קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא השתייכות לתנועה גזענית לשון הרע: התביעה : 1. תחילתה של פרשה זו בנסיון ל"תרגיל עוקץ" אשר ניסה התובע לעשות לנתבע מס' 1 (להלן: "מצנע"), במהלך מערכת בחירות ("פריימריס"), שנערכה בשנת 2002, בה התמודד מצנע, אז - ראש שעירית חיפה, כמועמד לראשות מפלגת העבודה. 2. התובע טוען, בסיכומיו, שהנתבעים פרסמו עליו לשון הרע, בכך שפרסמו עליו את הפרסומים הבאים: "לשעבר מאנשי כהנא". "מאנשי כהנא". "פעיל ליכוד לשעבר". "עם עבר מתנועת 'כך'". "פעיל ליכוד עם עבר של 'כך'". "פעיל 'כך' קיצוני". וכן פורסם, שהוא ניסה להכשיל את מצנע בקבלת תרומות בשיקים "בדולרים מזוייפים". 3. האמירות הנ"ל, נאמרו, לטענת התובע, באחריות כל הנתבעים, בנסיבות שיפורטו להלן והן מהוות, לשיטתו, לשון הרע. התובע עותר לחיוב הנתבעים בפרסום "תשדירי תיקון" בערוץ 1 של הטלויזיה וב"קול ישראל", בנוסח המוצע על ידו בסיכומיו וכן לחיובם בפיצויים. הרקע ועיקר העובדות - 4. התובע עמד, אותה עת, בראש עמותת "המטה למען א"י, ע"ר", שמטרותיה הם, כפי הגדרתו של התובע בתצהירו, "קידום ערכי הציונות ותמיכה בהתיישבות העברית בארץ ישראל" (להלן: "העמותה") ולאחר שמצנע הכריז על מועמדותו לראשות מפלגת העבודה, פנה התובע, למצנע, במכתב מיום 13.8.02, בו הוא דורש ממנו להתפטר מתפקידו כראש עיריית חיפה ובו האשמות שונות וכן "תחזית" לפיה אם יישאר בתפקידו כראש עירייה יעשה שימוש בכספי ציבור למען הקריירה הפוליטית האישית" שלו "דבר המהווה מעילה באמון ושחיתות". בנוסף, שלח התובע, ביום 2.9.02, מכתב ליועץ המשפטי לממשלה, דאז, מר אליקים רובינשטיין, בו הוא מאשים את מצנע במעילה בוטה בכספי ציבור ודרש מהיועץ המשפטי לממשלה להורות למצנע להתפטר מתפקידו, או לצאת לחופשה. 5. לאחר שפניות אלה לא הועילו להשגת מטרתו של התובע, ניסה התובע להכשיל את מצנע באמצעות "תרגיל עוקץ". לשם כך פנה התובע, בזהויות בדויות, אל אנשיו של מצנע, עד שבסופו של דבר הגיע למנהל הקמפיין שלו, מר דני נוימן (להלן: "נוימן") ושוחח עימו. בהמשך, ביום 11.9.02 בשעה 14:00 לערך, נפגש התובע עם נוימן בקונדיטוריה בחיפה, כאשר התובע, כפי האמור בתצהירו: "חובש כובע מצחיה ומשקפיים שמש (כך!) שחורות גדולות, אותן לא הסרתי כל הפגישה". התובע הביא עמו מצלמה וכן חבר בשם ורדי, שצילם את הפגישה משולחן סמוך, כאשר, לדברי התובע בתצהירו "המצלמה היתה בתוך שקית ניילון עם חור לעדשה. בנוסף הניח עליה ורדי עיתון." התובע עצמו הקליט את הפגישה (ללא ידיעת נוימן), בטייפ ווקמן. במהלך הפגישה מסר התובע לנוימן 3 המחאות דולריות, מחשבון בנק בארה"ב, בבעלות חברה שהתובע הוא בעל השליטה בה, אולם על ההמחאות לא צויין שם בעל החשבון. אין חולק שהסכום המצטבר של ההמחאות היה גבוה מהסכום המרבי שמותר לקבל מתורם יחיד. כל זאת עשה התובע במטרה להראות שמצנע מקבל תרומות בניגוד לחוק. 6. התובע פעל, במהירות, על מנת להביא לפרסום, באמצעי התקשורת, את "דבר השחיתות", לשיטתו, במחנהו של מצנע ולא הסכים לכל עיכוב בפרסום. 7. משנודע למצנע על כוונת התובע לפרסם שהוא קיבל, כביכול, תרומות בניגוד לחוק, כינס מצנע, ביום שישי - 13.9.02, בשעה 16:45, מסיבת עיתונאים, במהלכה התייחס מצנע לענין הנ"ל והגיב עליו (להלן: "מסיבת העיתונאים" או ""המסיבה"). במסיבת העיתונאים סיפר מצנע, שניסו, יומיים קודם לכן, לעשות לו תרגיל עוקץ ע"י העברת תרומה לא חוקית, על מנת להפליל אותו כדי להציג את מטה הבחירות כמטה לא ישר ולא הגון, אשר משתמש בתרומות לא חוקיות. מצנע הסביר שכל תרומה עוברת בקרה של המערכת המשפטית של המטה ושל רואה החשבון של המטה, על מנת לוודא שהיא עומדת במגבלות חוק מימון הבחירות, הסביר שההמחאות לא נפדו, מאחר שנעצרו ע"י המערכת המשפטית של המטה ואף הציג את ההמחאות בפני העיתונאים. 8. משנשאל מצנע, במסיבת העיתונאים, מי, להערכתם, עומד מאחורי תרגיל העוקץ, השיב: "אינני יודע לומר לך. יש לנו הערכות". משנשאל אם הוא בא מתוך מפלגת העבודה השיב: "אילו הייתי יודע הייתי אומר. אני סבור ומניח שהוא לא בא מתוך מפלגת העבודה". משנשאל אם הוא יודע מהי זהותו האמיתית של אותו אדם, השיב: "לא ידוע לי מה הזהות כי האדם הזה הגיע בתחפושת... העברנו תלונה למשטרה. המשטרה חוקרת ואני מניח שהיא תמצא את האדם". בהמשך, למרות שאלות חוזרות ונשנות, סירב מצנע לומר מי ייתכן שעומד מאחורי התרגיל, בהסבירו שהוא לא רוצה למסור מקורות וחשדות וכל שאמר הוא שככל הנראה אין מדובר באיש מפלגת העבודה ושהוא מעריך שזה מתוך המערכת הפוליטית הישראלית. 9. התביעה הוגשה בשל פרסומים שנעשו בכלי התקשורת, לאחר מסיבת העיתונאים. לשם הבנת ההקשר בו נאמרו הדברים, אביא להלן, את חלקים הרלבנטיים בפרסומים, אשר אליהם מתייחס כתב התביעה המתוקן, כלשונם ועל פי סדרם: 10. הפרסום הראשון - ביום שישי 13.9.02 בשעה 19:00 שודרה, בחדשות "קול ישראל", ידיעה על תרגיל העוקץ, בה נאמר, שניסו לעשות למצנע תרגיל עוקץ ושמאחורי הדברים עומדים אנשים שאינם רוצים שמצנע ייבחר לראשות העבודה ובסופה של הכתבה נאמר: "כתבנו ערן זינגר מוסר, כי האיש שניסה למכור את הקלטת לעיתונאים היה אביעד ויסולי, פעיל של ארגון ימני בחיפה". (ההדגשות, כאן ובהמשך - אינן במקור). אציין, שהדברים שנאמרו בפרסום זה אינם חלק מעילת התביעה, אולם הם הובאו, על מנת שתובן התמונה כולה. 11. הפרסום השני - ביום שישי, 13.9.02, בשעה 20:00 בחדשות התכנית "יומן" בערוץ 1 של הטלויזיה, שודרה (ע"י המגישה אורית נשיאל) ידיעה, שהובאה ע"י חסון ונערכה ע"י אופק, בה נאמר, בין היתר: "המתמודד לראשות העבודה, עמרם מצנע, כינס אחה"צ מסיבת עיתונאים ובה טען כי פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, ניסה להכשיל אותו על קבלת תרומות צ'קים בדולרים מזוייפים. כתבתנו איילה חסון נשר מוסרת כי הפעיל העביר לאיש של מצנע המחאות על סך 21 אלף דולר, שהיו אמורות להיות מופקדות בבנק בניו יורק שם פתח מצנע חשבון". לאחר מכן שודר קטע קטן ממסיבת עיתונאים, בה הופיע מצנע ואמר: "ב- 11 לספטמבר, ניסו לעשות לי תרגיל עוקץ. ניסו להעביר אליי תרומה, שעל הסף היא לא חוקית, לתעד העברת התרומה ולהפליל אותי כדי להציג אותי, את המטה ואת הקמפיין כולו כמטה לא ישר, לא הגון שמשתמש בתרומות לא ראויות". 12. הפרסום השלישי - בשבת 14.9.02, בשעה 11:00 לערך, שודרה, במסגרת תכנית "יומן השבוע" ברשת ב' של "קול ישראל", שיחה בין הפרשן הפוליטי חנן קריסטל (להלן: "קריסטל") ובין שחר, במהלכה אמרה שחר: "... מדובר בפעיל ליכוד, הסביר מצנע אחר כך, עם עבר מתנועת 'כך', הוא נפגש עם אחד ממגייסי התרומות של מצנע דני נוימן שהוא גם מנכ"ל קרן בעיריית חיפה כפוף למצנע והודיע לו על נכונות של תורם להעביר תרומה בסך עשרים אלף דולר, כלומר מאה אלף שקל לערך למירוץ של מצנע וזאת בשלושה צ'קים, כיוון שסכום התרומה המקסימלי שמותר על פי החוק הוא שלושים וארבעה אלף שקלים..." ובהמשך נאמר על ידה: "יכול להיות, חנן, שהסיפור היה מרתק הרבה יותר עבורינו העיתונאים אם בעצם מי שהיה אחראי לכל הנעשה זה היה בן אליעזר או רמון, אבל מכיוון שמדובר בפעיל ליכוד עם עבר של 'כך' מדובר על סיפור מינורי". בהמשך אומר קריסטל: "כאן, את יודעת פאר-לי, אפשר להשתעשע בינינו, נגיד שבשתיים בלילה מצנע קיבל את ההודעה והמחשבה הראשונה שלו מי עשה את זה, האם זה פעיל 'כך' קיצוני או לצורך הענין בכיר בעבודה". 