קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בגין הסתרת עובדות: התובעת, נחום סודאי בע"מ, חברה להפצת חלקי חילוף לרכבים (להלן- סודאי או התובעת) הגישה תביעה כספית על סך 161,295 ₪ נגד מרכז הרכב האיטלקי בע"מ, חברה שעיקר עיסוקה במתן שירותי מוסך ותיקוני רכב (להלן- מרכז הרכב או החברה או הנתבעת), בגין חלפים לרכב, שסיפקה התובעת לנתבעת ולטענתה, תמורתם לא שולמה. התביעה הוגשה גם נגד שמואל אפוטה (להלן - אפוטה או נתבע 2), ניצן דרורי (להלן - ניצן או נתבע 3) וקלודט (אפוטה) אוחנה (להלן- קלודט או נתבעת 4), בעילה של הרמת מסך ובגין אחריות אישית. לטענת התובעת, השלושה שימשו כבעלי מניות או נושאי משרה בנתבעת, ידעו או היו אמורים לדעת בעת הזמנת החלפים, שהחברה צפויה תוך זמן קצר להפסיק את פעילותה ולהפוך לחדלת פירעון ובכל זאת הזמינו וקיבלו סחורה, שהנתבעת לא יכלה לשלם עבורה ולכן קיימת להם אחריות אישית לחובות הנתבעת. תמצית טענות התובעת בכתב התביעה התובעת מפיצה חלפים עבור רכבים המיוצרים על ידי חברות פיאט, אלפא, לנצ'יה וקאיה. במהלך החודשים ספטמבר עד נובמבר 2005 סיפקה התובעת לנתבעת, לבקשתה, חלפים שונים, בהתאם להזמנותיה והנתבעת התחייבה לשלם לתובעת את תמורת החלפים כנגד חשבוניות ובאשראי של שוטף+ 60. כמו כן הוסכם בין הצדדים, כי החלפים יסופקו לנתבעת באמצעות חברת שירותי חבילות וחתימת המקבל על גבי תעודת המשלוח תהווה ראיה לקבלתם. במהלך החודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2005 סיפקה התובעת לנתבעת חלפים שונים, בהתאם להזמנותיה. בחודש ספטמבר 2005 סיפקה התובעת לנתבעת חלפים בסך של 56,692 ₪, בחודש אוקטובר בסך של 51,461 ₪ ובחודש נובמבר בסך של 47,929 ₪. הנתבעת לא שילמה לתובעת את תמורת החלפים ונותרה חייבת לתובעת סך של 156,082 ₪ כולל מע"מ ונכון ליום הגשת התביעה סכום של 161,295 ₪. בדיעבד התברר לתובעת, כי הנתבעת חדלת פירעון והנתבעים ידעו או היו אמורים לדעת על כך, עוד קודם לתחילת ביצוע הזמנות החלפים בחודש ספטמבר 2005. הנתבעים הזמינו את החלפים, התחייבו לשלם עבורם ומשכו את המוצרים עד למועד בו היה עליהם להתחיל לשלם תמורתם ואז, בשיא חובם, הפסיקו את פעילותה העסקית של הנתבעת. לנתבעים 2 ו-4, בהיותם בעלי מניות ו/או מנהלים בנתבעת במישרין ו/או בהיחבא, קיימת אחריות ישירה למתנהל בה. הנתבעים 2 ו- 4 מתוחכמים, חמקנים מקצועיים, ויודעים כיצד לטשטש את היותם בעלי עניין בנתבעת ובחברות הקשורות אליה וכל זאת על מנת להוליך שולל צדדים שלישיים כמו התובעת. נתבעים 2 ו- 3 ערבו באופן אישי לחובות הנתבעת כלפי התובעת, בהצהירם כך בפני מנהלי התובעת בטרם החלה פעילותם העסקית של הצדדים. עד ליום 30.6.05 שימשה נתבעת 4 כמנהלת בנתבעת, אף שניסתה להפסיק כהונתה ביום 30.6.05, באופן רטרואקטיבי, באמצעות דיווח לרשם החברות לפיו חדלה לשמש כמנהלת בנתבעת מיום 12.11.02. מתדפיס רשם החברות של הנתבעת עולה, שבעלת המניות היחידה בנתבעת, כמו גם המנהלת היחידה בה, היא חברת קולבי גלגלי ירושלים (1995) בע"מ. מתדפיס חברת קולבי עולה, כי בעלת המניות הבלעדית היא חברה זרה בשם Beccar Consulting Inc.. חב' קולבי עצמה אינה פעילה מיום 29.9.03. אולם, תזכיר חב' קולבי מציין, שבהיווסדה היו הנתבעים 2 ו- 4 בעלי המניות הבלעדיים והמניות הועברו לחברה הזרה ביום 14.4.05, בהתאם לדיווח שנשלח לרשם החברות ביום 1.12.05. הנתבעים ביצעו את הזמנת החלפים כאשר ידעו או היו אמורים לדעת, כי הנתבעת חדלת פירעון ותסיים פעילותה העסקית תוך מספר חודשים, זאת תוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של הנתבעת לפרוע את חובותיה ובאופן שיש בו כדי להונות את התובעת ולקפחה כנושה. הנתבעים העלימו מידע זה מהתובעת בחוסר תום לב קיצוני וביצעו את הזמנת החלפים בכוונה מראש שלא לשלם תמורתם. לו היתה התובעת מודעת למצבה הכלכלי של הנתבעת וודאי שלא היתה קושרת עימה קשר מסחרי כלשהו ולא היתה מספקת לה חלפים בתנאי האשראי ובתדירות שנקבעו. בעת שביצעו את הזמנת החלפים יצרו הנתבעים מצג שווא של "עסקים כרגיל", בשעה שמצבה הכלכלי של הנתבעת לא היה תקין כלל. הסמיכות בין הזמנת החלפים לבין היום בו הפסיקה הנתבעת את פעילותה העסקית מעיד בבירור על ידיעתם הברורה של הנתבעים, שהנתבעת לא תוכל לשלם עבור החלפים. במעשיהם ובמחדליהם של הנתבעים יש כדי שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה וזאת כדי לממש טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה ותוך הסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות על מנת להתחמק מתביעות נושים. בנוסף להתקיימות העילות להרמת מסך, הנתבעים חבים בחובות הנתבעת באופן אישי גם מכוח חובת תום הלב בכך שנטלו חלק במגעים החוזיים עם התובעת, עובר לרכישת החלפים ומכוח היותם שלוחי הנתבעת ומנהליה בפועל. בהתאם לכך, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים באופן אישי בחובות הנתבעת ולהורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת, תוך חיוב בעלי העניין בה, ביחד ולחוד, בחובותיה בסך 161,295 ₪. תמצית טענות הנתבעים בכתבי ההגנה נתבעים 1 ו- 3 החוב נשוא התביעה הוא חובה של הנתבעת בלבד, שהזמינה את הסחורה, התחייבה בתשלום עבור הסחורה ועליה רובצת חובת תשלומו של החוב. דין התביעה נגד נתבע 3 להידחות על הסף בהעדר יריבות ובהעדר עילה. נתבע 3 אינו מנהל, בעלים או שותף בנתבעת. בזמנים הרלוונטיים לתביעה היה נתבע 3 עובד שכיר בנתבעת, שלא קיבל כל תמורה כספית מעבר למשכורתו החודשית ועם סגירת הנתבעת פוטר מעבודתו. בשום שלב לא התחייב נתבע 3 באופן אישי בתשלום החוב, לא ערב לתשלומו ולא היה מוסמך לתת ערבות שכזו. כתב התביעה אינו מגלה כל עילה להטלת חבות אישית על נתבע 3, שכמנהל תפעולי בחברה אומנם אישר את ההתקשרות עם התובעת, אולם לא הזמין את הסחורה מהתובעת, שכן היה זה תפקידו של מנהל המחסן, בהתאם למצב