קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בטענות מרמה: עניין לנו בתביעה כספית. התובעים וויתרו על כל טענה שטרית בתיק זה, ולמעשה גם נושא "עשיית עושר ולא במשפט" הוא נושא שוויתרו על הדיון בו, ומשכך הדיון בתיק זה יתמקד למעשה בנושא השנוי במחלוקת בין הצדדים, והוא האם יש לבצע "הרמת מסך" כנגד הנתבע, כמי שהיה הבעלים של חב' דבאל הנדסה בע"מ, אשר נכנסה להליכי פירוק. יש לציין, כי ביחס לתובע מס' 2, ריבנר, נטענת גם טענה של התחייבות אישית. מבחינת המחלוקת הכספית, אין חולק, כי שתי התובעות, שהן שתי תובעות שאינן קשורות לגמרי האחת בשנייה וכל אחת מהן טוענת טענות, שהן זהות אולי, אבל מתייחסות לעיסקאות וסכומים אחרים, סיפקו מוצרים או ציוד, וכנגדן קיבלו שיקים שלא נפרעו. ביחס לתביעה של התובעת מס' 2, מדובר בשני שיקים שמסרה דבאל הנדסה בע"מ, שמועד פרעונן 6.12.03 בסכומים של 7,152.57 ש"ח, 25,332.90 ש"ח. ואילו ביחס לתובע מס' 1, המדובר בשיק ע"ס 47,903.28 ש"ח, אשר ניתן בתאריך 9.12.03 ע"י חב' דבאל הנדסה בע"מ. ביחס להתחייבות האישית, לטענת נציג הנתבעת מס' 2, מר ריבנר, היתה מערכת יחסים עיסקית בין הנתבע ובין חב' ריבנר זאב בע"מ, אשר נמשכה בין השנים 1991-2003. חב' ריבנר לא הכירה את חב' דבאל, אלא את מר אריה לנדה באופן אישי, ולכן גם החשבוניות אשר הוצאו בין השאר בגין העיסקה נשוא כתב התביעה, מוענו באופן אישי אליו כמנהל בחברה. עוד נטען, כי היו התחייבויות אישיות בע"פ. בחנתי טענות אלה שעלו בעדותם של מר רבינר ושל הנתבע מר אריה לנדה, ולא מצאתי, כי ניתנו התחייבויות אישיות ע"י הנתבע, וכי החשבוניות נשוא כתב העיסקה מופנות אל חב' דבאל הנדסה בע"מ ובתוכם אל הנתבע כמנכ"ל החברה, עפ"י כתובת החברה במשרדיה באזור ולכן אין לראות במסמכים אלה כנושאי התחייבות אישית אשר אינני נותן אמון כי ניתנה. משדחיתי עילה זו של התחייבות אישית אני עובר לדון בטענה העיקרית של התובעים, שעניינה טענה ל"הרמת מסך". בכתב התביעה טוענים התובעים, כעולה מתוך סעיף 53, כי הנתבע נקט מעשה מירמה "אשר במודע ובמפגיע נקט במהלכים, אשר משמעותם הוצאת כספים במירמה מגופים עיסקיים אחרים, מתוך מזימה מתוכננת לחסל את עסקיו ולהעבירם לפעילות חברה אחרת, תוך קבלת תמורה מלאה מאותה חברה. בנוסף יש לראות בחומרה את השיטתיות במעשה הנתבע, אשר ניצל רגעים אחרונים של חברה קורסת כדי לגרוף רווח קל". בסעיף 52 לכתב התביעה, תוך ציטוט פסיקתו של ביהמ"ש העליון בע"א 10582-02, ישראל בן חמו נ' דלתות חמדיה בע"מ, טוענים התובעים, כי יש להרים מסך בגין עילה של נטילת סיכון בלתי סביר ע"י חברה תוך חוסר תום לב וזהו טיעון שאינו נושא גוון פלילי כטענת המירמה ולכן רמת הבאת הראיות ביחס להוכחת טענה זו הינה בשיעור 51% בלבד (מאזן הסתברות). מצב שבו נטען כנגד הנתבע טענת מירמה מביא את ב"כ הנתבע בסיכומיו לטענה, כי משנטענה טענה בעלת גוון פלילי, המשמעות היא שמעבר לנטל הראייה, שהינו על התובעים, הרי שיש להוכיחו ברמה העולה על מאזן ההסתברות במשפט האזרחי (51%). אכן טענות מירמה נושאות גוון פלילי ומחייבות נטל ראייתי גבוה יותר אשר מוטל על כתפי התובעים. עם זאת, כפי שציינתי, טענת נטילת סיכון בלתי סביר ע"י החברה תוך חוסר תום לב הינה טענה שיש להסתפק ביחס להוכחתה ברמת הוכחה של מאזן עודף ההסתברות בלבד. