קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעת החזר מהוצאה לפועל: עסקינן בשתי תובענות שהדיון בהם אוחד. ת.א. 12092/08, עניינו תביעה כספית על סך 23,200 ₪, שהוגשה על ידי מר X אייל ("התובע") נגד עו"ד גרשטנבליט אירנה ("הנתבעת") להשבת כספים שגבתה הנתבעת כבאת כוחו, בתיק הוצל"פ, עת ייצגה את התובע בגביית חובות בארבעה תיקי הוצל"פ. ת.א. 22348/08 נפתח בגין תביעה שהגישה לאחר מכן הנתבעת נגד התובע, על סך 7,385 ₪, להשבת הוצאות וקבלת שכר טרחת עו"ד בגין הטיפול בתיקי ההוצל"פ עבור התובע. התביעה הנתבעת ייצגה את התובע בתיק הוצל"פ ע"ש החייבת זמרי איריס ("תיק זמרי"), שנפתח בשנת 1998. בשנת 2007 פנה התובע לבא כוחו, עו"ד ירון גיגי, לשם בדיקה האם נתקבלו כספים בתיק זמרי. תגובת לשכת ההוצל"פ הייתה כי בתיק נגבו על ידי הנתבעת כספים, בסך כולל של 6,708.12 ₪ . הכספים התקבלו בין השנים 1999 - 2000. התובע צירף אישור ההוצל"פ על גביית הכספים האמורים לכתב התביעה. התובע טוען כי לא רק שהנתבעת לא יידעה אותו על גביית הכספים, אלא הגדילה לעשות, כאשר לא העבירה ולו שקל אחד לתובע, וזאת במשך למעלה משמונה שנים מיום קבלת הכספים על ידה. יתרה מכך, התובע מציין כי הנתבעת לא ביצעה כל פעולה בתיק והכספים נתקבלו עקב תשלום יזום של החייבת שכל תיקיה בהוצל"פ אוחדו. עוד טוען התובע כי בעצם קבלת הכספים על ידי הנתבעת ואי העברתם לתובע, עשתה הנתבעת עושר ולא במשפט והכול על חשבון התובע. התובע אף מבקש מבית המשפט לחייב את הנתבעת להשיב את הכספים שנגבו ואשר ערכם ביום הגשת התביעה הנו בסך של כ- 13,200 ₪ וכן לפצותו בסך של 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה לו עקב אי תשלום חובו במשך זמן כה רב ופגיעה באמונו בציבור עורכי הדין בישראל וכן בגין הוצאות שכ"ט עו"ד. ההגנה ותביעת הנתבעת בכתב ההגנה מציינת הנתבעת כי החל משנת 1998, טיפלה בכמה תיקים של התובע ובין היתר בתיק עמרם רפי, תיק זמרי ותיק צאלח ענת. לטענתה, לפי הסכם שנערך בינה לבין התובע, שכ"ט עו"ד אמור היה להיות משולם רק לאחר הגביה בפועל ובשיעור שקבוע בהוצל"פ ויקוזז מהתשלומים הראשונים על ידי החייב. ביום 5.4.00 הגיע התובע למשרד הנתבעת ודרש דו"חות על תנועות כספים בתיקיו ("יום הדיווח"). הנתבעת טוענת כי נכון ליום הדיווח הנ"ל, בחלוף כשנתיים מיום תחילת הטיפול, טרם נגבו כספים בתיק עמרם רפי ובתיק צאלח ענת, אך בתיק זמרי הצליחה הנתבעת לגבות כספים, כאשר עוד בטרם ביצוע מסירת האזהרה בתיק ההוצל"פ, פתחה החייבת בתיק איחוד ועמדה בתשלומיה. הנתבעת מציינת כי באותו יום דרש ממנה התובע, ללא כל הסבר, להחזיר לו שני תיקים, תיק זמרי איריס ותיק עמרם רפי, כאשר סוכם שבתיק צאלח ענת תמשיך הנתבעת לטפל. במעמד זה אישר התובע בכתב ידו את הסכמתו לקיזוז שכ"ט