קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בעל מניות לא רשום: כללי זוהי תביעה חוזית, בגדרה טוען התובע כי מכוח הסכם פיצוי שנכרת בינו לבין הנתבעת 1, חייבת הנתבע 1 לפצותו בסכום של 330,000 ₪, בגין הפסדים שהיא גרמה לו עקב השקעת כספו בניגוד להנחיותיו. התובע טוען כי גם הנתבעים 2-3 אחראים לפצותו מכוח דיני הרמת המסך. העובדות התובע עבד בבנק, ולאחר יציאתו לגמלאות המליץ לו עובד אחר בבנק לפנות לנתבע 2 (להלן - "אטינגר"), על מנת שינהל עבורו את השקעותיו. אטינגר עבד באותה עת כשכיר בנתבעת 1 (להלן - "שיא רם" או "החברה"), אשר עסקה בניהול תיקי השקעות. הנתבע 3 היה רשום כבעל המניות בשיא רם, יחד עם אשתו ז"ל - הנתבעת 4 - שהתביעה נגדה נמחקה. בהמשך לקשר הראשוני שנוצר בין התובע לאטינגר מסר התובע, בשנת 1999, ייפוי כוח לשיא רם המסמיך אותה להשקיע עבורו סכום של 300,000 ₪. לאחר תקופה מסויימת שבה ספג התובע הפסדים כתוצאה מפעולות החברה, התקיימה ביום 22/04/99 פגישה בין התובע לבין אטינגר. בסיום הפגישה נערך מעין זכרון דברים שעליו חתם אטינגר (נספח ב' לכתב התביעה). וזו לשון זכרון הדברים: "בשיחה ביום 22/04/99 סוכם בין מר אמיר (הכוונה לאטינגר - א.ר.) מחברת שיא רם בתור מנהלה של החברה כדלקמן: במשך חודש אפריל יועבר לחשבוני (הכוונה לחשבון התובע - א.ר.) בבנק הפועלים.... סך של 2,000 ₪ למשך חודש מאי 1999 סך נוסף 2,000 ₪ וסך 8,000 ₪ לתקופה של 4 חודשים שיסתיים בסוף חודש ספטמבר 1999. אני דורש לא לגעת לעולם בתיק זה במספר ח"ן הנ"ל בשום דבר אחר מאשר אופציות מעוף דלתא ניוטרל ובשום פנים בוודאי לא במניות ושום דבר אחר זולת הנ"ל ובעת הצורך כשאין שום ברירה אחרת לכיסוי .... (מילה לא ברורה - א.ר.) באופן יוצא מן הכלל בקרן מעוף". חלפו להם מספר חודשים והפסדי התובע גברו. כיוון שכך, נפגש התובע, ביום 04/01/00, עם גדי בן משולם אשר שימש כסמנכ"ל בשיא רם. גם בסיום פגישה זו נערך זיכרון דברים (נספח ו' לתצהיר התובע), בו נרשם כי בן משולם מתחייב בשמו, בשם אמיר אטינגר ובשם שיא רם, כי שיא רם תשיב לתובע סך של 257,660 ₪, בשלושים ושישה תשלומים, בגין ההפסדים שנגרמו לתובע. בעקבות זיכרון הדברים נכרת גם הסכם פיצוי בין הצדדים (ת/1), אשר עליו נסמכת התביעה. הצדדים להסכם הפיצוי הם התובע וחברת שיא רם, ונאמר בו כי שיא רם תעביר לתובע, מבלי להכיר באחריות כלשהי להפסד שנגרם לו, סך של 283,985 ₪ בשלושים ושישה תשלומים. על ההסכם חתם התובע, וכן חתם עליו מאן דהו מטעם שיא רם, בצירוף חותמת של החברה. לגבי נסיבות החתימה העיד התובע כי: "אני חתום עליו. גד בן משולם אמר שהוא מכניס את זה (את ההסכם - א.ר.) לחתימה של אטינגר, אבל אני לא ראיתי שאטינגר חתם כי לא הייתי בחדר. הוא יצא מהחדר ואמר לי שאטינגר חתם". (עמ' 3 ש' 4-7). אטינגר מצידו מכחיש שהוא חתם על ההסכם. יחד עם זאת, אטינגר לא מכחיש ששיא רם הסכימה לפצות את התובע כאמור בהסכם, ואכן שיא רם שילמה את ששת התשלומים הראשונים של הפיצוי בסך של 47,328 ₪, ולאחר מכן היא שילמה סכום נוסף של 5,000 ₪. דא עקא שמעבר לכך לא שולם סכום נוסף, ומכאן התביעה שלפניי. טענות התובע אין חולק כי הסכם הפיצוי מחייב את שיא רם, אשר נגדה גם ניתן פסק דין בהעדר הגנה. במצב דברים זה מתמקדות טענותיו של התובע באחריותם האישית של אטינגר וצור לחובה של שיא