13. הפרסום הרביעי - בשבת, 14.9.02 בשעה 17:00 במסגרת מבזק חדשות בערוץ 1, שודרה (בקריאת דליה מזור) ידיעה שהובאה ע"י חסון ונערכה ע"י אופק, בה נאמר, בין היתר: "עמרם מצנע, המתמודד על ראשות מפלגת העבודה, מאשים גורמים פוליטיים בלתי מזוהים, כי ניסו להפליל אותו ולסבך את המטה שבראשו הוא עומד, בעבירות על חוק הבחירות. במסיבת עיתונאים, שכינס בתל-אביב, אמר מצנע כי פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, ניסה להכשיל אותו בקבלת תרומות בצ'קים ובדולרים מזוייפים. כתבתנו איילה חסון נשר מוסרת כי הפעיל העביר לנציגו של מצנע המחאות בסך של יותר מעשרים אלף דולרים, שאמורים היו להיות מופקדים בחשבון הבנק שפתח מצנע בניו יורק ". 14. הפרסום החמישי - בשבת, 14.9.02 בשעה 20:00 לערך, שודרה, הפעם בתכנית "רואים עולם", בערוץ אחד, ע"י אופק (בקריאת דליה מזור), אותה ידיעה, האמורה בפרסום הרביעי. לאחר מכן הוקרן אותו חלק ממסיבת העיתונאים, אשר הובא בפרסום השני, דלעיל. התובע דרש מהנתבעים לפרסם הכחשה והתנצלות, אולם דרישותיו נדחו, בנסיבות כפי שיפורטו להלן. אקדים ואומר, כבר כעת, כי קבעתי (כפי שיפורט להלן), שהאמירות: פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, פעיל ליכוד עם עבר מתנועת "כך" ו- פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, הינן אמירות שיש בהן לשון הרע, בשל הייחוס, שבהן, אל כהנא ואל תנועת "כך", שהוכרזה כארגון טרור. אמירות אלה ייקראו להלן: "האמירות הפוגעות". עיקר טיעוני התובע : 15. התובע טוען, שתנועות "כך" ו"כהנא חי", הוכרזו ע"י ממשלת ישראל כארגוני טרור בשנת 1994 וחברות בהן משמעותה הינה חברות בארגון טרור, דבר המהווה עבירה פלילית. לפיכך מהווים הפרסומים, המשייכים את התובע לתנועת "כך, או לכהנא, לשון הרע, כפי שגם נקבע בפסיקה. 16. לטענתו, עיסוק בשטרות מזויפים מהווה עבירה פלילית, על פי סעיפים 461 - 462 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ולכן הטענה בדבר נסיון למסור למצנע דולרים מזויפים, המטילה על התובע סטיגמה של עבריין, מהווה לשון הרע. 17. עוד טוען התובע, כי אחריותו של מצנע מבוססת, לטענת התובע, על כך שהוא הביא את דבר לשון הרע לתקשורת (סעיף 11 לחוק). לטענתו - און לוי, יועץ התקשורת ודוברו של מצנע ומר גדי רווה, ראש לשכתו של מצנע (להלן: "העוזרים") הם שאמרו במסגרת פגישה פרטית, שנערכה לאחר מסיבת העיתונאים, בנוכחות חסון, אנשי תקשורת וכתבים נוספים, שמי שביצע את נסיון העוקץ הוא "פעיל ימני קיצוני, פעיל ליכוד, מאנשי כהנא וכך לשעבר". בטיעון זה נסמך התובע על דברים שנאמרו ע"י חסון בתצהירה. חסון אישרה בביהמ"ש, שמצנע השתתף באותה פגישה ולטענת התובע, מצנע אישר, בחצי פה, את דבר הפגישה והשתתפותו בה. אין נפקא מינה, אם מצנע אמר את הדברים, או שהם נאמרו ע"י יועציו, בנוכחותו. התובע נסמך על דברי מצנע בעדותו, לפיהם הוא אינו זוכר במדויק, אולם לא נראה לו שהדברים נאמרו על ידו וטוען, שמצנע אחראי מאחר שהוא "או שאמר את הדברים בעצמו או שאישרר אותם בדיעבד, במעשה או במחדל, במודע ובמתכוון, לפני או אחרי הפרסום, תוך שהוא מודע לכך שפרסומים אלה אינם אמת ולחבותו לגביהם בהתאם לחוק" ולכן יש לראות בו כאחראי על פי סעיף 11 לחוק, כמי שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת. 18. לטענת התובע, מצנע אחראי כמשתף ומשדל על פי סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") ומפנה גם לסעיף 13 לפקודה, בטענה שהעוזרים היו כפופים למצנע, כדבריו הוא. 19. את הנתבעות 2-4, רואה התובע, כאחראיות, על פי סעיף 11 לחוק, כל אחת לכתבה או לכתבות שנעשו תוך מעורבותה בהן, בשל; את אחריותה של נתבעת 2 (שחר) מבסס התובע על היותה עורכת אמצעי התקשורת ומי שהחליטה, בפועל, על הפרסום. את אחריותה של נתבעת 3 (חסון) מבסס התובע על טענה, שהיא הביאה את דבר לשון הרע למערכת החדשות וגרמה בכך לפרסומו (סעיף 11 לחוק). את אחריותה של נתבעת 4 (אופק) מבסס התובע על היותה עורכת אמצעי התקשורת ומי שהחליטה, בפועל על הפרסום (סעיף 11 לחוק). בסיכומיו טוען התובע, שככל הנראה המידע לגבי "דולרים מזויפים" נותר ע"י אופק ולא הועבר אליה ע"י מי משאר הנתבעים. לטענתו, אופק לא בדקה שהידיעות משודרות, כפי שנכתבו ולא נתנה דעתה "להזזת הפסיק", כך שמאופן הקראת המשפט "פעיל ליכוד לשעבר, מאנשי כהנא, יצא, כאילו התובע הינו עדיין מאנשי כהנא. 20. את אחריותה של נתבעת 5 (רשות השידור) מבסס התובע על היותה האחראית לאמצעי התקשורת (סעיף 11 לחוק). רשות השידור הפרה, לטענתו, את הקוד האתי, שאימצה לעצמה, לשדר דברי אמת, כלומר - עובדות ואף הפרה את סעיפים 2 ו- 4 לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965. 21. עוד טוען התובע, שאופק ורשות השידור לא מצאו לנכון לקבל ממנו תגובה ולהביאה לשידור וזאת - בניגוד לכללי רשות השידור (מתן אפשרות תגובה לנפגע), התשנ"ז-1997, המחייבים עשיית צעדים סבירים לקבלת תגובת האדם לפני השידור. 22. התובע טוען, ש"מהלך העניינים היחיד ההגיוני" הוא, שהכתב המוניציפלי, מר איתי רפופורט ומנהל חטיבת החדשות, מר רפיק חלבי, מסרו את שמו של התובע לחסון שמסרה אותו במהלך הפגישה הפרטית למצנע ולעוזריו וקובל על כך שלא הותר לו להביאם, כעדי הזמה. 23. לטענתו, הנתבעים לא הוכיחו שהוא היה חבר תנועת כך, או מאנשי כהנא ומאמרים מאוחרים, שפורסמו על ידו, אינם רלבנטיים, מה גם שהדעות העולות מהם שוללות, לשיטתו, את עיקרי תנועת כך, אשר, ממילא, הנתבעים לא הביאו כל ראיה באשר לדעותיה ועיקריה. התובע מבקש לדחות, כמגוחכת ומופרכת, את טענת הנתבעים, לפיה הסמל של פורום "זהות יהודית בליכוד", שהתובע עומד בראשו, השאוב מסמלים ציוניים, דומה לסמלה של תנועת "כך". 24. עוד טוען התובע, שהנתבעים פרסמו את לשון הרע, במטרה לפגוע בו, משום שהוא "מנע מרשות השידור את שידור הקלטת". 25. כן טוען הוא, שהנתבעים לא הוכיחו ולו אחת מההגנות, העומדות למי שמפרסם לשון הרע. הם לא הוכיחו שהפרסום אמת, לא נקטו אמצעים לברר אם הוא אמת ולכן קיימת חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב ואף לא הוכיחו תום לב, שכן הובהר, מפיהם, שהם לא נקטו כל אמצעי על מנת לברר אם מדובר בדברי אמת וסרבו לפרסם הכחשה והתנצלות. לשון הרע נועדה, לדבריו, לפגוע בו ולהציגו כקיצוני וכחבר בארגון טרור, לעשות לו דלגיטימציה, לפגוע בשמו הטוב ובפעילותו הציבורית. הנתבעים סירבו לפרסם תיקון והתנו את פרסומו בויתור התובע על תביעות, התניה שהינה פסולה. 