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת עדויות הצדדים בישיבת ביהמ"ש מיום 21.10.09 וסיכומיהם של הצדדים שניתנו בע"פ, אני בדיעה, כי דין התביעה להתקבל וכי התובעים עמדו בנטל הראייה ל"הרמת מסך" ההתאגדות כנגד הנתבע וכי יש לחייב את הנתבע באופן אישי בסכומים נשוא כתב התביעה, אם כי מסיבות שיפורטו בהמשך אני לא אחייב את הנתבע בתשלומי ריבית ואסתפק בהצמדת הסכומים בלבד תוך הוספת הוצאות משפט. להלן נימוקי ביהמ"ש בהגעה למסקנה האמורה תוך ניתוח טענות הצדדים אחת לאחת: 1. אין חולק, כי עיסקת היסוד בין התובעים ובין הנתבע, כנציג חב' דבאל, נעשתה באוגוסט 2003 וכך גם תומכים המסמכים. אין חולק, כי סידרת שיקים שניתנו מחב' דבאל לריבנר בנובמבר 2003 ניפדו וכי בדצמבר 2003 חוללו. אין חולק כי, גם השיק שניתן לגיא קלמן חולל בדצמבר 2003. עפ"י עדותו של הנתבע עצמו היה קו השבר שבמהלכו סירב הבנק לפיתוח ותעשייה להמשיך ולהעמיד אשראי לטובת החברה היה במחצית נובמבר 2003. החברה צברה חובות בסדר גודל של 6,000,000 ₪ והבנק בסופו של דבר מימש בטוחה להבטחת החוב בדמות של בניין מרכזי בת"א, שמן הסתם היה משועבד לטובת ההלוואות והאשראי שניתנו, ולכן גם לא ניתן היה לבצע בו כל פעולה כזו או אחרת של הברחת סכומים על דרך מכירת הנכס לצד ג' זה או אחר. הוכח בנוסף כי עקב הקשיים של חב' דבאל ליווה רו"ח או גורם מקצועי את התנהלות הכספית של החברה עד למועד סגירת האשראי בנובמבר 2003. הנתבע היה ער למצבה הכספי של החברה ובכל זאת לקח על עצמו התחייבויות כאלו או אחרות, חלקן אפילו חריגות באופן שנלקח ציוד פעמיים באותו יום מריבנר, כאשר הנתבע לא יודע אל נכון האם ההתחייבות הזאת היא התחייבות שהחברה תוכל לעמוד בה. מצבה הקשה של החברה היא עובדה נתונה. ואולם הנתבע יכול היה לסתור את הטענות שבמהלכן טענו התובעים, כי ידע שההתחייבויות שהחברה לוקחת על עצמה באוגוסט 2003 לא יכובדו בנובמבר או דצמבר 2003 ע"י המצאת מסמכים הממחישים את מצב החברה בבנק בשנת 2003. בשאלון שנשלח לנתבע ואשר התייחס באופן ישיר למצבה של החברה עובר לקריסתה תוך דרישה, ואני מצטט: "נא המצא לנו דפי חשבון של הבנקים בהם התנהל חשבון דבאל בין השנים 2003,2004" השיב הנתבע בסעיף 15 לתשובות לשאלון בתצהיר: "הזמנתי את דפי החשבון מהבנק אך עדיין לא קבלתי". בפועל, רק במועד הישיבה מיום 21.10.09, מועד ההוכחות, המציא הנתבע דפי בנק של תאריך הקריסה בלבד - 11/03. דהיינו, לא ניתנה אינפורמציה לבקשת התובעים שתוכל להמחיש את מצבה האמיתי של החברה במועד ההתקשרות - 8/03, לעניין מודעותו או אי מודעותו של הנתבע ליכולתה של החברה לעמוד בהתחייבויות שלקחה על עצמה. יש לראות במסמכים שהוזמנו, ואשר הנתבע היה צריך להביאם על מנת לסתור את טענות התובעים בבחינת אי הבאת מסמכים רלוונטים, אשר עפ"י מאזן ההסתברות פוגעים בצד שלא הביאם ומביאים לידי מסקנה, כי היה כאן מה להסתיר. לצערי, ספקות נוספות הועלו ביחס להמצאת המסמכים הנוגעים לאותן שלוש הקונסטרוקציות שקיבלה דבאל הנדסה מסדנת קלמן, הורכבו בחברה ונמכרו לתדיראן מערכות במחיר של 33,000 דולר יחידה. מדובר בסכום גבוה של 99,000 דולר, שעפ"י שער הדולר באותה עת, היה סכום שמתקרב לסכום של 300,000 ₪. גם על כך נשאל הנתבע בשאלון ותשובתו היתה בסעיף 14 "הכספים נכנסו בהעברה בנקאית לחשבון דבאל הנדסה בבנק לפיתוח התעשייה". בישיבת ביהמ"ש נתבקש הנתבע להמציא מסמך כלשהו, או יכול היה להמציא מסמך כלשהו המתייחס להעברה הבנקאית של הסכומים לחברה, אך הדבר לא נעשה ולכן שוב מחזק את אותן חשדות ואת אותה טענה לאי המצאת מסמכים רלוונטים הפוגעים בצד שלא הביאם ו/או לטענה שכספים אלה לא הגיעו לחברה. 