הרמת מסך חברת קש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך חברת קש: בפני תביעה כספית בסך 10,039 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מהיר. רקע טוענת מעריב הוצאת מודיעין בע"מ (להלן: "התובעת") העוסקת בין היתר בהוצאת עיתונים יומיים כי אדז'רסקי לאוניד (להלן: "נתבע 1") ואקופוניק אתל (להלן: "נתבעת 2") (ולהלן: "הנתבעים") הינם בעלי המניות והבעלים של חברת הרדוף מרכזים רפואיים (להלן: "החברה"). במסגרת הליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ מס' 01-37688-05-8 נותרה החברה חייבת לתובעת את סכום התביעה שראשיתה בעסקת פרסום. במסגרת חקירת יכולת בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל נחקר נתבע 1 ומדבריו עולה כי הנתבעים היו אנשי קש ורישום החברה נועד כדי לאפשר לרוזנבלט צבי (להלן: "צבי") שהיה בפשיטת רגל לנהל עסקים במסגרת החברה. התובעת טענה כי בנוסף לעובדה כי הנתבעים נהנו מפעילות החברה, מעשיהם הינם מרמה ותרמית המהווים עילה להרמת מסך ההתאגדות בינם לבין החברה והטלת חובות החברה המגיעים לה על הנתבעים. הנתבעים דחו את טענות התובעת. נתבעת 2 טענה כי אף שהייתה בעלת המניות תקופה מסוימת, לא ניהלה את החברה ולא הייתה בעלת מניות בחברה בתקופה הרלוונטית. נתבע 1 טען כי אף שהיה רשום כמנהל החברה, המנהל בפועל היה צבי. בנוסף טענו הנתבעים כי העובדה שכנגד החברה מתנהלים הליכי הוצל"פ על ידי התובעת אין בהם כדי להטיל עליהם חובות החברה. עוד טענו כי לחברה כספים המופקדים בבנק לאומי וביכולת התובעת לעקל כספים אלו ולקבל את מלוא החוב הנטען טרם פתיחה בהליכי הרמת מסך נגדם. בנוסף טענו כי גובה החוב האמיתי של החברה לתובעת עומד רק על 4,000 ₪ ולא כנטען על ידי התובעת, וכן טענו כי יש לבדוק את החוב המקורי ולא את החוב בתיק ההוצל"פ. בדיון להוכחות שהתקיים בתאריך 2.4.09 העיד מטעם התביעה מר יואב מדמוני חשב לקוחות בתובעת, ומטעם ההגנה הנתבע 1. בסיום החקירות הוריתי כי התובעת תגיש סיכומיה תוך 14 יום, והנתבעים יגישו סיכומיהם תוך 14 יום לאחר מכן. תביעה זו הוגשה בהליך של 'סדר דין מהיר'. משכך, פסק הדין יהיה מנומק בתמציתיות כקבוע בתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל את התביעה נגד נתבע 1 ולדחות את התביעה נגד נתבעת 2, והכל כפי שיפורט להלן. נטל ההוכחה הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1004-1005 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2)358, 364). משכך, התובעת בתיק זה היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ונטל ההוכחה להוכיח טענותיה מוטל עליה. נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589). התובעת הוכיחה את חוב החברה בעצם קיומו של תיק הוצאה לפועל נגד החברה, משמע שחובה של החברה הוא חוב חלוט. משכך דינן של טענות ההגנה לגבי עצם קיומו של החוב וכן לגבי גובהו להידחות. טענות אלו מקומם היה בהליך שנוהל נגד החברה. משכך, נותרה בפני השאלה האם מעשי הנתבעים הינם מרמה ותרמית המהווים עילה להרמת מסך ההתאגדות בינם לבין החברה והטלת חובות החברה המגיעים לה על הנתבעים. לדידי, יש מקום להרמת מסך בין נתבע 1 לבין החברה. הרמת מסך סעיף 4 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן "החוק") קובע את הכלל הבסיסי בדיני חברות: "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד, על-כן קם מסך בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי המניות". לעקרון של האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נקבעו חריגים אשר מטרתם למנוע מצבים בהם המסך משמש את בעלי המניות על מנת להסתתר מן הדין או להתל בנושים. הרמת מסך תיעשה רק במקרים חריגים ביותר, בהם תכונותיה של חברה נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב, זאת בכדי שלא לערער את חיי המסחר במדינה. סעיף 54 לחוק