26. לאור כך שמדובר בייחוס השתייכות לארגון טרור וכן מעשה פלילי של עיסוק בדולרים מזויפים, לא ניתן, לטענת התובע, לומר שמדובר בפרט לוואי, שאין בו פגיעה של ממש, במובן סעיף 14 לחוק. 27. התובע ביקש, בתביעתו, לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצויים, בסכומים הנ"ל וכן לחייבם לפרסם תיקון או הכחשה. עיקר טיעוני מצנע: 28. מצנע מסכים שמעדותה של חסון עולה, שהדברים נאמרו ע"י אנשיו של מצנע, לאחר מסיבת העיתונאים, אולם טוען שלא הוכח מי מעוזריו של מצנע אמר את הדברים, שכן חסון לא נקבה בשם כלשהו והדברים נותרו מעורפלים, אולם גם אם הדברים נאמרו ע"י מי מאנשיו, הם לא נאמרו על דעתו של מצנע. 29. טענות התובע, המייחסות למצנע רצון לפגוע בו, או שמחה לאידו, עת פורסמו הדברים, מהוות, לשיטתו, הרחבת חזית אסורה. אין כל עוולה בכך שמצנע לא פעל להכחשת הדברים, שלא הוא אמר, במיוחד כאשר מטרת התובע בתרגיל העוקץ, היתה לפגוע במצנע ולסכל את בחירתו לראשות מפלגת העבודה. 30. עוד נטען, שהדברים שפורסמו אינם מהווים לשון הרע, שכן המבחן הינו אוביקטיבי ושיוכו של אדם מבחינה פוליטית, לימין הקיצוני אינה נחשבת לביזוי או השפלה בעיני הבריות. אף בעיני התובע עצמו, שיוך של אדם לתנועת כך הינו שיוך פוליטי, המקטלג את דעותיו הפוליטיות, אך לא מהווה כינוי גנאי מבזה או משפיל. הביטוי "פעיל ימין קיצוני", אינו נחשב לשון הרע בעיני התובע (על פי עדותו הוא). 31. מצנע טוען עוד, כי יש להתחשב במכלול הנסיבות בהן נאמרו הדברים. ברוב הפרסומים לא הוזכר שמו של התובע והקורא הסביר מבין שהסיפור העיקרי הוא הנסיון לטמון מלכודת למצנע והשאלה אם מי שניסה לטמון מלכודת הוא פעיל ימין קיצוני או מאנשי כך, איננה מעניינת ואיננה רלבנטית והאדם הסביר לא ייחס לה חשיבות יתירה, אם בכלל. כן חשוב לתת משקל לכך שהתובע הוא אשר הציג את הענין כיריבות פוליטית מוצהרת ולמעשיו של התובע, בנסיונו להפיל את מצנע. 32. לטענת מצנע, התובע, כמי שאינו נוטה לייחס משקל לכבודם, לשמם הטוב ולרגישותם של יריביו הפוליטיים, אינו יכול לחסות בצילו של חוק איסור לשון הרע ולדרוש הגנה, כאשר לא נזהרים (לשיטתו), בכבודו. מי שסבור שלכנות יהודי בשם "יודנרט" (כפי שעשתה נדיה מטר והתובע הצדיק, בעדותו, את זכותה לומר כך), איננו אמירת לשון הרע אלא הבעת דעה, אינו יכול לטעון אחרת, כאשר מכנים אותו פעיל כך לשעבר. 33. עוד נטען, שהפרסום (אילו היה נעשה) חוסה בצילן של הגנות החוק שהן: הפרסום נועד כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן (סעיף 15(10) לחוק), דהיינו - תרגיל העוקץ, עימו רץ התובע לתקשורת, הפרסום הוא הבעת דעה (סעיף 15(4) לחוק), הפרסום היה אמת וכינויו של התובע כפעיל כך לשעבר או מאנשי כהנא, הוא פרט לוואי, שכן התובע משתייך לצד הימני קיצוני של המפה הפוליטית וגם התובע מסכים שכינויו "פעיל ימין קיצוני", אינו מהווה לשון הרע. עיקר טיעוני הנתבעות 2-5 (להלן: "הנתבעות"): 34. הנתבעות מצטרפות לטענה בדבר הרחבות חזית, שנטענה ע"י מצנע, לענין הביטויים, שלא נזכרות בכתב התביעה המתוקן כביטויי לשון הרע, אולם נכללו, ככאלה, בסיכומים. כן מתנגדות הן הם להרחבת חזית באשר לייחוס האחריות, שכן בסיכומים ייחס התובע לנתבעות 2-4, אחריות למילים ו/או ביטויים, מעבר לאלה שיוחסו להן בכתב התביעה המתוקן. 35. הנתבעות אינן חולקות על חלקן בפרסומים, כפי הנטען ע"י התובע ואינן טוענות שהוכח כי התובע היה מאנשי כהנא או כי השתייך, בזמן כלשהו, לתנועת "כך". עם זאת טוענות הן, שבנסיבות הענין אין הפרסומים מהווים לשון הרע (ומצטרפות, בענין זה, לטענותיו של מצנע, בסיכומיו) וכן טוענים הם להגנות שבחוק. 36. עוד טוענות הן, כי שמו של התובע לא נזכר בפרסום עצמו, בכל אחת מעילות התביעה וכי במקרה בו לא ניתן לזהות את התובע, לא עומדת לו עילת תביעה. יחד עם זאת, נטען, שהפרסום רק הועיל לתובע והן מסתמכות על דברי התובע עצמו, אשר אמר ש"התביעה לחלוטין לא מתייחסת לפרסומים כענין שלילי. ההיפך הוא הנכון...". 37. כן טוענות הנתבעות, שהתובע התעלם מביטויים קשים אחרים שאמר מצנע בנוגע לתובע, בהקשר לתרגיל העוקץ, כגון "איש מאפיה", "גנגסטר", "נסיון להטות מערכת בחירות", "סוכן זר", "תרגיל מלוכלך" ובחר להתמקד במילים אשר אין בהן כל פגיעה ואשר מתייחסות לתנועה שהוקמה בשנת 1971, כארגון חוקי, ב- 1988 נפסלה מהתמודדות בבחירות לכנסת, לאחר שנקבע כי מטרותיה גזעניות ורק בשנת 1994 הוכרזה ע"י ממשלת ישראל כארגון טרור ואינה קיימת מזה שנים רבות. 38. לטענתן, במבחן אוביקטיבי, אין מדובר בלשון הרע, הן משום התקופה הארוכה בה היתה תנועת כך תנועה לגיטימית, הן משום כך שתנועת כך אינה קיימת מזה שנים רבות, הן משום שרק מיעוט בציבור מעורה בפרטי הכרזתה כתנועת טרור והוצאתה מחוץ לחוק והן משום עמדתו האידיאולוגית של התובע. הנתבעות מציינות את אמירתו של התובע, בעדותו, לפיה הוא איננו "מכיר, אף לא פיגוע טרור יהודי אחד" וטוענות שאם כך הדבר, אין לקבל טענתו לפיה שיוכו לארגון טרור יהודי, ללא שצויין לאיזו תקופה מתקופות הארגון הוא שוייך, מהווה פגיעה בשמו הטוב. לפיכך, לטענתן, מהווה הפרסום פרט לוואי, שלא ניתן לתבוע בגינו. 39. כן טוענות הן, כי התובע, בתכננו ובבצעו את תרגיל העוקץ, נטל על עצמו את הסיכון כי, בנסיבות הענין, ההערכות שמדובר בפעיל ימני עם עבר של תנועת כך, היו סבירות וכי, מכל מקום - לתובע, ששמר על זהות בדויה אין להלין אלא על עצמו בלבד. 40. לענין בחינת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע, יש, לטענתן, ליתן משקל לכך שהתובע הינו איש ציבור, שפרסומו (לטענתו) הוא רב והוא מתפקד כיו"ר העמותה ולפיכך המשקל שיש להעניק לזכותו לשם טוב, נחלש. 41. לענין האמירה בדבר דולרים מזויפים מפנות הנתבעות לסעיף 18 לתצהירו של התובע, בו אמר התובע: "דאגתי במכוון שהם (השיקים) ייראו בלתי חוקיים בעליל לכל אדם" ולכך שהוא ציין בעדותו, כי החשבון לא היה פעיל וכי כאשר השיקים נמסרו לא היה להם כיסוי. לטענתן, השימוש המקובל בציבור, לגבי שימוש בשיקים חסרי כיסוי וחסרי תוקף, הוא כי הם מזויפים. 42. לענין הגנת "אמת דיברתי" מצטרפות הנתבעות לאשר נטען ע"י מצנע וטוענות, כמוהו, להסתכנות מרצון. בנוסף, נטען, שהחשיבות בסיפור לא היתה זהות מבצע העוקץ, אלא הסיפור עצמו. 43. כן טוענות הן, שמדובר בהבעת דעה (סעיף 15(2) לחוק), לאור היות רשות השידור, גוף תקשורתי ממלכתי, הפועל על פי דין, שחובתו להציג בפני הציבור את עמדות הצדדים ולפיכך היא שידרה את תגובתו של מצנע, כפי שדווחה לה. בענין זה טוענות הנתבעות, כי למרות שחסון העידה שיועציו של מצנע אמרו את הדברים ולמרות שניתנה למצנע הזדמנות להגיש תצהיר סותר, הוא לא עשה כן ואף לא טרח לברר זאת מול יועציו. 44. הנתבעות טוענות שעומדת להם הגנת תום הלב, מכח החזקה שבסעיף 16 (א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר. עוד נטען, שרשות השידור היתה מוכנה לפרסם הבהרה, עוד ביום 7.10.02 והיא היתה נכונה לעשות כן גם במסגרת תיק זה, אולם התובע הוא זה שסירב לכך. דיון והכרעה: 45. בטרם אפנה לדון בשאלות הצריכות דיון, אציין, שבסיכומיו הרחיב התובע טענותיו וכלל בהן משפטים וצירופי מילים, אשר לגביהם לא נטען על ידו דבר בכתב התביעה המתוקן ובנוסף, הרחיב התובע חזית באשר לאחריות אותה הוא מייחס לנתבעים השונים, בגין הפרסומים. הרחבות חזית אלה נדחות. לפיכך, אביא, להלן, את האמירות אליהן מתייחס כתב התביעה המתוקן, הגודר את תביעתו של התובע (ראו פרק ד' לתביעה, שכותרתו: "עילות התביעה"). המילים שהובאו ע"י התובע, כ"עילות התביעה", בפרק ד' לכתב התביעה המתוקן מודגשות בקו ואבהיר, שהן והן בלבד, ישמשו בסיס לדיון. כך גם בנוגע לייחוס האחריות לנתבעים השונים, שייעשה רק על פי האמור בכתב התביעה, ללא ההרחבה שננקטה בסיכומי התובע: בתביעתו המתוקנת הזכיר התובע שלוש עילות, כדלקמן: 46. עילה מס' 1: כתבה ב"יומן השבוע" ששודרה ביום 14.9.02, ע"י שחר, שם כונה התובע, לטענתו, שלוש פעמים: "פעיל ליכוד עם עבר מתנועת 'כך'". נטען שלפרסום זה אחראים מצנע, אשר הדברים שהובאו צוטטו, על פי הנטען, מפיו, שחר, ששידרה את הדברים ורשות השידור, ביחד ולחוד. נתבע פיצוי בסך 100,000 ₪. 