הריסת קיר על ידי השוכר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הריסת קיר חנות בשכירות / הריסת קיר על ידי השוכר: רקע התובעת הייתה בזמנים הרלוונטיים לתובענה זו שוכרת ומפעילה של חנות לממכר נעליים בשם נעלי קרולין בראשון לציון (להלן: "החנות"). התובע היה בזמנים הרלוונטיים הבעלים והמשכיר של החנות. התובעת החזיקה בחנות מכוח הסכם שכירות בין הצדדים מיום 26.11.00 (להלן: "ההסכם"). התובעת עותרת לפיצוי בסך 115,300 ₪. טענות התובעת ועדויות התביעה התובעת עותרת לפיצוי בגין שני אירועים שונים, כמפורט להלן: א. נזקי קריסת הטיח אשר אירעו במהלך תקופת השכירות. לטענת התובעת החנות סבלה במהלך השנים מנזקי רטיבות, ובשנת 2006 אירעה קריסה של הטיח בתקרת החנות כתוצאה מן הרטיבות. התובעת טוענת כי כתוצאה מכך חדרו לחנות כמות גדולה של מים, אבק ופסולת בניה. לטענת התובעת נמסרה הודעה על כך לנתבע וזה אף הגיע לחנות והתחייב לתקן הליקויים בהקדם האפשרי. למרות זאת, ועל אף שפנתה אליו מספר פעמים, הנתבע לא עמד בהתחייבותו ולא תיקן את הליקויים. עוד טענה התובעת כי כעבור מספר חודשים הודיע הנתבע כי אין בכוונתו לתקן את הליקויים, כיוון שבכוונתו להרוס את הבניין. עוד טוענת התובעת כי הנתבע התחייב לפצותה בגין הליקויים בעת פינויה מן החנות, ולא עשה כן. התובעת טוענת כי עקב ליקוי זה נגרם לה נזק תדמיתי ונזק כספי. ב. נזקי אירוע הריסת מבנה החנות במועד פינויה. התובעת טוענת כי הנתבע הודיע במהלך שנת 2007 שבכוונתו להרוס את הבניין ועל כן נדרשה התובעת לפנות את החנות. עוד הוסכם בין הצדדים כי חוזה השכירות יסתיים ביום 30.4.07 וכי התובעת תשלים את פינוי החנות עד ליום 1.5.07. עוד טוענת התובעת כי הודיעה לחברת הביטוח שביטחה את החנות כי מועד סיום הפוליסה הינו ביום 30.4.07. לטענת התובעת על אף הסכמה זו, ביום 1.5.07, קיבל מנהל התובעת הודעה על הפעלת האזעקה בחנות בשעה 04:30 לפנות בוקר לערך והגיע לחנות בשעה 06:00. אז ראה כי הנתבע גידר את החנות בגדר פח גבוהה באופן שלא ניתן היה להיכנס לחנות. לטענת התובעת, כשהגיע מנהלה למקום הבחין בנתבע ובבנו ופרץ ביניהם וויכוח. לטענת מנהל התובעת פנה למשטרה, והצליח להיכנס לחנות רק לאחר שהגיעו למקום שני שוטרים. אז הבחין כי חלון הראוה בחנות מנופץ וכי חור גדול נפער בקיר החנות. כן הבחין בנזק שנגרם למלאי שנותר בחנות וכי נגנב מלאי רב מתכולת החנות. עוד טוען מנהל התובעת כי הגיש בו ביום תלונה למשטרה על מעשי הנתבע. התובעת עותרת לפיצוי בגין הנזקים הבאים: א. נזקים לרכוש על-פי חוות דעת שמאי על סך 72,875 ₪ בצירוף מע"מ, ובסה"כ 84,171 ₪. ב. שכר טרחת השמאי בסך של 2,425 ₪. ג. נזקים התדמיתיים ואובדן ימי עבודה, סך של 20,000 ₪. ד. פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪. סה"כ 115,300 ₪. התובעת צירפה לכתב התביעה העתק של החוזה, העתק אישור התלונה במשטרה, וחוות דעת השמאי. חוות דעת השמאי, מר יעקב ברוכים הוגשה לבית-המשפט, והשמאי העיד. על-פי חוות דעת השמאי, הנזק למלאי הנעלים בגין חדירת המים מהתקרה הינו בסך 7,700 ₪; הנזק למלאי הנעליים