עו"ד המגיע לתובעת בתיק עמרם רפי, מהגבייה בתיק צאלח ענת, אשר נשאר בטיפולה של התובעת. הנתבעת החזירה לתובע את שני התיקים וכן מסרה לו קבלות על תשלום שכ"ט בתיק זמרי איריס שסכומם קוזז לטובת הנתבעת מהגבייה, וזאת ללא כל התניה מצידה של הנתבעת. בנוסף, באותו היום, הנתבעת השיבה לו חלק מסכומי הגביה על ידי מתן שיק ע"ס 1,100 ₪ מהגבייה בתיק זמרי איריס. ביום 11.6.00 קיבלה הנתבעת מכתב שחרור מייצוג בשני התיקים הנ"ל. בחודש נובמבר 2007 וכעבור שבע וחצי שנים מהיום שנותקו היחסים בין הצדדים, קיבלה הנתבעת, לתדהמתה, מכתב התראה ובו התובע טוען שלא קיבל מהנתבעת כל סכום בתיק זמרי איריס ודרש את מלוא סכום הגביה בתיק עד למועד ניתוק היחסים. התובע אף הגדיל לעשות ובאמצעות באי כוחו החדשים, הגיש בינואר 2008 תביעה נגד הנתבעת בגין השבת מלוא סכום הגביה תוך הסתרת ההסכמות שאליהם הגיעו הצדדים לפני 7 שנים. לדידה של הנתבעת יש לדחות את התביעה על הסף בשל חלוף ההתיישנות. הנתבעת מציינת כי מיד לאחר התפטרותה מהטיפול בתיקים זמרי איריס ועמרם רפי, נכנס לנעליה עו"ד חילופי שייצג את התובע, עו"ד הללי. מכאן, שטענת התובע כי דבר גביית הכספים בשנות 1999-2000 ושיעורם נודע לו רק בחלוף שבע שנים, הינה טענה שקרית המהווה ניסיון להאריך את ההתיישנות שחלפה. לגופו של עניין, הנתבעת מכחישה את קיום החוב אותו דורש התובע ומציינת כי לפי הרישומים המצויים בידיה, נגבה על ידה בתיק זמרי איריס סך כולל של 6,708 ₪, כאשר מתוכם קיבל התובע 2,100 ₪ לפחות,כאשר את התשלום הנוסף בסך 1,000 ₪ קיבל התובע במזומן ביום 5.7.99 ואף אישר זאת. חלק מהסכומים שנותרו נועדו אף להחזרת הוצאותיה שלא שולמו, מלבד 127 ₪ אגרה לפתיחת אחד מהתיקים, ואת היתרה - שילם התובע לנתבעת כשכ"ט בתיק זמרי איריס, על דרך קיזוזים מהגבייה בפועל. זאת ועוד, הנתבעת מציינת כי התובע, הוא שחייב לה כספים, וזאת הן בגין שכ"ט בתיקים שהוחזרו לידיו, תיק זמרי איריס ותיק עמרם רפי, והן את השבת הוצאותיה בתיק שנשאר בטיפולה לאחר פרידת הצדדים, תיק צאלח ענת. משלא נענה התובע לדרישותיה, הגישה הנתבעת תביעה כנגדו ביום 30.3.08. בתביעה שכנגד, טענה הנתבעת כי מאז יום הדיווח ועד יום הגשת התובענה, המשיכה התובעת לפעול בתיק צאלח ענת שנשאר בידה אך זאת ללא הצלחה. הנתבעת טוענת כי מאחר ולא זכתה להשבת הוצאותיה בתיק צאלח ענת לפחות ב-7 שנים האחרונות, ולא ניתן לצפות שבתנאים של אי השבת ההוצאות תמשיך התובעת לטפל בתיק זה וכך ממילא גם לא תוכל לגבות שכרה בתיק צאלח ענת ובתיק עמרם רפי, הרי שכל ההסכמים בין הצדדים על תשלומי שכ"ט עו"ד הדחויים והתלויים בגביה בפועל, הופכים לאי ברי-ביצוע והפרתם מצד התובע מזכה את הנתבעת בפירעון חוב מיידי כלפיה. בהתאם לכך, טוענת הנתבעת כי התובע חייב לשלם לה הוצאות