קנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן- התקנות) קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כדלקמן: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". כבר נפסק, כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, שכן מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. זאת, להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו, לגביה רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להאריך מועדים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991. כאשר רצה המחוקק לאפשר לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות הקבועים בחיקוק, עשה זאת מפורשות (כך, למשל, בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ועוד). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות הבטחת הכנסה: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין; בל 11702/07) , בו נדחתה תביעת המערער לתשלום גמלת הבטחת הכנסה מחודש אוגוסט 2001 מחמת התיישנותה. להלן נפרט את השתלשלות העניינים הרלבנטית לתיק זה, כפי שפורטה בפסק דינו של בית הדין האזורי: "א. התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש 8/01. בתאריכים 26.8.01 וב- 12.6.02 שלח הנתבע לתובע, מכתבי דחייה (בגין שימוש ברכב מנועי), באמצעות דואר רשום לכתובתו של התובע. במסגרת מכתבים אלו, צוין כי הפסקת תשלום גמלת הבטחת ההכנסה הינה מחודש 8/01. ב.  בתאריך 15/10/01 הגיש התובע תביעה לבית דין זה כנגד החלטת הנתבע כאמור (ב"ל 2606/01). ג.   בהעדר התייצבות התובע לדיון שנקבע בעניינו - נמחקה תביעתו. ד.   בתאריך 24/6/02 הגיש התובע שתי תביעות נוספות, באותו עניין, במסגרת תיקים ב"ל 2080/02 ו- ב"ל 2081/02. בתאריך 29.9.02 ו-23.3.03, נמחקו, לבקשת התובע, שתי התביעות הנ"ל, ללא צו להוצאות. ה.  בתאריך 8.6.03 הגיש התובע תביעה נוספת, במסגרת תיק ב"ל 11268/03, , בה הועלו פלוגתאות הנוגעות לזקיפת הכנסה מנכס ושוויו. ו.   בתאריך 25/4/07 נמחקה התביעה (ב"ל 11268/03), בשל אי קיום אחר הוראות בית הדין. ז.   ביום 3/5/07 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין מיום 25/4/07. בקשה, אשר נדחתה. ח.   בתאריך 9.10.07 הוגשה תביעה נוספת, נשוא פסק דין זה, הזהה לתביעה שהוגשה במסגרת תיק ב"ל 11268/03 כאמור. ט.  בדיון המוקדם שהתקיים ביום 18/12/07, בפני כב' השופט אייל אברהמי, הוחלט כי ייערך פיצול דיון, באופן שבשלב הראשוני יבוררו טענות ב"כ הנתבע ורק במידה ויצליח התובע 'לחלוף על פניהם תמשיך להתברר התובענה לגופה'. י.   טיעוני שני הצדדים, בשאלת ההתיישנות, הוגשו בכתב מבלי שקוים דיון". יצוין, כי במהלך בירור התביעה בתיק בל 11268/03 (להלן- ההליך הקודם), החל המוסד לשלם למערער גמלת הבטחת הכנסה בשיעור מופחת. בית הדין האזורי קבע, כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המוסד במקרה זה היתה סבירה. עוד נקבע, כי גם אם תתקבל טענת המערער לפיה יש לפעול בהתאם לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן- החוק), הרי שגם אם יימנו רק התקופות שבהן לא היה הליך משפטי תלוי ועומד, עדיין התיישנה תביעתו של המערער. עוד העיר בית הדין אזורי, כי לסעיף 16 לחוק אין רלבנטיות לתיק זה. מה גם שהמערער לא הצביע על כל עיכוב שבדין אשר מצדיק הארכת תקופת ההתיישנות בעניינו. לפיכך, ולאור העובדה שמדובר בעילת תביעה משנת 2001, כאשר התביעה הנדונה הוגשה בשנת 2007, לאחר גלגולים שונים של הליכי משפט שנוהלו במסגרת של ארבע תביעות שונות אשר נמחקו כולן בשל התנהלות המערער, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה, והטיל על המערער הוצאות לטובת המוסד בשיעור של 500 ₪. מכאן הערעור שבפנינו. לוז טענות המערער בערעורו: התביעה בהליך הקודם נמחקה בשל עיכוב שחל במסירת הודעתו של ב"כ המערער, על פי הוראות בית הדין. העיכוב חל מפני שב"כ המערער התקשה ביצירת קשר עם לשכת הטאבו ומיפוי ישראל ובשל חגים שנפלו באותה תקופה, ולא בשל התרשלות המערער ובא כוחו, או זלזול בהחלטות בית הדין. שלושת התביעות הראשונות שהוגשו בעניין זה, נמחקו בשל העובדה שהמערער לא היה אז מיוצג. אין למנות את התקופה שבין מחיקת התביעה בהליך הקודם ועד להגשת התביעה הנוכחית, שכן ב"כ המערער הגיש בקשה לביטול החלטת המחיקה, אשר נדחתה רק ביום 16.8.2007, וכבר ביום 9.10.2007 הוגשה התביעה דנן. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המוסד גם במסגרת הדיון בהליך הקודם, ושם בחר המוסד, בסופו של דבר, שלא לעמוד על טענה זו. משכך, אין מקום להעלות טענה זו בשנית במסגרת התיק דנן. יש להחיל בעניינו את הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק, ולפיכך, לשיטתו, מיום שנמחקה תביעה אחת ועד להגשת תביעה חדשה באותו העניין עמדה לרשותו שנה. כל עוד שלא עברה שנה בין תביעה אחת למשניה, הרי שהתביעה לא התיישנה. המערער התנגד לחיובו בהוצאות לטובת המוסד. בישיבת קדם הערעור שהתקיימה ביום 11.2.2009 הסכימו הצדדים להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם, אשר ייחשבו לסיכומים מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על ידי המותב על סמך סיכומיהם וכל חומר התיק. בסיכומיו חזר ב"כ המערער, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. ב"כ המוסד תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי ופירטה, כי גם אם נלקחות בחשבון רק התקופות בהן לא היה הליך תלוי ועומד בבית הדין בעניינו של המערער, יוצא כי עברה תקופה ארוכה יותר מששת החודשים המוקצבים להגשת תביעה לבית הדין כנגד החלטת המוסד. עוד טענה, כי המוסד עומד על טענת ההתיישנות בתיק זה, חרף החלטתו לחזור מטענה זו בהליך הקודם, משום שבינתיים חלפה תקופה ארוכה נוספת. עוד הוסיפה, כי קבלת טענות המערער באשר לחוק ההתיישנות מרוקנות את החוק מתוכן. בתום ישיבת קדם הדיון ביקש ב"כ המערער להגיש השלמת סיכומים. בית הדין נעתר לבקשתו, והתיר לב"כ המערער להגיש השלמת סיכומים מטעמו על פני שני עמודים. כן הותר לב"כ המוסד להגיש השלמת סיכומים מטעמה לאור השלמת הסיכומים מטעם המערער תוך 30 יום. ביום 24.2.2009 הגישה ב"כ המוסד השלמת סיכומים מטעמה, בה התנגדה להחלת הוראות חוק ההתיישנות על תביעות כנגד החלטות המוסד, לגביהן נקבעה בתקנות ובהנחיות המוסד תקופת התיישנות מקוצרת בת שישה חודשים, משמדובר בגמלה מתחדשת. ב"כ המערער לא הגיש השלמת סיכומים מטעמו, ולפיכך הועבר התיק למתן פסק דין על ידי המותב. דיון והכרעה: טרם הכרעה, נפרוש את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לדיון בענייננו: תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן- התקנות) קובעת את המועד להגשת תובענה לבית הדין האזורי כנגד החלטת המוסד, כדלקמן: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך ששה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". כבר נפסק, כי אין לבית הדין סמכות להאריך מועדים להגשת תובענות שנקבעו בחוק או בתקנות, שכן מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין. זאת, להבדיל מפעולה הנעשית במהלך המשפט עצמו, לגביה רשאי בית הדין לפי שיקול דעתו להאריך מועדים, מטעמים מיוחדים שיירשמו, בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב -1991. כאשר רצה המחוקק לאפשר לבית הדין להאריך מועדים להגשת תובענות הקבועים בחיקוק, עשה זאת מפורשות (כך, למשל, בסעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, ועוד). בעב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע ל"ד, 488, נדונה סוגיה דומה, ובה עמד בית הדין על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות של מבוטחים המוגשות כנגד החלטות המוסד: "20.  מהי המטרה בקביעת מועד התיישנות קצר בהגשת תובענה נגד המוסד לביטוח לאומי בעניין כגון זה שבפנינו?... ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה - כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה". עוד נביא כאן את ההוראות בחוק ההתיישנות עליהן מבקש המערער להסתמך בערעורו: סעיף 15 לחוק קובע בעניין תובענה שנדחתה כך: "הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". סעיף 16 לחוק קובע בעניין תקופת התיישנות לאחר עיכוב כך: "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". החלטת המוסד להפסיק לשלם למערער את תשלום גמלת הבטחת ההכנסה ששולמה לו עד לתאריך זה, בשל שימוש ברכב מנועי, ניתנה ביום 26.8.2001. בגין החלטה זו, הוגשו לבית הדין האזורי ארבע תביעות, זהות במהותן, אשר נמחקו כולן בשל אופן התנהלות המערער, אם בשל אי התייצבות לדיון, אם בשל חוסר מעש ואם בשל אי קיום הוראות בית הדין בהגשת מסמכים. מקובלת עלינו לעניין זה עמדת המוסד, לפיה בהתאם לסעיף 15 לחוק, יש לחשב את התקופה לצורך התיישנות בספירת הזמן שחלף בין החלטת המוסד לבין הגשת התביעה הראשונה בגינה, ובין מחיקת תביעה לבין הגשת התביעה שלאחריה. בספירה כזו יוצא, כי חלפו למעלה משישה חודשים מאז מתן החלטת המוסד ועד להגשת התביעה דנן. לחלוף פרק הזמן הארוך שבין מתן החלטת המוסד לבין הגשת התביעה דנן, ב-2007, יש השפעה גם על האפשרות לנהל באופן אפקטיבי את ההליך. שכן, יש בחלוף הזמן כשלעצמו משום פגיעה ביכולתו של המוסד להתגונן מפני התביעה. לעניין זה נפסק בעב"ל 31/98 הנ"ל כך: "לסוגיית ההתיישנות בתובענות נגד המוסד לביטוח לאומי יש היבטים סוציאליים-ציבוריים... לסוגיה זו יש גם היבט מינהלי המתייחס ליכולתו של המוסד להתגונן בתובענה המוגשת נגדו לבית-הדין באיחור. משום כך, ככל שחולף זמן רב יותר מיום מתן החלטת המוסד ועד הגשת התביעה, ניתן להניח שהקושי של המוסד להתגונן בתביעה הולך וגובר". אמנם, כפי שכבר נפסק, הוראות חוק ההתיישנות הקובעות עילות להארכת תקופת ההתיישנות או להפסקת מרוצה, חלות גם על המועדים להגשת תביעות וערעורים שנקבעו בתקנות (בג"ץ 156/70 שלמה אלקיים- בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כ"ד(2), 87). אולם, אין לקבל את טענת המערער בקשר לתחולתו של סעיף 16 לחוק על ענייננו. התקנות קבעו תקופת התיישנות מקוצרת לגבי הגשת תביעות לבית הדין האזורי כנגד החלטות של המוסד. מטרתה של תקופת התיישנות מקוצרת זו, היא, כאמור, לעודד את המבוטחים לשקוד על זכויותיהם מחד, ולאפשר למוסד להתגונן בצורה יעילה כנגד תביעות המוגשות נגדו, מאידך. החלת סעיף 16 לחוק, לפיו במקרה של עיכוב מניין תקופת ההתיישנות לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה מן היום שבו חדל העיכוב, על תביעות המוגשות על פי התקנות, משמעה סיכול מטרה זו, שכן היא תקנה למבוטח תקופת התיישנות כפולה מזו שניתנה לו בתקנות להגשת תביעתו. זאת ועוד. החלת סעיף 16 במקרה של תביעה כנגד החלטת המוסד עלולה ליצור פתח לשימוש לרעה בתקופת ההתיישנות, שכן המבוטח יוכל להגיש תביעות ולמוחקן וכך להאריך את תקופת ההתיישנות לתקופה בלתי סבירה. במקרה שבפנינו, המערער הגיש ארבע תביעות זהות לבית הדין האזורי כנגד אותה ההחלטה, אשר נמחקו בשל אופן ניהולו את ההליך. במצב דברים כזה, העלאת טענת ההתיישנות על ידי המוסד סבירה ומוצדקת, שכן אין לצפות מן המוסד כי יתגונן בפני תביעה שמתבססת על מצב הדברים כפי שהיה בעת שנתן את החלטתו, למעלה משש שנים עובר להגשת התביעה הנוכחית, וגם אין הצדקה להאריך במקרה זה את תקופת ההתיישנות בשל תביעות שהוגשו ונמחקו בעטיו של המערער. על האמור נוסיף שתי הערות: המערער טען, כי אין לספור במניין תקופת ההתיישנות את התקופה שמיום מחיקת התביעה הקודמת ועד להגשת התביעה הנוכחית, שכן בינתיים הוגשה בקשה לביטול פסק הדין של המחיקה, אשר נדחתה. לפיכך, לדידו, יש לספור את תקופת ההתיישנות רק מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול. אולם גם אם יש לטענה זו על מה שתסמוך, אין בכך כדי לעזור למערער לעמוד בתקופת ההתיישנות. עוד נוסיף, כי העובדה שהמערער לא היה מיוצג בשלושת התביעות הראשונות שנמחקו, אין בה כדי לפטור אותו משקידה על ניהול ההליך בעניינו ומידיעת המועדים הקבועים בתקנות להגשת התביעה. מן האמור לעיל עולה, כי בדין דחה בית הדין האזורי את התביעה מחמת התיישנותה, וכי דין הערעור להידחות. באשר לחיובו של המערער בהוצאות על פי פסק דינו של בית הדין האזורי נראה, כי אכן לא היה מקום לחיוב זה, משבביטחון סוציאלי עסקינן. לפיכך- חיובו של המערער בהוצאות ניהול ההליך בבית הדין האזורי בטל בזאת. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות.הבטחת הכנסההתיישנות