קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיהום קרקע דלקים: במהלך בצוע עבודות חפירה על ידי התובעת במסגרת הפרויקט להקמת הרכבת הקלה בתל - אביב התגלתה קרקע מזוהמת בחומרים מסוכנים. התובעת טוענת כי מקור הזיהום הוא תחנת דלק של הנתבעת המצויה סמוך לאזור בצוע העבודות. התובעת טוענת כי על הנתבעת לפצותה בגין כל הנזקים שנגרמו לה עקב גילוי הזיהום. הנתבעת מכחישה טענות התובעת הן בעניין החבות והן בעניין הנזק וטוענת מצדה גם טענת קיזוז. אלו הן המחלוקות העומדות לדיון בתיק זה. העובדות העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת תתוארנה להלן. 1. התובעת היא חברה ממשלתית אשר הוקמה בשנת 1997 לצורך הקמת מערכת להסעת המונים במטרופולין תל - אביב (להלן: "הרכבת הקלה"). פרוייקט הקמת הרכבת הקלה (להלן: "הפרוייקט") חולק למספר שלבים. השלב הראשון הוא הקמת ה"קו האדום", אשר אמור לקשר בין הערים בת - ים ופתח - תקווה, דרך העיר תל - אביב יפו. במסגרת הפרוייקט יש לבצע עבודות תשתית אשר יכינו את הקרקע ויפנו את התוואי לקראת הנחת מסילות הרכבת. בעבודות התשתית כלולות גם עבודות של הסטת תשתיות עירוניות תת קרקעיות. 2. "הקו האדום" אמור לעבור גם בשדרות ירושלים ביפו. לצורך כך, היה צורך לבצע במקום עבודות של הנחת צנרת תת קרקעית של ביוב ומים. השיטה שנבחרה להנחת הצנרת היא שיטת ה"דחיקה": כריה של מנהרות תת קרקעיות ודחיקה של הצנרת בתוכן. בשיטה זו פועלות מכונות אשר מתקדמות מתחת לפני הקרקע, תוך שהן מבצעות במקביל פעולות של קידוח אופקי, פינוי הקרקע לאחור ודחיקה של צנרת בתוך המנהרה שנוצרה. 3. לצורך בצוע עבודות הדחיקה האמורות התקשרה התובעת עם הקבלן "יהודה שטאנג ובניו בע"מ" (להלן: "שטאנג") אשר זכה במכרז שפרסמה התובעת לצורך כך. כקבלן המשנה של שטאנג לעבודות אלו נבחרה חברה בינלאומית שמקום עסקיה בגרמניה, Zublin International Gmbh (להלן: "זובלין"). 4. העבודות בוצעו באמצעות שימוש בשתי מכונות שעבדו בשתי מנהרות ובשני מקטעים במקביל: האחת, מכונה "פתוחה" (או "מגן פתוח"), המאוישת במפעיל, בקטעים בהם מי התהום נמוכים ונמצאים מתחת למפלס הצינור. השנייה, מכונה "סגורה" (או "מגן סגור"), שאינה מאוישת במפעיל ומופעלת בשליטה מרחוק מחוץ למנהרה, בקטעים בהם מי התהום נמצאים מעל למפלס תחתית הצינור. המכונה הפתוחה החלה עבודתה ביום 27.9.04, המכונה הסגורה החלה עבודתה ביום 28.11.04. 5. ביום 2.12.04 הבחינו העובדים באתר בו פעלה המכונה הסגורה כי האדמה המוצאת מהמנהרה בה פעלה המכונה הסגורה מדיפה ריח חזק של דלק. שטאנג דיווחה על כך לתובעת ויצרה באותו היום קשר עם חברת אל. די. די. טכנולוגיות בע"מ (להלן: "אל.די.די."), חברה המתמחה בזיהומי דלקים, אשר הגיעה למקום והכינה תכנית לדיגום, אנליזה ופינוי של הקרקע. הוחלט לפנות את הקרקע המזוהמת לאתר לסילוק פסולת רעילה ברמת חובב, ללא אחסון ביניים באתר העבודות, וכך נעשה. ביום 8.12.04 התגלה ריח דלק חריף גם מהמנהרה בה פעלה המכונה הפתוחה. העבודה במנהרה זו הופסקה. ביום 9.12.04 הגיע למקום נציג המשרד לאיכות הסביבה (אשר יכונה בהמשך "המשרד להגנת הסביבה", כשמו כיום). ביום 14.12.04 הוצא על ידי מפקח גהות מאגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה המסחר והתעסוקה צו בטיחות בו נאסרה "הימצאות בני אדם למטרה כלשהי בתוך המנהרה שחופרים לאורך שדרות ירושלים ת"א - יפו עקב ריכוזים גבוהים מאד של חומרים אורגניים שנתגלו בבדיקה שנערכה על ידי משרד להגנת הסביבה, וזאת עד שיתקבלו תוצאות תקינות של ניטור סביבתי חוזר". בדגימת אויר שבוצעה על ידי חברת אקוטסט בע"מ ביום 10.12.04 זוהו החומרים המסוכנים: בנזן, טולואן, אתיל בנזן, קסילן ובנזין בערכים גבוהים מערכי חשיפה מותרים לחשיפה בת 8 שעות. 6. צו הבטיחות בוטל ביום 3.1.05 ומעבר שתי המכונות דרך הקרקע המזוהמת הסתיים ביום 11.1.05. 7. שטאנג פנתה לתובעת בדרישה לפצותה בגין הוצאות ועלויות מסוגים שונים שנגרמו לה עקב גילוי הזיהום ואשר לא היו כלולות בחוזה המקורי בין הצדדים. מדובר בעיקר בהוצאות הקשורות לניקוי ופינוי הקרקע המזוהמת; הוצאות לרכישת אמצעי בטיחות נוספים לצורך המשך העבודה ופיצוי בגין בטלת עובדים ומכונות בשל הארכת משך הבצוע המתוכנן על פי החוזה בחודש נוסף, כנטען, עקב גילוי הזיהום. התובעת ושטאנג ניהלו משא ומתן באשר לדרישותיה של שטאנג. ביום 12.1.06 הגיעו הצדדים להסכם פשרה על פיו תשלם התובעת לשטאנג סכום של 2,082,502 ₪ לסילוק מלוא תביעותיה. 8. אין חולק כי בסמוך לאתר העבודות, במרחק של כ- 30 מטר מהמקום בו התגלה הזיהום, בפינת הרחובות שדרות ירושלים ורחוב עולי ציון, ממוקמת תחנת הדלק "המזרקה" (להלן: "תחנת הדלק" או "התחנה"). הנתבעת היא בעלת המקרקעין בה מצויה התחנה והיא גם בעלת התחנה. מדובר בתחנה ישנה, כפי הנראה תחנה הקיימת עוד משנות ה- 30 של המאה הקודמת. בין התאריכים 1.6.04 - 7.11.04 נוהלה התחנה על ידי חברת אבדלק בע"מ (להלן: "אבדלק"). בתחנה חמישה מיכלי דלק תת קרקעיים. התובענה הוגשה תחילה גם כנגד אבדלק אך הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לה ניתן תוקף של החלטה ביום 31.12.07, על פיה נטלה על עצמה הנתבעת את האחריות המלאה לנושא תחזוקת מיכלי הדלק בתחנה במועדים הרלוונטיים לתובענה ואת האחריות לכל הקשור בעילות התביעה כנגד אבדלק. לאור כך נמחקה אבדלק מכתב התביעה. 9. ביום 6.12.04, עם גילוי הזיהום, הופנה לנתבעת ולאבדלק מכתב מהגב' דפנה ישראלי, מרכזת תחנות דלק במשרד להגנת הסביבה. במכתב זה נרשם כי ביום 5.12.04 נערך סיור בתחנת הדלק לאחר שהתקבל במשרד להגנת הסביבה דיווח על גילוי קרקע מזוהמת בדלק במהלך בצוע עבודות על ידי התובעת. נרשם כי נבדקו דגימות שנלקחו מאתר העבודות ודגימות אלו היו בעלות ריח חזק של דלק. עוד נרשם כי נבדקו הפיאזומטרים בתחנת הדלק וכי "ריכוז הפחממנים שנמדד בגז הקרקע גבוה מערכי סף מקובלים בעולם והנהוגים במשרד להגנת הסביבה". בנוסף, "המשקולת שהוכנסה לתחתית הפיאזומטרים העידה על הימצאות נוזל מדיף ריח דלק חזק בפיאזומטר". (פיאזומטר הוא צינור המשמש לניטור דליפות דלק ממכל או צנרת דלק). נרשם כי "לאור הנתונים, עולה כי קיים זיהום קרקע חמור המגיע עד למי התהום אולם טרם אותר מקורו". במכתב נרשמה רשימת דרישות: להעביר למשרד להגנת הסביבה באופן מיידי את תוצאות בדיקות אטימות מיכלים וצנרת מתקני הדלק; לבצע בדיקות קרקע וגז /קרקע בכל אזור התחנה; לטפל בקרקע המזוהמת בהתאם לתקנה 13 לתקנות המים (מניעת זיהום מים) (תחנות דלק), תשנ"ז - 1997 (להלן: "תקנות מניעת זיהום מים" או "התקנות"); לבצע דיגום בתום הטיפול; לבצע קידוח למי התהום בתאום נציבות המים; לבצע ניטור חודשי לאמצעי הניטור ולהעביר תוצאותיו מידי חודש למשרד להגנת הסביבה. עוד נרשם במכתב: "הנני להדגיש כי בהתאם להוראות תקנה 11 בתקנות, על המפעיל חלה החובה לניקוי הזיהום שנגרם מדליפה. שלב ראשון והכרחי לניקוי הזיהום הוא בצוע בדיקות לוידוא אטימות התשתיות וסקר קרקע מפורט לצורך איתור מרחבי של הדליפה". 10. ביום 12.12.04 נרשם מכתב נוסף על ידי המשרד להגנת הסביבה, חתום על ידי מרכז היתרי רעלים וסגן מנהל מחוז תל אביב. המכתב הופנה לאבדלק, לנתבעת ולתובעת. במכתב נרשם כי: "בבדיקות שנערכו על ידי נ.ת.ע במנהרת החפירה בימים האחרונים וכן מבדיקות שערך מר יצחק שקולניק, מרכז היתרי רעלים במשרדנו, בתאריך 9.12.04 עולה, כי בעומק המנהרה שנחפרת בסמוך לתחנת הדלק סונול יפו המזרקה נמצאת קרקע מזוהמת בדלק ובאווירת המנהרה נמדד ריכוז גבוה מאד של אדי פחמימנים נדיפים". בהמשך, פורטו ריכוזי הגזים שנמצאו ונרשם: "ממצאים אלה מחייבים לדעתנו התייעצות דחופה עם הגורמים המתאימים במשרד העבודה וקבלת הנחיות לגבי משך פעולות החפירה באתר וצורת המיגון הנדרשת לעובדים בו". המשרד להגנת הסביבה דרש כי תוגש לו הערכת סיכונים ראשונית לגבי המשך קיום עבודות החפירה, בשל החשש לחדירה של גזים רעילים או נפיצים דרך סדקים או מקורות חדירה אחרים לצנרת הביוב שתונח במקום. עוד דרש המשרד להגנת הסביבה "להקפיד על הוראות האכסון והפינוי שפורטו במכתבה של גב' דפנה ישראלי מיום 6 בדצמבר 2004" ונדרש דיווח כתוב מידי שבוע בנושא זה. בסיום המכתב נרשם: "אנו מצפים מחברת סונול לביצוע פעולות הסקירה והטיפול בקרקע המזוהמת כפי שפורטו במכתבנו מיום 6 בדצמבר 2004". 