המלאי. הנתבעת שילמה בגין הסחורה שסופקה לה עד שנקלעה לקשיים כלכליים, אין זה מתפקידו של העובד השכיר לשאת בהתחייבויות החברה או בחובותיה. בית המשפט מתבקש לדחות על הסף את התביעה נגד נתבע 3. למען הזהירות מצטרף נתבע 3 לטענות ההגנה של הנתבעת. תחילת ההתקשרות בין הצדדים היתה בחודש אוגוסט 2005 ולא בספטמבר 2005, כפי שמנסה התובעת להציג בהטעיה מכוונת. במועד הזמנת הסחורה מהתובעת, היתה הנתבעת פעילה לכל דבר ועניין בכל הנוגע לתפעול השוטף של המוסך ומתן השירות. התובעת הפסיקה את אספקת החלפים לנתבעת עוד לפני התגבשות מועד התשלום, דבר שהחמיר את מצבה הכלכלי של הנתבעת, שלא יכלה לבצע תיקונים בהעדר חלפים. בגין הסחורה שסופקה בחודש אוגוסט 2008 שולמה לתובעת התמורה במלואה. הנתבעת קיוותה להתגבר על המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה, אולם עם סיום הזיכיון שהיה לה מול חב' סוכנות מכוניות לים התיכון לאספקת שירותי המכירה והמוסך לרכבים מסוג פיאט, לנצ'יה ואלפא רומאו בשלהי שנת 2005, נסתם הגולל על תקוות הנתבעת לצאת מהמשבר והיא נקלעה לקשיים, עד שלא יכלה לעמוד בהתחייבויותיה ונאלצה להפסיק את פעילותה. גם אם היתה החברה שרויה בקשיים כלכליים במועד הזמנת הסחורה, אין עילה להרמת מסך ולחיוב אישי, שכן במועד הזמנת הסחורה לא נעשתה הזמנה בעלמא, אלא מתוך כוונה ותקווה להמשך פעילות החברה. אין בכתב התביעה כל ראיה או ראשית ראיה לתרמית בניהול עסקי החברה, הברחת כספים שלא כדין או עילה אחרת להרמת מסך ולהטלת חבות אישית על עובדי הנתבעת השכירים או על האורגנים שלה. נתבעים 2 ו- 4 החוב נשוא התביעה הוא חובה הבלעדי של הנתבעת, שהזמינה את הסחורה והתחייבה בתשלום עבורה. התובעת מתעלמת מעיקרון היסוד בדיני החברות לפיו, ישותה המשפטית של החברה עצמאית ונפרדת מישותם של בעלי מניותיה, מנהליה ועובדיה. בהעדר עילה המוכרת בדין הרי שההפרדה בין הישויות המשפטיות תקפה ואין לפרוץ אותה. כתב התביעה אינו מגלה כל עילה להטלת חבות אישית על הנתבעים והם אינם חבים בחוב כלשהו של הנתבעת, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת. נתבע 2 לא היה מעורב בהתקשרות עם התובעת ולא היה בינו לבין מי מנציגיה כל קשר, הוא לא היה איש הקשר בין הנתבעת לתובעת, לא עסק בניהול השוטף של המוסך, לא הזמין סחורה עבור המוסך ולא התחייב בשם הנתבעת. לנתבעת 4 לא היה כל קשר לניהול השוטף והתפעולי של הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה: היא לא עבדה בנתבעת, לא היתה מנהלת בנתבעת, לא היתה שותפה להזמנת הסחורה וודאי שלא ערבה לחובות הנתבעת. כל טענות התובעת כלפי נתבעת 4 הן טענות בעלמא ללא תימוכין. העובדה שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים אינה מהווה, כשלעצמה, עילה להרמת מסך. מדובר בעסק כלכלי לגיטימי שנוהל בדרך מקובלת, בתום לב ואשר עקב נסיבות חיצוניות נקלע לקשיים כלכליים. הפסקת פעילות החברה והתנהלותה הכוללת היתה בדרך מקובלת וללא כוונת מרמה. התובעת התקשרה עם הנתבעת, באמצעות נתבע 3 ומנהל המחסן, במהלך העסקים הרגיל. העובדה שנקלעה לקשיים כלכליים אין בה עילה להרמת מסך, במיוחד לאור העובדה שפעלה כדין במשך שנים ולא הוקמה רק לצורך התקשרות עם התובעת. הנתבעת לא ציפתה שתיקלע למצב בו לא תוכל לפרוע את חובותיה וגם העובדה, שלמרות הקשיים המשיכה הנתבעת את פעילותה אינה מהווה עילה הרמת מסך, מאחר וכיצד תוכל חברה שנקלעה לקשיים להתאושש אם תפסיק לחלוטין את פעילותה? כתב התביעה אינו מגלה עילה כלשהי שיש בה כדי להצדיק את חיובם של נתבעים 2 ו- 4 באופן אישי. בית המשפט מתבקש לדחות את התביעה נגדם על הסף וגם לגופה, בהיעדר יריבות ובהיעדר עילה. העדים שהעידו מטעם התובעת העידו מר נחום סודאי, מנהל ובעל מניות בתובעת ומר נימרוד סודאי, מנהל בתובעת. מטעם הנתבעים העידו מר ניצן דרורי, מר שמואל אפוטה וגב' קלודט אפוטה. דיון שתי שאלות עיקריות עומדות לדיון: האחת, האם הנתבעת חייבת לתובעת סך של 156,082 ₪ (להלן- החוב) בגין חלפים שסופקו לה על ידי התובעת ותמורתם לא שולמה. השנייה, האם יש לחייב את בעלי המניות ונושאי המשרה בנתבעת באופן אישי בתשלום החוב, זאת לאחר שהנתבעת הפכה לחדלת פירעון והפסיקה פעילותה בטרם שולם החוב. החוב בגין אספקת החלפים אין חולק, כי בין התובעת לבין הנתבעת נכרת הסכם לאספקת חלפים לרכבים (להלן-ההסכם), במסגרתו סיפקה התובעת לנתבעת, במהלך חודשים ספטמבר 2005 עד נובמבר 2005, חלפים בשווי של 156,082 ₪. נתבע 2, שאישר את דבר היותו הבעלים היחיד של הנתבעת (עמ' 64 לפרוטוקול, שורה 5) הודה בחקירתו הנגדית בחוב אולם טען, שמדובר בחובה של הנתבעת בלבד (עמ' 62 לפרוטוקול, שורות 24- 28). נתבע 3, שהיה מנהל בנתבעת וניהל מטעמה את המוסך, אישר שהתובעת סיפקה למוסך חלפים בחודשים ספטמבר-נובמבר 2005 ותמורתם לא שולמה (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 25-26). בכתב ההגנה מטעם נתבעים 1 ו- 3 נטען ביחס לחוב, שלא שולם על ידי הנתבעת מאחר והפסיקה פעילותה. אין בכתב ההגנה הכחשה מפורשת של הזמנת החלפים מהתובעת או של החוב וגובהו, כנדרש על פי תקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 וההכחשה היחידה המתייחסת לחוב מופיעה בסעיף 13 לכתב ההגנה ומהווה הכחשה גורפת של כל האמור בכתב התביעה. גם בכתב ההגנה מטעם נתבעים 2 ו- 4 אין הכחשה מפורשת של החוב וכל שנטען הוא, שהחוב נשוא התביעה הוא חובה הבלעדי של הנתבעת, "היא זו שהזמינה את הסחורה, היתה והינה חייבת בתשלום עבורה" (סעיף 3 לכתב ההגנה). התובעת הגישה צילומי תעודות משלוח של חלפים, שלטענתה סופקו לנתבעת. על תעודות המשלוח מופיע שם המקבל: "מרכז הרכב האיטלקי" (הנתבעת), מופיעה חתימת המקבל ותאריך הקבלה. כמו כן, צירפה התובעת "דוחות ריכוז קניות" (להלן- הדוחות) של הנתבעת לחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2005, שהתאריכים המופיעים בהם תואמים