קובע: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס"  סעיף 6(א)(1) לחוק קובע: "בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה". חקיקתו של תיקון מס' 3 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק") צמצם את טווח המקרים שבהם ירים בית המשפט את מסך ההתאגדות. דוקטרינת הרמת מסך צומצמה למקרים חריגים של שימוש לרעה באישיות המשפטית, כגון: הונאת אדם, קיפוח נושה ו/או נטילת סיכון בלתי סביר כגון תופעת ה"מימון דק". לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ : "עינינו הרואות, כי סעיף 6 צומצם בתיקון החדש, באורח שבו הרמת מסך על-ידי ייחוס חוב של חברה לבעל מניה בה אפשרית במקרים שבהם נעשה השימוש באישיות המשפטית הנפרדת "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה ..."  או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה", וזאת בין היתר, בשים לב לאחזקות בעל המניות וכן ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. מעין עילות אלה היו לפני כן בס"ק (ג), ובנוסח המתוקן הוספה מודעות (וראו גם ס"ק (א) (2)). ס"ק (ב) החדש מאפשר הרמת מסך על-ידי ייחוס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה, "אם מצא (בית המשפט - א"ר) כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על העניין הנדון בפניו". נראה כי הסעיף במתכונתו החדשה, בוטלה "עילת הסל" של ס"ק (ב) לגבי ייחוס חובות של חברה לבעל מניות, ואילו האפשרות צומצמה למקרי הונאה או קיפוח בלבד. וראה גם ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק)1891 בע"מ : "הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו."  עולה כי האחריות האישית כפופה לתנאים מצטברים הבאים: המדובר במקרה חריג, כאשר צודק ונכון לעשות כן, כאשר קיים יסוד נפשי של ידיעה או עצימת עיניים, אחריות תהא על בעלי מניות אקטיביים בלבד, כאשר הופרה חובות ההגינות ותום הלב של בעלי המניות, וכאשר החברה נעדרת יכולת פירעון. אחריותו האישית של הנתבע כבעל מניות בחברה יכולה לקום מכח תורת הרמת המסך, אשר מאפשרת לבית המשפט, בנסיבות מסוימות, להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של חברה, תוך יצירת חבות ישירה בין בעלי המניות העומדים בראשה לבין צדדים שלישיים אשר נפגעו או ניזוקו ע"י החברה. נתבע 1 הודה בחקירת היכולת כי העמיד את האישיות המשפטית של החברה לצבי דווקא מהסיבה כי צבי היה מנוע לפעול עסקית על פי הוראות החוק לאחר שהוכרז כפושט רגל. מעשה זה של הנתבע נעשה בידיעה ברורה שצבי מנוע לפעול באופן הרגיל. במעשה זה היפר הנתבע 1 את חובת ההגינות החלה עליו. משכך נכון ליצור חבות ישירה בין חובות החברה שנבעו מפעילותו של צבי שפעל בהרשאתו של הנתבע 1 לבין הנתבע 1. נתבע 1 היה למעשה איש הקש של צבי. במעשהו, אפשר לצבי להמשיך ולצבור חובות בדרכי מרמה כך שבסופו של יום לאחר שצבי נשא רגליו ונעלם, נותרו החובות, ובצדק, על כתפי הנתבע 1. כ' השופט ריבלין ציין בע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ נז (5) 116, עמוד 132: "חברה היא אישיות משפטית נפרדת הכשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבות עם אופייה וטבעה כגוף מואגד (ראו, היום, סעיף 4 לחוק החברות; ראו גם רע"א 46/94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין [3]). לפיכך על דרך הכלל קם חוצץ בין האישיות המשפטית של החברה לבין בעלי מניותיה. לעיקרון זה בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נלווה תכופות עיקרון נוסף - עקרון הגבלת האחריות. על-פי עיקרון זה, אין בעלי המניות חבים בחובות החברה מעבר לסכום שהשקיעו בה. לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ישנם חריגים אשר נועדו למנוע מצב דברים שבו משמש המסך המפריד בין החברה לבעלי מניותיה מסתור לפעילות שלילית, להונאת נושים, להתחמקות מן הדין או להתחמקות מחיובי החוזה. בהתקיים חריגים אלה ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולהתעלם מן האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד". בעניין זה ראויים לציין דברי כב' השופט ארדינסט בת"א 715614/03 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' אדז'דרסקי לאוניד (עמ' 15). "למרבה הצער, גם תופעה זו נפוצה במקומותינו. מקימי חברות סדרתיים ופושטי רגל, אנשים שלהם חובות רבים לגורמים שונים, חוזרים ומקימים עסקים ע"י שימוש באנשי קש הנרשמים כבעלי מניות וכמנהלים בתאגידים חדשים המוקמים למעשה ע"י פושט הרגל. לפושט הרגל עצמו אין כל רכוש הרשום על שמו ומכאן שלא ניתן לקחת ממנו דבר, כדי לפרוע את החובות החדשים שיצר." ובהמשך: "...במקרים מסוימים אין אנשי הקש מודעים כלל לשימוש שנעשה בשמם: לדוגמא במקרה מסוים שנדון לאחרונה השתמש פושט רגל בעובד, צעיר עולה חדש, שלא היתה לו ידיעה בשפה העברית, החתימו במרמה על מסמכים שונים והקים בשמו לכאורה חברות ועסקים. לאחר שקרסו אותם עסקים פנו הנושים לעולה החדש וביקשו את כספם. התביעה לא נתקבלה היות שהעולה לא היה מודע כלל לשימוש שנעשה בו ע"י אותו נוכל, ולא הפיק כל תועלת מהפעולות העסקיות שנעשו בשמו." ובהמשך (עמ' 16): "... התופעה של שימוש ב"אנשי קש" על מנת לעקוף את האיסורים שנקבעו בדיני פשיטת הרגל, היא תופעה שאינה תקינה ואין להקל בה ראש." ובהמשך (עמ' 21): ...מטרת דיני החברות היא לסייע לחיי המסחר, אולם אין לאפשר לנוכלים להקים ולהפיל חברות באופן סדרתי, תוך השארת חובות כל פעם מחדש, ובוודאי שאין לאפשר לנוכלים שמעלליהם כבר נודעו, והוכרזו פושטי רגל, להמשיך במעשיהם ע"י שימוש ב"אנשי קש". אותו "איש קש" חייב לדעת כי אם יסייע לנוכל, יחויב גם הוא במלוא החובות של החברה. כן ראה תיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפורק ס. עויסאת נ' עויסאת, . בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". (הרמת מסך, הטלת אחריות אישית או פסיקת פיצויים)" וראה עא 2273/02 חברת פסל בע"מ, אבי פרבשטיין נ. חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, ניתן ביום 31/12/03, טרם פורסם : "כך הוא לגבי עבירות פליליות שמבצע אורגן בתאגיד (ע.פ 137/79 חיים גלנט נ. מדינת ישראל, פ"ד לה (3) 746). כך הוא לגבי עוולות נזיקיות שהאורגן קיים את יסודותיהן (ע.א 308/59 יצחק שימקין נ. אסתר, שרה, יהודה רומנו והמוסד לביטוח לאומי , פ"ד יד 2396; ע.א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ. יואל אורן ואח', פ"ד לה (4) 253); וכך הוא לגבי הפרת החובה לנהוג בתום-לב במו"מ (ע.א 230/80 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ ואח' נ. דוד קסטרו, פ"ד לה (2) 713; ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ ואח' נ. דוד קסטרו, פ"ד לז (4) 673). השאלה היא, ככלל, האם ביצע בעל התפקיד בתאגיד, באופן אישי, את יסודות העילה המקימה חבות. שאם התשובה לכך היא בחיוב, לא ישמש המעטה התאגידי אצטלה לבעל התפקיד להתכסות בה (ראו גם סעיף 54 (א) לחוק החברות, התשנ"ט 1999) (להלן: חוק החברות), המורה כי "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". מכל האמור עולה כי התנהגותו של הנתבע 1 הינה התנהגות שיש בגינה להטיל עליו אחריות אישית ולהורות על הרמת מסך והטלת חובות החברה עליו. בניגוד לנתבע 1, נתבעת 2 לא הייתה בין מקבלי ההחלטות ואין לה יד ורגל בהחלטה לאפשר לצבי לפעול תחת מסווה החברה. משום כך אינני רואה לנכון להורות על הטלת אחריות אישית לחובות החברה עליה. סוף דבר חובה של החברה לתובעת הוא חלוט. התנהגותו של נתבע 1 מצדיקה הטלת חובות החברה עליו. לא הוכח כי הנתבעת 2 פעלה באופן המצדיק הטלת אחריות חובות החברה עליה. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה נגד נתבע 1 ודוחה את התביעה נגד נתבעת 2. בנוסף, ישלם נתבע 1 לתובעת סך 1,800 ₪ +מע"מ בגין הוצאות משפט ושכ"ט.הרמת מסך