47. עילה מס' 2: העילה מבוססת על דברים ששודרו במבזק החדשות ביום 14.9.02 בשעה 17:00 ובתכנית "רואים עולם" ביום 14.9.02 בשעה 20:00, כאשר התובע כונה: "פעיל ליכוד, לשעבר מאנשי כהנא" וכן: "פעיל ליכוד לשעבר, מאנשי כהנא". התובע טוען שניתן היה לשמוע את האתנחתא, לאחר המילה "לשעבר", כך שהמשמעות הינה, לטענתו, שהוא היה בעבר פעיל ליכוד, וכעת הוא "מאנשי כהנא". נטען שלפרסומים אלה אחראים מצנע, חסון (שהביאה את הידיעה), אופק (שהחליטה לשדרה) ורשות השידור, ביחד ולחוד. נתבע פיצוי בסך 150,000 ₪. 48. עילה מס' 3: העילה מבוססת על דברים ששודרו בתכניות האמורות בעילה מס' 2 דלעיל - בתכנית "יומן" ביום 13.9.02, במבזק החדשות ביום 14.9.02 בשעה 17:00 ובתכנית "רואים עולם" ביום 14.9.02 בשעה 20:00, שם נאמר שהתובע ניסה להכשיל את מצנע בקבלת דולרים מזויפים. נטען שלפרסומים אלה אחראים מצנע, חסון (שהביאה את הידיעה), אופק (שהחליטה לשדרה) ורשות השידור, ביחד ולחוד. נתבע פיצוי בסך 150,000 ₪. אחריות הנתבעים לפרסומים : 49. למעט טענותיהם בדבר הרחבת חזית, אשר התקבלו, כאמור, הנתבעים 2-5 אינם מכחישים אחריותם לפרסומים, על פי תפקידיהם, כנטען בכתב התביעה המתוקן וכמפורט לעיל. התביעה כנגד מצנע - 50. מצנע מכחיש את אחריותו לפרסומים ולפיכך אפתח בדיון בשאלה זו. 51. ראשית, יש להבהיר, שהתובע חזר בו, בסיכומיו, מהטענה שטען בתביעתו, כאילו בפגישה הפרטית, מסרו עוזריו של מצנע שמדובר בדולרים מזויפים וטען שאופק היא זו שיצרה פרסום זה "יש מאין" (סעיף 34 לסיכומיו). לפיכך, נותרה לדיון הטענה, לפיה מצנע העביר לאמצעי התקשורת את האמירות הפוגעות. 52. אומר, תחילה, כי לא מצאתי כל ממש בטענות התובע ל"סתירות", כביכול, בדבריו של מצנע (שרובן ככולן מופנות כנגד אמירות בנוגע לתרגיל העוקץ ולא בנוגע לתביעה). אין מדובר בסתירות המעידות על אי אמינות, אלא באי דיוקים שהזמן גרמם ואשר ניתנו להם, ע"י מצנע, הסברים סבירים ביותר. ספציפית, לענין הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים, הבהיר מצנע, שתחילה הוא לא זכר, במדויק, את הדברים שנאמרו על ידו, אולם לאחר שהתקבלה הקלטת של מסיבת העיתונאים (להלן: "הקלטת"), הובהר לו שהוא לא אמר דבר מהאמירות הפוגעות. דבריו אלה נתמכים בתמליל הקלטת המסיבה. 53. אני דוחה גם את שאר טענות התובע בכל הנוגע למהימנותו של מצנע, טענות שאין להן כל בסיס. אין כל ראיה לטענת התובע, לפיה, במסיבה העיתונאים מסר מצנע גרסה כוזבת באשר לשיקים וראוי לומר, שרק טבעי ומובן הוא שמצנע הביא עמו את השיקים למסיבת העיתונאים, על מנת לתמוך את דבריו, לפיהם השיקים לא הופקדו בבנק. אין בכך כל סתירה לגרסתו ואין בכך כל סתירה לדבריו בעדותו, לפיהם חקירת המשטרה נערכה כחודש לאחר מסיבת העיתונאים. בניגוד לטענות התובע - לא נעשה מצד מצנע כל כזב, לא נעשה כל מצג שווא ולא היתה כל תרמית. טענות אלה הינן טענות בעלמא, שלא הוכחו. בהקשר לכך אציין, שלא ניתן היה לצפות ממצנע שיזכור, בעדותו ביהמ"ש, שנמסרה כ- 6 שנים לאחר האירוע, את המקום המדויק, או את המועד המדויק בו קיבל את השיקים או באמצעות מי העבירם אל היועץ המשפטי במערכת הבחירות שלו. לא רק שאין מדובר בשאלות מהותיות או בסתירות מהותיות, אלא שממילא, שאלות אלה אינן רלבנטית לתביעה דנן. 54. מתמליל הקלטת של מסיבת העיתונאים עולה, שמצנע כלל לא ידע במי מדובר, היינו - מיהו אותו אדם שניסה לעשות לו תרגיל עוקץ. כל שאמר מצנע, במסיבת העיתונאים הוא, שיש להם הערכות והוא אף סירב לפרט את ההערכות, מאחר שהדברים טרם הובהרו. אמנם, מצנע אמר, בעדותו בביהמ"ש, שלאור כך שהתובע נמצא בקצה הימני של המפה הפוליטית, הוא מסכים לרוח הדברים, אולם אין בכך ולא כלום ובוודאי שאין בכך כדי להטיל עליו אחריות כלשהי לפרסום האמירות הפוגעות. 55. אין חולק שהדברים שפורסמו לא נאמרו ע"י מצנע במסיבת העיתונאים ואף לא נטען ובוודאי שלא הוכח שהם נאמרו על ידו "בפגישה" שלאחר המסיבה. העדות היחידה בענין זה הינה עדותה של חסון, שהעידה, כי "אנשיו של מצנע" (ולא מצנע עצמו), אמרו, ב"פגישה הפרטית", שהתקיימה לאחר מסיבת העיתונאים, שמדובר באיש מאנשי כהנא, פעיל כך לשעבר ויש להדגיש, שהיא לא טענה ששמו של התובע הוזכר באותו מעמד. התובע עצמו אינו טוען שאנשיו של מצנע הם שאמרו לחסון את שמו, אלא טענתו הינה, כי שמו נודע לחסון מאנשי התקשורת. גם בסיכומיו הוא טוען, ש"מהלך העניינים היחיד ההגיוני" הוא, שהכתב המוניציפלי, מר איתי רפופורט ומנהל חטיבת החדשות, מר רפיק חלבי, הם שמסרו את שמו לחסון. בנסיבות אלה, שמועות או השערות, שמדובר באיש מאנשי כהנא או חבר תנועת כך לשעבר, היו סבירות וטבעיות והשמעתן, ע"י עוזריו של מצנע, ללא שהיה ידוע להם שמו של התובע, הינה סבירה בהחלט ולא ניתן לראות בה לשון הרע על התובע. יש לזכור, שהיה מדובר באירוע פוליטי, בו ניסה התובע "להפיל בפח" את מצנע, על מנת לפגוע בסיכוייו בבחירות. התובע ניסה לסובב בכחש את אנשיו של מצנע, תוך שהוא פועל תחת זהויות בדויות ומסווה את עצמו, כך שרק טבעי היה ש"ירוצו" שמועות באשר לזהותו של אותו אלמוני ולמיקומו במפה הפוליטית. 56. טענת התובע, בסיכומיו, לפיה חסון מסרה את שמו של התובע למצנע ולעוזריו, במהלך הפגישה הפרטית, איננה אלא ספקולציה חדשה שהועלתה ע"י התובע. היא לא נטענה קודם לכן, לא הובא שמץ של ראייה להוכחתה והתובע גם לא טרח לחקור את חסון בענין זה. אציין, שדחיתי את בקשה התובע, שהוגשה לאחר תום שמיעת ראיות התביעה, להבאת מר רפופורט ומר חלבי כ"עדי הזמה", בעיקר מאחר שאין מדובר בעדי הזמה, אלא בעדים שהיה על התובע לבקש להזמין (אילו רצה בהשמעת עדותם), במסגרת פרשת התביעה וכן מאחר שלא שוכנעתי ברלבנטיות של עדותם, כמפורט בנימוקי החלטתי. 