רם. התובע לא יכול לטעון לאחריות חוזרת ישירה של אטינגר וצור, כיוון שהוא לא הצביע על מסמך כלשהו שבגדרו התחייבו אטינגר או צור באופן אישי כלפיו. כמו כן, ב"כ התובע הצהיר שהתביעה מבוססת על עילה חוזית, ולכן לא ניתן לטעון שאטינגר או צור התרשלו בביצוע הוראות ההשקעה שנתן להם התובע. במצב דברים זה, משליך התובע את כל יהבו על טענת הרמת המסך. התובע טוען כי אטינגר היה למעשה הרוח החיה ובעליה של שיא רם, וכי הוא נמנע מלהירשם כבעל מניות בחברה כדי להתחמק מנושים אפשריים שיהיו לחברה. כפי שנראה להלן, אטינגר באמת החזיק בידיו אופציה להעביר את כל מניות החברה לבעלותו. התובע טוען שאטינגר וצור נטלו סיכונים בלתי סבירים בניהול ענייני החברה. התובע טוען כי יש להרים את המסך בעילה של מימון דק, בין היתר משום שאטינגר נטל מהחברה הלוואה בסך מליון ₪ שלא נפרעה. ולבסוף, התובע טוען כי הסכם הפיצוי נחתם על ידי אטינגר בידיעה ברורה ששיא רם לא תעמוד בו. טענות נתבע 2 - אטינגר אטינגר טוען שהתביעה נגועה בשיהוי המצדיק את דחייתה. אטינגר מוסיף וטוען, כי כל שעשה, במעמדו כעובד של חברת שיא רם עשה, ולפיכך אין להטיל עליו אחריות אישית לפרעון החוב. אטינגר טוען כי הוא היה רק המנהל האדמיניסטרטיבי של החברה ומנהל השיווק שלה, והוא מכחיש בכל תוקף שהוא בעל המניות של החברה. אטינגר מכחיש שהוא חתם בשם החברה על הסכם הפיצוי, והוא מפנה בהקשר זה לשוני בין החתימה המופיעה בהסכם הפיצוי, לבין חתימתו שלו המופיעה בנספח ב' לכתב התביעה. ולבסוף, אטינגר טוען כי לא הוכחה עילה המצדיקה את הרמת המסך. טענות נתבע 3 - צור צור מדגיש את העובדה שלא היה לו שום שיג ושיח עם התובע. צור מפנה לעובדה שהתובע טוען בסיכומיו שבעל החברה היה אטינגר, ועל בסיס זה טוען צור כי לא ניתן לטעון כלפיו טענת הרמת מסך. ולבסוף, גם צור טוען כי לא הוכחה עילה המצדיקה את הרמת המסך. דיון והכרעה בעלי המניות בחברה המחלוקת הראשונה בין הצדדים נסבה על השאלה היה מי הבעלים האמיתי של שיא רם, כאשר למחלוקת זו יש כמובן חשיבות לצורך השאלה על מי תוטל האחריות אם יורם המסך. אין חולק כי צור היה רשום כבעל מניות בחברה, ולדעתי מכוח רישום זה הוא איננו יכול לטעון שאיננו בעל מניות בחברה. לכל היותר יכול צור לטעון שאטינגר היה בעל מניות יחד איתו, ואכן, לנוכח הראיות שהוגשו שוכנעתי כי אטינגר היה למעשה בעל מניות נוסף בחברה, וזאת ממספר טעמים; ראשית, צור העיד שכאשר הוקמה החברה הוא הפקיד בידי אטינגר מסמך המאפשר לאטינגר להעביר לבעלותו את כל מניות החברה (ראו - נספח ב' לכתב הגנתו של צור), ואטינגר הודה בכך בעדותו (עמ' 17 ש' 11-14). שנית, כאשר נשאל אטינגר האם ייתכן שבמועד הרלבנטי לתביעה הוא היה בעל הזכויות בחברה הוא השיב: "יכול להיות" (עמ' 19 ש' 11-8). ושלישית, בהליך משמעתי שהתנהל ברשות לניירות ערך נגד אטינגר וצור, הודה אטינגר כי הוא הבעלים של שיא רם (עמ' 19 ש' 23 עמ' 20 ש' 1, וכן - עמ' 21-22). משעה ששוכנעתי כי לאמיתו של דבר אטינגר היה הבעלים האמיתי של שיא רם, אני מוכן להניח לטובת התובע, שניתן להרים את המסך גם נגדו, אם תוכח עילה המצדיקה זאת, למרות שהוא לא רשום פורמאלית כבעל מניות. הרמת המסך על המקרה שלפניי חל סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, בנוסחו לפני תיקון 3 לחוק, וכך נקבע בסעיף 6 בנוסחו אז: "6(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא אחת מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של חברה לבעל זכויות בה. (2) יחוס תכונות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיימו לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה של החברה לפרוע חובותיה". ההלכה הפסוקה שקדמה לחקיקת חוק החברות קבעה כי הרמת מסך הינה צעד חריג, שיש לעשות בו שימוש רק במקרים קיצוניים בהם הרמת המסך מחוייבת המציאות לצורך מניעת שימוש לרעה באישיותה הנפרדת של החברה (רע"א 1759/93 כהן נ' בנק הפועלים פ"ד מח(2) 143, 153). מגמה זו לא השתנתה לאחר חקיקת חוק החברות (ראו: א. חביב - סגל "דיני חברות" (2007) עמ' 292 ואילך; ת.א. (שלום י-ם) 12090/02 מנשה נ' מזור שירותי רפואה - פורסם באתר נבו), ובוודאי שהיא עומדת בתוקפה כיום לאחר חקיקת תיקון מספר 3 לחוק החברות. במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט הנטיה להרים את המסך קטנה יותר מקום בו הנושה שמבקש את הרמת המסך הינו נושה רצוני של החברה, קרי - מי שהתקשר עם החברה מרצונו תוך ידיעה שבחברה עסקינן (ראו - ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי פ"ד מח(5) 661, 698- 699). במקרה דנא, התובע הוא נושה חוזי של החברה, קרי - נושה רצוני, ואין חולק שהוא ידע כי הוא מתקשר עם חברה בע"מ, ולפיכך עתירתו להרמת המסך הינה על פני הדברים עתירה קשה, אם כי לא בלתי אפשרית. על רקע האמור נפנה לבחון האם מתקיימת בענייננו עילה המצדיקה את הרמת המסך. טענתו הראשונה של התובע הינה שיש להרים את המסך בשל העובדה שאטינגר הסווה את מעורבותו בחברה, בכך שהוא לא נרשם כבעל מניות בה, ובמקום זאת דאג לרשום את צור ואת אשתו המנוחה כבעלי מניות, בעוד הוא מושך בחוטים מאחורי הקלעים, תוך שהוא מחזיק בידיו את האפשרות להירשם בכל רגע כבעל כל המניות בחברה. לטענת התובע התנהגות זו מקימה עילה להרמת מסך מכוח סעיף 6(ג)(1) דלעיל, שכן השימוש במסך ההתאגדות נועד "לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם". כאמור לעיל, מבחינה עובדתית שוכנעתי כי אטינגר לא היה מוכן להירשם כבעל מניות, בעוד שלאמיתו של דבר הוא היה בעל החברה. כדי לגזור מהתנהגות זו את המסקנות המשפטיות הראויות, יש לעמוד על כך שהתנהגותו של אטינגר בנויה משני נדבכים. הנדבך הראשון הינו הניסיון של אטינגר להסוות את היותו בעל מניות בחברה, והנדבך השני, הינו רצונו של אטינגר לפעול במסגרת חברה בע"מ כדי לא להסתכן בכך שיוטלו עליו חיובים אישיים. אשר לנדבך הראשון, מאחר וטענתו של אטינגר כי הוא לא היה בעל מניות הוכחה כפיקציה, הרי שהמסקנה המשפטית הראויה הינה שיש להתעלם מהפיקציה; ולראות את אטינגר כבעל מניות. ואולם, אין שום הצדקה הגיונית לגזור מקביעה זו שיש עילה אוטומטית להרמת המסך. משעה ששוכנעתי שיש להתייחס לאטינגר כבעל מניות הרי יש להוכיח עילה המצדיקה את הרמת המסך נגדו. ובאשר לנדבך השני, העובדה שאדם מבקש לפעול במסגרת חברה בע"מ כדי לא להיחשף לחיובים אישיים, אין בה כשלעצמה שום פגם. להיפך, לשם כך בדיוק מכיר המשפט באישיותה הנפרדת של החברה (ראו - ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך פ"ד נח(4) 693, 702). ונזכיר שוב, שהתובע הוא נושה רצוני אשר ידע היטב כי הוא מתקשר עם חברה בע"מ, ולא עם אדם פרטי ולכן