שהוציאה ב-7 שנים אחרונות בתיק צאלח ענת, ע"ס 939.08 ₪, שכ"ט עו"ד עבור טיפולה בתיק עמרם רפי בצירוף הפרשי הצמדה וריבית השווה ל- 3103 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בתיק צאלח ענת המסתכם ב- 3,342 ₪. תשובת התובע לתביעת הנתבעת התובע טוען כי דין התביעה להידחות או להימחק מחמת התיישנות, שכן מדובר בעילת תביעה משנת 1998-2000 ואשר הוגשה לאחר שהנתבע בעצמו הגיש כתב תביעה כנגד הנתבעת. לגופו של עניין, טוען התובע כי שכ"ט התובעת, כפי שסבר, הינו כמקובל, קרי בין 15% - 20% מהגבייה בפועל. בכל מקרה, לא הוסכם כי שכר הטרחה יקוזז מהתשלומים הראשונים שהתקבלו מהגבייה בפועל. לטענת התובע, חובה היה על הנתבעת להחתים אותו על הסכם שכ"ט ובהיעדר שכזה, יש לפנות לנוהג שהיה קיים בזמנו, ובכל מקרה, לא הוסכם כי שכר הטרחה יהיה בשיעור הקבוע בהוצל"פ. התובע מאשר את קבלת השיק ע"ס 1,100 ₪ ביום הדיווח. התובע טוען כי מעולם לא הסכים כי הנתבעת תייצג אותו בתיק צאלח ענת, אלא מסר לה את התיק כשכ"ט עבור הטיפול המשפטי הנטען על ידה, כל זאת למרות טענתה כי שכר טרחתה ישולם לאחר הגביה בפועל, כאשר בפועל גביה כזו לא נעשתה. לדידו, הסכמתו לוותר על תיק צאלח ענת, נבעה למעשה מטוב ליבו ונעשתה לפנים משורת הדין, ועל כך אף מעידה התחייבותו מיום הדיווח. לפיכך, כל פעולה שביצעה הנתבעת בתיק צאלח ענת אחרי יום 5.4.00 נעשתה מטעמה ועל חשבונה, כאשר הוא מעולם לא ביקש או אישר תשלום הוצאה כלשהי. דיון ביום 28.12.08 התקיימה בפני ישיבת הוכחות. העידו לפני התובע והנתבעת בעצמם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. בין הצדדים מוסכם כי ביום 5.4.00 נפגשו השניים והתובע קיבל מהנתבעת שיק ע"ס 1,100 ₪. עוד מוסכם כי ביום זה לקח התובע מהנתבעת את תיק זמרי איריס. תביעת התובע לאחר שעיינתי בחומר הראיות, סבורני כי דין התביעה להידחות מפאת התיישנות. עסקינן בעילת תביעה שקמה לתובע בגין אותם כספים שנתקבלו לידי הנתבעת מההוצאה לפועל בתיק זמרי איריס החל מיום 15.3.99 ועד ליום 15.3.00, בסך כולל של 6,708 ₪. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי התקופה בה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נולדה עילת התובענה. הואיל ומהיום בו נולדה עילת התובענה - היינו מועד קבלת הכספים לידי הנתבעת - ועד למועד הגשתה, יום 14.1.08, חלפו למעלה משבע שנים, יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. לטענת ההתיישנות שבאה בסיכומי הנתבעת, לא הוגשה כל תשובה מצד התובע, אשר לא הגיש סיכומי תשובה מטעמו ודי בכך כדי להביא לקבלת הטענה. למעלה מן הדרוש, אציין כי גם אם נתחשב באמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, יש לדחות את תביעת התובע. סעיף 8 לחוק קובע