57. למעשה, התובע לא הוכיח שמצנע שמע את עוזריו אומרים את הדברים לחסון, או שהוא היה זה שאמר להם לומר את הדברים ולפיכך ממילא לא ניתן להטיל על מצנע אחריות לדברי עוזריו. בעצם העובדה שמצנע היה במקום במהלך אותה "פגישה", כפי עדותה של חסון (בעמ' 87, 92) וכפי שאישר מצנע עצמו (אשר הבהיר שאין מדובר בפגישה של ממש אלא בכך שהעיתונאים עוד נמצאים במקום לאחר מסיבת העיתונאים ויש שיחות בנושאים שונים), אין כדי להוכיח שמצנע שמע את עוזריו אומרים את הדברים לאנשי התקשורת. מעבר לכך, מקבלת אני את דבריו לפיהם הוא לא שמע זאת. אמנם, חסון טענה, שמבחינת התקשורת, אם עוזריו של מצנע אומרים זאת, הרי זה כאילו מצנע אמר, אולם אין בדברים אלה, כדי להטיל אחריות על מצנע, אשר הסביר, שהוא אמנם סומך על עוזריו, שהינם אנשים מקצועיים, אולם לא כל דבר שהם אומרים, נאמר בשמו ועל דעתו. 58. יתירה מזו - גם לו היה מוכח שמצנע שמע את עוזריו אומרים את הדברים, לא היה בכך, בנסיבות הענין, כדי להטיל עליו אחריות על פי החוק. בענין זה אוסיף ואדגיש, שבנסיבות הנ"ל, שהן זהותו של התובע היתה עלומה (כתוצאה מהדרך בה הוא עצמו בחר, היינו - פעולה בהסוואת זהותו), הערכות שונות, לגבי מיקומו במפה הפוליטית, לרבות הערכה שמדובר באיש ימין קיצוני או אפילו איש "כך" לשעבר, היתה הערכה סבירה. בהקשר לכך יש לציין, שאחת ההערכות היתה שהדבר נעשה ע"י יריבו, דאז, של מצנע, מר בנימין בן-אליעזר, כפי שעולה מחומר הראיות, לרבות פרסומים שנעשו בעיתונות ובתקשורת בימים שלאחר מכן. במצב שהתובע עצמו יצר - כל הערכה באשר לזהות האלמוני, היתה לגיטימית. כך, גם לא ניתן להטיל על מצנע אחריות לפי סעיפים 12 או 13 לפקודת הנזיקין. כאמור - באותו מועד טרם היתה ידועה זהותו של התובע ואף לא הוכח שמצנע שידל אותם לומר את אשר אמרו או אישרר, בדיעבד, את דבריהם. ראו, לענין זה, ניתוח של סעיף 12 לפקודת הנזיקין ושל שידול ואישרור, בהתייחס ללשון הרע, בע"א 6871/99 - משה רינת ואח' נ' משה רום ו-4 אח' (ניתן ביום 21.4.2002). 59. לפיכך, דינה של התביעה כנגד מצנע להידחות. התביעה כנגד הנתבעות 2-5 - 60. מאחר שהנתבעות לא הכחישו את אחריותם לפרסום הדברים, יש לבחון, ראשית דבר, האם מהווים הפרסומים "לשון הרע", כפי הגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), אשר זו לשונו: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו." 61. האם הפרסומים, או איזה מהם, מהווים לשון הרע, באחד המובנים הנ"ל. אין חולק שתנועת "כך" הוכרזה כארגון טרור ובענין היותה ארגון טרור, אשר הגזענות נמצאת במרכז תורתו ובענין תדמיתה השלילית בעיני הציבור, כארגון טרוריסטי, גזעני, שההסתה לגזענות נמצאת במרכז תורתו, כבר נכתב רבות, גם בפסקי דין, שניתנו בערכאות השונות (ראו, למשל, ע"פ (ירושלים) 9050/05 - איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל (7.3.06); ע"פ (ירושלים) 8612/04 - דוד העברי נ' מדינת ישראל (4.5.05); ת"פ (ירושלים) 2225/03 - מדינת ישראל נ' איתמר (בן צדוק) בן גביר (25.6.07). 62. בערעור שהוגש על החלטת ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-12, מיום 5.10.88, כי רשימת "כך" מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת, קבע ביהמ"ש העליון: "המערערת מבקשת לשלול מחלק מאזרחי המדינה, אותו היא מאבחנת על פי מוצאו הלאומי-האתני, את הזכות לבחור ולהיבחר ולמלא תפקיד ממלכתי כלשהו. . . . . . . . . . . מטרותיה ומעשיה של המערערת הם באופן ברור גזעניים: ליבוי היצרים השיטתי על יסוד לאומי-אתני המביא איבה ומדנים ומעמיק תהום, קריאה לשלילה אלימה של זכויות, לביזוי שיטתי ומכוון של חלקי אוכלוסיה מוגדרים המאובחנים לפי יסוד לאומי-אתני, ולהשפלתם באופן הדומה להחריד לגרועות שבדוגמאות בהן התנסה העם היהודי - כל אלה די בהם, לאור החומר הרב שהוגש לנו, כדי לבסס את המסקנה בדבר ההסתה לגזענות. עוצמת פעולתה של המערערת בכל צורותיה, הקיצוניות שבהצגת הנושאים ובמעשים המתלווים אליהם, והעיוות החמור של אופייה של המדינה ושל משטרה הנובעים מכך, כל אלה מקנים למטרות ולמעשים את החומרה המפליגה שדי בה כדי לבסס החלטתה של ועדת הבחירות המרכזית." 63. לאור כך, ברי שפרסום לפיו אדם הוא "מאנשי כהנא" או חבר תנועת "כך" לשעבר, מייחס לו הזדהות עם תנועה גזענית, שאופיה, עקרונותיה ומטרותיה הינם כאמור לעיל ולכן עלול שיהא בו כדי "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" ולפיכך מהווה הוא לשון הרע, על פי החוק. לענין זה אין נפקא מינה, שהפרסום ציין שמדובר באיש כהנא, איש תנועת "כך", לשעבר. ברי שכיום תנועת כך איננה קיימת, אולם ייחוסו לתנועת כך לשעבר מרמז על שיוכו למי שהאידיאולוגיה שלו הינה כשל תנועת כך ו"כהנא". ענין "הזזת הפסיק", לו טוען התובע, איננו משמעותי כלל ועיקר. הקשבתי לקלטת וספק בעיני אם הדבר מודגש, כפי שטוען התובע. מכל מקום - לא הוכח שמי מהנתבעים נתן לקריינית הוראות לקרוא כך את המשפט או שהיתה למי מהם שליטה על האופן בו נקרא המשפט. מעבר לכך, אין כל הגיון טענת התובע לענין משמעות הנאמר וכל השומע מבין שמדובר על מי שכיום הוא פעיל ליכוד ובעבר היה מאנשי כהנא. 64. טענת הנתבעות, לפיה רק מיעוט בציבור מעורה בפרטי הכרזתה של תנועת "כך", כתנועת טרור והוצאתה מחוץ, הינה טענה בעלמא שאין לה על מה לסמוך ואין היא סבירה כלל ועיקר. כן ראו: ת"א (שלום תל-אביב-יפו) 30924/85 - גד בלטיאנסקי נ' תנועת "כך" ואח' (1.12.94). 65. המבחן, לפיו ייבחן הפרסום, הינו מבחן אוביקטיבי (ראו, למשל, רע"א 10520/03 - איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.06); ע"א 334/89 - רבקה מיכאלי ו-3 אח' נ' בלה אלמוג . פ"ד מו(5), 555, עמ' 561-562). משום כך, אין משמעות של ממש לעדויות הנתבעים בענין זה, או אף לדבריו של התובע לפיהם הוא איננו מכיר, אף לא פיגוע טרור יהודי אחד. במבחן אוביקטיבי, ייחוס שייכות ל"אנשי כהנא" או לתנועת "כך" לשעבר, מהווה לשון הרע. 66. ב"כ הנתבעות מביא, כדוגמא לפרסום שלא נחשב לשון הרע, את האמירה "עכבר פחים בחליפה" אשר נדונה בע"א 4534/02 - רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' . פ"ד נח(3), 558, עמ' 562-563. אין כל זהות בין המקרים או בין הביטויים ולא ניתן להסיק, משם, לענייננו. שם - מדובר בביטוי מעליב, שהינו על הצד של "הבעת דעה". לגבי ביטוי זה ציין כבוד השופט ריבלין, שמדובר ב"דברים בוטים, גסים וחסרי-טעם" ועם זאת קבע, שאין בכך "כדי להוציא, מבחינה עקרונית, את האמור בכתבה, מגדרי חופש הביטוי, שהרי כידוע, עיקר תכליתו של חופש הביטוי להבטיח הגנה לביטויים קיצוניים ומעוררי מחלוקת". כן ניתן משקל לכך, שהתובע טבע, בעצמו, את מוטיב "העכבר". לעומת זאת, בענייננו - מדובר בייחוס עובדתי (כביכול), של התובע לארגון טרור. אמנם, התובע עצמו "טובל ושרץ בידו". טענת מצנע בסיכומיו, לפיה הוא אינו בוחל בתרגיל, או במילים, על מנת לבזות ולהשפיל בעלי דעות פוליטיות שונות משלו ואינו נוהג כבוד באחרים, מוכחת במכתביו הנזכרים לעיל וכן בפרסומים שנעשו על ידו ואשר הוגשו לתיק ביהמ"ש. אולם, עם כל ההתנגדות שמעורר התרגיל שניסה לעשות ומעוררות התבטאויותיו, אין בכך כדי לאיין לשון הרע שנאמרה עליו. 67. במהלך שמיעת הראיות, הוגשו ע"י הנתבעות מאמרים שונים שכתב התובע ופרסומים שונים, מפרי עטו, שפורסמו בעיקר ברשת האינטרנט (להלן: "מאמרי התובע" או "מאמריו") ונטען על ידן, שאין באמירות הפוגעות, כדי לפגוע התובע גם לאור כך שהשקפת עולמו הינה קיצונית ימנית ושאף התובע עצמו אישר, שאילו היה נאמר רק, שהוא פעיל ימין קיצוני, לא היה מגיש את התביעה. אכן, התובע אינו מכחיש את השקפת עולמו, כפי שהיא עולה ממאמריו, אולם הוא טוען שהיא איננה כאידיאולוגיה של תנועת "כך". הנתבעות עצמן אינן טוענות שממאמריו של התובע עולה שהוא מאנשי כהנא או איש "כך", לשעבר, אלא רק שהשקפת עולמו הינה ימנית