2. העיד בביהמ"ש העד דרור מרחיב. העד סיפר שבדצמבר 2003, בניגוד לעיסקת היסוד שהיתה בתביעה לפנינו, שהתרחשה באוגוסט 2003, מסר לו הנתבע שיק בדצמבר 2003 וברור היה, אפילו לנתבע עצמו, עפ"י עדותו בביהמ"ש ובהתייחס למצבה של החברה עוד במחצית נובמבר 2003, לאחר שהאשראי מבנק לפיתוח ותעשיה נעצר והיה ברור, כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויות שלה, ושיק זה כמובן לא כובד. טוענים התובעים, כי יש לראות בכך דפוס פעולה. הניסיון של הנתבע בסיכומיו לטעון שלא כך הדבר, תוך הפנייה למס' עניינים שמיד אתייחס אליהם, לא שכנע אותי שיש לקבל טיעון זה של הנתבע. הטענה של הנתבע לגבי אי הברחת הנכס (הבניין בת"א) אשר מומש ע"י הבנק אינה עולה בקנה אחד עם היותו של הנכס כזה המשמש כשיעבוד ולכן לא ניתן לממש אותו לחובות החברה. הטיעון של הנתבע כי נכון היה להגיע עם ריבנר להסדר של 15,000 ₪ מתוך סך החוב אינו מצביע על כך כי הנתבע ביקש לברוח מלקיחת אחריות. עוד טוען הנתבע, כי מר מרחיב בעדותו לא נסמך על כל מסמך, לא הראה הזמנה, כרטיס לקוח, לא תבע אישית וגם לא הגיש תביעת חוב. מדובר במילים בלבד. אכן מדובר במילים אך נתתי אמון בעדותו של מר מרחיב ואני סבור שעדות זו היתה אמינה וביטאה בהחלט, הגם שלא מדובר בסכום גדול כמו כאן, את ההתרשמות שהנתבע לקח על עצמו עוד בדצמבר התחייבויות כשהוא מודע שאינו יכול לפרוע אותן כלל ועיקר. 3. ביחס לטענה של ריבנר שבוצעה הזמנה באותו יום ולאחר כמה שעות בוצעה הזמנה נוספת, אינני סבור שהיה כאן תכנון מיוחד של הנתבע, כפי שטען ריבנר, אבל בהחלט היה כאן חוסר תום לב המבוסס על רמת מודעות גבוהה לאור מצב החברה, כי השיקים לא יכובדו ותוך לקיחת סיכון גבוה מאוד, כשהנתבע עושה זאת פעמיים באותו יום לספק שהוא נמצא איתו בקשרי עבודה ומן הסתם גם קשרי אמון משך שנים רבות. 4. נושא התרמית אכן עולה כחוט השני בכתב התביעה ובסיכומים. גם אם לא אקבל את טענת התרמית, דבר המחייב כפי שציינתי בפתח פסה"ד הצגת תשתית ראייתית גבוה ממאזן ההסתברות, אני סבור שהוכח, כי היה כאן נטילת סיכון בלתי סביר, תוך חוסר תום לב, שכן הנתבע ידע, כי אותם שיקים בדצמבר עתידים שלא להיפרע. העובדה שנפרעו בכל זאת השיקים בנובמבר 2003 לחב' ריבנר אינה ממחישה את הידיעה ברמה גבוה מאוד, כי גם שיקים אלה ישנו סיכון עצום שלא יפרעו ולראיה בסופו של דבר בדצמבר 2003 הם אכן לא נפרעו בפועל. מכל המקובץ דלעיל והגם שמדובר כאמור בתביעה ל"הרמת מסך", שהיא תביעה לא פשוטה, אני סבור שהתובעים העמידו ראיות מספקות עפ"י מאזן ההסתברות כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבע באופן אישי, אך אני אסתפק בהצמדת הסכום בלבד וללא ריביות, הן משום שיקול הדעת המסור לי בתיקים אלה והן משום הנסיבות הכוללות של המקרה, והעובדה שהתקשיתי לקבל כי הדברים נעשו מתוך מירמה לשמה. הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים כדלקמן: לתובעת מס' 1 סכום של 47,903.28 ₪ כשהסכום צמוד מתאריך 9.12.03. לתובעת מס' 2 את הסך של 7,152.57 ₪ כשהסכום צמוד מיום 6.12.03 ואת הסכום 25,332.90 ₪ כשהסכום צמוד מיום 6.12.03. את הסכומים האלה, צמודים בלבד, ובתוספת הוצאות משפט הכוללות אגרות בימ"ש, שכ"ט עדים וכן שכ"ט עו"ד בגובה של 17.5% + מע"מ מתוך סך הסכום שנפסק ע"י ביהמ"ש. את הסכום האמור ישלם הנתבע לתובעים תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הרמת מסךמרמה