כתוצאה מהאבק והלכלוך הינו בסך של 18,000 ₪; הנזק בגין גניבת נעליים עקב עבודות ההריסה הינו בסך 27,000 ₪; הנזק לנעליים כתוצאה מההריסה ומפגיעות זכוכית, פגיעה פיסית, לכלוך ואבק הינו בסך של 14,175 ₪, והנזק לחלון הראוה הינו בסך 6,000 ₪. השמאי העיד, כי התבקש לערוך את חוות דעתו כשנה לאחר האירוע הראשון של נזקי הרטיבות והאבק, וכעשרים יום לאחר הנזק הנוגע להריסת המבנה. לדבריו לא ביקר במקום, הואיל והמבנה כבר היה הרוס ולא הייתה אפשרות לבדוק את הדברים. לדבריו, הסתמך בחוות דעתו על נתונים שנמסרו לו (עמ' 2-3 לפרו'). כמו-כן, הגיש תצהיר והעיד שמעון דיין (להלן: "דיין"), אשר משמש כבעלים והמנהל של התובעת. דיין העיד כי היה צריך לפנות את החנות על פי הסכם ביום 1.5.07. כן העיד כי שילם שכירות עד ועבור חודש אפריל 2007. העד העיד כי ביטל את פוליסת הביטוח של החנות בסוף חודש אפריל וכי לא קיבל כל סכום מחברת הביטוח בגין האירוע. כן העיד שהגיש כתב תביעה בתביעות קטנות שם רשם כי עליו לפנות את החנות עד ליום 30.4.07 וכי ייתכן וטעה בתאריך הואיל ולצורך אותה תביעה בגין שכר דירה לא הייתה חשיבות לשאלה האם התקופה מסתיימת ב- 30.4 או ב- 1.5 (עמ' 7 לפרו'). כן העיד העד כי תבע בתביעות קטנות את הסכום שסבר שניתן לתבוע, אלא שמשך את התביעה כיוון שהבין שלא יוכל לקבל את התמורה על מלוא הנזק שנגרם לו כי ישנה מגבלה על הסכום בבית משפט לתביעות קטנות (עמ' 9). עוד העיד התובע כי לא עבר לחנות אחרת משום שקיים קושי כיום לפתוח חנות. עוד הגיש תצהיר והעיד עובד בחנות התובעת, מר אברהם נס (להלן: "נס"). נס העיד כי חודש וחצי אחרי שנכנס מנהל התובעת לחנות אירע הנזק לתקרה. לטענתו הודיעו לנתבע על הנזק והוא טען כי יגיע לתקן את הנזק. כן טען שהנתבע היה מודע לכך שנגרם נזק לנעליים וכי הבטיח שיפצה בגינו (עמ' 13 לפרו'). לטענתו לא פנו לקבלן שיתקן כי הנתבע היה צריך לתקנו. העד העיד כי בסמוך לחלון הראוה היו כ- 300 נעליים בודדות, שאינן בזוגות (עמ' 14 לפרו'). העד העיד כי מחיר ממוצע לזוג נעליים הינו 200 ₪. כן העיד כי בחנות יש 2,000 זוגות נעליים. טענות ועדות הנתבע לטענת הנתבע, בתביעה אחרת שבה הוא תבע את מנהל התובעת, דיין, טען דיין כי הנזק שנגרם לתובעת הינו בסך של 11,500 ₪, ומכאן לטענתו אין בסיס לסכום התביעה האמור. הנתבע טען כי מנהל התובעת בדק את המושכר ולא הלין כלל על נזקי הרטיבות. כן טען הנתבע כי חוות הדעת מטעם התובעת נעשתה כשנה לאחר האירוע. הנתבע הכחיש כי דיין פנה אליו בדבר נזקי הרטיבות. כן טוען הנתבע כי על פי הסכם השכירות האחריות לנזק מסוג זה חלה על התובעת ולא עליו. הנתבע טען, כי דיין מעולם לא הודיע לו על הנזקים האמורים בחנות. בנוגע לנזקים ביום 1.5.07, לטענת הנתבע סיכם עם מנהל התובעת כי יפנו את המושכר עד ליום 1.5.07, וכך הודיע לתובעת. לטענת הנתבע, הואיל והודיע לתובעת כי עליה לפנות את המושכר עד ליום 1.5.07, הרי שאינו נושא באחריות לנזקים שאירעו לתובעת עקב עבודות שבוצעו במקום ביום 1.5.07 בשעות הבוקר. לטענת הנתבע דרישתו מן התובעת לפנות את המושכר עד ליום 1.5.07, משמעותה