11. בעקבות דרישות המשרד להגנת הסביבה בצעה הנתבעת בדיקות אטימות בתחנה באמצעות חברת די דיירקט יזום וקידום פרויקטים בע"מ (להלן: "די. דיירקט"). בדיקות האטימות הועברו למשרד להגנת הסביבה ובמכתב מיום 11.1.05, חתום על ידי ד"ר אריה פיסטינר, ממונה על מניעת זיהום מים מדלקים במשרד להגנת הסביבה, נרשם כי בבדיקות האטימות נכשלו שני מיכלי דלק והצנרת המחוברת אליהם. אותרה גם בעייה של נזילה בתחתית משאבת דלק 95 אוקטן. נקבע כי יש לערוך סקר קרקע בתחום התחנה שייעודו הוא להגדיר את נפחי הקרקע המזוהמים בהם יש לטפל. בעקבות דרישות אלו שכרה הנתבעת את שירותי חברת אדמה בע"מ (להלן: "אדמה"), העוסקת באפיון וטיפול בזיהומי קרקע ומי תהום. אדמה הגישה למשרד להגנת הסביבה שני דוחות שעניינם סקר לאפיון זיהום הקרקע ומי התהום בתחנה, האחד מיום 27.12.05, השני מיום 27.1.05. בסקרים נמצא כי ברוב שטח התחנה נמצא זיהום TPH (פחמימנים) הגבוה מ-1000 מ"ג /ק"ג. הזיהום הגיע לעומק של 3 עד 4 מ' לערך, עומק בו אותרו שכבת חרסית ומי תהום. זיהום גזים אחרים בריכוזים הגבוהים מערכי הסף אותר עד לעומק של 8.4 מ' ובסקר הוערך כי הזיהום הנמצא מעל שכבת החרסית נדד אנכית למי התהום. במכתבה מיום 23.2.05 לנתבעת ולחברת "אדמה" רשמה הגב' ישראלי כי מהדו"ח של חברת אדמה מינואר 2005 עולה כי "קיים זיהום קרקע חמור ברוב שטחי התחנה ובעומקים שונים, עד למי התהום". דרישות המשרד להגנת הסביבה היו השלמת בדיקות אטימות, השלמת הסקר לצורך תיחום אופקי ואנכי של הזיהום וטיפול בקרקע המזוהמת בהתאם לתקנות זיהום מים. עוד נרשם: "הנני לחזור ולהדגיש כי בהתאם להוראות תקנה 11 בתקנות, על המפעיל חלה החובה לניקוי הזיהום שנגרם מדליפה". במכתב נוסף של הגב' ישראלי מיום 27.4.06 נדרשה הנתבעת לבצע תכנית קידוחים נוספת. במכתב נוסף מיום 13.3.08 שהפנה המשרד להגנת הסביבה לנתבעת נרשם כי "לאור תוצאות סקרי הקרקע שהתבצעו בתחנה אין ספק כי קיים זיהום חמור בקרקע התחנה. בשל כך בצעה חברת אדמה פיילוט שמטרתו לבדוק את האפשרות לבצע שיקום בשיטת SVE. הפיילוט הצביע על כך ששיטת שיקום זו אינה מתאימה בתחנה שבנדון. לאור ניסיון קודם ובשל העובדה כי התחנה צמודה למבנה מגורים, אין אנו מסתפקים בהמלצה לבצע סקר סיכונים. הנך נדרש לבחון שיטות שיקום נוספות ולהגיש למשרדנו תוך 60 יום תכנית חילופית לשיקום הקרקע המזוהמת. אנו מקבלים את ההמלצה להמשיך לאפיין את הזיהום במי התהום". 12. ביום 24.1.05 פנתה התובעת לנתבעת ולאבדלק בדרישה לפצותה על נזקיה. במכתבה רשמה כי במהלך העבודות שבצעה בשדרות ירושלים "התגלה זיהום קרקע חמור שמקורו בתחנת הדלק שבנדון ואשר נגרם על ידכם. מרגע שהתגלה הזיהום האמור, פועלת נ.ת.ע...בהתאם להוראות המשרד לאיכות הסביבה ומשרד העבודה והרווחה. כתוצאה מהזיהום כאמור, נגרמו לנ.ת.ע נזקים והוצאות ולהערכת החברה ייגרמו בעתיד נזקים והוצאות נוספים שלא ניתן כעת לאמוד את שוויים. הנני להודיעכם כי נ.ת.ע רואה אתכם כנושאים באחריות הבלעדית לכל התוצאות, הנזקים וההוצאות שנגרמו ושייגרמו לה כתוצאה ובקשר עם זיהום הקרקע שבנדון". ביום 17.2.05 השיבה הנתבעת, באמצעות באי כוחה, לתובעת. במסגרת מכתבה זה הכחישה הנתבעת כי הזיהום נגרם מהתחנה וציינה כי מבדיקותיה עולה כי הזיהום נגרם על ידי גורם אחר ויכול שמקורו בטחנת קמח הפועלת באזור או בקווי הביוב העוברים בסמוך למקום. בתאריכים 28.3.05 ו - 21.9.05 פנתה הנתבעת בדרישה מצדה לתובעת ולעיריית תל אביב בטענה שבצוע עבודות התשתית על ידי התובעת גרם וגורם לה נזקים עקב הסטת תנועת כלי הרכב מאזור תחנת הדלק לנתיב חילופי. דרישה זו נדחתה על ידי התובעת במכתב באי כוחה מיום 28.9.05. 13. משא ומתן שנוהל בין הצדדים לא צלח ולאור כך הוגשה התובענה דנן. 14. הצדדים חלוקים, כאמור, הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. נדון בשאלות המתעוררות. מקור הזיהום 15. אין מחלוקת בין הצדדים כי התגלתה קרקע מזוהמת בדלקים במקום בו בוצעו עבודות החפירה על ידי התובעת. השאלה הראשונה בה נדון, אם כן, היא, האם תחנת הדלק של הנתבעת היא הגורם לזיהום שהתגלה. רק אם התשובה לשאלה זו תהא חיובית יעלה הצורך להמשיך ולדון בשאלת חבות הנתבעת לנזקי התובעת. 16. מטעם התובעת הוגש תצהירו של ד"ר רפי מנדלבאום, מנכ"ל אל.די.די., מיקרוביולוג במקצועו. ד"ר מנדלבאום ציין בתצהירו מיום 9.3.08 כי ביום 2.12.04 הוזעק על ידי שטאנג למקום, ניתנה הנחיה לאסוף דגימות קרקע ונמסרה הודעה למשרד להגנת הסביבה ולמשרד העבודה. ממצאי הדיגום הראשונים שנלקחו במנהרה בה פעלה המכונה הסגורה העידו על המצאות אדי דלק במנהרה ועל זיהום קרקע שאופייניים לדליפה של דלקים המשמשים להנעה של כלי רכב ודלקים המצויים בתחנות תדלוק ציבוריות. מדובר בפחמימנים (TPH) וחומרים אחרים המצויים בדלקים, דוגמת MTBE, בנזן, טולואן, אתיל בנזן וקסילן. החומר MTBE, למשל, הוא חומר המשמש כתוסף חילופי לעופרת בבנזין נטול עופרת, דלק מסוג "אוקטן 95", כאשר ד"ר מנדלבאום מציין כי המשרד להגנת הסביבה מצא כי מיכל מסוג זה בתחנה נמצא לא אטום. לתצהיר צורפו שני דוחות שנערכו על ידי אל.די.די., מיום 22.12.04 ומיום 27.1.05. ד"ר מנדלבאום ציין כי הזיהום אותר במרחק של כשלושים מטרים מתחנת הדלק ואין בסמיכות למקום אתרים נוספים אשר יש בהם ריכוז של דלקים המשמשים להנעת כלי רכב ואשר מרכיביהם אותרו בקרקע המזוהמת. לפיכך, ציין ד"ר מנדלבאום, המסקנה המתבקשת היא כי הזיהום מקורו בתחנת הדלק הזו. ד"ר מנדלבאום ציין כי, להערכתו, הזיהום אינו זיהום ישיר לקרקע כתוצאה משפיכה אלא נוצר על ידי כך שדליפה מקומית בתחנת הדלק התפשטה במי התהום עם עליית המפלס העונתי (תופעה הקרויה "מריחה"). בדרך זו יכול הזיהום להגיע גם למרחקים של עשרות מטרים ממוקד הזיהום הישיר, ואכן הזיהום התגלה במרחק של כשלושים מטרים ממיקומה של תחנת הדלק. ד"ר מנדלבאום ציין כי טחנת קמח אינה יכולה להיות גורם אפשרי לזיהום כי היא אינה מפעילה מנועים המונעים בבנזין אלא בסולר או מזוט. בענייננו, נמצאו, כאמור, בקרקע מרכיבים של דלק נטול עופרת ודלק מסוג זה אינו משמש להנעת מערכות במפעלי תעשיה, כמו גם בטחנת קמח. ד"ר מנדלבאום כמעט ולא נשאל על מסקנותיו אלו בחקירתו ובמסגרת חקירתו אישר שהבדיקות שבוצעו מתייחסות להימצאות דלקים בקרקע (עמ' 106-107). 17. הנתבעת הגישה מצדה חוות דעת של מר ביל זבירן, מהנדס ראשי בחברת אדמה. בחוות דעתו מיום 24.6.08 ציין כי אל.די.די. לא בדקה מקורות זיהום פוטנציאלים אחרים, מעל המנהרה או סביבה, ולא אספה דוגמאות קרקע מעל המנהרה ובין אזור החפירה לבין תחנת הדלק. הוא ציין כי אין בדוחות אל.די.די. ראיה המאששת שתחנת הדלק היא מקור הזיהום, למעט קרבתה למנהרה ונוכחות מרכיבי דלק בקרקע המזוהמת. על מנת להוכיח את הקשר שבין שני האתרים היה צריך, לדעת מר זבירן, לדגום את הקרקע ומי התהום בשטח שביניהם ולקבוע מהו כוון זרימת מי התהום. 18. בחקירתו אישר מר זבירן כי הקרקע המזוהמת מתחת לתחנה היא כתוצאה מזיהום שנובע מהתחנה (עמ' 171 שורה 14 ואילך, עמ' 179 שורה 11 ואילך): "אנחנו יודעים בלי ספק שהזיהום מגיע מסונול" אבל ציין כי לגבי הזיהום בעומק מי התהום "אתה לא יודע בלי ספק מה המקור של הזיהום בלי לעשות בדיקות מפורטות" (שם, שורות 12-14). הוא אישר שהזיהום שהתגלה בחפירות של התובעת הוא זיהום של דלק (שם, שורה 16) וכי מדובר בדלק שמשמש בתחנות דלק (שם, שורה 21). הוא לא בדק אם יש תחנות דלק נוספות באזור כי זו "לא עבודה שלנו" (שם, שורה 26). 19. התובעת טוענת בסיכומיה כי ממכלול הראיות נובעת מסקנה אחת ויחידה, לפיה מקור הזיהום הוא תחנת הדלק. התובעת מפנה לכך שאין מחלוקת על כך שמתחת לתחנה התגלה זיהום קרקע משמעותי של דלקים, כפי שניתן ללמוד מהדוחות של חברת אדמה שנערכו במועדים סמוכים לגילוי הזיהום באתר העבודות וממכתבי המשרד להגנת הסביבה; לכך שהזיהום שאותר באתר החפירות שלה כלל חומרים המשמשים להנעת כלי רכב ומדובר באותם החומרים שנמצאו בקרקע מתחת לתחנת הדלק; לכך שהזיהום באתר העבודות אותר במרחק של כ- 30 מ' בלבד מתחנת הדלק ולכך שאין בסמיכות למקום אתרים נוספים אשר יש בהם מצבור של דלקים המשמשים להנעת כלי רכב. מכל אלו נובעת בהסתברות גבוהה המסקנה שמקור הזיהום הוא תחנת הדלק. התובעת מציינת כי עדותו של ד"ר מנדלבאום כלל לא הופרכה. נטען כי לא נמצאו מקורות זיהום פוטנציאלים אחרים בסביבה וכי הנתבעת כלל לא ניסתה להביא ראיה קונקרטית בדבר מקור זיהום חילופי שיתאם את סוג הזיהום באתר. נטען כי למסקנה על פיה הזיהום באתר העבודות נובע מתחנת הדלק יש להגיע הן בדרך החיובית והן בדרך האלימינציה. נטען כי יש לקבל מסקנתו של ד"ר מנדלבאום על פיה הזיהום באתר העבודות נגרם על ידי הסעת מי התהום משטח התחנה אל אזור החפירות. נטען כי גם בדוחות אדמה (נ/9) נרשם שהזיהום מתחת לתחנה הגיע למי התהום בעומק של כ- 8 מ' ובכך יש משום חיזוק למסקנתו של ד"ר מנדלבאום. 20. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא הוצגה הוכחה חד משמעית כי זיהום הקרקע באתר העבודות הגיע באופן ישיר משטח תחנת הדלק. נטען כי לא הוצגו בדיקות קרקע ומי תהום לצורך הוכחת מסקנה זו. נטען כי היה על התובעת לבצע בדיקה הידרולוגית שתפקידה היה לדגום את הקרקע ואת מי התהום בשטחים שבין תחנת התדלוק ובין האזור בו התגלה הזיהום באתר העבודות ואז לקבוע מה היה כוון זרימת מי התהום. נטען כי באתר התגלה גם מימן גפריתי ומקורו יכול להיות לא רק פחממני דלק אלא גם צנרת ביוב, כפי שאישר ד"ר מנדלבאום. עוד נטען כי ד"ר מנדלבאום לא יכול היה להצביע על המקום המדויק ממנו נלקחו דגימות הקרקע. 21. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי התובעת הוכיחה במאזן הסתברויות, כנדרש במשפט אזרחי, כי המסקנה המסתברת ביותר היא כי מקורו של זיהום הקרקע באתר העבודות הוא תחנת הדלק. בעניין זה מקובלות עלי כל טענות התובעת ועדות העד מטעמה, ד"ר מנדלבאום, עדות אשר לא נסתרה כלל. העובדות התומכות במסקנה זו, עליהן, למעשה, גם הנתבעת אינה חולקת, הן אלו: היות הקרקע מתחת לשטח התחנה מזוהמת בדלקים; הזיהום שנמצא באתר העבודות היה זיהום של דלקים מאותו הסוג שנמצא בשטח התחנה, דלקים המשמשים להנעת כלי רכב, וחומרים נוספים כמו תוסף לדלק נטול עופרת; הסמיכות בין התחנה ובין מקום הימצאות הזיהום באתר העבודות; העובדה כי לא קיים באזור גורם אחר אשר יכול היה לגרום לזיהום מאותו הסוג; העובדה שהזיהום מתחת לשטח התחנה הגיע לשכבת מי התהום, מה שמחזק את המסקנה כי הזיהום הוסע באמצעות מי התהום אל אתר העבודות; אי הצגת כל ראיה אחרת השוללת מסקנה זו, למרות שהנתבעת יכולה הייתה, מצדה, לערוך בדיקות קרקע ובדיקות מי תהום שיעלו מסקנות אחרות. איני סבורה כי העובדה שלא בוצעה בדיקה הידרולוגית במי התהום פוגעת במסקנה זו. לטעמי, די בבדיקות שבוצעו לעניין טיב הזיהום בשטח התחנה ובאתר העבודות על מנת לקבוע כי המסקנה המסתברת היא כי מקור הזיהום הוא התחנה. גם איני סבורה כי הוכח שמקור הזיהום יכול להיות צנרת הביוב. גם אם צנרת הביוב יכולה להיות מקור למימן גפריתי, אחד החומרים שנמצאו בקרקע המזוהמת, הרי שהיא אינה יכולה להוות מקור ליתר הדלקים והחומרים האופייניים לדלקים המשמשים בתחנות דלק, שנמצאו באתר העבודות. 22. אני קובעת, אם כן, כי מקור הזיהום שהתגלה בקרקע בה בצעה התובעת את עבודות החפירה הוא תחנת הדלק שבבעלות הנתבעת. 23. השאלה בה יש לדון כעת היא, האם, למרות שקיים קשר סיבתי בין תחנת הדלק לזיהום, הנתבעת אחראית לפצות את התובעת בגין כל נזק אשר נגרם לה, כנטען, עקב גילוי הזיהום. שאלת החבות: טענות הצדדים 24. התובעת, בסיכומיה, אינה דנה כלל בשאלת חבות הנתבעת מעבר לשאלת הקשר הסיבתי בין התחנה ובין הזיהום. בכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעת אחראית לנזקיה בעוולת הרשלנות; עוולת הפרת חובה חקוקה; מטרד ליחיד; מטרד לציבור וסעיף 17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969. עוד טענה התובעת בכתב התביעה כי יש להעביר נטל השכנוע על כתפי הנתבעת בהתאם להוראות סעיף 38 לפקודת הנזיקין. בסיכומיה, התובעת אינה מזכירה העוולות האמורות ואינה עורכת כל דיון לגבי התקיימות יסודות מי מהעוולות. התובעת טוענת, בפשטות, כי משהונחה התשתית העובדתית לקביעה כי תחנת הדלק היא מקור הזיהום, הרי השאלה הבאה בה יש לדון היא שאלת היקף הנזקים שנגרמו לתובעת, ללא דיון נוסף כלשהו בשאלת החבות. 25. הנתבעת, בסיכומיה, טוענת כי אין מדובר באחריות מוחלטת, וכי גם אם יוכח קשר סיבתי, הרי שלא הוכחו יתר יסודות עוולת הרשלנות ובהם חובת זהירות והתרשלות. הנתבעת טוענת כי היא פועלת בהתאם להוראות והנחיות המשרד להגנת הסביבה. תחנות הדלק נבדקות על ידי נציגי רשויות החוק, לרבות נציגי המשרד להגנת הסביבה. הנתבעת טוענת כי לאורך השנים דאגה לעמוד בקשר רציף עם המשרד להגנת הסביבה ולפעול על פי הנחיותיו והוראותיו, גם בקשר לתחנה נשוא התובענה. נטען כי התובעת אינה בעלת המקרקעין בהם בוצעו עבודות החפירה ואף אינה המחזיקה במקרקעין. בין הנתבעת ובין התובעת לא מתקיימים יחסי שכנות על בסיס קנייני או אחר. נטען כי התובעת לא הציגה כל אסמכתא על מעמדה המשפטי במקרקעין בהם בוצעו העבודות והתובעת היא לכל היותר גוף המנהל את העבודות עבור מדינת ישראל ומפקח עליהן, כאשר המקרקעין הם כפי הנראה בבעלות עיריית תל - אביב. חובת הזהירות המושגית שיש לבחון התקיימותה היא חובת זהירות של בעל מקרקעין כלפי גורם האחראי לעבודות המבוצעות במקרקעין סמוכים, שאינו בעל המקרקעין. הנתבעת טוענת כי לא קיימת חובת זהירות כזו בהעדר יחסי שכנות. עוד טוענת הנתבעת כי גם חובת זהירות קונקרטית לא קיימת בענייננו. נטען כי מדובר בתחנת דלק ותיקה מאד, היסטורית, הפועלת במקום עשרות שנים, עוד לפני קום המדינה. נטען כי עם השנים חל שינוי משמעותי בדינים החלים על הקמה והפעלה של תחנות דלק. מבחינה סביבתית, הדין כיום אינו דומה לדין ששרר לפני כמה עשרות שנים. נטען כי התובעת כלל לא טוענת כי הנתבעת הפרה בעבר את הוראות הדין בנוגע להקמה והפעלה של תחנת הדלק ונקודת המוצא היא כי התחנה הופעלה בהתאם לדינים בכל התקופות הרלוונטיות. נטען כי לא הוצגה כל ראיה מתי נוצר הזיהום ויתכן מאד שהזיהום התת קרקעי קיים מזה זמן רב. העובדה שהתגלה זיהום שמקורו בתחנת דלק אינה מלמדת על רשלנות ויש חשיבות לשאלה אם מדובר בתחנה חדשה או ישנה. יש חשיבות לשאלה אם ניתן היה לגלות בעבר קיומו של זיהום כאמור ומה היו ההנחיות של הרשויות בעניין זה. נטען כי לא ניתן לקבוע חובת זהירות קונקרטית של תחנת דלק כלפי אורח לרגע המנהל עבודות בסמיכות לתחנה, בגין זיהום של שנים עברו, כאשר לאורך כל השנים פעלה התחנה בהתאם לדין. הכרה בחובת זהירות במקרה כזה משמעותה אחריות מוחלטת של הנתבעת. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי לא הוכחה התרשלות. הנתבעת פעלה בהתאם להנחיות הגורמים המוסמכים במדינה לאורך השנים ולא הוכח כי הפרה חובת זהירות כלשהי. 26. עוד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי הנזקים נשוא התביעה הם בגדר נזק כלכלי טהור, לגביו חלה תפיסה מסורתית של העדר אחריות. 27. בסיכומי התשובה מטעמה ציינה התובעת כי אין צורך בקיומם של יחסי שכנות "פיסיים" כדי לגבש חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הנתבעת. נטען כי הוכח שהנתבעת לא נקטה כל האמצעים הדרושים למנוע הזיהום ודי בכך כדי לגבש חובת זהירות שלה כלפי כל הבאים בשערי המקרקעין המזוהמים, בין אם מדובר בבעלי זכויות במקרקעין ובין אם אלה עוברי אורח, לא כל שכן כאשר מדובר בחברה ממשלתית אשר מבצעת במקום עבודות כדין, על פי היתר. מסיכומי התשובה יש ללמוד כי התובעת, אם כן, ממצה את טענותיה בנושא החבות בעוולת הרשלנות בלבד ולמעשה זנחה כל טענה לעניין התקיימות עוולה אחרת או עילה אחרת וגם זנחה טענתה לעניין העברת נטל השכנוע. עלינו לדון, אם כן, בהתקיימות יסודות עוולת הרשלנות. חובת זהירות 28. חובת הזהירות היא חובתו של המזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. היא נקבעת על פי מבחן הצפיות והיא בעלת משמעות כפולה, מושגית ומוחשית - קונקרטית. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה הכללית אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק חב חובת זהירות כלפי סוג המזיקים אליו משתייך הניזוק. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי חב חובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה, בעובדותיו המיוחדות של המקרה. שאלת הצפיות נבחנת על פי מבחן דו שלבי: צפיות טכנית וצפיות נורמטיבית, דהיינו, היכולת לצפות והצורך לצפות, שהרי קביעת חובת זהירות ברשלנות היא עניין של מדיניות משפטית: לא די בכך שניתן היה לצפות הנזק, יש להראות כי צריך היה לצפות אותו נזק. יש לבחון אם המזיק יכול וצריך היה לצפות שכתוצאה מפעילותו הרשלנית יגרם לניזוק הנזק שנגרם בפועל (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766; ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 113; ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). על בית המשפט לבדוק את היחס בין מזיק ספציפי ובין ניזוק ספציפי, בגין פעולה ספציפית וכתוצאה מנזק ספציפי שנגרם לניזוק (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45). על חובת הזהירות להבחן על פי נסיבותיו המסוימות של כל מקרה, תוך עריכת איזון הולם בין האינטרסים המעורבים, ורק אז לקבוע את הצורך לצפות, שהרי מדובר ביישום הדיבור: "שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג" בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (הדגשה הוספה, וראה ע"א 10078/03, 1327/04 שתיל נ' מדינת ישראל, 19.3.07). 29. ולענייננו. לטעמי, יש לחלק הדיון לשניים ויש לערוך הבחנה בין שני סוגי נזקים שנגרמו לתובעת, נשוא התובענה. החלק האחד, עניינו ההוצאות הכרוכות בניקוי הזיהום, טיפול בקרקע המזוהמת ופינויה, לרבות עריכת בדיקות וסקרי קרקע לצורך כך. החלק האחר, עניינו כל ההוצאות שאינן קשורות לטיפול בקרקע באופן ישיר. מדובר בסכומים נוספים ששולמו לשטאנג בנוסף למחיר החוזה עליו הוסכם בין הצדדים, סכומים אשר לא נלקחו בחשבון ולא נצפו במסגרת החוזה המקורי בין הצדדים וגרמו להגדלת סכום החוזה. במסגרת סכומים אלו כלולים סכומים ששולמו בגין התמשכות משך הבצוע ובגין שדרוג מערכות הבטיחות והאוורור לאחר גילוי הזיהום. חובת הזהירות תבחן בנפרד בהתאם לשני סוגי הנזקים האמורים והשיקולים הרלוונטיים להטלת חובת זהירות בהתייחס לכל סוג נזק הם, לדעתי, שונים, כפי שיפורט להלן. ניקוי הזיהום 30. על פעילותה של הנתבעת חלות תקנות מניעת זיהום מים. הנתבעת (וחברת אבדלק, אשר הנתבעת נטלה על עצמה את חובותיה במסגרת הליך זה) היא "מפעיל" כהגדרתו בתקנות וחלות עליו חובות שונות בהתאם לתקנות. תקנה 11 קובעת כך: "(א) אירעה דליפת דלק ממיתקן (להלן - דליפה), ינקוט מפעיל אמצעים להפסקתה המידית ולניקוי הזיהום שנגרם מהדליפה. (ב) קיים חשש סביר לדליפה, יבצע המפעיל בדיקת אטימות כאמור בתקנה 9, ויפעל בהתאם לתקנות 10, 12 ו - 13 אם נמצא המתקן לא אטום". תקנה 13 קובעת: "זוהמה קרקע עקב דליפה, יטפל המפעיל בקרקע שזוהמה באחת או יותר משיטות אלה: (1) סילוק מידי של שכבת הקרקע שזוהמה לאתר פסולת שאישר הממונה; (2) טיפול ביולוגי בקרקע; (3) שיטה אחרת במקרה שהאמור בפסקאות (1) ו - (2) אינו ישים". 