את התאריכים המופיעים על תעודות המשלוח. מנגד, לא טענו הנתבעים שהחלפים לא נמסרו לידי הנתבעת ולא טענו שתעודות המשלוח לא נחתמו על ידי נציג מטעם הנתבעת. כמו כן, לא נטענה בכתבי ההגנה כל טענה לגבי הדוחות. בדיון שהתקיים ביום 18.6.2008 ביקש ב"כ התובעת פסק דין נגד הנתבעת בטענה, שהחוב אינו מוכחש בכתבי ההגנה של הנתבעים. ב"כ נתבעים 1 ו- 3 התנגד לבקשה וטען להכחשה של החוב, מכוח סעיף 13 הנ"ל. במעמד זה ניתנה החלטה כדלהלן: "לא אמנע מב"כ הנתבעים לשאול לגבי החוב, למרות שבכתב ההגנה של נתבעים 2 ו- 4 בסעיף 3 נאמר שהחוב הוא חוב של החברה, ולא נטען שהחוב אינו נכון. אם יתברר בסופו של דבר שמדובר בטענת סרק, ישלמו נתבעים 1 ו- 3 הוצאות נוספות בסך 2,500 ₪ בתוספת מע"מ על הארכת הדיון שלא לצורך, וזאת בנוסף להוצאות נוספות, אם יפסקו כאלה". (עמ' 11 לפרוטוקול). במהלך החקירה הנגדית הודה נתבע 2 בחוב ולא הובאו מטעם הנתבעים עדויות שיסתרו את המסמכים שהוגשו על ידי התובעת. עם זאת, בסיכומים מטעם הנתבעים 1 ו- 3 צוין, כי אחת השאלות שבמחלוקת בין הצדדים היא מהו סכום החוב של הנתבעת והאם הוכח. כמו כן, הועלו טענות נגד החוב וגובהו. בין היתר נטען, שהיה על התובעת לצרף את ההזמנות הכתובות שקיימות בידיה ולא די בדו"ח המרוכז. מדובר בטענות שהועלו לראשונה במסגרת הסיכומים, אשר מצריכות בחינה עובדתית ולא ניתנה לתובעת האפשרות להתמודד עימן. אם הנתבעים היו מעלים טענות אלה בכתב ההגנה, התובעת היתה יכולה להגיש את ההזמנות הכתובות או להשיב על הטענות בכתב תשובה. העלאת טענה, לראשונה, במסגרת הסיכומים נוטה לפגוע בצד שכנגד הואיל והיא מונעת ממנו את האפשרות להגיב לטענה באמצעות מסמכים ועדים. יש בכך יתרון בלתי הוגן לצד שמעלה את הטענה בשלב זה. בחקירתו הנגדית של נחום סודאי נשאל על ידי ב"כ נתבעים 1 ו- 3 שאלות בנוגע להזמנות הכתובות, אולם ב"כ התובעת התנגד לשאלות וטען להרחבת חזית (עמ' 10 לפרוטוקול). כידוע, כתבי הטענות משקפים את המוסכמות והפלוגתאות שבין הצדדים, מגדירים ותוחמים את מסגרת הדיון (ד' שוורץ, סדר דין אזרחי-חידושים, תהליכים ומגמות, תשס"ז, עמ' 195). במקרה דנן לא הסכימה התובעת להרחבת חזית ולא הוגשה מטעם הנתבעים בקשה לתיקון כתבי ההגנה. מכל מקום סבורני, שדי בשתי העדויות מטעם התובעת ובמסמכים שצורפו לתצהירים כדי להרים את נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות להוכחת החוב. משהגעתי למסקנה, כי הנתבעת חייבת בתשלום החוב לתובעת, השאלה שנותרה לדיון היא, האם יש לחייב את נתבעים 2-4 האופן אישי בתשלום חוב זה. הרמת מסך וחיוב אישי- המתווה המשפטי דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות - כללי עקרון יסוד בדיני החברות הוא, שהחברה היא אישיות משפטית נפרדת ואין לזהות את מעשיה עם מעשי האורגנים שלה. כשרותה המשפטית של החברה מתגלמת בקיום זכויות וחובות. הזכות היא של החברה, לא של בעל המניות וכך גם החובה (ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661, 694). רק בהתקיים מקרים חריגים תישקל סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ובית המשפט יהיה רשאי להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין חברה לבעלי מניותיה. הרמת מסך היא תרופה המוענקת על ידי בית המשפט, במסגרתה מתעלם בית המשפט, בנסיבות מסוימות, מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה ויוצר קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. לעניין זה פסק בית המשפט העליון, לפני שנים רבות, כדלהלן: "אכן דין הוא, כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך, החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות, ואין לערבב ביניהם. בתביעה שהיא ביסודותיה נוגעת לתאגיד יהא התאגיד, כאישיות משפטית נפרדת, בעל הדין באותה תובענה ולא בעלי המניות, והוא הדין כאשר יסודות התביעה הם בבעלי המניות באופן ישיר... מבנה משפטי זה, שזכה להכרה וליישום יציב ומתמשך בדין ובהלכה, השפעתו מכרעת על התהליכים הכלכליים בארץ ובעולם. מכאן הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד וההימנעות מלפגום בה כשאין הדבר מחויב המציאות..." (ע"א 4606/90 איטה מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353, 361). עיגון חקיקתי להרמת מסך ההתאגדות נעוץ בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן- חוק החברות). סעיף זה מאפשר לבית המשפט לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, במקרים חריגים בהם נעשתה פעולה באופן שיש בה כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה, בין אם בעל המניה היה מודע לפעולה ובין אם חשד בדבר ההתנהגות הפסולה אך נמנע מלבררה, "עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור" (רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב, , פסקה 9 לפסק הדין; רע"א 6039/04 פלזנשטיין נ' עובדיה, ). קיימת נטייה רבה יותר להרים את מסך ההתאגדות בחברה משפחתית, מאחר והיא משמשת, במידה רבה, ככלי "פורמאלי" לצורך נוחות בענייני מס ותו לא. הסיכוי לעירוב תחומים ולניהול שמערב בין טובת החברה לטובת המשפחה גדול יותר ויש לראות במעשי בעלי החברה את מעשה החברה עצמה. (ע"א 10582/02 בן- אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פסקה כ' (להלן- עניין דלתות חמדיה); בג"צ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר משרד ההוצאה לפועל, פ"ד כב(1) 533, 539]. הרמת מסך וחובת תום הלב בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, שניתן להורות על הרמת מסך ההתאגדות עקב התנהגות חסרת תום לב "... בית המשפט יורה על הרמת מסך ההתאגדות ועל חיוב אישי של בעל מניה לשאת בחוב של החברה, מקום בו השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה היה כרוך, בין השאר, בחוסר תום-לב" (ע"א 2728/04 