כך: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." סבורני שאין סעיף זה חל בענייננו. קשה לומר שאי ידיעת דבר הזרמת הכספים לחשבונה של הנתבעת מצד התובע, נבעו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוען. אף אם נכונה הטענה כי הנתבעת לא דיווחה על ההכנסות לתובע, יש לזכור כי תוך מספר חודשים הוחלף ייצוג התובע בעו"ד חילופי, עו"ד הללי, שייצג את התובע במשך 7 שנים עד להחלפתו בעו"ד מזור ועו"ד גיגי. לא מן הנמנע, שבבדיקה פשוטה שלא גוזלת הרבה משאבים מהתובע ומסתכמת אך בהרמת טלפון, יכול היה התובע לברר באמצעות עורך דינו החדש אודות גביית הכספים בתיק. כמו כן, לא ברור כיצד עו"ד הללי שטיפל בתיק בסמוך לאחר מכן, לא שם לב לכספים אלה ולא דיווח על כך לתובע. אי הבאתו של עו"ד הללי לעדות בעניין זה, פועלת לרעת התובע. יתירה מכך, כשמדובר בבעל דין כמו התובע, שעוסק בתחום ההוצל"פ ומבין דבר או שניים בתחום, היה מצופה כי יעקוב אחר הנעשה בתיקיו. כאן יש לזכור כי התיק היחיד שמוסכם שנשאר בידי הנתבעת לאחר יום 5.4.00 הינו תיק צאלח ענת, כך שנראה כי רוב החומר היה בידיו של התובע בתקופה המדוברת ואם רק היה מגלה אחריות מעטה לענייניו, היה יכול לברר את הדברים בנקל. בעניין זה, התחמק התובע משאלת הנתבעת בחקירה הנגדית (עמ' 4 לפרוטוקול,ש' 11-15): "ש.האם נראה לך הגיוני ואתה חושב שכולנו טיפשים שנאמין שבאת לעו"ד כדי לקבל דף חשבון ולא קיבלת אותו? יכולת לבדוק אותי בהוצל"פ למה לא הלכת למחרת. נראה לך הגיוני שמוציאים אותי מהתיק כי אני לא פעילה, אין לי תוצאות והסתרתי מהלקוח. ת.יש לי מסמך שחתמתי שאני מוותר על ענת. זה היה תמורה לעבודה שעשית. שנית, אני לא מאמין שאת צריכה לקחת 9000 ₪ ואני צריך לקחת 1100 ועוד להיות מרוצה." כן ראה גם פס"ד שניתן בת.א. (חי') 21770/04 חב' ביצורית בע"מ ואח' נ' אלדר : "התובעים לא טענו כי לא היתה באפשרותם להוציא את תדפיסי ההוצל"פ טרם הגשת כתב התביעה ולכל היאוחר טרם הגשת חוות דעת המומחה. ודוק: אין כל מניעה לבעל דין (וכאמור אף לא נטען לכך) להוציא את תדפיסי ההוצל"פ בגין תיקי ההוצל"פ בהם הוא הזוכה. הדברים אמורים במיוחד מקום בו נטען, מלכתחילה להסתרת מידע ומקום בו המדובר בחברה שעיסוקה ביצוע פעולות הוצאה לפועל ואכיפת גבייה ברשויות שונות (ראה סעיף 1 לתצהיר התובע מס' 2 - הוצג וסומן ת/2, וכן עמ' 14 לפרוטוקול שורות 14-22), אשר אמונה על הליכי הוצל"פ." לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה מפאת התיישנות. דחיית התביעה לגופה מצאתי לנכון להתייחס גם לגופה של התביעה. תביעתו של התובע להשבת הכספים שנגבו ביתר לידי הנתבעת, מתבססת למעשה על טענת שכר טרחה ראוי בגין שכר טרחת עו"ד. התובע טען כי לא היה הסכם שכר טרחה בינו ולבין הנתבעת וכי הוא סבר ממה ששמע ממר בודביקה, שהפנה אותו אל הנתבעת, כי הנתבעת גובה בין 15% ל-20% מהסכום שנגבה בפועל. ראה עמ' 5 לפרוט', ש' 21-25: "ש.