שהתובעת יכלה להישאר בחנות עד ליום 30.4.07 בחצות. כן טוען הנתבע כי בניית הגדר במקום בוצעה לאור ההודעה שהתירה לתובעת להישאר בחנות עד ליום 1.5.07. לפיכך, לטענת הנתבע, אין לתובעת להלין, אלא על עצמה, כאשר לא פינתה את החנות במועד. עוד טוען הנתבע כי לא היה במקום ביום 1.5.07 וכי לא הוא ולא בנו איימו על מנהל התובעת. בנוסף, מכחיש הנתבע את האמור בחוות דעת השמאי מטעם התובעת. הנתבע הגיש תצהיר והעיד בבית-המשפט. הנתבע טען, כי על-פי החוזה היה על התובעת לתקן את הנזקים שנגרמו, ככל שנגרמו. הנתבע הכחיש שדיין טען בפניו שנגרם נזק לחנות וכי הייתה נפילת טיח. הנתבע טען כי דרש מהתובעת לפנות את החנות עד ליום 1.5.07, כאשר לעמדתו משמעות הדבר היא עד ליום 30.4.07 בחצות, שכן ביום 1.5.07 היה אמור להתחיל בהריסת הבניין בו שכנה החנות. לדבריו, כאשר כתב בהודעה לתובעת כי עליה לפנות את המושכר עד ליום 1.5.07 התכוון לסוף אפריל, ולא כולל התאריך 1.5, וכך גם היו דמי השכירות. לדבריו, התקשר עם חברה קבלנית לביצוע ההריסות, ותחילת העבודות היתה ביום 1.5.07. לטענתו, החל מיום 1.5.07 לא הייתה התובעת רשאית להיכנס לחנות. הנתבע הכחיש כי הוא או בנו נכחו במקום ביום 1.5.07 בשעות הבוקר, וטען כי לא נגרם כל נזק לקיר החנות. הנתבע העיד שמנהל התובעת בדק את החנות לפני שהשכיר אותה וידע שמדובר במבנה ישן. כן טען שהשכיר לו את החנות בסכום יחסית נמוך עקב מצבה. דיון האחריות לנזקי קריסת הטיח אשר אירעו במהלך תקופת השכירות לטענת התובעת, הנתבע אחראי לנזקים שנגרמו עקב קריסת טיח בתקרת החנות. לעומת זאת, טוען הנתבע, כי האחריות לתיקון הנזקים, ככל שהיו כאלה, מוטלת על-פי החוזה על התובעת. תשובתה של התובעת הינה כי החוזה מטיל על התובעת אך ורק אחריות לתיקון נזקים שנגרמים למושכר על-ידי השוכרת-התובעת, ולא על נזקים הנובעים מן המבנה עצמו. בעניין זה, סבורני שהדין עם הנתבע. סעיף 10 לחוזה השכירות קובע כדלקמן: "השוכר מתחייב... לשמור ולהחזיק את המושכר ואת כל הקשור אליו במצב טוב, תקין ומושלם, נקי וראוי לשימוש, ולתקן על חשבונו כל נזק שייגרם למושכר תוך תקופת השכירות. השוכר מתחיב לתקן את הנזק תוך שבוע מיום שאירע אותו נזק. עם קרות הנזק, על השוכר להודיע מיד על כך למשכיר, וזה רשאי לדרוש שהנזק יתוקן תחת השגחתו". בעניין זה, סבורני שפרשנות הסכם השכירות הינה בהתאם ללשון החוזה, קרי: האחריות לתיקון הנזקים מוטלת על השוכר, וזאת לגבי כל נזק שייגרם למושכר, ולא רק בגין נזק שהוא עצמו יגרום למושכר. סבורני שפרשנות זו עולה בקנה אחד הן עם לשון החוזה והן עם תכליתו ונסיבות כריתתו. יודגש, כי החוזה היה להשכרה של נכס, אשר המשכיר התכוון להרוס בתום תקופת השכירות, בכדי לבנות תחתיו בניין מגורים. משכך, מובנת כוונת המשכיר שלא להיות אחראי לתיקון נזקים במושכר, אשר מיועד ממילא להריסה. אמנם סעיף 7(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971, קובע כי "המשכיר חייב, תוך זמן סביר לאחר שקיבל דרישה לכך מאת השוכר, לתקן במושכר [פגם -ע.