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' יערי, ). סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים) מטיל חובה על אדם הנוטל חלק במשא ומתן לנהלו בתום לב ובדרך מקובלת, בין אם הוא מנהל את המשא ומתן כדי לכרות את החוזה בשמו שלו ובין אם הוא שלוחם של אחרים. כחלק מניהול משא ומתן בתום לב נדרש צד למשא ומתן לחובת גילוי פרטים מהותיים, שיש בהם כדי להשפיע על החלטתו של הצד השני האם להתקשר בחוזה. "הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב יכולה ללבוש צורתו של מחדל או של אי גילוי עובדות, כאשר על פי הנסיבות היה מקום לצפות לכך שהאדם, המנהל משא ומתן, יגלה אותן לצד השני. הגילוי המתחייב מסעיף 12 אינו דווקא גילוי כתוצאה משאלותיו של הצד השני. אלא יש נסיבות, בהן מתחייבת מסירת פרטים יזומה של מידע, שהוא חיוני למי שנמצא במשא ומתן לקראת כריתת חוזה..." (ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 696). "התנהגות בתום לב בעת משא ומתן לצורך כריתת חוזה משמעה התנהגות ביושר ובהגינות. היינו חובה שלא להטעות את הצד האחר על ידי אי גילוי מידע חשוב לשיקוליו" (ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב(1) 231, 239). האם חובת הגילוי מחייבת מסירת מידע ביחס לקשיים עסקיים בהם נתון העסק או החברה? שאלה זו נבחנה בפסיקה ונקבע, שיהיה זה מרחיק לכת לדרוש מבעל עסק כי כל אימת שהוא נמצא בקשיים עסקיים יפרוש בפני לקוחותיו את קשייו, דבר שבוודאי ירחיק לקוחות מעסקו ויחמיר את מצבו הכלכלי עוד יותר (ע"פ 223/88 לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 11, 19), "דרישה מהאורגנים להימנע מלנסות ולהציל תאגיד המצוי בקשיים, בשל סיכון מוגדל לנושים, תהא תקנה שהציבור לא יוכל לעמוד בה. ספק גם אם היא תפעל לטובת הציבור, שכן לא אחת קורה, כי תאגיד המצוי בקשיים שב לאחר מכן לאיתנו, העובדים אינם מפוטרים וחובות כל הנושים נפרעים" (ע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז, ). בעניין דלתות חמדיה קבע בית המשפט העליון את קו הגבול, שאסור לעברו ואם עברוהו, יהיו לכך תוצאות משפטיות. קו הגבול הוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, משמע: שלא בתום לב. "על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו... אותו "אדם לאדם-אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג"... שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה... דומני שכגון אלה הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב". (עניין דלתות חמדיה, פסקה י"ח לפסק הדין; הדגשה הוספה). אחריות אישית של נושאי משרה בחברה ככלל, נושא משרה בחברה, הפועל כשלוח או כאורגן שלה, אינו חב באחריות אישית לחובות החברה, אולם ייתנו מצבים בהם נושא המשרה יחוב באופן אישי כלפי צדדים שלישיים. אחריות אישית של נושאי משרה פירושה הטלת חבות על נושא המשרה באופן אישי בשל פעולותיו. הפרת החובה לניהול משא ומתן בתום לב, בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים, עשויה להצדיק הטלת אחריות אישית על נושא המשרה שניהל את המשא ומתן בשם החברה. סעיף 12 לחוק החוזים חל גם על מנהל, הפועל מטעם תאגיד והפר את חובת היושר וההגינות במהלך משא ומתן ותוטל עליו אחריות גם אם הצד לחוזה הוא השולח ולא הוא עצמו (עניין פנידר, עמ' 704-685). הטלת אחריות אישית על נושא משרה שונה מהרמת מסך ההתאגדות. בעוד שהרמת מסך היא התעלמות מפרגוד ההתאגדות וייחוס חובות החברה לבעלי מניותיה, הליך שיש בו כדי לכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הטלת אחריות אישית על נושא משרה מרחיבה את מעגל היריבויות מבלי לכרסם בעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט יז 197, 214). מן הכלל אל הפרט לאור ההלכות והדוקטרינות המשפטיות שנסקרו לעיל, יש לבחון האם במקרה דנן מתקיימות הנסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיוב אישי של בעלי המניות והאם קיימת התנהגות בחוסר תום לב, שיש בה כדי להקים אחריות אישית של נושאי המשרה בחברה. בפתח הדברים ובטרם אעבור לדון בשאלות אלה יצוין, שאף שמדובר בשלוש חברות שונות: "מרכז הרכב האיטלקי" (הנתבעת), חב' קולבי גלגלי ירושלים (1995) בע"מ (להלן- חב' קולבי) וחברה זרה בשם Beccar Consulting Inc. (להלן- החברה הזרה), בעל השליטה בשלושת החברות הוא אפוטה. בעלי המניות והמנהלים הרשומים בחברות הם "אנשי קש" ואפוטה הוא "המושך בחוטים". בחקירתו הנגדית של אפוטה התברר, כי הוא הבעלים היחיד של החברה הזרה, שהחזיקה במניות חב' קולבי במועדים הרלוונטיים לתביעה (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 8-12). חב' קולבי היא החברה שהחזיקה במניות הנתבעת והוגדרה כמנהלת הנתבעת במועדים הרלוונטיים לתביעה, כעולה מתדפיס רשם החברות (ת/5). חב' קולבי אף היתה בעלת הזיכיון מול סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ (להלן- סמל"ת) להפעלת המוסך ואולם התצוגה של הנתבעת. במשך תקופה מסוימת, שסיומה ביום 30.6.2005 החזיקה קלודט, בת זוגו של אפוטה, במניות חב' קולבי והוגדרה בדיווחים שנשלחו לרשם החברות כמנהלת ודירקטורית בחברה (ת/1- ת4), אולם, מחקירתה התברר, שהיתה "אשת קש". קלודט העידה שחתימתה על הדוחות היתה לבקשת אפוטה ומבלי שקראה אותם כלל: "אין לי מושג, אני חותמת על מה שאומרים לי ואני סומכת על בעלי" (עמ' 54 לפרוטוקול, שורה 5). עוד העידה, שעבדה כמוכרנית בחב' קולבי עד שנת 2002 ולא ידעה על המתרחש בחב' קולבי או בנתבעת (עמ' 56 לפרוטוקול, שורה 16). גם מעדותו של ניצן התברר, שאפוטה היה הבעלים ומורשה החתימה היחיד בנתבעת וטיפל בנושא הכספים, החתימה על השיקים והבנקים (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 12-18). בתשובותיהם לא הפרידו ניצן וקלודט בין חב' קולבי לבין הנתבעת. לשאלה היכן עבדה ענתה קלודט: "כלבי גלגל" ולשאלה איזו חברה זו