיוסדרו זכויותיה של התובעת. מסירה כאמור איננה מהווה, לטעמי, הפרת זכויות התובעת. 19.2 הפרת זכויות ככל שהייתה היא הפרה אחת - שכן פרסום חוזר של אותה תמונה נחשב להפרה אחת, ראה ע"א 592/88 שמעון שגיא נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2), 254 (1992). משכך, לו שוכנעתי בזכותה של התובעת, זכאית היתה לפיצויים סטטוטוריים בין 10,000 ₪ ל- 20,000 ₪, ובנסיבות העניין, מורה הייתי על הצד הנמוך בהתחשב באלה: תרומתה של התובעת עצמה לפרסום בדרך של מסירה לא מסוייגת של התמונה, היות התמונה תמונת פרוטרט של התובעת שנמסרה לנתבעת, הימנעות התובעת מלהתריע נגד השימוש בתמונה לאחר הפרסום הראשון, אשר לו נעשה אפשר והיה מונע את הפרסום השני, העדר ראיות לגבי הנזק אשר נגרם לתובעת והסכום הנמוך יחסית אשר קבלה בגין הצילום (נטען על ידה כי קבלה כ - 450 ₪), העדר רווח למקומון הנתבע מהפרסום המפר (שהרי צלם מטעמו צילם את הנתבעת, אשר העדיפה כי דווקא התמונה היא שתפורסם), ועוד. הזכות המוסרית 20. דחיית טענותיה של התובעת בדבר הבעלות בזכות הכלכלית, זכות היוצרים, אינה פוגמת בטענתה כי נפגעה זכותה המוסרית אשר נקבעה בסעיף 4א' לפקודה ונזכרת היום בסעיפים 45 ו-46 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. הזכות המוסרית ביצירה קיימת לצד זכות היוצרים אך אינה תלויה בה ואינה נובעת ממנה. הזכות המוסרית היא "זכות האבהות" ביצירה, על פיה נהנה היוצר מהזכות לייחוס היצירה ולשימורה. זכות זו עומדת ליוצר, כאמור, אף כאשר זכות היוצרים שייכת לאחר. 21. דרך יישום חובת הנצחת הזיקה שבין יוצר ליצירתו לא נקבעה בפקודה. סעיף 4א(1) לפקודה קובע כי "זכות האבהות" אינה מוחלטת והיא תלויה בהיקף ובמידה המקובלים, כך שישנם מקרים בהם השימוש ביצירה אף לא יחייב את ציון שם היוצר (ראו: יהושע ויסמן "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים" מחקרי משפט ז 51, 57 (תשמ"ט-1989)). לפיכך, תובע הטוען להפרת זכותו המוסרית חייב להוכיח לא רק את היותו היוצר, אלא גם את הדרך המקובלת להנצחת זכות היוצר לגבי פרסום היצירה בנסיבות הרלבנטיות. על הצדדים להביא בפני בית המשפט ראיות על דרך ההנצחה שנהוגה לגבי סוג היצירה ולגבי נסיבות הפרסום, כאשר נטלי הראיה וההוכחה לעניין ההיקף והמידה המקובלים מוטלים על התובע (ראו: ת"א (מחוזי ת"א) שוקי קוק נ' סיון אין האוס בע"מ, , תק-מח 2008(1) 6990 (2008) ות"א (שלום ת"א) 59647/06 ד"ר פרי ארנון נ' ל.ה.ב. (1991) לימודי הכשרה בניהול בע"מ, , תק-של 2008(4) 247671 (2008)). 