ק.] זולת פגם שהשוכר אחראי לו לפי חוק השומרים, תשכ"ז-1967, או שתיקונו, לפי ההסכם או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר". במקרה דנן, ראשית לא שוכנעתי כי המשכיר קיבל דרישה מאת השוכרת-התובעת לתיקון המושכר. בהקשר זה, בהעדר דרישה מפורשת, לא ניתן לקבוע כי היה על המשכיר לתקן את הפגם (ר' שלום לרנר, שכירות נכסים, 119 (1990)). שנית, סבורני כי מדובר בפגם אשר לפי פרשנות סעיף 10 להסכם אינו חל על המשכיר. זאת ועוד, בנוגע לקיום הנזקים עצמם, לא שוכנעתי כי לתובעת נגרמו הנזקים האמורים בתביעה. כפי שעולה מן העדויות, הנזק לטיח היה בתקרת החנות, כאשר מתחת לתקרה קיימת גלריה, המשמשת לאחסון קופסאות נעליים, ומתחת לגלריה נמצאת החנות עצמה. בנסיבות אלה, כלל לא שוכנעתי שנזקים של אבק או רטיבות, ככל שהיו כאלה, הגיעו לחנות עצמה, וגרמו נזק כלשהו של לכלוך ואבק בחנות עצמה. התובעת לא הציגה שום ראייה ממשית לנזקים האמורים, בשום שלב לא נשלח מכתב דרישה מטעמה לנתבע בנוגע לנזק האמור במהלך תקופת השכירות, וחוות דעת השמאי בעניין זה נסמכת אך ורק על דברים שאמרו לו מנהלי התובעת. קיים אף קושי לקבל את טענת עדי התובעת, לפיה במשך שנה היה נזק כאמור, והם לא עשו דבר כדי לתקנו, למעט פניה בעל-פה לנתבע. כמו-כן, ככל שהיה אבק בגלריה, הרי לכל היותר מדובר באבק על קופסאות הנעליים, ולא על הנעליים עצמן. לפיכך, סבורני שתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הנזקים האמורים בנוגע לחלק זה של התביעה. לפיכך, סבורני כי הנתבע אינו אחראי בגין הנזקים לכאורה שנגרמו בעקבות קריסת הטיח, וכי התובעת לא הוכיחה קיום נזקים כאמור. מכאן שהתביעה בנוגע לנזקי קריסת הטיח נדחית. כן נדחית טענת התובעת לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזקים התדמיתיים אשר נגרמו לחנות בעקבות אירוע קריסת הטיח והרטיבות, וכן בגין אובדן ימי העבודה לאורך תקופה זו. האחריות לנזקי אירוע הריסת מבנה החנות במועד פינויה - פרשנות החוזה לטענת התובעת, תקופת השכירות על פי המוסכם בין הצדדים הינה עד ליום 1.5.07 כולל יום זה, ולפיכך הריסת קיר המבנה באמצעות עובדים מטעמו של הנתבע ביום 1.5.07 בשעות הבוקר המוקדמת היתה בגדר הפרת החוזה, וגרמה נזק לתובעת. לעומת זאת, הנתבע טוען, כי התובעת נדרשה לפנות את הנכס עד ליום 1.5.07, לא כולל יום זה. הנתבע חוזר בכתב ההגנה שוב ושוב על טענתו לפיה היה על התובעת לפנות את החנות עד ליום 1.5.07, כאשר לגישתו, עד ליום 1.5.07, משמע, עד ליום 30.4.07 בחצות, ומכאן שמועד אירוע הנזקים (1.5.07 בשעות הבוקר), היה מספר שעות לאחר תום תקופת החוזה, ולכן אינו אחראי לנזקים שנגרמו. בעניין זה, סבורני שהדין עם התובעת. בהודעה ששלח הנתבע לתובעת ביום 1.1.07 שכותרתה "הודעה על סיום שכירות ודרישה לפינוי נכס" נרשם: "הנך נדרש בזה לפנות את הנכס עד ליום 1.5.07 ולהשיב לידנו את החזקה בנכס... עד לאותו מועד" (נספח ד' לכתב ההגנה). ראשית, סבורני כי הפרשנות המילולית של החוזה הינה כטענתה של התובעת. חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הפרשנות"), קובע בסעיף 8, כי ""הביטוי "עד..." לענין זמן או לענין מבואה - משמעו עד ועד בכלל". יום