ענתה: "מרכז הרכב" (עמ' 50 לפרוטוקול, שורות 11-13). ניצן ציין שעבד בקולבי בערך 3 שנים. "קולבי היתה החברה שניהלה את המוסך ואולם התצוגה, בעצם מדובר באותו מקום. אני לא עברתי מקום, אני קיבלתי משכורת מקולבי ולאחר מכן מחברה אחרת, אני לא שיניתי את הפעילות שלי, קיבלתי משכורת מחברה אחרת" (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 27-28, עמ' 30 שורות 1-3). בנוסף, כתובת משרדן הרשום של הנתבעת ושל חב' קולבי זהה: דרך בית לחם 142 ירושלים. מכאן שאף שמדובר, לכאורה, בשלוש חברות שונות, מדובר בעצם בשרשרת של חברות, מנגנון שהוקם לצורך עסקי שמאחוריו עומד אפוטה וההבחנה בין החברות השונות מלאכותית בלבד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ביטול הזיכיון של סמל"ת ותחילת ההתקשרות בין הצדדים חב' קולבי, שניהלה את הנתבעת והמוסך היתה צד להסכמים עם סמל"ת לפיהם, חב' קולבי תשמש כסוכנות לשיווק ומכירת מכוניות "פיאט", "לנצי'יה" ו-"אלפא" ולחלקי חילוף שלהם באזור ירושלים. בשלב מסוים ביקשה סמל"ת לסיים את ההתקשרות עם חב' קולבי ושלחה לה הודעת ביטול. חב' קולבי התנגדה וטענה, בין היתר, שהביטול נעשה שלא כדין מאחר וסמל"ת התחייבה שלא תבטל את ההסכמים באופן חד צדדי והם יעמדו בתוקפם כל עוד עומדת חב' קולבי בהתחייבויותיה. סמל"ת הגישה נגד חב' קולבי תובענה לפסק דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי בתל- אביב (ה"פ 1174/03, , כב' השופטת ה' גרסטל) לפיו, היא רשאית להביא לידי סיום את היחסים החוזיים שבינה לבין חב' קולבי, בכל הקשור להיותה סוכנות של סמל"ת. ביום 28.3.2005 ניתן פסק הדין שקיבל את התובענה וקבע, שסמל"ת היתה זכאית להביא לידי סיום את היחסים המשפטיים בינה לבין חב' קולבי בכל הנוגע למעמדה כסוכנות (להלן- פסק הדין). על מנת לאפשר לחב' קולבי להתארגן עוכב ביצוע פסק הדין עד ליום 1.8.2005. בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה על ידי חב' קולבי ביום 19.5.2005 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בש"א 11660/05), , בטרם הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, נדחתה ביום 28.8.2005. חב' קולבי הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 4899/05) , ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה טענה, כעולה מהחלטת בית המשפט העליון, כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין שיתבטא, לדבריה, באובדן לקוחותיה ובפיטורים של עובדים רבים. בית המשפט העליון (כב' השופט א' ריבלין) דחה ביום 28.9.2005 את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. על רקע מצב עובדתי זה, החלה בתחילת חודש אוגוסט 2008 ההתקשרות בין הצדדים והנתבעת החלה להזמין חלפים מהתובעת. היתה זו ההתקשרות העסקית הראשונה של הצדדים מאחר ועד למועד ההתקשרות עם התובעת, סופקו חלפים לנתבעת על ידי חב' מיר. לדברי ניצן, הפסקת ההתקשרות עם חב' מיר היתה בשל התנאים המסחריים הטובים יותר שהציעה התובעת, שכללו הנחה של 5% יותר ממיר (עמ' 32 לפרוטוקול ,שורות 5-9). סודאי אישר, שפנה אל הנתבעת בהצעה עסקית והציע מחיר זול יותר, על מנת שהנתבעת תתחיל לעבוד עם התובעת "אני הצעתי מחיר זול יותר והבנתי שבגלל המחיר הטוב עברו אליי, לא ידעתי שלא מוכרים להם במקום אחר" (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 1-2). במהלך חודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2005, לאחר שנדחו הבקשות לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשו על ידה לבית המשפט המחוזי והעליון, הוסיפה הנתבעת להזמין מהתובעת חלפים, באותם תנאי תשלום שסוכמו בתחילת ההתקשרות: שוטף +60. ביום 10.10.2005 קיבלו חב' קולבי וסמל"ת את הצעת בית המשפט העליון לנסות להגיע להסדר ביניהן וביקשו שהות של 30 יום על מנת להשיב להצעה. ביום 10.11.2005 הוגשה לבית המשפט העליון הודעה מטעמן לפיה נעשים ניסיונות להסדר ונדרשת שהות נוספת לצורך מיצוי האפשרות לסיים את ההליכים המשפטיים בהסדר מוסכם. הזמנת החלפים האחרונה של הנתבעת מהתובעת, על פי תעודות המשלוח, היתה ביום 23.11.2005. ביום 5.12.2005 העבירו הצדדים הודעה לבית המשפט העליון לפיה, ניסיונם להגיע להסדר מוסכם לא צלח ובית המשפט התבקש לקבוע לוח זמנים להמשך ניהול ההליך. בסופו של דבר, הערעור שהגישה חב' קולבי נדחה, בהמלצת בית המשפט (פסק דין מיום 31.1.2007) מבלי שהתקיים דיון לגופו. אין חולק, כי התשלום בגין הזמנת החלפים בחודש אוגוסט 2005 הועבר לתובעת ביום 5.11.2005, בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו בין הצדדים. יתרת התשלום בגין אספקת החלפים בחודשים ספטמבר-נובמבר 2005 לא שולמה, אף שלטענת נתבע 3 הכין את ההמחאות לחתימתו של אפוטה אולם ההמחאות לא נחתמו ולא הועבר תשלום לתובעת (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 13-14). האם התובעת ידעה על פסק הדין בטרם התקשרה עם הנתבעת לטענת התובעת, היתה מוטלת על הנתבעים החובה לגלות לה במועד המשא ומתן אודות פסק הדין בעניין ביטול הזיכיון והפסקת פעילותה הצפויה של הנתבעת, מאחר ולמידע זה היתה השפעה ישירה על שיקולי התובעת האם להתקשר עם הנתבעת ובאיזה אופן. התובעת התקשרה עם הנתבעת מאחר וידעה שהיא מוסך מורשה של פיאט ואילו היתה יודעת על פסק הדין הקובע את ביטול הזיכיון לא היתה מתקשרת עם הנתבעת. לטענת ניצן, סיפר לנמרוד סודאי בחודש יולי 2005, בטרם ההתקשרות בין הצדדים, על פסק הדין ועל כך שהם מערערים לבית המשפט העליון: "אני אמרתי לו, הוא שאל מה קורה עם התביעה המשפטית, אמרתי לו שיש פסק דין בביהמ"ש המחוזי וכי אנו מערערים בעליון ויש לנו סיכויים טובים בערעור, כפי שהובהר לי על ידי עורך הדין, ואנו ממשיכים לעבוד עם סמלת. כרגע אנחנו ממשיכים לעבוד כרגיל" (עמ' 40 לפרוטוקול, שורות 1-5), ובהמשך: "ש. ולכן אתה נתת את התחושה אצל סודאי שיש