31. ניתן לראות כי, בהתאם לתקנות, אם מתגלה זיהום קרקע עקב דליפת דלק, חובתו של המפעיל, מעבר לטיפול בהפסקת הזיהום ואטימת מתקני הדלק, היא לנקות הזיהום שנגרם מהדליפה, לרבות סילוק הקרקע המזוהמת, בהתאם להנחיות המשרד להגנת הסביבה. המשרד להגנת הסביבה במכתבו לנתבעת מיום 6.12.04, שנכתב לאחר סיור בתחנת הדלק ובאתר העבודות של התובעת מיום 5.12.04, כאשר הקרקע בשני האתרים נמצאה מזוהמת, קבע כי על הנתבעת לטפל בקרקע המזוהמת בהתאם לתקנות 11 ו- 13, לרבות בצוע דיגום לאחר הפינוי על מנת לוודא כי סולקה כל הקרקע המזוהמת. במכתב זה נרשם באופן ברור: "בהתאם להוראות תקנה 11 בתקנות, על המפעיל חלה החובה לניקוי הזיהום שנגרם מדליפה". ביום 12.12.04 הופנה מכתב נוסף לנתבעת מהמשרד להגנת הסביבה, ובסופו נרשם: "אנו מצפים מחברת סונול לביצוע פעולות הסקירה והטיפול בקרקע המזוהמת כפי שפורטו במכתבנו מיום 6.12.04". 32. התקנות, למעשה, מטילות על מפעיל תחנת הדלק שגרם לזיהום, מהרגע בו התגלה הזיהום וללא קשר לשאלה מתי נגרם והיכן בדיוק התגלה, חובה סטטוטורית לדאוג לניקוי הזיהום, לרבות טיפול בקרקע המזוהמת ופינויה ולרבות בצוע כל הבדיקות הכרוכות בכך. חובה זו היא מוחלטת ואינה מותנית בכל תנאי. מקום בו התברר שנגרם זיהום קרקע עקב דליפת דלק מתחנת דלק, קמה חובתו של מפעיל התחנה, ובענייננו, הנתבעת, לטפל בזיהום בהתאם להוראות המשרד להגנת הסביבה. ויש להדגיש. חובת ניקוי הזיהום ופינוי הקרקע אינה חלה רק לגבי הקרקע שמצויה בשטח התחנה אלא לגבי כל קרקע שזוהמה כתוצאה מדליפת דלק מהתחנה, כלומר, גם לגבי הקרקע המזוהמת שנמצאה באתר העבודות של התובעת, הסמוך לתחנה. יצויין כי עבירה על הוראות התקנות היא עבירה של אחריות קפידה וחושפת את עובר העבירה לעונש של מאסר וקנס, בהתאם להוראות תקנה 17 לתקנות, המפנה לסעיף 20 כא לחוק המים, תשי"ט - 1959. 33. המשרד להגנת הסביבה אכן פנה מיד לאחר גילוי הזיהום לנתבעת ונתן לה הוראות לעניין הטיפול בזיהום, ושוב, מבלי להגביל הנחיותיו רק לעניין הזיהום שנמצא בתחנה אלא לגבי הקרקע המזוהמת כולה, גם זו שנמצאה באתר העבודות. דא עקא, שהנתבעת לא פעלה בהתאם להוראות התקנות והוראות המשרד להגנת הסביבה בקשר לניקוי הזיהום ולמעשה התעלמה מהן לחלוטין. הנתבעת פעלה רק לבצע פעולות איטום במתקני התחנה ולא יותר מכך. מהמועד בו קבלה הנתבעת את מכתבה של הגב' ישראלי מיום 6.12.04, שהופנה אליה, כאשר יש לזכור כי סיור במקום, בנוכחות מנהל התחנה, התקיים כבר ביום 5.12.04, היה על הנתבעת לפעול באינטנסיביות ובשיתוף כל הגורמים הרלוונטיים על מנת לבצע חובתה לניקוי הקרקע המזוהמת ופינויה. היה על הנתבעת לפנות לתובעת על מנת להגיע עמה להסדר באשר לטיפול בקרקע ולא להניח לתובעת ולקבלנים מטעמה לטפל בכך באופן עצמאי, לבדה ועל חשבונה. גם אם הנתבעת סברה באותה עת כי קיימים סימני שאלה אם אכן הזיהום באתר העבודות נובע, כולו או חלקו, מהזיהום בתחנה, אסור היה לה להתעלם מחובותיה, מהממצאים בשטח ומהאפשרות הסבירה שקיים קשר בין הזיהומים. היא יכלה לפנות למשרד להגנת הסביבה, לטעון כי אינה קשורה לזיהום ולבקש לפטור אותה מפעולות הניקוי. היא יכלה לבוא בדברים עם התובעת ועם בעלי הקרקע על מנת לבצע באופן משותף את הטיפול בקרקע ובמימון ביניים משותף, עד להסדרת חילוקי הדעות. 34. יצוין, כי גם התובעת, מצדה, לא פנתה באופן ישיר לנתבעת על מנת שזו תבצע את הטיפול בקרקע וגם התנהגות זו אינה מובנת לי, שהרי התובעת הייתה מודעת לפניות המשרד להגנת הסביבה לנתבעת ומכתבה של הגב' ישראלי מיום 12.12.04 הופנה גם אליה. שני הצדדים, למרות שמדובר בשתי חברות גדולות המעניקות שירות לציבור, העדיפו, מסיבות לא ברורות, לא לצור תקשורת והידברות ישירה ביניהן ולא לבצע טיפול משותף בניקוי הקרקע. יש להצטער על כך, שהרי אם היו פועלות בשיתוף ומתקשרות ביניהן, ניתן היה למנוע חלק ניכר מהמחלוקות שהתעוררו לאחר מכן. עם זאת, הגורם שהיה צריך ליזום צעדים מיידיים על מנת לבצע הטיפול בקרקע היה הנתבעת. הנתבעת לא בצעה כל פעולה בעניין זה ובכך הפרה חובותיה על פי דין. לכאורה, היה גם מקום לנקוט הליכים פליליים כנגדה בהתאם להוראות התקנות. 35. התובעת, למעשה, באמצעות שטאנג, טיפלה בניקוי הקרקע ופינויה במקום הנתבעת ובצעה את כל הפעולות אותן היה על הנתבעת לבצע על פי דין ועל פי הנחיות הגורמים המוסמכים. מכאן, חובתה של הנתבעת להשיב לתובעת את ההוצאות שהוציאה בקשר לכך, שאם לא כן תמצא נשכרת שלא כדין על חשבון התובעת. ניתן לקבוע כי הנתבעת, כגורם אשר גרם לזיהום קרקע וחלה עליו חובה חוקית לנקות את אותו הזיהום, חבה חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, כלפי מי שבצע עבודות כדין באותה הקרקע וגילה הזיהום. במסגרת חובת הזהירות על הגורם המזהם לדאוג לניקוי הזיהום ולטיפול בקרקע המזוהמת, בהתאם להוראות החוק והוראות הגופים המוסמכים. הנתבעת הפרה חובתה זו לדאוג לניקוי הקרקע ולכן היא חייבת לפצות את התובעת בכל ההוצאות שנגרמו לה בקשר עם ניקוי הקרקע במקום הנתבעת. לאותה התוצאה ניתן להגיע גם בהתאם להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, אם כי עילה זו, משום מה, לא נכללה בכתב התביעה והתובעת לא ציינה אותה כלל במסגרת ההליך. 36. הנתבעת, אם כן, חייבת לפצות התובעת בגין כל הוצאה שהוציאה בקשר לניקוי הקרקע המזוהמת ופינויה מהאתר. גובה הפיצוי ידון בהמשך. יתרת ההוצאות 37. החלק האחר של נזקי התובעת הנטענים מתייחס לסכומים ששילמה לשטאנג מעבר למחיר החוזה המקורי בעיקר בגין הארכת משך בצוע העבודות ובגין שדרוג מערכות הבטיחות והאוורור באתר. 38. יש לבחון, אם כן, אם בקשר לנזקים אלו קיימת הייתה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת. גם אם נניח, לצורך הדיון, כי קיימת חובת זהירות מושגית בין בעל תחנת דלק ובין מי שמבצע עבודות במקרקעין סמוכים וכי קיימת צפיות טכנית ונורמטיבית לצפות נזקים מסוגים שונים שיגרמו במסגרת בצוע אותן עבודות, נזקים אשר מקורם בתחנת הדלק, עדיין, נותרת שאלת החובה הקונקרטית והשאלה בדבר השיקולים שיש לשקול במסגרת קביעת חובה כזו. נניח כי צפיות טכנית קיימת. יש לבחון אם יש להטיל על הנתבעת, בנסיבות העניין, חובת זהירות קונקרטית וחובה לצפות כי התובעת תבצע עבודות חפירת מנהרות בסמוך לתחנה עד לעומק מי התהום, ללא תאום עמה וללא בדיקת הקרקע מראש לעניין הימצאות זיהומים בקרקע, תגלה זיהום של הקרקע בדלקים, זיהום אשר לא היה ידוע קודם לכן, ועקב כך תשלם לקבלן מטעמה פיצוי וסכומים נוספים אשר לא נקבעו מראש בחוזה עמו? האם יש לקבוע כי היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות כנגד התממשות נזקים אלו או שמא יש שיקולי מדיניות שונים המביאים לשלילת חובה כזו? 39. לטעמי, בענייננו, קיימים מספר שיקולים ואינטרסים אשר מביאים למסקנה כי אין להטיל על הנתבעת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות העניין לגבי נזקים אלו של התובעת. שיקולים אלו ניתן לחלק לשלושה ראשים עיקריים: אלו הקשורים לסוג הנזק, אלו הקשורים לזהות הצדדים והתנהגותם ושיקולי מדיניות כלליים שאינם נובעים דווקא מדיני הנזיקין ובעיקרם אינטרס הציבור. סוג הנזק ואופיו: נזק כלכלי טהור ("ריקושטי") 40. זיהום הקרקע גרם נזק רכושי לבעל הקרקע. בעל הקרקע בענייננו אינה התובעת ואין לה כל אינטרס קנייני בקרקע שזוהמה. התובעת פעלה בקרקע של אחרים, כפי הנראה מדינת ישראל או עיריית תל - אביב, במסגרת חוזה או חוזים בהם התקשרה, לצורך בצוע מטרה ספציפית. בעל הקרקע כלל לא הגיש תביעה בענייננו. לתובעת לא נגרם כל נזק פיסי ישיר והיא אינה תובעת בגין נזקים לרכושה. לתובעת נגרם נזק תוצאתי - כלכלי עקב אינטרסים כלכליים שיש לה בקרקע שניזוקה. בעניין זה חלה הדוקטרינה של "נזק כלכלי טהור". נזק כלכלי טהור הוא בעיקרו של דבר נזק שאינו תולדה של נזק פיסי לגופו או רכושו של התובע ואינו נובע ממנו. אין מדובר בפגיעה באינטרסים קנייניים טהורים אלא באינטרסים פיננסים בלבד. קביעת חובת זהירות בגין נזק מסוג זה אינה מובנת מאליה. 41. בעולם ידועות שלוש גישות לפתרון סוגיית הפיצוי בגין נזק כלכלי הטהור: האחת, הגישה המרחיבה, המאפשרת פיצוי מלא על נזק כזה, כמו על כל נזק אחר, ללא התייחסות מיוחדת לשאלת הגדרתו של הנזק הכלכלי (גישה המקובלת, בין היתר, בצרפת, יפן, ספרד ואיטליה). השנייה, בקצה האחר, הגישה המצמצמת, השוללת לחלוטין פיצוי בעוולת הרשלנות בגין נזק כלכלי טהור. גישה זו אינה מכירה בחובת זהירות והיא קובעת כי מדובר בנזק רחוק מדי, תוך נסיון למצוא פתרון בהרחבת החבות החוזית לעומת זו הנזיקית (גישה המקובלת, בין היתר, בגרמניה, אוסטריה, שבדיה ופינלנד). 