אתה אומר שהסכם שכ"ט לא היה ביניכם. מה ז"א סברת שצריך להיות בין 15-20 אחוזים מהגבייה. מאיפה הבטחון לכך? ת.לא נשמע לי נורמלי שאני צריך לקבל 2000 או 3000 ₪ ואת תקבלי 8000 ₪. אני הבנתי זאת גם מבודיבקה. אם אני הייתי מקבל 1000 ₪ לא הייתי מביא לה שיק על סך 2000 ₪. כבר הייתי מוותר על הכל במצב כזה. צריך היגיון." וכן בהמשך, בעמ' 7 לפרוט',ש' 1-9: "ש.אתה טוען בכמה כתבי טענות שסברת שההסכם שכ"ט יהיה בשיעור של 15-20 אחוזים. ועכשיו אתה טוען בכתבי טענות אחרים שנתת את התיק והתכוונת ששילמת את הכל. מה הגרסה הנכונה. אם מגיעים להסדר עם עו"ד קובעים 15-20 אחוזים. ת. לא דיברנו בנינו לגבי הסכם שכ"ט. בודביקה אמר לי אל תדאג היא תחזיר לך את הכסף. כשנפגשתי איתה בהתחלה היא אמרה לי בוא נראה מה מתקדם ומה יצא, נתתי לה ראיתי שהיא גבתה 2000 ₪ וזה מה שקיבלתי. ואז אמרה לי להביא לה את התיק של ענת, לא סגרתי איתה על השכ"ט. מי שהעביר לה את השיקים זה אני אבל הסתמכתי על דברי בודביקה וזהו. אם נתתי את השיק של ענת מבחינתי ידעתי שבזה אני משלם עמלה, אחרת לא הייתי נותן את זה. לא ייתכן שאני גם אשלם וגם אתן". הנתבעת מפנה בס' 30-31 לסיכומיה לת.א. (ת"א) 26104/08 רוטשטיין הדס נ' עו"ד ישראלי יעקב , ומצטטת את דברי כב' השופט קליין: "לדידי, בכדי לבסס תביעה מסוג זה של החזר שכר טרחה (ראה ספר "הפרקליט והלקוח", מאת עו"ד יאיר בן דוד עמ' 165-163), במיוחד כשהמדובר בהליך של "סדר דין מהיר" היה על התובעת לצרף לתביעתה חוות דעת של מומחה לתחום (ראה ספר בבתי משפט השלום", בהוצאת נבו, עמ' 29) אשר ישקול את העבודה שנעשתה על ידי הנתבע, יחווה את דעתו לגבי השעות הנדרשות לו, השכר המקובל ויציין מה ההפרש המגיע, לטענתו, לתובעת. תחת זאת הוגשה תביעה סתמית על סכום סתמי, ללא הסבר וללא נימוק." בעניין זה, הנני נוטה לקבל את טענת הנתבעת. לשיטתי, לאור גרסת התובע, השוללת קיומו של הסכם שכ"ט, התובע אינו יכול להסתפק בטענה סתמית לגבי שיעור שכר טרחתה הראוי שהיה על הנתבעת לגבות. לצורך הוכחת שכר טרחה ראוי, היה עליו לבסס גרסתו בהמצאת חוות דעת של מומחה, דבר שלא נעשה על ידו. לעניין זה ראה ת.א. (ת"א)51214/05 יצחק כהן נ' דוברונסקי עלס, עו"ד , שם הזכיר בית המשפט את הדברים שנאמרו בע"א 136/92 ביניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוב חברה לבניין בע"מ,פ"ד מז (5),114 וציין: "בסעיף 14 לפסק הדין קבע בית המשפט, כי קביעת שכר ראוי בגין שכר טרחת עו"ד צריכה להיעשות על ידי בית המשפט על סמך ראיות המובאות בפני בית המשפט. עוד קבע ביהמ"ש, כי ההוכחה לכל אלה תהא באמצעות מומחים, אשר