מוגדר בסעיף 3 לחוק הפרשנות כ"תקופה מחצות הלילה עד חצות הלילה שלאחריו. כלומר, על פי חוק הפרשנות, יש לפרש את הביטוי "עד ליום 1.5.07", כעד ליום 1.5.07 ועד בכלל, משמע עד לחצות הלילה שבתום יום 1.5, ולא עד לתום יום 30.4. בעניין זה יודגש, כי סעיף 25(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מחיל באופן ישיר על פרשנות חוזה את סעיף 8 לחוק הפרשנות, וזאת ככל שאין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור. בעניין זה, ההגדרה הסטטוטורית יוצרת חזקה בדבר המובן המשפטי (אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך רביעי - פרשנות החוזה, עמ' 346-348 (2001)) (להלן: "ברק, פרשנות החוזה"). סבורני שאין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם תחולה כאמור. זאת ועוד, פרשנות החוזה נעשית אף על ידי בחינת תכליתו הסובייקטיבית המלמדת על אומד דעת הצדדים. במקרה דנן, סבורני כי לכל אחד מן הצדדים הייתה כוונה סובייקטיבית שונה, כך שאין כוונה סובייקטיבית משותפת של הצדדים. לפיכך, יש לפנות אל התכלית האובייקטיבית של החוזה. בעניין זה יפים דבריו של כב' השופט בך בפס"ד רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281 (1996): "במקרה הרגיל של פירוש חוזה משימתו של הפרשן היא להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של שני הצדדים לחוזה, שכן דעתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים היא שעומדת ביסוד החוזה. כאשר אומד דעת משותף אינו קיים, ואומד דעתו של צד אחד שונה מזה של הצד האחר (והכול בשעת כריתת החוזה), נבחן החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות". כך גם קבע כב' הנשיא ברק בבג"צ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פ"ד נא (1) 3 (1994): "תכלית אובייקטיבית זו היא פרי הקונסטרוקציה המשפטית. היא משקפת את אומד דעתם של בעלי חוזה 'סבירים והגונים'... הפועלים על פי אמות מידה ראויות, כפי שהן נדרשות מבעל חוזה הפועל בתום לב". וכן קבע כב' הנשיא ברק בע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ'The Harper Group , פ"ד נב(1), 845 (1998)): "הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי 'כוונתם' של צדדים סבירים". במקרה זה, סבורני כי התכלית האובייקטיבית בעיני האדם הסביר הינה שכאשר המשכיר שולח לשוכר הודעה על סיום החוזה עד ליום מסוים, התכלית היא עד לסיומו של אותו יום, ולא עד לתחילתו. גם הנסיבות שבהן התאפשר לשוכרת להפעיל את החנות עד ליום 30.4, תוך פינוי תכולתה במהלך יום 1.5. עולות בקנה אחד עם פרשנות זו. כמו-כן, במקרה דנן חל הכלל בדבר "פרשנות נגד המנסח". הארכת החוזה במקרה דנן לא נעשתה במסגרת של חוזה נוסף בין הצדדים, אלא במסגרת של הודעה אשר ניסח הנתבע ושלח לתובעת, ומנהלה אישר את קבלת ההודעה. הנתבע הוא בעל השליטה על הטקסט, ולפיכך חל הכלל בדבר פרשנות נגד האינטרס של בעל השליטה על הטקסט ועל תוכן החוזה (ר' ברק, פרשנות החוזה, עמ' 638-639; גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, עמ' 440-441 (2005)). בעניין