קיצונית. שיוכו של אדם ל"ימין הקיצוני", הינו דבר אחד ושיוכו לתנועת "כך" או "לאנשי כהנא" (גם אם לשעבר), הינו דבר אחר. הראשון - מצוי במתחם הלגיטימי (גם בעיני מי שאינו מסכים עם דעות הימין הקיצוני). השני - מצוי במתחם שאינו לגיטימי - לאור הכרזת תנועת "כך" כארגון טרור ולאור הדברים שנאמרו (בין היתר בפסקי דין, המצוטטים לעיל), על האידיאולוגיה של התנועה, ולפיכך מהווה לשון הרע. 68. הפרסומים, בכללותם אכן היו אמת, אולם, כאמור, לא נטען ולא הוכח, שהאמירות הפוגעות הכלולות בהן הינן אמת. גם בנסיבות כפי המקרה אשר בפניי לא ניתן לומר, שייחוס לאדם, שייכות בעבר לתנועת "כך, או טענה שהוא לשעבר מאנשי כהנא, הם פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש, כאמירת סעיף 14 סיפא לחוק. הוכח, אמנם, שהתובע משתייך לצד הימני קיצוני של המפה הפוליטית והתובע אף מסכים שכינויו כ"פעיל ימין קיצוני", אינו מהווה לשון הרע, אולם, כאמור, קיים הבדל מהותי, הבדל של לגיטימציה, בין מי שמשתייך לימין הקיצוני ובין מי שמשויך לתנועה שהוכרזה כארגון טרור. אין מדובר בפרט שולי, שנאמר בשולי ההתייחסות לפרשה, אלא בפרט, אשר מנסחי הפרסומים עצמם, סברו שהוא רלבנטי וחזרו עליו שוב ושוב. ראוי גם להפנות, בענין זה, לשיחה שנערכה בין שחר לבין חנן קריסטל, המצוטטת לעיל. 69. לא מצאתי כל ממש בטענה, לפיה אין מדובר בלשון הרע משום שהפרסום לא ציין, מתי היה התובע איש מאנשי כהנא או מתנועת "כך". כל השומע את הדברים מבין שכוונתם להצביע על שייכותו של התובע לחלק קיצוני ביותר ובלתי לגיטימי של המפה הפוליטית, לתנועה שהוכרזה כארגון טרור. זה פשוטם של הדברים ועל הטוען אחרת להוכיח טענתו, דבר שלא נעשה ע"י הנתבעות. ממילא, כאשר פרסום ניתן להבנה בדרכים שונות על-ידי אנשים סבירים שונים, באופן שרק חלק מהציבור, ואפילו חלק קטן, יבין את הפרסום בדרך פוגעת, רואים בפרסום משום לשון הרע (ראו: ע"א 740/86 - יגאל תומרקין נ' אליקים העצני . פ"ד מג(2), 333, עמ' 336-337; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 734). 70. אמנם, שמו של התובע לא נזכר בפרסומים, אולם, כפי שמורה הוראת סעיף 3 לחוק, אין הכרח שהתייחסות לשון הרע תשתמע מהפרסום, דווקא, ודי אם היא משתמעת מנסיבות חיצוניות: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". 71. מהנסיבות הכלליות והחיצוניות, בענייננו, עולה שהפרסומים מתייחסים לתובע ושסביר היה שלפחות חלק מהציבור ייחס את הדברים לתובע. ראשית - היה רק אדם אחד שניסה לבצע את תרגיל העוקץ - הוא התובע. שנית, הפרסומים ובהם האמירות הפוגעות, נעשו לאחר שבפרסום קודם (הפרסום הראשון), כבר הוזכר שמו של התובע, כמי שביצע את תרגיל העוקץ. 72. השאלה אם בעת שנעשו הפרסומים ידעו הנתבעות את שמו של התובע, אם לאו, הינה שאלה שולית ובלתי רלבנטית, שכן גם לולא ידעו את שמו, ברי היה מהפרסומים, שהם מתייחסים למי שניסה לבצע את תרגיל העוקץ. למעשה, אין אפשרות לייחס את הפרסומים אלא למי שניסה לבצע את התרגיל - הוא התובע. לפיכך ולמרות שהקשר בין הפרסומים לבין שמו של התובע, נעשה בשל נסיבות חיצוניות לפרסומים, יש לראות בהם לשון הרע על התובע. מעבר לכך אומר, כי סביר, שהפרסום הראשון היה בידיעת הנתבעות, העוסקות בתחום התקשורת. זאת - במיוחד לאור כך, שתרגיל העוקץ היה אז במרכז החדשות, כפי שמעידים הפרסומים הרבים ואף לאור כך, שהתובע ניסה "למכור" את הקלטת לערוץ 1, תחילה, שלא בזהות בדויה. אינני מקבלת את טענת הנתבעות, לפיה הן לא ידעו את זהותו של התובע (גם לא עד הגשת התביעה !) ולא ידעו על הפרסום הראשון. בוודאי שאין לשמוע טענה כזו מרשות השידור, לה ניסה התובע למכור את הקלטת (שלא בזהות בדויה) ואשר הינה אחראית גם לפרסום הראשון. 73. עובדותיהם של פסקי הדין שהובאו, בענין זה, בסיכומי הנתבעות, שונות, מהותית, מהעובדות בענייננו. כך, בע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין . פ"ד יא' 1224, פורסם כרטיס ברכה עם תמונתה של התובעת, אולם, למעט בעלה, איש לא יכול היה לזהות שהיא זו אשר מופיעה בתמונה. גם בת"א (ירושלים) 944/94 - ד"ר מיכאל גולדשטיין נ' ידיעות אחרונות בע"מ (25.1.297), נקבע שמי שלא מכיר את התובע לא יכול היה לזהותו בתמונה ומי שמכיר אותו ממילא יודע שהוא איננו ברוך גולדשטיין. אם כך - לא היתה כל דרך לקשר בין התמונות לבין הנתבעים, במקרים הנ"ל. שונים הדברים בענייננו, בו ברור היה, כאמור, שהפרסומים מתיחסים למי שניסה לבצע את תרגיל העוקץ ובו פורסם שמו של התובע (גם אם בכתבה קודמת). לייחוס פרסום לאדם מסויים למרות חסר בפרטי זהותו ולמרות שניתן היה להבין את הפרסום גם כלא משתייך אליו וקביעה כי מדובר בלשון הרע על אותו אדם, ראו: ע"א (ירושלים) 6437/99 - חגי סיטון נ' רשות השידור ו-4 אח' (3.6.01). 74. שונה המצב לגבי האמירה בענין " דולרים מזויפים". אמנם, אין חולק שלא היה מדובר בכסף מזומן, בדולרים מזויפים, אלא בשיקים דולריים, שניתן לראותם כשיקים "מזויפים", כלומר "לא אמיתיים", שכן אין מאחורי נתינתם, כוונה שהשיקים ייפרעו והם אף נמשכו על חשבון בלתי פעיל, שלא היתה בו יתרת זכות, בעת משיכתם. לא למותר להזכיר, כאן, את דברי התובע עצמו, לפיהם הוא דאג "במכוון, שהם ייראו בלתי חוקיים בעליל לכל אדם". 75. יש לבחון את הביטוי, לגביו נטען שהוא מהווה לשון הרע, על פי המובן שייחס לו הקורא (או השומע) הסביר ולא על פי ניתוח משפטי (כגון הניתוח המובא ע"י התובע, בסיכומיו). ראו, למשל, ע"א 723/74 - הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל . פ"ד לא(2), 281, עמ' 300-301; ע"א 89/04 - ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי ואח' (4.8.08). לאור ההקשר בו נאמרו הדברים, בתוך הפרסומים, ולאור כך שהתובע אמנם ניסה להכשיל את מצנע בקבלת תרומה בלתי חוקית, בשיקים דולריים, שלא היו עתידים להיפרע, יש להבין את הביטוי כמתייחס לשיקים לא אמיתיים, שאין כוונה שייפרעו ומכל מקום - יש לראות בו פרט לוואי, שאינו יכול להחשב לשון הרע. 76. בטרם אפנה לבחינת ההגנות, להן טוענות הנתבעות, אומר, שאני דוחה את טענת התובע, כאילו נעשה הפרסום מתוך זדון, כתגובה על כך שהתובע לא מסר את הקלטת לפרסום ע"י הנתבעות. טענה זו הינה השערה בעלמא, של התובע בלבד, שאין לה על מה לסמוך ולא מצאתי בה כל ממש. הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק) - 77. הנתבעות לא הוכיחו שהתובע השתייך, בעבר לתנועת "כך" או שהיה "מאנשי כהנא" והן אף אינן טוענות שדברים אלה הינם אמת. טענתן, לפיה מדובר בפרט לוואי כבר נשללה על ידי ואוסיף, בענין זה, כי לשם הבהרת המוטיבציה הפוליטית, כלומר - שאין מדובר במישהו ממפלגת העבודה, למשל, אלא במי שנמצא בצד הקיצוני הימני של המפה הפוליטית, די היה לציין, שמדובר בפעיל ימני קיצוני, ביטוי אשר לגביו אמר התובע עצמו, שלא היה תובע בגינו. בהחלט היה ענין ציבורי לציין מאיזה צד של המפה הפוליטית נמצא אותו אדם, אולם לא ניתן לומר שהיה ענין ציבורי, לומר שמדובר, דווקא, באיש "כך" לשעבר ודי היה לציין, לצורך כך, שמדובר בפעיל ימין או פעיל ימני קיצוני. הגנת "הבעת דעה" (סעיף 15 לחוק) - 78. הנתבעות טוענות להגנה של "הבעת דעה", הנסמכת על סעיף 15(2) ו- (10) לחוק, כלהלן. "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום." 79. לא אוכל לקבל את טענתן לפיה חלה עליהן, כרשות שידור וכאנשי תקשורת, חובה לפרסם את דברי אנשיו של מצנע ובכלל זה - את האמירות הפוגעות. מעמדם של עיתון, או של רשות שידור אינם מקנים להם "חסינות" מפני לשון הרע, בטענה שכל שעשו הוא פרסום תגובה של איש ציבור לענין הנמצא בתחום הציבורי. ראוי להפנות, בענין זה, לדברים שצוטטו ב ע"א 5653/98 - אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח' (16.8.01), מפי כבוד השופט ויתקון, שנאמרו, בהקשר זה, בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד כג(2), 87, 93 (מפי השופט ויתקון), לפיהם: "...