42. הגישה השלישית, היא גישת הביניים, מכירה באופן חלקי בלבד בנזק כזה. בהתאם לגישה זו, נקודת המוצא היא שראוי ונכון להגביל עקרונית את האחריות הנזיקית בעוולת הרשלנות בגין נזק כלכלי טהור. עם זאת, בהתאם לגישה זו, תהיה הכרה חלקית בקיום חובת זהירות לנזק כלכלי טהור, בכפוף למגבלות מסוימות ובזהירות. גישה זו מקובלת באנגליה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ודנמרק. גישה זו אמצה כנקודת מוצא את "כלל השלילה" או "כלל ההחרגה" (Exclusionary Rule) או "כלל הנזק הכלכלי הטהור" (Economic Loss Rule). בהתאם לכך, עקרונית, אין מוטלת אחריות בגין נזק כלכלי טהור. אינטרס התובע לנזק כלכלי טהור הוגדר כאינטרס חלש שאינו ראוי, באופן עקרוני, להגנה. ההיגיון העומד מאחרי כלל זה הוא בעיקרו חשש מפני הרחבה בלתי מבוקרת של חוג הזכאים לפיצוי; חשש מהטלת אחריות בסכום בלתי מוגדר, לזמן בלתי מוגדר, בהיקף בלתי מוגדר, לטובת קבוצת נפגעים בלתי מוגדרת; קושי לעמוד על שיעור הנזקים; חשש מהצפת בתי המשפט; רצון להעביר הנטל למונע הנזק הטוב ביותר ושאיפה למציאת פתרונות באמצעות דיני החוזים והביטוח ולא באמצעות דיני הנזיקין. עם זאת, במהלך השנים הוכרו בפסיקה ובספרות מספר חריגים לכלל השלילה ונקבעו מספר קטגוריות של מקרים בהם תוכר חובת זהירות גם לנזק כלכלי טהור. כך, למשל, במקרה של חיווי דעה רשלני או שירות רשלני הניתן על ידי בעל מקצוע, קיימת נכונות להטיל על נותן חיווי הדעת או בעל המקצוע אחריות גם בגין נזק כלכלי טהור (ראה בהרחבה לנושא זה, לרבות עמדת המשפט העברי, ת.א. (י-ם) 7393/05 בן שטרית נ' מנהל מקרקעי ישראל, 15.5.09). 43. אחת מקטגוריות המקרים שנסקרו בפסיקה ובספרות היא "נזק כלכלי יחסי" ("ריקושטי"). המאפיין מקרים השייכים לקטגוריה זו הוא קיומו של נזק פיסי, אשר מי שנפגע ממנו אינו התובע עצמו, בהעדר אינטרס קנייני לתובע בנכס שנפגע. התובע סבל "רק" נזק כלכלי טהור. שיקולי רווחה חברתית, שיקולי עלות ניהול תביעות, חשש מפני הרתעת יתר, נכונות להתעלמות מפגיעה באינטרסים פרטיים, גם אם לגיטימיים, שאינם משקפים פגיעה חברתית, רצון להרתיע דווקא את הנפגע הפוטנציאלי וקיומה של אלטרנטיבה משפטית - הובילו לשלילה כמעט מוחלטת של האחריות במקרים כאלו. במסגרת מקרים אלו כלולים גם אירועים שונים שעניינם פגיעה באיכות הסביבה, בעיקר זיהומי ים ודליפת חומרים מסוכנים לים, אשר גרמו לנזקים כלכליים מסוגים שונים לקבוצות שונות, לרבות לבעלי עסקים שכנים שפרנסתם נפגעה. במקרים אלו, לא הוכרה חובת זהירות של המזהם, למעט, לעיתים, כלפי דייגים מסחריים אשר זכותם נחשבה כזכות מעין קניינית בדגים. ראה: Union Oil v. Oppen 501 F.2d 558 (9th Cir. 1974); Pruit v. Allied Chemical Corp. 523 F.Supp. 975 (E.D.Va.1981); Louisiana ex rel. Guste v. M/V Testbank 524 F.Supp. 1170 (E.D.La. 1981),affirmed 728 F.2d 748 (5th Cir.1984),affirmed 752 F.2d 1019(5th Cir.1985); Hampton v. North Carolina Pulp Co. 223 N.C.535,27 S.E.2d 538 (1943); Burgess v. M/V Tamano 370 F.Supp. 247 (D.Me.1973), affirmed 559 F.2d 1200(1st Cir.1977). במקרים דומים לענייננו לא הוכרה חובת זהירות. כך, למשל, בענייןAll.E.R 220 (Q.B) Cattle v. Stockton[1874-1880], בוצעו חפירות לצורך הקמת מנהרה והתברר שהקרקע נספגה במים עקב דליפה נסתרת בצינור. במהלך החפירה החלו המים להשתחרר, מה שגרם להצפת האתר ולעיכובים בעבודה. תביעת הקבלן שבצע את העבודות כנגד מתחזקת הצינור בגין נזקיו הכלכליים עקב התמשכות הבצוע נדחתה. בפרשת F.2d 50(1st Cir.1985) 764 Barber Lines v. Donau Maru נחסמה הגישה לרציף עגינה לנמל בוסטון בעקבות דליפת נפט מספינה. עקב כך, אניה אחרת נאלצה לפרוק את מטענה ברציף אחר תוך הגדלת עלויות המסע. אותה אניה תבעה פיצוי בגין הוצאותיה הנוספות. נקבע כי נזק כלכלי זה אינו בר פיצוי. ראה לעניין נזק כלכלי טהור, הגישות השונות בעולם וסקירת קטגוריות המקרים השונים והאחריות בגינם: ת' גדרון, "חובת הזהירות בעוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור", הפרקליט מב (תשנ"ה) חוברת א', 126; ד' רונן, "נזק כלכלי טהור במבט השוואתי, הפרקליט מד (תש"ס) 504; ר' פרי, ריקושטים כלכליים, 2001, עמ' 177- 311; ע' הרמן, מבוא לדיני נזיקין, 2006, עמ' 98- 101; ת' גדרון, "בין רשלנות בנק (באנגליה) לרשלנות המדינה (בישראל): נזק כלכלי טהור בעוולת הרשלנות בראי הפסיקה החדשה, ניתוח והערכה במבט השוואתי", הפרקליט נ (תשס"ח), 95. 44. בפסיקה הישראלית לא נערך עד כה דיון יסודי קונקרטי וישיר בסוגיה, אך מהפסיקה שהתייחסה לנושא ניתן ללמוד כי הגישה הישראלית היא בבסיסה כגישה האנגלית והאמריקאית, דהיינו, גישת הביניים: אימוץ כלל השלילה בחריגים מסוימים ולמעשה, שקילת השיקול של סוג הנזק והיותו נזק כלכלי טהור כשיקול רלוונטי אותו יש לשקול במסגרת כלל השיקולים לעניין קביעתה של חובת זהירות במקרה הספציפי. בע"א 915/91 הנ"ל נקבע כי יש לשקול אם מדובר בנזק כלכלי או פיסי במסגרת קביעת יחסי ה"שכנות" והקביעה בדבר חובת צפיות הנזק (עמ' 66-67). בע"א 5775/02 נווה גן בע"מ נ' הפניקס הישראלי, פ"ד נח (2) 307 צויין "כלל השלילה" שאומץ על ידי "התפיסה המסורתית של דיני הנזיקין", על פיו אין מוטלת אחריות בגין נזק כלכלי טהור והחשש מפני הטלת אחריות בסכום בלתי מוגדר, לזמן בלתי מוגדר, לטובת קבוצת תובעים בלתי מוגדרת. צוינו החריגים לכלל השלילה, כמו התרשלות מקצועית אך גם צוין הקושי לתחום האחריות בנזיקין על יסוד הבחנות הנגזרות מסוג הנזק. בע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל, 12.7.06, ציין בית המשפט העליון לעניין נזק כלכלי: "בפסיקה הזרה, נצפתה לעיתים רתיעה מפני הטלת אחריות בגין נזק מסוג זה, וזאת בשל שיקולים שונים שעיקרם החשש מפני הרחבה בלתי מבוקרת של חוג הזכאים לפיצוי, החשש מפני הצפת בתי המשפט וכן הקושי לעמוד על שיעור הנזקים...שיקולים אלו עשויים לבוא בגדר שיקולי המדיניות הנבחנים ברגיל בגדר חובת הזהירות". בע"א 4493/05 ירושלמי נ' פולריס בע"מ, 7.3.07, ציין בית המשפט העליון: "העובדה שמדובר בהקשר זה בנזק כלכלי המתבטא בהפסד כספי עקב אי קבלת תגמולי ביטוח - נזק כלכלי "טהור" - אף היא אין בה בעיני כדי לשלול, תמיד ובכל הנסיבות, את חובת הזהירות...כל מקרה צריך שיבחן על פי מאפייניו ועל פי מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ובכלל זה שיקולים של סבירות ההתנהגות, צפיות הנזק ויחסי קירבה והסתמכות בין המזיק לניזוק. החשש מפני פריצת גבולות עוולת הרשלנות אננו צריך להכריע את הכף בכל מקרה ומקרה. זהו שיקול שיש לבחון את תוקפו ואת משקלו בהתאם לנסיבות". בת.א. (י-ם) 1526/96 דחף דלק ואח' נ' מדינת ישראל (24.10.02) סקר בית המשפט המחוזי את ההלכה לעניין התחשבות בסוג הנזק כנזק כלכלי כשולל חובת זהירות, ציין כי "כר הפעולה לתחולת שיקולי המדיניות המצמצמים את חובת הזהירות במקרה של נזק כלכלי - בשל אופיו המיוחד - הוא נרחב", ובאותו המקרה קבע כי לא קמה חובת זהירות לאור טיב הנזק הנטען. 45. בענייננו, מדובר, אם כן, בנזק כלכלי טהור השייך לקטגוריה של נזק יחסי - ריקושטי, לגביו הוחלה בפסיקה האנגלית והאמריקאית גישה מצמצמת לעניין קביעת חובת זהירות. צפייתו קשה, והוא נגרם למי שאינו נמצא ביחסי שכנות והסתמכות עם המזיק, שהרי בין הנתבעת לתובעת אין יחסי קרבה, שכנות והסתמכות במובן הקלאסי. אין ביניהן קשר קנייני, חוזי או כל קשר משפטי אחר. גם אין מדובר בשני בעלי מקרקעין שכנים או בשניים שחברו יחדיו לעסקה משותפת. יחסי שכנות הם חלק מהשיקולים להטלת חובת צפיות לנזק, כאמור, ובהעדר יחסי שכנות אינטרס התובעת יחשב כחלש והנזק כרחוק מדי, שאין חובה לצפותו. 46. במסגרת שיקולי סוג ואופי הנזק יש לציין עוד כי מדובר בזיהום אשר לא ידוע מתי נוצר ולא הובאו ראיות לעניין זה. קיימת אפשרות סבירה שמדובר בזיהום שנוצר באופן מתמשך במשך שנים רבות, לאורך עשרות שנות קיומה של תחנת הדלק, כאשר יש לזכור כי במשך שנים רבות לא הייתה הקפדה, לא בדין ולא בנוהג, ולא הייתה מודעות להקפדה על מניעת דליפות דלק. היקף הנזק קשה לצפייה מראש וקיים קושי להטיל על הנתבעת חובה לצפות מראש את כל סוגי הנזקים אשר עשויים להיגרם לגורמים שונים אשר פועלים באזורים סביב תחנות דלק ומבצעים עבודות שונות, עליהן היא אינה יודעת. מהזיהום יכול להיפגע מעגל רחב של נפגעים פוטנציאלים לרבות בעלי דירות ונכסים באזור, בעלי זכויות אחרות ומבקרים. 