זה, איני סבור שיש ליתן משקל לכך שדיין העיד בתביעה הקטנה כי השכירות הוארכה עד לסוף אפריל, הואיל ובאותו עניין התביעה נגעה לתשלום של דמי שכירות, ובנוגע לדמי השכירות אין הבדל ממשי בין הארכת חוזה עד ליום 30.4 לבין הארכת חוזה עד ליום 1.5. באותו עניין, לא עלתה השאלה אשר נדונה בתיק זה. לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי התובעת לא הפרה את החוזה בין הצדדים וכי תאריך הפינוי הינו 1.5.07 עד חצות הליל. מכאן, שהנתבע הפר את החוזה בכך שהחל באמצעות קבלן מטעמו בהריסת החנות בבוקרו של יום 1.5.07. במאמר מוסגר אציין כי העובדה שהנתבע הורה לקבלן מטעמו להתחיל בעבודות ביום 1.5.07 בשעות הבוקר המוקדמת, וזאת מבלי לבדוק את מצב הפינוי של החנות, יש בה כדי להצביע על חוסר תום לב. בעניין זה, אפילו סבר הנתבע כי היה על התובע לסיים את פינוי החנות מספר שעות קודם לכן, הרי שתחילת הריסת החנות מבלי לאפשר לתובעת להוציא את תכולת החנות קודם לכן, עולה כדי חוסר תום לב. הנזק בנוגע לאירוע הריסת המבנה לטענת הנתבע הנזקים שנגרמו למבנה ביום 1.5.07, לא נגרמו על-ידי עובדים מטעמו. ברם, הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי הזמין את הקבלן לבצע את עבודת ההריסה ליום 1.5.07 (עמ' 18, ש' 21). הנתבע אף מכחיש את טענות התובעת לפיהן הוא היה במקום או שבנו היה במקום. בעניין זה, בחר הנתבע שלא להעיד את בנו, וכן בחר שלא להביא שום עד מטעמו שהיה מנהל העבודה בשטח, אשר יעיד שהפועלים שעבדו במקום באותו יום בשעות הבוקר המוקדמות לא גרמו לנזקים האמורים. זאת על אף שהעיד שבמקום עבדו במועד זה פועלים מטעם קבלן שהעסיק להריסת המקום. בעניין זה, אי-הבאת עדי ההגנה האמורים נזקפת לחובת הנתבע (ר' ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 (1993)). מנגד, טענות התובעת בעניין זה נתמכות בתמונות שצורפו לכתב התביעה ולחוות דעת השמאי. לפיכך, אני מקבל את עדויותיהם של דיין ושל נס, לפיהן העובדים מטעמו של הנתבע החלו בעבודות הריסה, וגרמו לחנות נזקים ממשיים לנעליים שבחנות. עדויות אלה לא נסתרו, ואני נותן בהן אמון. על-פי חוות דעת השמאי, הנזק בגין גניבת נעליים עקב עבודות ההריסה הינו בסך 27,000 ₪. הנזק לנעליים כתוצאה מההריסה ומפגיעות זכוכית, פגיעה פיסית, לכלוך ואבק הינו בסך של 14,175 ₪ ללא מע"מ, והנזק לחלון הראוה הינו בסך 6,000 ₪. בנוגע לנזק לחלון הראוה, אין מחלוקת כי חלון הראוה שייך לנתבע ולא לתובעת (עמ' 12, ש' 24; עמ' 16, ש' 16)), ולפיכך אין המדובר בנזק לתובעת. בנוגע לנזק הנוגע לגניבת נעליים על-ידי אחרים, לא שוכנעתי שהתובעת הוכיחה את האמור בכתב התביעה. ראשית, לא הוגש מטעם התובעת שום מסמך הנוגע לספירת המלאי או לספרי החשבונות של החברה, אשר ממנו עולה כי אכן נגנבו מהחנות 150 זוגות נעליים כנטען. שנית, נס העיד בבית-המשפט שהפועלים של הנתבע הם שגנבו את הנעליים, והם המשיכו לעבוד בהריסת המבנה (עמ' 15, ש' 20). איני סבור כי ניתן לקבל את הטענה שהפועלים מטעמו של הנתבע גנבו כ-150 זוגות נעליים ונותרו במקום להמשיך ולבצע את ההריסות. כן אציין כי מנהל