אנו ניטיב לעשות, אם נבדוק כל מקרה בשבע עיניים בטרם נכיר ב"חובה" מצד עיתון לתת לדבר פומבי, כשכרוך בהכרת חובה כזאת שהדבר עלול להיות בלתי -נכון ויגרום לאדם נזק בל-ישוער." וכן: "היחסים הרגילים בין עיתון וקוראיו אינם מטילים עליו חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי ענין ציבורי, ועל-כן אף אינם מקנים לו זכיה מיוחדת לגבי פרסומיו, לכשיימצאו בלתי-נכונים. עיתון, ככל אזרח, חב חובה להזהיר את הציבור בפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו. אין להרחיב עקרון זה כדי ליתן הכשר כללי לכל פרסום בו שוללים את כשרם ואת ישרם של אנשי ציבור בהתנהגותם בענייני הציבור...". הדברים נכונים, כמובן, לא רק לגבי עיתון, אלא לגבי כל אמצעי תקשורת, כגון רשות השידור והנתבעות 2-4. המקרים בהם קיימת חובה לפרסם, כאמור בסעיף 15(10), הינם אלה בהם ניתן "להצביע על היותו של הפרסום 'עניין' כה חיוני, שמאליה מתבקשת המסקנה, שבפרסום הדבר היה משום מילוי חובה מוסרית או ציבורית או חוקית על-ידי המפרסם" (ע"א 670/79 - הוצאת עיתון הארץ בע"מ ו-2 אח' נ' בצלאל מזרחי . פ"ד מא(2), 169, עמ' 196-197), או ש"קיימת סכנה לציבור, לבריאותו או לרכושו", כאמור לעיל (ראו גם ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, הנ"ל). 80. כך, גם אין בעובדה שהתובע הינו איש ציבור, כדי להצדיק את הפרסומים. אין כל דמיון בין הפרסום שנידון בע"א 334/89 - רבקה מיכאלי ו-3 אח' נ' בלה אלמוג . פ"ד מו(5), 555, עמ' 560-561, אליו הפנה ב"כ הנתבעות, בהקשר זה, לבין הפרסום בענייננו. שם צוטט בכתבה משפט ביקורת (ולא עובדה), שנאמר ע"י המערערת למשיבה. המשפט צוטט באופן בלתי מדויק, אולם משמעותו היתה קרובה למשפט שנאמר בפועל ולכן נקבע, שבנסיבות הענין וגם משום שמדובר באשת ציבור, אין מדובר בלשון הרע. לא כך בענייננו - בו לא מדובר באי דיוק, כזה או אחר, אלא בקביעת "עובדה", משמעותית, לגבי התובע, אשר לא הוכחה כנכונה. 81. לא כך הדבר בענייננו - כאמור לעיל, לא היה שום ענין חיוני בפרסום המייחס למבצע תרגיל העוקץ שייכות, לשעבר, לתנועת "כך" ולא היתה שום הצדקה לפרסם הדברים, ללא כל בדיקה, אם יש בהם אמת, אם לאו. גם אם יש מקום להרחיב את גבולות ההגנה על פרסום באמצעי תקשורת (כדעתו של כב' השופט קלינג בת"א (ת"א) 2382/90 דרעי נ' גילת, פס"מ תשנ"ג(ב) 28), אין מקום להרחיבה עד כדי פרסום לשון הרע, כבענייננו. הגנה של "הבעת דעה סבירה", שבסעיפים 15(4) ו- (5(ב)) לחוק, כלהלן - 82. הנתבעות טוענות, עוד, שמדובר בהבעת דעה סבירה, הנהנית מהגנת ס"ק 4 ו- 5 לחוק, כלהלן: "15. הגנת תום לב במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; (5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - [...] (ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה ... או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות." 83. המשותף להגנות אשר בסעיפים הנ"ל, הוא "הבעת הדעה", היינו - הצורך להגן על הבעת דעה על מעשיו של פלוני, המשמש בתפקיד ציבורי, או שעניינו משמש נושא לחקירה. בענייננו, אין הפרסומים מהווים הבעת דעה, אלא קביעת "עובדה". אכן, "... כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום, לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב" - ע"א 323/98 - אריאל שרון נ' עוזי בנזימן ואח' (11.3.02). גם דעה מופרזת, אשר ניתן לשמוע בה רמזים שונים, יכולה לחסות תחת הגנת תום הלב, של "הבעת דעה", אולם בענייננו, אין מדובר בביקורת על מעשיו של התובע (כפי שניתן היה לראות, בניגוד לפרסומים, בביטויים בהם השתמש מצנע במסיבת העיתונאים ואשר צוטטו ע"י ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כמפורט לעיל), אלא, כאמור בקביעת "עובדה", שנכונותה לא הוכחה. סעיף 15 לחוק אינו מגן על פרסום עובדתי, אלא על הבעת דעות בלבד ואין ללמוד מפסה"ד בענין ע"א 723/74 - הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל הנ"ל, שניתן לפרסם "עובדות", כגון אלה שפורסמו על התובע, להבדיל ממסקנה, הנובעת מהאירועים, או מפרשנות שלהם. לו היו הפרסומים מנוסחים באופן שהיה ברור מהם שמדובר בהערכה, שמדובר באיש כך לשעבר, להבדיל מקביעת עובדה, שכך הדבר, ניתן היה לראותם כנכללים בקטגוריה של "הבעת דעה", אולם, הפרסומים "קבעו", קטגורית, שמדובר באיש כהנא ובאיש "כך" לשעבר. האמירות הפוגעות לא הובאו בפרסומים כהערכות או כהשערות, אלא כקביעת עובדות ולא ניתן לראותן, על ההקשר שלהן, בפרסומים, כהבעת דעה. למעשה, הנתבעות לא התיחסו בסיכומיהן, לשאלה אם מדובר בהבעת דעה, או בקביעת עובדה, אלא הפנו להגנות, כאילו הן מתייחסות על כל ביטוי ולא רק על ביטוי שהינו הבעת דעה. חזקות ונטל ההוכחה בהגנת תום הלב (סעיף 16 לחוק) - 84. נטל ההוכחה שנהגו בתום לב, מוטל על הנתבעות. סעיף 16 לחוק קובע חזקות לענין נטל הוכחת תום הלב, כדלקמן: "16. נטל ההוכחה (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15." 85. קבעתי שהפרסומים לא נעשו באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 לחוק ושהם אף לא היו סבירים, בנסיבות הענין ולפיכך אין הנתבעות יכולות ליהנות מהחזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. 86. מאידך, חל סעיף 16(ב)(2), שכן הנתבעות אינן טוענות שהאמירות הינן אמת והן אף הודו שלא עשו דבר ולא נקטו בכל אמצעי על מנת לברר אם יש בהן אמת. מאחר שדי שמתקיים "אחת מאלה," היינו - אחד מהסעיפים הקטנים של סעיף 16(ב), על מנת שתקום חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב, מוטל הנטל להוכחת תום לב, על הנתבעות. 87. עם זאת, בשל היותן "אמצעי תקשורת" (מונח שכוונתו, כאן, גם לכל הפרסונות הנזכרות בסעיף), כאמור בסעיף 17 לחוק, מתיתר הצורך להידרש לשאלה אם עמדו הנתבעות בנטל המוטל עליהן להוכיח תום לב, אם לאו, שכן, סעיף 17 לחוק, שולל כליל אפשרות לחסות תחת כנפי הגנת תום הלב, מאמצעי תקשורת שנדרש לפרסם התנצלות וסירב, כפי שיפורט להלן. פרסום התנצלות - 88. התובע פנה אל כל הנתבעות ודרש מהן לפרסם התנצלות, אשר אין חולק שלא פורסמה, כלל, בשל שני "מכשולים". האחד - העדר הסכמה על נוסח ההתנצלות. השני - סירובו של התובע לוותר על כל טענה, לרבות על דרישתו לפיצוי כלשהו. 