47. ניתן לסכם נקודה זו ולומר שבענייננו, מדובר בנזק כלכלי ולא פיסי - רכושי לתובעת, מועד מעשה הנזיקין שגרם לו אינו ידוע, היקפו אינו ידוע, צפייתו קשה, הוא עשוי לגדול עם הזמן והוא נגרם למי שאינו ביחסי שכנות עם הנתבעת. גם מספר הניזוקים הפוטנציאליים אינו ידוע וקשה לצפייה. שיקולים אלו, לעניין סוג הנזק ואופיו, הם שיקולים הפועלים כנגד הטלת חובת זהירות על הנתבעת בענייננו. התנהגות הצדדים ומונע הנזק הטוב ביותר 48. נבחן את התנהגות הצדדים בהתייחס לארועים נשוא התובענה וכן נבחן מי היה מונע הנזק הטוב יותר בכלל נסיבות העניין. הנתבעת טוענת כי היא פועלת כיום בהתאם להוראות המשרד להגנת הסביבה ובשיתוף פעולה עמו וכי כל השנים פעלה בהתאם לכל הדינים הרלוונטיים והנחיות הגורמים המוסמכים. במהלך עשרות השנים בהן פועלת תחנת הדלק חל שינוי באקלים המשפטי בהתייחס לדיני איכות הסביבה בכלל ופיקוח על פעולת תחנות דלק בפרט. הנתבעת מציינת כי מאז נכנסו תקנות מניעת זיהום מים לתקפן, בשנת 1997, החלה בהליך מובנה לשדרוג תחנות הדלק שלה לעניין מניעת דליפות, כך גם לגבי התחנה נשוא התובענה אשר טופלה בשנים 2000 - 1999 לערך (תצהירו של מר עשהאל סמנכ"ל הנתבעת, ועדותו, עמ' 245 ואילך). עוד טוענת הנתבעת כי בעבר לא היו הנחיות לגבי סוג הקרקע עליה נבנית תחנת הדלק, כך שתמנענה דליפות מתחת לקרקע, בניגוד למצב כיום. הנתבעת מציינת כי מדובר באחת התחנות הראשונות באזור תל - אביב יפו, אשר פעלה עובר להקמת המדינה. בתקופה זו תחנות הדלק העניקו מענה לצרכים רבים של הציבור, דוגמת מכירת נפט למנורות ולתנורי חימום ובישול, בנוסף למכירת בנזין לתחבורה (תצהירו של מר איבשקובסקי, מנהל אבדלק במועדים הרלוונטיים). טענות הנתבעת בעניין זה מקובלות עלי והן גם לא נסתרו. אין כל ראיה שהנתבעת פעלה בניגוד לדינים, הנחיות והוראות שחלו בעבר וכי בשל כך נגרם הזיהום. גם לא הוצגה עמדה אחרת מטעם המשרד להגנת הסביבה. כיום, מחייב הדין את הנתבעת לבצע בדיקות שונות ולנקוט אמצעים למניעת דליפת דלק מתחנות הדלק, אך זה לא היה המצב בעבר. יצוין, כי גם כיום אין כל הוראת דין והנחיות המחייבות את הנתבעת לאתר מיוזמתה ובאופן רטרואקטיבי זיהומים שנוצרו בעבר ולפעול לניקויים. קביעה כזו היא עניין שעל המחוקק להחליט בו, לאחר שקילת כלל האינטרסים הרלוונטיים. לא ניתן להצביע על נקודת זמן בה הנתבעת הפרה חובות שבדין אשר בעטיין נגרם הזיהום ולא ניתן לומר שהנתבעת הפרה הנחיות הגורמים המוסמכים בעניין מניעת זיהום קרקע וכתוצאה מכך נגרם הזיהום. קיימת אפשרות סבירה שהזיהום נגרם בתקופה בה לא היה פיקוח על פעילות תחנות הדלק מבחינת מניעת דליפות ובתקופה בה הנושא לא היה מוסדר. 49. ובאשר להתנהגות התובעת. אין חולק כי התובעת לא ערכה קידוחי קרקע וסקרי קרקע במקום לגילוי זיהומי קרקע ומי תהום בחומרים מסוכנים טרם תחילת בצוע העבודות. בוצעו רק מספר קידוחי ניסיון בשנת 2001, אף לא באזור תחנת הדלק, וזאת לצורך בדיקת סוג הקרקע ושכבות הקרקע (סוג החרסית והחול) ומפלס המים בלבד. התובעת לא נערכה לתרחיש של זיהום קרקע ולא ערכה כל בדיקה מקדימה לעניין זה. (ראה: נספח 10 לחוות דעתו של יוסי שפר; עדותו של מר אמיר אייל, עמ' 74 שורות 13 ואילך; עדותו של דוד רוזנברג, המהנדס הראשי של שטאנג, עמ' 26 שורות 9-10; עמ' 29 שורות 15-21). 50. חובתה של התובעת להיערך טרם ביצוע העבודות לתרחיש של זיהום הקרקע שנויה במחלוקת בין הצדדים. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה מיום 14.7.08 של יוסי ובר וראובן וקס, יועצי בטיחות וממונה בטיחות, מחברת ובר הנדסת בטיחות בע"מ. בחוות הדעת נרשם כי חברת הקמה ותשתיות סבירה הייתה מבצעת במקום המיועד לבצוע העבודות, זמן מה לפני תחילת ביצוען, סקר קרקע, על ידי דיגום בקידוחי גישוש לאורך תוואי העבודה על מנת לזהות את סוג הקרקע, זיהום קרקע אפשרי ובעיות אפשריות העלולות לעלות בזמן החפירה. דיגום הקרקע בקידוחי גישוש לפני תחילת בצוע העבודות היה מזהה זיהום קרקע באתר החפירה. צוין כי בגוש דן קיימים זיהומים במי תהום ובקרקע של חומרים מסוכנים במקומות שונים וכי בקווי ביוב ואיסוף שפכים קיים סיכון של פליטת גזים רעילים ודליקים. בשדרות ירושלים היו פעילים מוסכים, תחנות תדלוק ובתי מלאכה, בהם נעשה שימוש בתחילת המאה הקודמת. היה ניתן להעריך שחפירה באזור זה עלולה להביא לחשיפה של זיהום בקרקע ובמי התהום. מר וקס נחקר על חוות הדעת. הוא ציין בחקירתו: "מנסיון שלי, אם אני הולך לעבוד ליד תוואי של קו ביוב ישן או ליד תוואי של תחנות ומוסכים שקיימים שם הרבה מאד שנים, אני הייתי כן עושה בדיקות" (עמ' 190 שורות 22-27). 51. מטעם התובעת הוגש תצהיר משלים של ד"ר מנדלבאום מיום 28.9.08. במסגרת תצהירו ציין כי מניסיונו, במועד הארוע הרלוונטי לא היו כל חוקים, תקנות או הוראות הקובעות כי יש לבצע סקרי קרקע למציאת זיהום קרקע לפני בצוע פרויקט תשתית בשטחים ציבוריים פתוחים ולכן גם לא הייתה פרקטיקה מובנית של בצוע קידוחי ניסיון ועריכת סקרי קרקע לצורך גילוי זיהומים כהליך מקדמי לפרויקטים של תשתיות. המקרה היחיד בו דרש המשרד להגנת הסביבה לבצע סקרי זיהום קרקע הוא חלק מהתוואי האדום של הרכבת הקלה, על מנת לבדוק חשיפה פוטנציאלית של נוסעי הרכבת ומפעיליה "לגזי קרקע רעילים הנפלטים מקרקע ומי תהום מזוהמים כפי שנמצאו באזורים מסוימים בתל - אביב" אך גם במקרה זה בוצע מספר מצומצם של קידוחים עקב העלויות הגבוהות של קידוחים אלה. עוד ציין ד"ר מנדלבאום כי שיעורי הזיהום שנמדדו בקרקע עצמה לאחר גילוי הזיהום היו נמוכים ולא היו, כשלעצמם, מעוררים תשומת לב לבעיה האקוטית שהתגלתה בעת שהוחל בעבודות הדחיקה. בחקירתו ציין ד"ר מנדלבאום: "הקו האדום הוא קו מאד מאד ארוך, נחפרות בו שתי מנהרות מאד מאד רחבות וכתוצאה מכך אמורה להיחפר...כמות עצומה של קרקע מזוהמת, בלב אזור עירוני. לאין שיעור יותר גדולה מאשר בהזזת התשתיות בשד' ירושלים, ולכן המשרד להגנת הסביבה ורשות המים נחרדו מהאפשרות שישפלו כמויות עצומות של מים מזוהמים או שיחפרו כמויות גדולות של מים מזוהמים, כי לאורך הקו האדום היו מספר אזורי תעשייה ו - 28 תחנות דלק, ולכן, מתוך חובת הזהירות, הם הכריחו את נ.ת.ע לעשות מספר בדיקות ובנוסף לזה קבעו שגם היזם...לקראת החפירות, יבצע בדיקות נוספות" (עמ' 132 שורות 19-27). לשאלה היכן נמצאו מי תהום מזוהמים השיב: "ליד תחנת יהודית נמצאו מי תהום מזוהמים, באזור מול תנובה, גם תחנה של סונול לא רחוקה משם, נמצא אזור מזוהם, נמצאו גזי קרקע מסוג טרכלוראתילן במספר מקומות, להזכירכם, רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן היה בעבר אזור תעשייה אמיתי...אז יש מספר אזורים שחשודים כמזוהמים לאורך הקו ולכן המשרד דרש שיעשו בדיקות מקדימות" (עמ' 133 שורות 4-10). הוא הבהיר כי באזור נשוא הדיון בשד' ירושלים לא נעשו סקרים מקדימים לגילוי חומרים מסוכנים בקרקע (שם, שורות 22-24). 52. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובעת בחרה לא להיעזר ביועציה בנושא כה רגיש כמו איתור של מקור זיהום פוטנציאלי ונטלה סיכון גבוה ביציאתו לדרך של הפרויקט, בלי לבדוק תחילה אם יש במקום מקור פוטנציאלי של זיהום. מדובר בסיכון בלתי סביר, שעה שהיו בידי התובעת כל הכלים להיעזר ביועצים והיא העדיפה לחסוך בבצוע בדיקות. הנתבעת טוענת כי נוכח הימצאו של הפרויקט בתוואי של תשתיות ביוב וסמיכותו לתחנת דלק ומוסכים, חובה הייתה על התובעת לבצע בדיקות לאיתור מקורות זיהום פוטנציאלים. התובעת לא התייחסה בסיכומיה ובסיכומי התשובה מטעמה לנושא זה. 53. טענות הנתבעת מקובלות עלי. התובעת הגיעה לאתר על מנת לבצע פעולה חריגה, חפירת מנהרות. מדובר בעבודות בניה ייחודיות, אשר מעצם טבען טמונות בביצוען סיכונים רבים הן למי שעוסק בבצוע העבודות והן לצדדים שלישיים. אין מדובר בפעולה סתמית של מעבר עובר אורח בדרך, אלא בפעולה לא שגרתית ומשמעותית של חפירה בהיקפים נרחבים עד לעומק מי התהום בלב העיר יפו, אזור בנוי בצפיפות זה עשרות שנים, ובו מצויים מתקנים שונים בעלי פוטנציאל לזיהום תת קרקעי כמו בתי מלאכה, מוסכים וגם תחנות דלק, כפי שאישר גם ד"ר מנדלבאום מטעם התובעת. מתחת לפני הקרקע צנרת ביוב ישנה אשר גם היא עשויה לגרום לאדים מסוכנים. מדובר בעבודה ב"מקום מוקף", כהגדרתו בסעיף 88 לפקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל - 1970. היה על התובעת, חברה ממשלתית הבאה לבצע פרויקט כה גדול ומורכב, אשר עלויות ההקמה שלו מסתכמות במיליארדי ₪ (כך בתצהירו של מר אמיר אייל מטעם התובעת) אשר לרשותה משאבים ויכולת להיעזר בצוות יועצים בכל תחום רלוונטי, לבדוק את תנאי השטח, להיערך לתרחישים וסיכונים שונים אשר עשויים להתממש בעת בצוע העבודות ולהתאים את ההתקשרויות החוזיות שערכה לתנאים אלו. היה על התובעת לשכור, במסגרת היערכותה לבצוע העבודות, שירותי יועץ בעל מומחיות לזיהומי קרקע ומי תהום. היה עליה לצפות זיהומים תת קרקעיים בכל האזורים בהם התעתדה לבצע את עבודות החפירה ולערוך בדיקות קרקע מתאימות. היא יכלה לעשות זאת בעצמה או להטיל זאת על הקבלן מטעמה. ד"ר מנדלבאום העלה השערה כי שיעורי הזיהום הנמוכים לא היו מעוררים תשומת לב גם אם היו מבוצעות בדיקות. קשה לי לקבל השערה זו כמבססת פטור מעריכת סקר מקדים לגילוי זיהום וחומרים מסוכנים. סביר בעני שאם היו מתגלים זיהומי דלקים, הייתה התובעת, באמצעות יועציה, פועלת להמשך הברור ופונה לקבלת הנחיות מהמשרד להגנת הסביבה. זאת ועוד, אם טענה זו נכונה, הרי שנשמט הבסיס לתביעה כולה, שהרי אם לא ניתן היה לגלות את זיהומי הקרקע בבדיקות מתאימות כיוון שמדובר ברמה נמוכה של זיהום, כיצד יכולה הייתה הנתבעת לגלותם מבעוד מועד ולטפל בהם? מה הייתה אמורה הנתבעת לעשות על מנת למנוע הנזק, לגישת התובעת? 