התובעת אף לא מסר בתצהירו או בעדותו כל מידע ממנו משתמע כי ראה את הפועלים של הנתבע גונבים את הנעליים או שיש לו כל אינדיקציה לכך. לפיכך, איני מקבל את טענות התובעת בנוגע לגניבת הנעליים. בנוגע לנזק הנוגע לנעליים אשר נפגעו כתוצאה מעבודות ההריסה, הפגיעה בנעלים עקב ניפוץ הזכוכיות, וכתוצאה מנזקי לכלוך ואבק כתוצאה מהעבודות ביום 1.5.07, בסך של 14,175 ₪, סבורני שהתובעת הוכיחה נזק זה כנדרש. בעניין זה, אני מקבל את עדותם של דיין ושל נס בדבר הפגיעה בזוגות הנעליים בעקבות ההריסה שביצע הנתבע במקום. נס העיד בעניין זה, כי בחלון הראוה היו כ- 300 זוגות נעליים, כאשר בחלון מוצגת נעל אחת מכל זוג (עמ' 14, ש' 23), ועדותו זו לא נסתרה. אני מקבל את חוות דעת השמאי, לפיה כתוצאה מן ההריסה ניזוקו 150 זוגות נעליים, והנזק מוערך ב- 70% מערך נעל בשווי ממוצע של 135 ₪. לפי עדותו של השמאי, מספר הנעליים שנמסרו לו ככאלה שנפגעו במהלך ההריסה, 150 זוגות, הינו מספר סביר לאור ניסיונו המקצועי (עמ' 4, ש' 32), ואני מקבל בעניין זה את עדותו. על אף שהשמאי עצמו לא ראה את הנעליים שניזוקו, סבורני שיש מקום לקבל את עדות השמאי בהקשר זה. לגבי מספר זוגות הנעליים שניזוקו, מובן הדבר שהדברים נסמכים על עדותם של דיין ושל נס, והשמאי נסמך עליהם. לגבי שווי כל זוג נעליים (135 ₪) והנזק לכל זוג עקב עבודות ההריסה (70%), סבורני כי מדובר בחוות דעת סבירה שיש לקבלה. כמו-כן, לא הוגשה חוות דעת נגדית, שיהיה בה כדי להטיל צל על חוות דעתו של השמאי. נזקים נוספים בנוגע לעתירת התובעת לפיצוי בגין שכר טרחת השמאי בסך של 2,425 ₪, התובעת לא צירפה קבלה אודות התשלום לשמאי, ומכאן שלא הוכיחה את הסכום האמור. יחד עם זאת, התובעת נשאה בשכר טרחת השמאי בסך 1,000 ₪ בגין עדותו בהתאם להחלטתי מיום 3.11.09. שכר טרחה זה יילקח בחשבון במסגרת הוצאות המשפט. בנוגע לעתירה לפיצויים בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪, בשלב הסיכומים חזרה בה התובעת מהטענה בדבר פיצויים בגין עוגמת נפש, הואיל ומדובר בחברה בע"מ. מכאן, שאף התביעה בנושא זה נדחית. בשולי הדברים, אציין כי איני מקבל את טענת הנתבע לפיה הואיל ודיין טען בתיק בין הצדדים בבית-המשפט לתביעות קטנות כי נזקיו הינם 11,500 ₪, הרי שאין לפסוק לטובת התובעת סכום גבוה יותר. בעניין זה יודגש, כי מדובר בתביעה קטנה שבה דיין לא היה מיוצג, שבה הסכום האמור נרשם על-ידי דיין במסגרת כתב הגנה כנזק אשר לדבריו הוערך לפי חוות דעת שמאי. יודגש, כי מדובר באותה חוות דעת אשר הוגשה בתיק זה, אשר מעריכה את הנזק בסך של למעלה מ- 72,000 ₪. לפיכך, מובן הדבר שלא ניתן לייחס משקל לסכום שננקב על-ידי דיין בתביעה הקטנה. סוף דבר אשר על-כן, אני קובע כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 14,175 ₪, בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 1.5.07 ועד ליום התשלום בפועל. כמו-כן, ישא הנתבע בהוצאות התובעת 2,500 ₪. הסכומים האמורים ישולמו לתובעת תוך 30 ימים. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, תוך 45 ימים. הריסת מבנהקירותשכירות