22. לטענת התובעת, הנתבעות הפרו את זכותה כי יצירתה תקרא על שמה, שעה שביום 12.11.04 התמונה פורסמה בדף שער המקומון, ללא ציון שמה. לציין, כי התובעת טוענת רק להפרה אחת של זכותה המוסרית, הואיל ובפרסום מיום 5.11.04 צוין שמה ליד התמונה, וכן צוין שמה ליד התמונה אשר פורסמה בכתבה גופה בגיליון מיום 12.11.04. עוד יצוין כי שתי התמונות לצידן פורסם שם התובעת נבדלות מהתמונה הנוספת לצדה לא צוין שם התובעת, בכך שהאחת היא תמונה גדולה יחסית והשניה היא תמונה שפורסמה במסגרת כתבה בעניין הנתבעת ובעמוד בו נדפסה הכתבה (ראה מוצג ת/5 ו-ת/6). התמונה הנוספת, נשוא תביעת הפרת הזכות המוסרית, היא תמונה קטנה ובעגה המקצועית "תמונת בול" אשר פורסמה בדף שער המקומון, מעין אקדימון שבעמוד הראשון להמשך שיבוא. תמונה זו פורסמה בגיליון השני, שבו כאמור, תמונה נוספת בעמוד הכתבה, שלצדה אוזכר שם התובעת. לטענת המקומון, בתקופה הרלוונטית לא היה מקובל לתת קרדיט לצלמים בעמוד השער, כאשר המדובר ב"תמונת בול", ועל כן ובהתאם לסעיף 4א(1) לפקודה לא הופרה זכותה המוסרית של התובעת. לטענתו, התובעת לא עמדה בחובת הבאת הראיות לעניין ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין. כמו כן, טוען המקומון כי שעה שהתובעת לא פנתה אליו לאחר הפרסום הראשון, היא לא עמדה בחובת הקטנת הנזק והיא מנועה ומושתקת מלטעון להפרת זכות מוסרית בפרסום השני. 23. לאחר שבחנתי טענות הצדדים בעניין זה מצאתי, כי התובעת לא הביאה כל ראיה במועד שניתן היה לקבלה (ראה לעניין זה החלטתי בעמ' 77-79 לפרוטוקול), להוכחת ההיקף והמידה המקובלים בנסיבות העניין לעיגון הזכות המוסרית, וזאת אף לא בתצהירה. ראיה יחידה לגבי הנהוג והמקובל הייתה בסעיף 9 לתצהירו של עד ההגנה מר אמיר זהר (סומן נ/11), עורך המקומון הנתבע (להלן: "מר זהר"). עד זה העיד כי בהפניה בעמוד השער לא ניתן לתובעת קרדיט בהתאם לנהוג בעיתון, ביחס לתמונת ראש מוקטנת. בחקירתו הנגדית עומת מר זהר עם תמונות שונות מוקטנות אשר פורסמו בגיליון מיום 5.11.04 ובגיליון מיום 12.11.04, ואשר לצד אחת מהן כן ניתן קרדיט לצלם, בעוד שלגבי האחרות לא ניתן קרדיט. מר זהר השיב כי עורך לילה מחליט אודות מתן הקרדיט, ועמד על גרסתו הראשונית וביאר כי ייחודה של התמונה שצויין קרדיט לצדה בכך שמדובר בתמונה עם התרחשות והצלם הוא צלם שעובד בעיתון ואשר מקבל כסף עבור כל צילום (שורות 1-18 בעמ' 74 לפרוטוקול). לא למדתי מעדותו של מר זהר מדע מדוייק בדבר ההיקף והמידה המקובלים בפרסום תמונות ראש מוקטנות בענף, אך שוכנעתי כי במקרים שונים יתכן פרסום ללא ציון שם הצלם. לא מצאתי כל ראיה אחרת לעניין זה. על כן, והואיל וכאמור נטל הראיה וההוכחה מוטל על כתפי התובעת, יש לקבוע כי התובעת לא הרימה נטל זה וטענתה לעניין הפרת זכותה המוסרית נדחית. 24. ניתן לסכם כל אלה בכך שבסופו של יום לא הוכח נוהג על פיו לצד כל תמונה המתפרסמת במקומון לעולם יש לרשום את שם הצלם, ולא הוכח כי היה על הנתבעת 2 לעשות כן לגבי התמונה הקטנה. זאת, בין אם אקבע כי יש לקבל את עדות מר זהר, על פיה ברגיל אין מפרסמים שם לצד "תמונות בול" ובין אם אקבע כי התובעת לא הרימה הנטל להוכיח כי מקובל לצד כל תמונה לפרסם את שם היוצר, משנמנעה להביא ראיות כלשהן לעניין זה. לפיכך, ממילא