עוד הרבה שנעבוד יחד? ת. כן, אני ראיתי המשך פעילות. ש. אבל בפועל תקוותיך נכזבו? ת. בפועל זה לא יצא לפועל." (שורות 22 - 25). מנגד, טענו נחום ונמרוד סודאי, שלא ידעו על פסק הדין ועל הפסקת הזיכיון ושההתקשרות עם הנתבעת היתה בידיעה שהיא סוכנות של פיאט. אין ספק, שפסק הדין ותוצאתו מהווים מידע חיוני לתובעת, לצורך קבלת ההחלטה, האם להתקשר בהסכם עם הנתבעת. כה חיוני, שאף ניצן מצא לנכון בתצהירו ובעדותו להדגיש, שאמר לנמרוד סודאי על אודות פסק הדין ועל הגשת הערעור. עם זאת, איני מקבל את טענת ניצן ומעדיף את גרסת סודאי, מאחר שאין זה סביר ואין זה הגיוני, שהתובעת היתה מסכימה לספק חלפים לנתבעת בתנאי אשראי שוטף+ 60 וללא נטילת כל בטחונות או ערבויות כאשר ידוע לה על פסק הדין ועל אפשרות של הפסקת הפעילות של המוסך המוסך. נסיבות ומועד הפסקת פעילותה העסקית של הנתבעת המשמעות האופרטיבית של פסק הדין שקבע את ביטול הזיכיון של חב' קולבי כסוכנות של סמל"ת היא סגירת הנתבעת והחזרת כל המלאי שבמוסך לידי סמל"ת. נתבע 3 אישר בעדותו, כי לא היתה לנתבעת זכות קיום ללא סמל"ת (עמ' 32 לפרוטוקול, שורות 20 - 28, עמ' 33 לפרוטוקול, 1 - 2): "... הקיום שלנו ללא סמל"ת לא יכול היה להיות, מכיוון שאנו שימשנו מפיץ מכוניות ומוסך מורשה שלהם, וסופקו חלקים באחריות באמצעות התובעת עד סוף נובמבר. המוסך היה שלוח של סמל"ת. אם הוא לא היה סוכן אז לא היה מתקיים, אבל הוא המשיך להתקיים כיוון שהיה ערעור בעליון וכל הנפשות הפועלות, כולל בסמל"ת, היו משוכנעים שהדבר יבוא על תיקונו ונמשיך להיות סוכן ומוסך מורשה של פיאט. ש. אבל עפ"י פסק הדין שעל תוכנו אתה יודע ממרץ 2005, באוגוסט 2005 נגמר הסיפור עם סמל"ת, נכון? ת. נכון. ש. ובלי סמל"ת, כמו שאמרת, אין לנתבעת זכות קיום, נכון? ת. אמרתי שהיא שלוחה של סמל"ת, ולא תמשיך בפעילותה" (ההדגשה הוספה). דברים דומים נאמרו על ידי אפוטה (עמ' 79 לפרוטוקול, שורות 7-9): "ש: ... אני פשוט רוצה לחדד את העניין הזה, שללא סמלת אין זכות קיום לעסק זה נכון? למרכז הרכב האיטלקי. ת: אמת, נכון. ש: ... וזה נכון שבתקופה שמתחילה ב- 1/8 בכל אופן יכול להיווצר מצב כזה או אחר, בכל אופן יש פסק דין שתלוי ועומד, שסמלת מפסיקה לעבוד. ואם סמלת מפסיקה לעבוד אין זכות קיום לעסק. ת: ... את האפשרות הזאת. ש: מה? זה נכון או לא נכון? ת. מבחינת, מבחינת הפסק דין כן." לטענת הנתבעים, אף שפסק הדין עוכב עד ליום 1.8.2005 והבקשות לעיכוב ביצוע נדחו, בפועל לא השתנה דבר. הנתבעת הוסיפה להיות פעילה והמוסך הוסיף לשמש כסוכנות של סמל"ת, לתקן ולמכור רכבים וברקע התנהלו מגעים עם סמל"ת, בהתאם להצעת בית המשפט העליון, בניסיון להגיע להסדר שבמסגרתו תוסיף הנתבעת לעבוד עם סמל"ת. לטענת הנתבעים, הנתבעת היתה פעילה עד לחודש דצמבר 2005 ולכן הזמנת החלפים מהתובעת בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2005 היתה במהלך הרגיל של העסקים, תוך ציפייה להמשך פעילות של הנתבעת ולא בחוסר תום לב או בכוונה להונות את התובעת. יתר על כן, התובעת ידעה שהיא מתקשרת בעסקה עם חברה בע"מ ועם זאת נמנעה מלקבל בטוחות כלשהן ונטלה סיכון, שאם החברה לא תוכל לפרוע את חובותיה, לא יהיה לה ממי לגבות את החוב. לשאלת ב"כ התובעת, האם נתן הוראה כלשהי בעקבות פסק הדין ענה אפוטה: "... היה פסק דין, שמו אותו במגירה ואנחנו המשכנו לייצג את סמלת, ועבדנו... אני לא נתתי שום הוראה כי אם סמלת רצתה לנתק אתנו את הקשר מתאריך פסק הדין, היא לא היתה צריכה לשאול אותי בכלל. הם פשוט היו מכבים את המחשבים אצלהם, אני לא יכולתי למכור מכוניות, היו שולחים טריילר לוקחים את המכוניות שנמצאים באולם התצוגה, מפסיקים לאפשר לנו לתקן מכוניות במסגרת אחריות ושלום על ישראל, ואז לא היה לי קיום במקום. עובדה שאנחנו המשכנו לעבוד כבימים ימימה..." (עמ' 77 לפרוטוקול, שורה 18; עמ' 78 לפרוטוקול , שורות 2-4). גם ניצן, שניהל בפועל את המוסך טען בתצהירו, שהמוסך היה פעיל עד ליום- 16.12.2005 ועד ליום זה היה פעיל לכל דבר ועניין, קיבל רכבים לתיקון במוסך והשתמש בחלפים שסופקו על ידי התובעת לצורך התקנתם ברכבים. כמו כן טען, שהנתבעת לא היתה חדלת פרעון במועד הזמנת החלפים ולראיה, ההמחאה לפקודת התובעת מיום 5.11.2005 נפרעה. לטענת ניצן, לא היו בעיות במצבה הכספי של החברה והיא שילמה תשלומים לספקים עד סוף אוקטובר תחילת נובמבר (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 5-7). הנתבעים לא הציגו חשבוניות על מכירת רכבים וביצוע עבודות תיקון רכבים בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2005, כדי לתמוך בטענתם שהנתבעת והמוסך היו פעילים, אף שניצן ציין בתצהירו, כי הוא פועל לאיתור החשבוניות ועם איתורן הן יוגשו לבית המשפט (סעיף 20 לתצהיר). בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל על ידי ב"כ התובעת מדוע לא הגיש את החשבוניות השיב, שניסה לשחזר את החשבוניות אולם לא הצליח לשחזר אותן מהמחשב (עמ' 42 לפרוטוקול, שורה 21) עוד ציין, כי הוא יכול להביא טופס מע"מ שמעיד על כך שהיתה פעילות (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 1). לא הוגשה כל בקשה מטעם הנתבעים להגיש את טופס המע"מ בדיון או לאחר מכן והטופס לא הוגש לתיק בית המשפט. מנגד טוענת התובעת, שהנתבעת סגרה שעריה ביום 30.11.2005 והנתבעים ידעו או היה עליהם לדעת במועד הזמנת החלפים, לאור פסק הדין, שימיה של הנתבעת ספורים. הנתבעים ביצעו כלפיה מעשה "עוקץ" והונו אותה בכך שהזמינו חלפים, כאשר ידעו או היה עליהם לדעת במועד ההזמנה שהנתבעת עומדת על סף חדלות פירעון ולא יהיה באפשרותה לשלם עבור החלפים. לא רק זאת, אלא שלטענת התובעת הזמנת החלפים לא היתה לצורך שימוש הנתבעת במסגרת פעילות המוסך, אלא על מנת לאגור אותם במחסניה ולהחזירם לסמל"ת עם סיום הזיכיון, במסגרת החזרת המוסך כ"עסק חי". בדרך זו יכלה הנתבעת לקבל עבור