על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך, באותו מגזר מקצועי". ובהמשך פסק הדין נקבע: "לאור האמור לעיל, ובהיעדר ראיות לנתונים הקריטיים הדרושים לצורך בחינת שכר טרחה ראוי ובהעדר חוות דעת מומחה מטעם הנתבע לעניין שכר הטרחה הראוי בגין הטיפול בענייני התובע-אין מקום לפסוק שכר טרחה ראוי." אם כך, שומה היה על התובע לצרף חוו"ד התומכת בטענת שכר הטרחה הראוי אשר לדעתו הגיע לנתבעת, ומשלא עשה כן דין התביעה להידחות ולו בשל כך. התובע מוסיף וטוען כי גם אם נכונה גרסתה של הנתבעת, לפיה שכר הטרחה הראוי הוא בהתאם לשיעור הקבוע בהוצל"פ, הייתה היא אמורה לשלם לתובע את יתרת הסכומים שקיבלה לאחר יום 8.7.99, שכן עד לאותו מועד, קיבלה הנתבעת את מלוא שכר טרחתה הפסוק, בסך 3,314 ₪ (ס' 11 לסיכומיו). לעניין זה, מכיוון שהגעתי למסקנה כי על התביעה להידחות מפאת התיישנות, ואין הנתבעת מודה בקיומו של החוב המיוחס להפרש הנטען, אין מקום להטיל על הנתבעת את השבת ההפרש, ככל שקיים. גם לגופו של עניין, ייאמר למעלה מן הדרוש, כי לא מצאתי את גרסת התובע בנושא זה כמשכנעת יותר. בישיבה המקדמית מיום 9.4.08 הודה התובע שקיבל מהנתבעת 2,100 ₪ (עמ' 1 לפרוט',ש' 6-8): "..זה נכון שקיבלתי את השיק של 1,100 ₪ וגם 1,000 ₪ במזומן בקשר לתיק של זמרי. קיבלתי סך הכול 2,100 ₪. קיבלתי את הסכומים האלה בשנת 2000, במשרדה של הנתבעת." ואולם, בס' 28 ו-30 לתצהיר העדות הראשית של התובע, חוזר בו מגרסתו ומציין כי חרף דבריו ששולמו לו 2,100 ₪ בגין תיק זמרי איריס, הרי שרק 1,100 ₪ נמסרו לו ביחס לתיק האמור, בעוד שאת התשלום ע"ס 1,000 ₪ מייחס הוא לתיק הוצל"פ אחר, תיק רביעי של חייב בשם בר מוחה מוטי. ראה חקירתו הנגדית, עמ' 5 לפרוט',ש' 4-8: "ש.אתה מאשר שקיבלת בשיק 1100 ₪? ת.כן. העתק השיק התקבל וסומן ת/2. ש.במסמך ת/1 אישרת שקיבלת 1000 ₪ בגין התיק של זימרי ו1000 ₪ נוספים בגין התיק של מוטי נכון? ת.אני לא יודע אבל אם היא אומרת אני נוטה להאמין." מנגד, טענת הנתבעת היא כי התובע קיבל מידה סך כולל של 2,100 ₪ לפחות, ואישר את קבלת המזומן ביום 5.7.99 בסך 1,000 ₪ בחתימתו במסמך ת' 1 (ס' 13 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת). נראה כי הנתבעת בחקירתה הנגדית לא מייחסת את התשלום ע"ס 1,000 ₪ לתיק של בר מוחה מוטי דווקא. ראה עמ' 7 לפרוט',ש' 13-19: "ש.יש תיק הוצל"פ רביעי שלא ידענו שהוא קיים שייצגת את הנאשם. את זוכרת כמה גבית? ת.לא זוכרת כמה גביתי. זה לא רלוונטי. ש.בכתב תביעה את מציינת שייצגת את התובע בשלושה תיקים. ובישיבה המקדמית נחקרת והעדת שהיה תיק רביעי, הסתבר לי שקיבלת 1000 ₪ נוספים ממוטי, אז מהו הסכום נכון. ת.