לא הניחה גם לעניין זה התובעת את התשתית העובדתית הראויה לביסוס עילתה ולא הוכיחה כי הופרה זכותה המוסרית בתמונה. למעלה מהצורך אציין כי הוכח מהנסיבות כי הנתבעות לא כפרו בזכותה המוסרית של התובעת, ופרסום שמה ליד שתי התמונות המשמעותיות בשני הפרסומים מוכיח זאת. לא ניתן לייחס לנתבעות שאיפה לרווח כלשהו או פגיעה מיוחדת בזכות מוסרית או מוטיבציה שלילית כלשהי בגין הימנעות מפרסום שם התובעת לצד "תמונת הבול". 25. לסיכום, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי בבעלותה זכות יוצרים שהופרה וכי נפגעה זכותה המוסרית, ועל כן לא ראיתי מקום לדון ביתר טענות הצדדים והמחלוקות האחרות שבתיק זה, והקשורות להפרת זכות היוצרים והזכות המוסרית. העילות הנוספות הנטענות 26. התובעת טענה אף לפגיעה במוניטין ובשמה המקצועי הטוב ולגזל. בפתח הדברים, אציין כי דין טענות אלו להידחות ולו מהטעם שהנתבעת לא פירטה בכתב תביעתה את הנזק אשר נגרם לה כתוצאה מהפרות נטענות או עילות נוספות אלו ואף לא ציינה מהו שווי הסעד הכספי המבוקש, שכן הסתפקה בתביעת פיצויים סטטוטוריים על פי חוק זכות יוצרים על סך 60,000₪. אף את טענתה של התובעת לעשיית עושר ולא במשפט יש לדחות, ולו משום שבכתב תביעתה לא פירטה את סכום ההתעשרות הנתבע, ואת ההשבה הנדרשת. אמנם התובעת ציינה בכתב תביעתה כי תדרוש מתן חשבונות וגילוי רווחים ותתבע את נזקיה בחישוב נזקי תוך תיקון כתב התביעה, אך לא הוגשה כל בקשה לעניין זה ובסיכומיה נמנעה התובעת מלהתייחס לכל אלה. למעלה מן הצורך אציין כי דין טענותיה להידחות אף לגופן, ואבאר. 27. טענתה של התובעת לפגיעה במוניטין ובשמה הטוב נטענה בעלמא. התובעת לא הניחה תשתית ראייתית לקיומו של מוניטין, לא הביאה כל ראיה לפגיעה במוניטין ולנזק ממשי שנגרם לה כתוצאה מכך, ואף לא הצהירה על כך. כל אשר מופיע בעדותה לעניין זה הוא בחקירתה הנגדית, בה ציינה כי הפגיעה במוניטין הינה משום שצילומים שלה הופיעו בעיתון מתחרה ומשום שחתכו את התמונה, ועל כך היא "חטפה על הראש" (שורות 15-20 בעמ' 44 לפרוטוקול). אין באמירות אלו בחקירתה הנגדית כדי לבסס עילה של פגיעה במוניטין ובשם טוב. אף דין טענתה של התובעת לגזל להידחות, שעה שנקבע כי התובעת לא הוכיחה זכות יוצרים מוגנת מכוח דיני הקניין הרוחני. אף ספק אם בנסיבות העניין הוכחה אחריות בגין עשיית עושר, כמשמעה בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979. מכל מקום, התובעת לא הביאה די ראיות להוכחת שווי עבודתה ושווי התמונה, ולהוכחת העושר שעשה המקומון הנתבע. 28. מכל הטעמים האלה התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעות הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 12,000 ₪ בתוספת מע"מ לכל נתבעת. ניתן היום, א' חשון תש"ע, 19 אוקטובר 2009, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים. זכות ערעור כחוק.זכויות יוצרים (הפרת)