החלפים תשלום מסמל"ת. כמו כן צירפה התובעת צילומי פתקיות של חלפים אותם רכשה מסמל"ת, אותם זיהתה כחלפים שסיפקה לנתבעת. בחקירתו הנגדית ניצן אישר, כי במסגרת הניסיון להעביר את העסר כ"עסק חי" לסמל"ת, הועברו לה ציוד וחלפים, שהיתה אמורה לשלם עבורם אולם לא שילמה, ככל הנראה עקב תביעות שיש לסמל"ת נגד הנתבעת (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 21-23; עמ' 45 לפרוטוקול, שורות 11-19). העדים מטעם התובעת העידו, כי במהלך ביקור במוסך הנתבעת ביום 27.11.05 הבחינו, כי המוסך ריק לחלוטין, לא נמצאו בו רכבים בתיקון והעסק כלל לא תיפקד כמוסך פעיל, אולם המוסך היה מלא חלפים. לטענת סודאי ביקש את החלפים שסיפק אך אלה לא נמסרו לו (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 13-17). נמרוד סודאי ציין בתצהירו, כי במהלך הביקור במוסך פנה אליו המחסנאי ובידו רשימת חלפים שלדבריו ניתנה לו על ידי ניצן, אותם הוא מבקש להזמין מהתובעת. נמרוד סירב לבקשה לאור כך שהמוסך היה ריק ממכוניות וניכר שאין בו כל פעילות (סעיף 15 לתצהיר). תצהירו של נמרוד סודאי לא נסתר והנתבעים לא הביאו מטעמם את המחסנאי, שיכול היה לשפוך אור על מחלוקת עובדתית זו. לטענת התובעת, ההתקשרות בהסכם והזמנת החלפים בנסיבות אלה, מהווה התנהגות בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא ותוך כוונה להונות אתה כנושה. עוד טוענת התובעת בעניין זה, כי בעוד שהנתבעת שילמה לעובדיה עם סיום עבודתם את מלוא משכורתם וזכויותיהם, נתון שאושר על ידי ניצן (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 3-13) ייתכן אף מהכספים שקיבלה עבור החלפים שרכשה מהתובעת, הרי שלא דאגה לפרוע את חובה לתובעת ובכך קיפחה אותה כנושה. גם בסוגיה זו אני מקבל את גרסת התובעת. אפוטה הדגיש בחקירתו עד כמה היה חשוב לו להעביר את המוסך כעסק חי לסמל"ת (עמ' 83 לפרוטוקול, שורה 4). כמו כן הודה, שהמוסך שהוחזר לסמל"ת היה מלא חלפים ושהיתה ציפייה, לאור הסכם שהיה עם סמל"ת, שסמל"ת תשלם עבור הנתבעת כ"עסק חי", הכולל את שווי החלפים. בנוסף, הסביר מדוע "התפוצץ" המשא ומתן בינו לבין סמל"ת: "... אני יודע רק דבר אחד, שמה שהיה חשוב זה להציל את המקום מבחינה כלכלית מסחרית עם תנאים לא אה, לא קטסטרופלים מול סמלת. וברגע שהם החליטו שהם לא משפרים את מצבי אני קיבלתי את ההחלטה, כן, חצי שנה אחרי שהיה פסק דין, כן, לא להמשיך, ואז עשיתי העברה מסודרת עם מלאי של חלפים, עם ציוד, עם ראיון של עובדים להעברה לסמלת..."(עמ' 82 לפרוטוקול, שורות 20-24). בפועל, לטענת אפוטה סמל"ת לא שילמה עבור הציוד והחלפים והנתבעת הגישה נגדה תביעה (עמ' 74 לפרוטוקול שורות 1-11): "הם קיבלו מחסן חלפים מלא, כולל החלפים של האדונים שתובעים, כולל ציוד, כולל מכוניות באמצע תיקונים. מגיע לי שם הרבה מאוד כסף וברגע שהם החליטו להלך עלינו אימים וכדרכם של בית המשפט לתבוע תביעות נגדיות בשביל לנסות לנהל משא ומתן על פחות כסף, אני מודיע לך שאני לא מוציא מכלל אפשרות כמעט במאה אחוז שאני אקבל את הכסף. ואם מישהו מגיע לו משהו יהיה כסף בחברה ואני אשלם. אני לא בורח מאחריות". ש. למה שיחכה עד שתקבל את הכסף? ת.כי אין לי כרגע. ש. וקח אתה את הכסף אז? ת. אין לי כרגע, החברה כרגע אין לה כסף." (ההדגשה הוספה). אף אם ניסו הנתבעים להציל את הנתבעת מקריסתה הוודאית עקב פסק הדין, שקבע את הפסקת הזיכיון של סמל"ת, ניסיונותיהם להצלת הנתבעת אינם יכולים להיעשות תוך סיכון ספקים שונים, דוגמת התובעת, מבלי ידיעתם. טענת הנתבעים לפיה היו אמורים לקבל כסף מסמל"ת עם החזרת המוסך כ"עסק חי" ומכסף זה התכוונו לשלם לתובעת אינה עומדת בקנה אחד עם המציאות, כאשר בפועל תובעת נותרה ללא תשלום עבור החלפים שסיפקה לנתבעת. לא ייתכן, שהנתבעת תתנה את התשלום לתובעת בתשלום שיועבר אליה על ידי סמל"ת. כפי שעולה מהחקירות הנגדיות, התשלום של סמל"ת לא ודאי כלל ועיקר, עקב חובות שככל הנראה היו לנתבעת כלפי סמל"ת. "יכול נושא המשרה לפנות לספקים ולהבהיר להם כי לצורך ניסיון הבראה הוא זקוק לסיוע, ולבקש לרכוש סחורה על סמך ההנחה כי יצליח לאושש את מצב החברה. ייתכן שהספקים יהיו מוכנים ליטול את הסיכון, בין ללא בטוחות נוספות ובין תוך קבלת בטוחות למיניהן. הסתרת מצבה הכספי של החברה לאשורו, כאשר סכנת חדלות הפרעון מוחשית ביותר, עשויה לעלות כדי חוסר תום לב. גם אם ניתן להבין את רצונות של מנהל להימנע ממסירת מידע על מצב החברה, מידע שמסירתו לנושים עלול למוטט כל סיכוי להבראת החברה, הרי שבחירתו של המנהל להימנע ממסירת המידע צריכה להעביר אליו את הסיכון שיצר. משמע, להטיל עליו אחריות אישית כלפי הצד השלישי שסמך על המצג שהציג" (ע"א (חי') 1440/05 אורבך נ' תובל מבלטים בע"מ, .) בנסיבות אלה, איני מקבל את טענת הנתבעת, שהתובעת לא נקטה באמצעי זהירות מקובלים ולא החתימה את בעלי מניות הנתבעת על ערבות אישית ולכן נטלה על עצמה את הסיכון. הנתבעים הסתירו מהתובעת את הסיכון הקיים במכירת חלפים באשראי לנתבעת, עקב מתן פסק הדין וסיום הזיכיון. נחום סודאי אמר בחקירתו, כי הוא לא מוכר למישהו שאין לו מושג מיהו ושהוא מכיר את מוסך הנתבעת שנים "שהוא מוסך מורשה של פיאט" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 4-7). הרמת מסך בין הנתבעת לבעלי המניות אפוטה וקלודט מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת עולה, שהתובעת, שהתקשרה בהסכם עם הנתבעת, יכולה לדרוש את תשלום החוב מהנתבעת בלבד ולא מבעלי מניותיה, אלא אם כן נופל המקרה למקרים המצדיקים סטייה מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת והרמת מסך ההתאגדות. בהתאם לכך, הדיון בהרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת לנתבעים יתייחס לנתבעים 2 ו- 4 בלבד ולא לנתבע 3, שאין מחלוקת שאינו ולא היה במועדים הרלוונטיים לתביעה בעל מניות בנתבעת, בחב' קולבי או בחברה הזרה. האם מתקיימות