תיק זה נסגר ב-1998. לא זוכרת כמה גביתי." ואכן, עיון בצ'ק שמסרה הנתבעת לפקודת התובע ביום 5.4.00 ואשר סומן ת' 2, מעלה כי אין כל התייחסות לשם החייב אשר בגין גביית הכספים בתיקו, החזירה הנתבעת לתובע חלק מהכספים, וקשה להבחין האם זה שולם עבור הטיפול בתיק זמרי איריס או שמא בעבור תיק בר מוחה מוטי. מכך, נראה כי המשקל הראיתי שיש לייחס לטענות הצדדים בעניין זה הנו זהה, כך שגם אלמלא טענת ההתיישנות, הטענה הייתה נדחית מפאת אי עמידה בנטל השכנוע. תביעת הנתבעת בראש ובראשונה, יצוין כי אין מקום לדחיית תביעת הנתבעת מפאת התיישנות שכן עילת התביעה נסמכת על הגשת התביעה מצד התובע בשנת 2008, שכמוה כביטול ההסכם משנת 2000 שנערך בין הצדדים, כך לפי טענת הנתבעת. בס' 34 לסיכומיה, טוענת הנתבעת כי עצם הגשת התביעה על ידי התובע, בגין תיק זמרי איריס, כמוה כהפרת הסכם שכר הטרחה שנערך בין הצדדים ביום 5.4.00, בו הוסדר המשך תשלום שכר הטרחה לנתבעת בנוגע לשאר התיקים, לאחר שכביכול תשלום שכר הטרחה בתיק זמרי איריס הוסדר כבר בעבר ומוצה עד תום. להלן ההסדר שנרשם ביום 5.4.00 (ת/1): "" מוטי-1000 5/7/99 זמרי איריס קיבלתי 5/7/99-1000. אני הח.מ X אייל ת.ז X מוותר בזאת על מלואו הסכום המגיע לי בתיק ההוצל"פ 01-86590-98-6 לצלוח (אביטל) עינב עינת לטובת עו"ד גרשטנבליט אירנה על חשבון שכ"ט שלה המגיע לה בתיק ההוצל"פ נ' עמרם רפי בן היא טיפלה. איי ל X." לאור טענתה להפרת ההסכם מיום הדיווח, הנתבעת ראתה עצמה פטורה מכל התחייבות קודמת כלפי התובע והגישה תביעה נגדו, בה דרשה החזר הוצאות בתיק צאלח ענת ותשלום שכ"ט בתיקים צאלח ענת ועמרם רפי, כאשר סביר כי לולא הגשת התביעה העיקרית, תביעה זו כלל לא הייתה באה לעולם. לעניין זה ראה דבריה בעמ' 9 לפרוט',ש' 15-19: "ש.כל כסף שאמור להיכנס אליך אמור להיות מגבייה בפועל, ובפועל לא גבית כסף מאף אחד במשך 8 שנים, אז על מה את רוצה כסף? ת.כי הוא הפר את כל ההסכמים איתי. לא הצלחתי לגבות. עד מתי בן אדם יכול לעבוד בתיקים כאלה. אני תובעת כסף על עבודה שביצעתי והוצאות שהוצאתי. שאלה זאת לא רלוונטית לאור שינוי נסיבות שלקחתם לי את התיקים." מחומר הראיות עולה כי הסתיימה ההתחשבנות שבין הצדדים כבר בשנת 2000. עובדה כי הנתבעת לא פנתה אל התובע בדרישה לתשלום שכר טרחה במשך כל השנים וטענות אלה הועלו, כאמור, רק בתביעה שהוגשה לאחר התביעה של הנתבע וכתגובה לכך ולאחר כ-8 שנים. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את התביעה, אשר סותרת את גרסתה העובדתית הבסיסית של הנתבעת בדבר סיום היחסים מזמן. גם הטענה בדבר הפרת ההסכם כביכול עם הגשת התביעה של התובע, אינה יכולה לשנות ממסקנתי, שכן הנתבעת לא הצליחה להרים את הנטל ולשכנע אותי כי יש לחייב את התובע בהוצאות ובשכר טרחה כלשהו. גרסת הנתבעת שלפיה סוכם עם התובע שכר טרחה בעל-פה בשיעור הקבוע בתיק ההוצל"פ, לא הייתה משכנעת דיה בעיני. לא השתכנעתי כי בין הצדדים סוכם על שכ"ט שכזה באופן חד משמעי. לדידו של התובע הוא מעולם לא הסכים כי התובעת תקבל שכר טרחה בהתאם לפסוק בלשכת ההוצאה לפועל ואף הנתבעת לא הסבירה לו מה גובה שכר טרחה זה (ס' 13-15 לסיכומיו). לעניין זה ראה דברי הנתבעת בחקירתה הנגדית (עמ' 7 לפרוט',ש' 20-25): "ש.