הוא אינו יכול לבוא בטרוניה על כך שאטינגר או כל בעל מניות אחר מסתתר, כביכול, מאחורי מסך ההתאגדות. התובע רומז בסעיף 35 לסיכומיו כי שיא רם נוהלה כקליפה ריקה. טענה זו נטענה בחצי פה, ובכל מקרה לא הונחה לה תשתית עובדתית ראויה. נהפוך הוא, מהעדויות שנשמעו עולה כי החברה ניהלה בתקופות מסויימות מאות תיקי השקעות, העסיקה מספר עובדים ומחזורה העסקי עמד על מליוני שקלים (ראו - עמ' 24 ש' 15, עמ' 28 ש' 2, ועמ' 30 ש' 10-14). התובע טוען שיש להרים את המסך בשל כך שכאשר נחתם הסכם הפיצוי ידע אטינגר שהחברה לא תוכל לעמוד בו. דין טענה זו להידחות משני טעמים. ראשית, אטינגר הכחיש שהוא חתם על הסכם הפיצוי בשם החברה, והתובע לא הוכיח אחרת (לעניין נטל ההוכחה המוטל על התובע להוכיח את דבר החתימה ראו - ע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים פ"ד מז(3) 240). ושנית, עובדה היא שהחברה פרעה את ששת התשלומים הראשונים לפי ההסכם, ואף פרעה תשלום נוסף לאחר מכן. התובע טוען שיש להורות על הרמת המסך בשל כך שהנתבעים ניהלו ברשלנות את החברה. דין טענה זו להידחות משום שלא הונחה לגביה שום תשתית עובדתית. כאמור לעיל, ב"כ התובע הצהיר מספר פעמים כי בתביעה חוזית עסקינן, וממילא לא הובאו ראיות לגבי התרשלות של הנתבעים בניהול עסקי החברה. טענתו האחרונה של התובע הינה שיש להורות על הרמת המסך בעילה של מימון דק. עילה זו נדונה לאחרונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' מפרק אפרוחי הצפון (פורסם באתר נבו). בפרשה זו נפסק כי "מימון דק" משמעו, שההון העצמי שהושקע בחברה או סך כל נכסיה, אינם מספיקים לכסות את התחייבויות החברה הצפויות מניהולה בדרך העסקים הרגילה (פסקה 51 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). ועוד נפסק, כי במקרים מיוחדים של "מימון דק" מוצדק להרים את מסך ההתאגדות בשל "החצנה של הסיכונים להפסדי החברה והעברתם משכמם של בעלי המניות לכתפי הנושים" (שם בפסקה 57 לפסק הדין). ולבסוף נפסק, כי במקרים חריגים בהם המימון הדק קיצוני מוצדק להרים בעטיו, כעילה עצמאית, את המסך, בלי צורך להיזקק לעילה נוספת (שם, שם). אני סבור כי במקרה שלפניי לא הונחה תשתית עובדתית ראויה לביסוס טענת המימון הדק. התובע לא הביא שום נתונים לגבי אופן התנהלות החברה, לגבי מקורות המימון שלה ולגבי התחייבויותיה וחובותיה לגורמים שונים. העובדה שהנתבעים הודו כי נטלו הלוואות מן החברה אף היא איננה מספיקה, כדי להרים את המסך כיוון שהתובע לא הוכיח מה היה מצב החברה באותה עת, מה גם שהנתבעים טענו כי ההלוואות הוחזרו לחברה. לפיכך גם טענה זו נדחית. התובע טען וחזר וטען כי אטינגר היה הרוח החיה בחברה. אני התרשמתי כי אכן כך הדבר, אולם אין די בעובדה זו לכשעצמה כדי להצדיק את הרמת המסך. אילו היה התובע מוכיח כי אטינגר פעל בתרמית, או שעסקי החברה ועסקי אטינגר נוהלו יחדיו ללא הפרדה, אזי יתכן שהיה מקום להורות על הרמת המסך. ברם, התובע לא הוכיח עובדות כאלו, ולפיכך טענתו נדחית. כל שנאמר לעיל לגבי שני הנתבעים נאמר ביתר שאת לגבי הנתבע 3 - צור, בשים לב להודאת התובע עצמו שצור לא עמד איתו בשום קשר, ושהוא לא היה הרוח החיה בחברה. התביעה נדחית. אך מאחר ואין ספק שהחברה בה פעלו הנתבעים גרמה נזק לתובע לא אעשה צו להוצאות לטובת הנתבעים. דיני חברותבעלי מניותהרמת מסךמניות