במקרה דנן הנסיבות המצדיקות הרמת מסך בין הנתבעת לבין נתבעים 2 ו-4? כידוע, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבעים נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיהם העובדתיים של טענות ההגנה (יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, תשס"ד, עמ' 1508). בהתאם לכך, היה על התובעת לשכנע, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו - מאזן ההסתברויות, כי במועד ביצוע הזמנת החלפים, הנתבעים ידעו או יכלו לדעת, שהנתבעת לא תוכל למלא את התחייבויותיה ובהזמנת החלפים נטלו סיכון בלתי סביר, תוך שהם נוהגים כלפי התובעת בחוסר תום לב מאחר ואינם מגלים לה את קשייה העסקיים של הנתבעת. הנתבעת היא חברה משפחתית. נתבע 2 ונתבעת 4 הם בני זוג. נתבע 2 הודה בחקירתו, שיש בבעלותו כ- 50 חברות שונות שהוקמו לצרכים כלכליים (עמ' 63 לפרוטוקול, שורות 9-13) כמו כן הודה, כי הוא הבעלים היחיד של החברה הזרה שהחזיקה במניות חב' קולבי וניהלה אותה במועדים הרלוונטיים לתביעה (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 8-12). חב' קולבי היא החברה שהחזיקה במניות הנתבעת, ניהלה אותה והיתה בעלת הזיכיון מול חב' סמל"ת. נתבעת 4 ונתבע 2 היו בעלי המניות הבלעדיים בחב' קולבי עם הקמתה ובטרם הועברו מניותיה לחברה הזרה. קלודט אין חולק, שהעובדות נשוא כתב התביעה התרחשו בחודשים אוגוסט 2005 עד דצמבר 2005, מועד בו חדלה קלודט לשמש כבעלת מניות, דירקטורית או מנהלת בנתבעת או בחב' קולבי. לא ניתן להרים מסך התאגדות כלפי מי שבמועד הרלוונטי לתביעה לא היה בעל מניות ולא ניתן לחייבו באופן אישי בחוב הנתבעת. אפוטה לאור כל האמור עד כאן, הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי, המסקנה היא - שיש לייחס את חוב החברה לאפוטה. אפוטה הוא הבעלים היחיד השולט בשרשרת החברות המתוארת לעיל וכל המעשים המתוארים נעשו על ידו או על ידי מי מטעמו, על אף נסיונו להמעיט מחשיבותו. מתן פסק הדין וביטול הזיכיון היו אירועים דרמטיים בחייה של החברה. ללא הזיכיון, אין זכות קיום לחברה. אפוטה וניצן ידעו זאת ולא גילו לתובעת. תקווה לכאורה לזכיה בערעור או להצלחה במשא ומתן עם סמל"ת אינה משנה לעניינינו. סמל"ת הודיעה על ביטול הזיכיון ובית המשפט המחוזי כבר אמר את דברו. אין מדובר בחברה המצוייה בקשיים כלכליים או תזרימיים. מדובר במקרה חריג ויוצא דופן, שהחברה איבדה את המשענת הכלכלית שלה ואת זכות הקיום שלה. כאמור, אין מחלוקת, שללא הזיכיון אין למוסך זכות קיום. כאשר ספק מתקשר עם חברה הוא ער לסיכונים והוא יכול לדרוש בטוחות לתשלום התמורה עבור הסחורה או לוותר על בטוחות (או לוותר על העסקה). במקרה זה, הנתבעים לא גילו לתובעת ולנציגיה את המצב לאשורו והעמידו אותה בפני סיכון שלא היתה מודעת לו. אין זה סביר ואין זה הגיוני, שהתובעת היתה מסכימה לספק סחורה לחברה העומדת בפני הפסקת פעילות ובפני חדלות פירעון, ללא בטוחות לתשלום. חובת תום הלב וההגינות המסחרית מחייבים במקרה מסוג זה, לגלות לצד המתקשר בחוזה והעומד בפני הסיכון לאי תשלום, את העובדות לאשורן. אי הגילוי מהווה חוסר תום לב (לכל הפחות) ויש בו כדי לקפח את התובעת, כנושה של החברה. החברה, באמצעות האורגנים שלה, רכשה חלפים מהתובעת, השתמשה בהם או העבירה אותם לצדדי ג' ולא שילמה את התמורה לתובעת כל זאת כאשר יכולת הפרעון של החברה היתה תלויה על בלימה ותוך הסתרת מצב החברה מהתובעת. אחריותו האישית של נתבע 3 ניצן שימש כמנהל שכיר בנתבעת עד לחודש דצמבר 2005, מועד בו לטענתו הפסיקה את פעילותה. במסגרת עבודתו היה אחראי על אולם התצוגה ועל המוסך. לדבריו, הוא מועסק על ידי חברות בבעלות אפוטה מזה כ- 15 שנה ולאחר סיום פעילות הנתבעת החל לעבוד בחברה אחרת, שאפוטה הוא חלק ממנה (עמ' 27-28 לפרוטוקול). תצהירו של ניצן ניתן גם בשם הנתבעת ובו הצהיר, כי הוא מוסמך להעיד בשמו ובשם הנתבעת. יש בכך כדי לעורר תמיהה מסוימת מאחר והיה מצופה שהתצהיר מטעם הנתבעת יינתן על ידי בעל השליטה, אפוטה, ולא על ידי עובד שכיר לשעבר. לטענת ניצן הוא היה עובד שכיר בנתבעת, שלא התחייב לשאת בחובות הנתבעת ואף לא היה אחראי על הזמנת החלפים מהתובעת, מאחר והיה זה תפקידו של המחסנאי, שהזמין את החלפים בהתאם למצב המלאי במחסן. הוא ניהל את המשא ומתן עם התובעת מכוח תפקידו כמנהל תפעולי וכעובד שכיר, הוא לא ערב באופן אישי להתחייבויות הנתבעת ולכן אינו חב בחובותיה. ניצן כמנהל בנתבעת, היה ידו הארוכה של אפוטה, ניהל את המשא ומתן בין התובעת לנתבעת, "סגר" את המחיר שהנתבעת תשלם עבור החלפים והיה נציג הנתבעת בהתקשרות בין הצדדים. ניצן אף היה אחראי להעברת התשלום לתובעת בחודש אוגוסט ול"הרגעת" נציגי התובעת במהלך תקופת ההתקשרות, כאשר הגיעו לאוזניהם שמועות לגבי המוסך (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 26 - 27). ניצן, שהיה איש הקשר מטעם הנתבעת, המשיכו לשדר כלפי חוץ "עסקים כרגיל", כאשר בפועל ידע או היה צריך לדעת, כי הנתבעת צפויה לסיים את פעילותה. ניצן ניהל את המשא ומתן עם התובעת והסתיר ממנה את איבוד הזיכיון ובכך ניהל את המשא ומתן בחוסר תום לב. ניתן לומר, בנסיבות אלה, שניצן התקשר עם התובעת בידיעה, שסיכויי החברה לעמוד בהתחייבויותיה מוטלים בספק רב. לאור כל האמור, יש לחייב גם את נתבע 3 בחוב החברה. סוף דבר נתבעים 1, 2 ו-3 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה, בסך של 161,295 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 15.6.2006 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. נתבעים 1 ו- 3 ישלמו, בנוסף, סך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין, בהתאם להחלטה מיום 18.6.2008 בגין הארכת הדיון שלא לצורך. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 1.10.09 ועד לתשלום בפועל. התביעה נגד נתבעת 4 נדחית, ללא צו להוצאות. הרמת מסך