תציגי הסכם שכ"ט עם התובע. ת.אין. היה לנו הסכם בעל פה. ש.איך ידעת לחייב את התובע ולקחת לו כסף, על פי מה? ת.היה לנו הסכם לא בכתב, אלא בעל פה. ההסכם היה: כשהייתי מתחילה הייתי לוקחת רק שכ"ט שקבוע בהוצל"פ ועל בסיס זה עבדתי עם בודביקה. אני לפעמים מוציאה מכיסי את ההוצאות, ואני מסכנת את עצמי יכול להיות שאקבל הוצאות ויכול להיות שלא." כמו כן ראה דבריה בעמ' 8 לפרוט',ש' 8-17: "ש.סיכמתם בינך לבין הלקוח דברים אלה? ת.התיק של זימרי איריס זה התיק הראשון שטיפלתי בו. לאחר מכן בתיק של מרדכי קיבלתי מלוא שכ"ט שנקבע לי. לא זוכרת כמה. לשאלת בימ"ש: בהסכם בעל פה מה אמרת לאדון? ת. אמרתי שאני לוקחת לעצמי כסף מהתשלומים הראשונים. זה לא התיק הראשון אלא השני שעבדתי באותם התנאים. ש. דיברת מפורשות עם התובע וסיכמתם הסכם של שכ"ט במשרדך. ת. לא רק שהסברתי יש לנו נסיון שמוכיח את זה. סגרתי תיק אחד לפני שהוא לקח ממני את התיקים האלה." מעדות הנתבעת האמורה ומדברים אחרים שהעידה, התרשמתי כי הטיפול בתיקים נעשה מבלי שסוכם על שכר טרחה מפורש מראש. ייתכן והתובע הסתמך על המידע שקיבל מבודביקה ואילו הנתבעת לא הקפידה לערוך הסכם שכר טרחה. נוכח האמור לעיל, גם על הנתבעת הייתה מוטלת חובה להציג חוות דעת לצורך הוכחת שכר הטרחה הראוי שהיא תובעת בתביעתה ומשלא נעשה הדבר, דין התביעה להידחות. גם לא שוכנעתי כלל ועיקר שיש לחייב את התובע בהוצאות כלשהן וזאת בהעדר דרישה בעניין זה מצד הנתבעת במשך שנים ובהעדר ראיה ממשית לכך שידע התובע באיזה הוצאות מדובר או שנתן את הסכמתו לתשלומם. אם לא די בכך, הרי שבהסכם ת/1 סוכם במפורש כי התובע מוותר לנתבעת על הכספים המגיעים לו בתיק צלאח ענת כשכר טרחה עבור הטיפול שבוצע בתיק עמרם רפי. הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. בנסיבות אלה, טענת התובע שלפיה פעלה הנתבעת עבור עצמה בתיק צלאח ענת מקובלת עלי ומכאן שגם מסיבה זו אין כל עילה לחייב את התובע בשכר טרחה או בהוצאות לגבי תיק זה. הוא הדין לגבי תיק עמרם רפי, אשר הנתבעת הסכימה כי שכר הטרחה בגינו ישולם על דרך של הותרת תיק צלאח ענת בידיה. טענת הנתבעת שלא נגבה דבר, עולה לכל היותר לכדי טעות בכדאיות העסקה, אולם אינה מהווה עילה לביטול ההסכם. אשר על כן, ומכל הטעמים שלעיל, גם התביעה של הנתבעת נדחית. סוף דבר אשר על כן, שתי התביעות נדחות בזה. בכל הנוגע להוצאות המשפט ושכר טרחה, הרי שבנסיבות העניין, כל צד ישא בהוצאותיו.הוצאה לפועלהתיישנות