89. ביום 18.9.02 פנה התובע, בכתב, אל יוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור (להלן: "בראל") ודרש ממנו "להורות על שידור תיקון והתנצלות על ההכפשות ... במהדורת מבט היום" (ההדגשה במקור). ביום 19.9.02 השיב בראל, באמצעות גב' יעל חן, כי הדברים שהתובע מייחס לכתבת שלהם לא נאמרו על ידה אלא ע"י מר מצנע ובכל הטקסט שלהם לא מצוין שמו של מי שהעביר את ההמחאות. ביום 20.9.02 שלח התובע מכתב נוסף לבראל, עם העתק לחסון ובו דרש התנצלות והכחשה של הדברים שנאמרו בתכניות "רואים עולם" ו"מבט לחדשות" וכן דרש, שהתיקון וההתנצלות ישודרו במוצ"ש - 21.9.02. מכתב דרישת התנצלות נשלח לשחר, ביום 27.10.02. המכתב מיום 20.9.02 נענה במכתב מיום 7.10.02, בו הציעה רשות השידור לפרסם הבהרה בנוסח מסוים, תוך התניה לפיה ההבהרה תשודר רק אם יאשר התובע, בכתב, כי "אין ולא יהיו לך כל טענות או תביעות נגד הרשות בענין זה". 90. להלן הנוסח שהוצע ע"י רשות השידור (המילים שביקש התובע לשנות מודגשות בקו. ההדגשה איננה במקור): "במוצאי שבת ה- 14 בספטמבר פרסמנו דברים שאמר מצנע בפרשת הנסיון להעביר למטהו תרומות פיקטיביות. בין היתר אמר מר מצנע כי מאחורי הסיפור עומד איש כך, כפעיל ליכוד לשעבר שניסה לסבך אותו בעזרת המחאות ודולרים מזויפים. בהמשך לדברים מבקש אביעד ויסולי, האיש אליו התייחסו הדברים להדגיש, כי אינו ומעולם לא היה איש תנועת כך וכי הוא פעיל בליכוד עד היום. כמו כן מבקש ויסולי להדגיש כי לא ניסה לתרום למטה מצנע דולרים מזויפים אלא המחאות בלבד - בסכום העולה על המותר בחוק". 91. התובע הסכים לנוסח זה, אולם בשינוי המילים המודגשות בציטוט הנ"ל, כדלקמן: במקום המילה "מבקש" - שייכתב: "התברר כי". המילים "להדגיש כי" יימחקו. במקום המילים "איש תנועת כך", שייכתב - "מאנשי כהנא" במקום המילים "מבקש ויסולי להדגיש כי", שייכתב - "הוא". כמו כן ביקש שיתווספו המילים: "אנו מתנצלים בפני מר ויסולי על שידור הפרטים הבלתי נכונים אודותיו". כן ביקש התובע, שהדברים ישודרו במסגרת התכנית "רואים עולם", בה שודר הפרסום הפוגע, במועד הקרוב האפשרי ובאותו מיקום בסדר הידיעות. בהמשך מכתבו מציין התובע את שיעורי הפיצויים, ללא הוכחת נזק, הקבועים בחוק ומבהיר, שיהיה מוכן לקבל, לצרכי פשרה, סך של 10,000 ₪, אשר ישולמו לעמותה וישמשו לתפעול "האגודה להגינות בתקשורת", הפועלת במסגרתה. 92. מעבר לאמירה לפיה הן היו נכונות לפרסם התנצלות ולטענה (שלא התקבלה על ידי), לפיה התובע סירב לפרסום התנצלות, לא התייחסו הנתבעות, בסיכומיהן, למשמעות סירובן לפרסם את ההתנצלות, בנוסח שהתבקש ע"י התובע או לאי פרסום התנצלות בנוסח שהוצע על ידן ונראה שלא בכדי. 93. התובע לא סירב לכך שתפורסם התנצלות, כטענת הנתבעות, אלא ביקש לערוך שינויים בנוסח המוצע, שינויים שהינם סבירים. בין כך ובין כך, גם אם סברו הנתבעות שהשינויים אינם סבירים, או כי לא מגיע לתובע כל פיצוי, הרי על מנת שלא תישלל מהן הגנת תום לב, הן לא היו חייבות להיענות לדרישת התובע לשינוי הנוסח ואף לא היו חייבות להיענות לדרישתו לתשלום פיצוי. מנגד - הן לא היו רשאיות לדרוש מהתובע לוותר על רצונו בפיצוי, כתנאי לפרסום ההתנצלות. פרסום התנצלות אינו מהווה "תעודת ביטוח" בפני הגשת תביעות, אלא הוא תנאי-סף, בל יעבור, שנקבע בחוק, כדי שתוכל להתקבל טענת תום לב הנטענת על ידי "אמצעי תקשורת". יכולות היו הנתבעות לפרסם את ההתנצלות בנוסח שהוצע על ידן, ללא תשלום פיצוי כלשהו ובמקרה כזה, לו היה מוגשת תביעה - היה הענין עומד לבחינתו של ביהמ"ש, אשר יכול היה להידרש גם לשאלה, האם די היה בפרסום ההתנצלות, בנוסח שפורסם. 94. לפיכך, גם לו היו הנתבעות מראות, שנסיבות הענין נכללות בגדר סעיף 15 וגם לו היו מתקבלות כל טענות ההגנה שנטענו על ידן, הרי משסרבו לפרסם התנצלות, נשללת מהן, מכל וכל, הגנת תום הלב, כפי שקובע, קטגורית, סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע: "(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות." משהעמידה רשות השידור תנאי לפרסום התנצלות על ידה ומשסירבה לדרישת התובע, לפרסם התנצלות, ללא כל תנאי ולא פרסמה תיקון או התנצלות כלשהם, נשללת ממנה, קטגורית, הגנת תום הלב. הגנה זו נשללת, כמובן, גם מהנתבעות 2-4, אשר כלל לא השיבו לדרישות התובע, שנשלחו אליהן. די בכך על מנת לקבל את התביעה כנגד הנתבעות 2-5. הסתכנות מרצון - 95. לא ניתן לקבל את טענת הנתבעות, לפיה התנהגותו של התובע, אשר השתמש בשמות בדויים, נקט הסוואה ושמר על חסיון זהותו, מהווה הסתכנות מרצון במובנה של הגנה זו בסעיף 5 לפקודת הנזיקין. התובע חפץ לשמור על חסיון זהותו, על מנת שיתאפשר לו לבצע את תרגיל העוקץ ולהפיל את מצנע בפח, ללא שייחשף ואמנם, לאחר ביצוע התרגיל, הוא עצמו חשף את זהותו, בפנייתו אל ערוצי התקשורת שיפרסמו את הקלטת שערך מפגישתו עם נוימן, אולם בכך אין לראות הסתכנות מרצון, שכן התובע לא יכול היה לצפות את תוכן הפרסומים (שלא הוכח שהינם אמת) או שיפורסמו לגביו, בתקשורת, פרטים פוגעים כלשהם, ללא שתיערך על ידי הגורמים הרלבנטיים בתקשורת, בדיקה אם יש בהם אמת, כפי שמחייב החוק וכפי שמחייבת האתיקה העיתונאית. לפיכך, לא ניתן לומר שהוא היה מודע לסכנה, במובן הנדרש לשם "הסתכנות מרצון" ובוודאי שלא ניתן לומר שהוא רצה בה. התוצאה : 96. לגבי הנתבע מס' 1 - התביעה כנגד הנתבע מס' 1 נדחית. התובע ישלם לנתבע מס' 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק דין חלקי זה, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לגבי הנתבעים 2-5 - 97. כנגד הנתבעות 2-5 מתקבלת התביעה, באופן חלקי, כלהלן. המילים: פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, שנאמרו במסגרת הפרסום השני דלעיל ונכללים במסגרת עילה מס' 2 בכתב התביעה המתוקן מהווים לשון הרע. לפרסום זה אחראים חסון, אופק ורשות השידור. המילים: בפעיל ליכוד עם עבר מתנועת 'כך', שנאמרו במסגרת הפרסום השלישי דלעיל ונכללים במסגרת עילה מס' 1 בכתב התביעה המתוקן מהווים לשון הרע. לפרסום זה אחראים שחר ורשות השידור. המילים: פעיל ליכוד לשעבר מאנשי כהנא, שנאמרו במסגרת הפרסומים הרביעי והחמישי דלעיל ונכללים במסגרת עילה מס' 2 בכתב התביעה המתוקן מהווים לשון הרע. לפרסום זה אחראים חסון, אופק ורשות השידור. 98. עילה מס' 3 בכתב התביעה, הנוגעת לדולרים המזויפים, נדחית. המשך הדיון, בשאלת הנזק : 99. מאחר ששאלת הנזק טרם נדונה, אני מורה על הגשת תצהירי עדות ראשית ושמיעת ראיות, בענין הנזק, כדלקמן: התובע יגיש תצהיריו לא יאוחר מיום 1.10.09 והנתבעים - לא יאוחר מיום 12.11.09. כל צד ימציא תצהיריו לצד שכנגד, במסירה אישית, בתוך המועדים הנ"ל. כל צד יצרף לתצהיריו כל מסמך שירצה להגיש במהלך הדיון. צד אשר ירצה להעיד עד ללא הגשת תצהיר מטעמו, יגיש בקשה מפורטת ומנומקת, לפחות 14 ימים לפני תום המועד שנקבע להגשת תצהיריו.  100. אני קובעת התיק להוכחות, בענין הנזק, ליום 1.11.09 בשעה 13:00. ביום זה, בסיום שמיעת הראיות לענין הנזק, יישמעו גם סיכומים בעל-פה.  101. כל צד יזמן עדיו, כדין, באמצעות מזכירות בית המשפט. הדיון לא יידחה בשל אי התייצבות עד אשר לא הוזמן כאמור. גזענותלשון הרע / הוצאת דיבה