54. בנוסף לאי בצוע סקרים מקדימים של זיהום קרקע, התובעת גם לא פנתה לנתבעת בבירור מקדים ובתאום מקדים לפני תחילת בצוע העבודות ולפני שהתקשרה בחוזה לבצוע העבודות עם קבלן מטעמה ואף לא חייבה את הקבלן מטעמה לעשות כן. ייתכן ופניה מוקדמת הייתה מביאה לכך שהנתבעת הייתה מודיעה לתובעת כי קיים חשש לזיהום תת קרקעי, ייתכן שהייתה מתבצעת פנייה משותפת למשרד להגנת הסביבה לקבלת הנחיות וייתכן שהיו מתבצעות בדיקות קרקע בשיתוף שני הגופים. התובעת לא עשתה דבר על מנת להיערך לסיכון של גילוי קרקע מזוהמת. 55. אם הייתה התובעת נערכת לסיכון כאמור או צופה אותו, הרי שנושא רכישת אמצעי בטיחות ואוורור נוספים, עיכובים אפשריים בעבודות ועבודות נוספות עקב גילוי זיהום - כל אלו היו נצפים ונכללים מראש במסגרת החוזה של התובעת עם שטאנג ובמחיר החוזה. אם היה נצפה סיכון כאמור, יכולה הייתה התובעת גם לחייב את שטאנג בעריכת ביטוח מתאים כנגד סיכון כאמור או לדאוג בעצמה לביטוח כזה במסגרת ביטוח הפרוייקט, ושוב, היה נחסך הצורך בתשלום נוסף מעבר למחיר החוזה. 56. בנסיבות העניין, באיזון השיקולים לעניין התנהגות הצדדים, ניתן לקבוע כי התובעת יכולה הייתה למנוע הנזק שנגרם לה והיא הייתה הגורם המהווה את מונע הנזק הטוב והיעיל ביותר בנסיבות העניין: היא יכלה להעריך הסיכון ולמנוע נזקיה; יכלה לנקוט דרכים אלטרנטיביות מעבר להסתמכות על דיני הנזיקין ועל אחריות יוצר הסיכון ולהבטיח עצמה כנגד הסיכון - באמצעות חוזה או ביטוח; יכלה לדאוג לפיזור הנזק ולא להטילו רק על גורם אחד. לעומת זאת, לגבי הנתבעת - לא ברור אלו פעולות יכולה הייתה לנקוט על מנת למנוע הנזק לתובעת. התובעת אינה מפרטת מה לדעתה הייתה אמורה הנתבעת לעשות. נזכיר כי העד מטעם התובעת, ד"ר מנדלבאום, העיד כי גם אם היו מבוצעות בדיקות קרקע, הרי שנוכח שיעורי הזיהום הנמוכים לא הייתה מתעוררת תשומת לב לבעיה. בנסיבות אלו לא ברור אלו אמצעי בטיחות היה על הנתבעת, שלא ידעה כלל על העבודות האמורות להתבצע, לנקוט על מנת למנוע את נזקי התובעת. האם הנתבעת הייתה צריכה לבצע חפירות קרקע יזומות מצדה לצורך גילוי זיהומי עבר באזורים נרחבים סביב כל תחנת דלק בה קיים פוטנציאל לזיהום, במקרקעין שאינו בבעלותה ואינו בחזקתה, מקום בו מדובר באזורים עירוניים צפופים בהם כל חפירה עשויה לגרום לנזקים שונים ואי נוחות לציבור? בשקלול ההסתברות להתממשות הנזק מול עלות אמצעי הזהירות שהיה אפשר לנקוט למניעתו, הרי שהתובעת היא הגורם שהיה יכול לצפות הנזק ולהעריכו ויכול היה לנקוט אמצעים למניעת הנזק באופן סביר, יעיל וזול יותר. שיקולי מדיניות כלליים 57. קיימים עוד מספר שיקולי מדיניות המטים את הכף כנגד קביעת חובת זהירות בענייננו, אשר מקורם אינו רק בדיני הנזיקין אלא בשיקולי מדיניות כלליים. הזיהום הוא זיהום עבר, כאמור, כפי הנראה נוצר במהלך שנים רבות. בעבר, לא היה פיקוח על פעילות תחנות הדלק בהיבט איכות הסביבה ולא היו הוראות ודינים לעניין מניעת דליפת דלק לקרקע. כיום, המצב שונה: קיימות תקנות מחייבות, קיים פיקוח על פעולות תחנות הדלק וקיימות סנקציות על אי מילוי התקנות והדינים המחייבים. אינטרס הציבור כי תחנות הדלק לא תזהמנה את הקרקע נשמר ומפוקח כיום. בנסיבות אלו, גורם ההרתעה כנגד המזיק יוצר הסיכון, הנתבעת, אינו בעל משקל, שהרי מדובר על סיכון שנוצר בעבר וכיום נוצרו כלים משפטיים למניעתו. 58. בין שיקולי המדיניות יש לשקול עוד את אינטרס הציבור בפעילות יוצרת הסיכון, היא אספקת דלק. פעילות זו היא בעלת ערך לכלל הציבור, מדובר בשירות חיוני אשר לציבור יש עניין בהפעלתו. הכבדה רבה מדי על פעילות זו מעבר להוראות הדין והרשויות המוסמכות עשויה לפגוע בסופו של דבר, בציבור כולו. מאידך, קביעה כי אין מקום לפיצוי התובעת על נזקיה הכלכליים וכי קיימות היו לה דרכים אלטרנטיביות להגן על עצמה, לא תהווה הכבדה בלתי סבירה על התובעת. 59. הטלת אחריות בגין כל נזק, מכל סוג שהוא, לרבות נזק ריקושטי, הנובעת מחובת צפיות של פעולות חריגות של צדדים שלישיים שאינם בעלי המקרקעין באזורים סביב התחנה, בגין סיכון שנוצר בעבר, במועד בלתי ידוע, כאשר יוצר הסיכון, היא הנתבעת, פעלה בהתאם לדינים הרלוונטיים באותה התקופה, כאשר לא ברור באלו אמצעים יכולה הייתה הנתבעת למנוע הנזק שנגרם לתובעת, ואילו התובעת היא דווקא מונע הנזק הטוב יותר, תהווה, למעשה, קביעה, כי מדובר במשטר של אחריות מוחלטת. אחריות מוחלטת נקבעת במשפטנו באמצעות חקיקה והיא חריג לכלל הרגיל של הטלת אחריות בנזיקין. נסיבות העניין, ובהם טיב השירות שמעניקה הנתבעת והאינטרס הציבורי בפעולתה מול זהות התובעת, חברה ממשלתית בעלת משאבים ויכולת למנוע ולהיערך לקראת סיכונים, ויכולת לנקוט דרכים אלטרנטיביות על מנת למנוע מעצמה נזקים, אינם מצדיקים הטלת אחריות מוחלטת בענייננו, מקום בו זו לא נקבעה בדין. כאמור, ההחלטה אם להטיל על חברות דלק חובה ליזום, לזהות ולנקות זיהומי קרקע ישנים באופן רטרואקטיבי היא עניין למחוקק לדון ולהחליט בו לאחר שקילת כלל השיקולים הרלוונטיים ואיני סבורה כי יש לעשות זאת במסגרת הדיון בתובענה זו. 60. כלל השיקולים שנסקרו לעיל מביאים למסקנה כי לא יהא זה נכון, צודק וסביר לקבוע כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת בקשר לנזקים האמורים. למעלה מהצורך אציין כי גם אם הייתה נקבעת חובת זהירות, הרי שלא הוכחה כל התרשלות שהרי לא הובהר מה היו האמצעים הסבירים אותם היה על הנתבעת לנקוט על מנת למנוע הנזקים והתובעת לא טענה כל טענה מפורטת בעניין זה ולא הציגה חוות דעת בעניין. להפך, כאמור, ד"ר מנדלבאום ציין כי גם עריכת בדיקות קרקע, לטעמו, לא הייתה מספקת לאור ערכי הזיהום הנמוכים. עוד אציין כי, כאמור, לטעמי, אשמה של התובעת בנסיבות העניין הוא מכריע וממילא שולל את חבות הנתבעת. הנזק התובעת זכאית לפיצוי על הוצאות שהוציאה בקשר לניקוי הקרקע וסילוקה. גם בנושא שיעור הנזק קיימות מחלוקות בין הצדדים. לנתבעת טענות רבות בנושא הוכחת שיעור הנזק, ובעיקרן: אי עמידה בנטל להוכיח ההוצאות בשל אי הצגת אסמכתאות לתשלומים ששולמו, לרבות החוזה המקורי בין התובעת ושטאנג, עליו מסתמכים רבים מפרטי התביעה; העובדה שהתובעת ושטאנג ערכו "חוזה לרעת צד שלישי", תוך פגיעה בזכויות הנתבעת ומבלי ששיתפו אותה במשא ומתן ביניהן, המהווה, כנטען, גם חוזה למראית עין ואי העדת דוד כץ, יועץ הבטיחות של הפרוייקט, אשר יכול היה להעיד לגבי ההיערכות הבטיחותית לפרוייקט. התובעת עותרת לפיצוי בהתאם להוצאות ששילמה לשטאנג. פירוט ההוצאות ששילמה התובעת לשטאנג מצוי בנספח ז' לתצהירו של דוד רוזנברג, המהנדס הראשי של שטאנג. בנספח זה מצויה רשימה בת 44 פריטים בגינם שולמו התשלומים הנוספים לשטאנג. ההתייחסות להוצאות הנדרשות תהיה על פי המספר הסידורי של כל פריט ברשימה זו. בנספח ח' לתצהירו של מר רוזנברג מצורפות האסמכתאות עליהן מתבססת התובעת לעניין כל פריט ברשימה ומספרן הסידורי הוא בהתאם למספרים הסידוריים של הפריטים. הטמנת החומר המזוהם ברמת חובב פריט מס' 7 עניינו "הטמנת חומר ברמת חובב", בסכום של 308,677 ₪. צורף "ניתוח מחיר" חתום על ידי מר רוזנברג, בו צוין כי כמות הקרקע המזוהמת שהועברה לרמת חובב לפי תעודות שקילה היא 1812 טון (צורף פירוט כמות החומר המפונה בהתאם לימי הפינוי, בין התאריכים 12.12.04 ועד 27.1.05). צוין כי מחירון החברה לאיכות הסביבה ברמת חובב להטמנת פסולת הוא 507 ₪ לטון (המחירון צורף). צוין כי התקבלה הנחה של 70% כך שהמחיר לטון עמד על 152.1 ₪ לטון, והסכום המתקבל עומד על 275,605 ₪. לכך מצטרף רווח קבלן ראשי בשיעור 12%. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא הוצגה אסמכתא על התשלום בפועל ששולם לאתר הפסולת ברמת חובב, לא הוצגו תעודות השקילה ואין להסתפק בניתוח המחיר שהוצג. בנוסף, טוענת הנתבעת, לא היה צורך לפנות את הקרקע המזוהמת דווקא לאתר ברמת חובב כי רמת הזיהום שהתגלתה לא חייבה פינוי לאתר זה. פינוי קרקע לאתר סילוק פסולת צריך להיעשות רק אם ריכוז ה TPH גבוה מ - 5000. רמת הזיהום שהתגלתה בקרקע הייתה נמוכה מ - 5000 ואף מ - 500 וניתן היה להעביר הקרקע לכל אתר פסולת יבשה או מעורבת. לחילופין, טוענת הנתבעת, לא היה צורך לפנות את כל הכמות שפונתה אלא ניתן היה להסתפק בכמות פחותה, במיוחד לאחר שהמכונות כבר יצאו מתחום הקרקע המזוהמת. נטען כי החל מיום 16.12.04 הקרקע שנחפרה במקום לא הייתה מזוהמת ולכן לא היה צורך מעשי בהמשך הדיגום והאנליזה של הקרקע וממילא בפינויה לרמת חובב. נטען כי התובעת המשיכה לפנות את הקרקע לרמת חובב ללא כל הצדקה. התובעת בסיכומיה טוענת כי אינה חולקת על כך שממצאי הזיהום בקרקע אפשרו פינוי של הקרקע גם לאתר של פסולת מעורבת אך זאת בנוהל מסורבל וממושך שהיה גורם לנזקים אחרים. במכלול השיקולים, ההחלטה הנכונה ביותר הייתה לפנות את הקרקע לרמת חובב, כדי לאפשר פינוי מיידי, לחסוך עלויות נוספות ולמנוע סכנות. המחיר ששולם היה מחיר נמוך ולא הובאו ראיות הסותרות זאת. נטען כי הנתבעת לא הציגה תזה נגדית, פוזיטיבית, בדבר הדרך בה היה על התובעת לפעול במקום זו שננקטה בפועל, שהרי אין מחלוקת על כך שהיה צריך לפנות הקרקע המזוהמת מהאתר. לא הוצגו על ידי הנתבעת עלויות אשר, לשיטתה, היה מקום לשלמן, בגין הפינוי. נטען כי טענות הנתבעת הן חכמה בדיעבד. במסגרת חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעת על ידי יוסי ובר וראובן וקס צוין כי תכנון מוקדם וזיהוי מקורות זיהום בקרקע לפני תחילת העבודה היה מביא לפינוי קרקע מיידי לאתר קרקע מזוהמת ללא אחסון ביניים, אשר עשוי להביא לסיכון וזיהום סביבתי לא רצוי ומעלה עלויות. צוין כי בשנת 2004 פעלה בארץ לפחות חברה אחת נוספת לטיפול בקרקע מזוהמת בדלק או שמן, כדוגמת פמ"א, כאשר הפתרונות שהוצעו על ידה היו זולים יותר מהפתרון שהוצע על ידי אל. די. די. ד"ר מנדלבאום, מטעם התובעת, ציין בתצהירו כי על פי נהלי המשרד להגנת הסביבה לא ניתן לפנות למטמנה או לאתר פסולת קרקע מזוהמת, שמקור הזיהום בה הוא דלקים או שמנים, אלא לאחר שהקרקע תידגם ותיקבע מידת הזיהום. לפיכך, היה צורך לדגום כל ערימת קרקע שפונתה מן המנהרה ולבדוק אם היא עומדת בתנאים המאפשרים פינויה כאמור. בנוסף, על פי אותו הנוהל, על מנת לפנות קרקע מזוהמת בדלק לאתרי פסולת שאינם מיוחדים לכך (אתרי פסולת מעורבת) יש לקבל אישור מיוחד של מרכז פסולת מוצקה במחוז הרלוונטי ושל מרכז קרקעות מזוהמות במחוז שבתחומו פועל אתר הפסולת אליו מבקשים לפנות. בינתיים, עד לקבלת האישורים, נקבע בנוהל כי יש לאחסן את הקרקע במערום זמני, על גבי יריעות ניילון. הנוהל העמיד בפני התובעת ושטאנג קושי, בשל הצורך לדאוג לאחסון זמני נפרד של כל ערימת קרקע עד לקבלת תוצאות הדגימות מכל ערימה ועד לקבלת האישורים המתאימים לסילוק הקרקע. תהליך זה עשוי להמשך גם מספר שבועות. בנוסף, מציין ד"ר מנדלבאום, הייתה סכנה ממשית של שטיפת חומר מזוהם מהערימות אל הסביבה כתוצאה מגשמים, שהרי הייתה זו תקופת חורף. עוד ציין ד"ר מנדלבאום כי יש לזכור שהקרקע הייתה מזוהמת בדלקים שבין מרכיביהם הדומיננטיים מצויים חומרים הידועים כמסרטנים, כמו בנזן. חומרים אלו הם נדיפים מאד והמשך אחסון אדמה מזוהמת בשטח עירוני מיושב וצפוף עלול היה לגרום סיכונים בריאותיים משמעותיים לתושבי הסביבה ועוברי האורח. לאור קשיים אלו התקבלה החלטה משותפת בין התובעת, שטאנג ואל.די.די. לפעול באופן מיידי לפינוי מלוא כמות הקרקע לאתר רמת חובב וכך לחסוך הצורך בעלויות הכרוכות באחסון ביניים, שמירה על הקרקע ובצוע בדיקות מעבדה בגין כל ערימה וערימה. כמו כן, וכשיקול עיקרי, כך הובטחה תוצאה טובה יותר בכל הכרוך בשמירה על הסביבה ובנטרול מהיר ויעיל של זיהומים. בתצהירו המשלים מציין ד"ר מנדלבאום: "ריכוזי הזיהום שהתגלו בקרקע (וזאת להבדיל מרמת הנפיצות שהייתה גבוהה מאד) היו נמוכים יחסית, ולפיכך לא חייבו פינוי למטמנה מיוחדת לפסולת רעילה ברמת חובב. אולם, לצורך פינוי למטמנה אחרת, יש צורך בקבלת אישורים מיוחדים, על פי נוהל של המשרד להגנת הסביבה, במסגרת הליך המחייב דגימות חוזרות של הקרקע...דיגום מוקדם, אם בכלל היה מגלה את הזיהום, היה חושף רמות נמוכות שהיו דווקא מונעות פינוי לאתר מיוחד לפסולת רעילה וכתוצאה מכך מחייבות עירום זמני של הקרקע. דווקא במקרה הזה נ.ת.ע פעלה באופן נמרץ כדי לזרז את פינוי הקרקע לאתר רמת חובב, וזאת כדי לחסוך עלויות של עירום זמני". עוד ציין ד"ר מנדלבאום כי "המחיר ששולם בסופו של דבר על ידי נ.ת.ע בגין הטמנת הפסולת ברמת חובב, בסכום של 152.1 ₪ לטון הוא נמוך במיוחד וכידוע לי אף ניתן בהנחה של 70% מהמחירון של החברה לשירותי איכות הסביבה, שעמד אז על 507 ₪ לטון. הנחה זו ניתנה בגלל ערכי ה - TPH הנמוכים שאפשרו את קליטת הקרקע כקרקע כיסוי במחיר זול במיוחד ונמוך מהמחיר שאפשר היה לקבל בפתרונות שנרמזו (משרפת פמ"א או משרפת נשר) והיו רלוונטיים למועד הארוע...לטעמי, הן כמומחה בתחום והן כמי שהכיר את הפרוייקט נשוא התובענה, דווקא ננקטו כל הפעולות בתחום זה באופן שהביא לחסכון ניכר בהוצאות ביחס לאלו שהיו נגרמות לו היה הטיפול מתבצע בדרך אחרת". לתצהירו של ד"ר מנדלבאום וגם לתצהירו של ביל זבירן צורפה "טיוטת נוהל לסילוק בקרקעות מזוהמות בדלקים ושמנים" של המשרד להגנת הסביבה מספטמבר 2005. בטיוטת הנוהל נרשם כי יש לטפל בקרקע כאשר ריכוז ה - TPH הוא מעל 100 חלקי מליון (חל"מ). אם הריכוז עולה על 5000 חל"מ יש לפנות החומר לאתר רמת חובב או לשריפה. אם הריכוז קטן מ - 5000 חל"מ וגדול מ 500 חל"מ יש לפנותו לאתר פסולת מעורבת. אם הריכוז קטן מ 500 חל"מ, יש לפנותו לאתר פסולת יבשה. עוד צורף לתצהיר מכתב המשרד להגנת הסביבה לתובעת מיום 2.1.05, בו ניתנו הנחיות לעניין המשך דיגום הקרקע וכן נרשם: "קרקע שתמצא מזוהמת תפונה לכיסוי באתר הפסולת הרעילה ברמת חובב בכפוף לערכי הזיהום המותרים על פי הנהלים לטיפול בקרקע מזוהמת. אחסון זמני של קרקע מזוהמת לפני פינויה יעשה על גבי יריעות מתאימות ובכיסוי מתאים למניעת זיהום מקורות מים ומפגעים אחרים לסביבה". ד"ר מנדלבאום ציין בחקירתו כי טיוטת הנוהל היא למעשה הנוהל על פיו פעל המשרד להגנת הסביבה, גם בתקופה הרלוונטית לארועים נשוא התובענה (עמ' 111 שורות 2-16). הוא אישר כי לא התגלה בשום שלב בבדיקות TPH מעל 5000 (עמ' 112 שורה 26): "הערך המקסימלי שמצאנו היה 550" (עמ' 113 שורה 3). הוא ציין כי מדובר היה "בארוע חרום...אנשים שהגיעו הגיעו לשטח במהירות וכל המכתבים והסיכומים בכתב נעשו בדיעבד. ההנחייה של המשרד להגנת הסביבה להעביר את הקרקע לרמת חובב, כאופציה ראשונה, ניתנה בעל פה, לאחר מכן זה נתמך גם במכתב" (עמ' 121שורה 23 ואילך). ההפסקה בהעברת החומר לרמת חובב הייתה "ברגע שהריכוזים ירדו מעבר לריכוזים שהיה צריך להעביר, אז אני משער שזה היה בפגישת עבודה משותפת, שנערכו, דרך אגב, על בסיס יומי כמעט" (עמ' 122 שורות 9-10)..."אחרי שהגענו ל 670, מקום בו הריח דעך, בדיקות המעבדה הראו שהקרקע לא מזוהמת בצורה מטרידה, אז בכדי לחסוך בעלויות, נפסק התהליך" (עמ' 127 שורות 8-9) "למטב ידיעתי, החומר שהועבר לרמת חובב היה מזוהם או שהיה חשש שהווא מזוהם" (שם, שורות 23-24) "אני לא זוכר בדיוק את השלב של ההחלטה הזו, אבל אני משער שהיא נעשתה בהסכמה עם המשרד להגנת הסביבה, כי הם היו שותפים לכל התהליך הזה" (עמ' 128 שורה 10) "אם היה נעשה פה מעשה שבו לא מועברת קרקע לרמת חובב שהיא מזוהמת או לחילופין, שמועברת קרקע נקיה, אז המשרד להגנת הסביבה היה מעיר על זה" (שם, שורות 14-16). לגבי חלופות לפינוי לרמת חובב ציין: "רמת חובב זה מקום שאליו על פי חוק...אתה יכול להעביר לאתר הפסולת הרעילה כל פסולת רעילה שרמת חובב מסכימה לקבל. אין צורך באישור מיוחד של המשרד להגנת הסביבה...במידה ואתה לא רוצה להגיע לרמת חובב יש לך מספר אופציות ואז אתה צריך לקבל אישור מיוחד" (עמ' 134 שורות 20-26) "המשרד להגנת הסביבה נותן לך מספר אופציות, כאשר רמת חובב לא מחייבת בדיקות נוספות" (עמ' 136 שורות 26-27). "במידה ולא רוצים להעביר לרמת חובב, יש אופציות נוספות, הן מחייבות קבלת אישור, תהליך האישור ב- 2004 נמשך חודש ימים" (עמ' 137 שורות 7-9). "אני אומר לך שבדצמבר 2004 זה לקח חודש ימים. אי אפשר היה להשאיר את הקרקע הזו, כקרקע מסוכנת באתר, במשך חודש ימים, כשהאנשים חשופים לזה וילדים עשויים להסתכן מזה" (עמ' 137 שורות 22-26). הוא ציין כי "אתה לא יכול לבדוק כל גרגר קרקע ואתה לא עושה את זה על כל טון קרקע, כי זה עולה כסף. וזה גם לא פרקטי. ולכן, תוך כדי העברה של קרקע מזוהמת, ייתכן וגם הועברה קרקע לא מזוהמת" (עמ' 138 שורות 6-10). "הקרקע הסריחה מדלקים. היה לה ריח שבשטח אפשר היה להגיד - הקרקע הזו מריחה מדלק וכל עוד הקרקע הריחה מדלק, המשיכו להעביר ולקחו דוגמאות והבדיקה נעשתה כבר אחרי שהקרקע הועברה" (עמ' 139 שורות 4-7). "זה לוקח שבוע לקבל את התוצאות. עד שקיבלו את התוצאות, הפסיקו את העבודה. באותו זמן המשיכו להעביר כי הקרקע, עדיין היה לה ריח של דלק" (שם, שורות 20-23). לאחר שקילת טענות הצדדים, החלטתי לקבל את דרישת התובעת בעניין זה במלואה. השתכנעתי כי התובעת פעלה, באותן הנסיבות, בהתאם לייעוץ מקצועי שוטף שקבלה ובהתאם להנחיות המשרד להגנת הסביבה, בסבירות ועל מנת להקטין נזקים, בעיקר סביבתיים. עדותו של ד"ר מנדלבאום בעניין זה מקובלת אלי והיא לא נסתרה, למעשה. אכן, קיימות היו אופציות תאורטיות נוספות מעבר להעברת החומר לרמת חובב ובדיעבד הסתבר שרמת הזיהום אפשרה העברת החומר לאתרי פסולת אחרים, אך זוהי ידיעה אותה אנו יודעים בדיעבד. אם נבחן את התנהגות התובעת בזמן אמת, הרי שהיה עליה לדאוג לפינוי הקרקע באופן המהיר ביותר, מבלי להמתין לאישורים של שבועות מספר לכל כמות קרקע ומבלי לערום את הקרקע המזוהמת בלב העיר יפו לתקופה ארוכה. הפתרון שנבחר הוא העברת החומר לרמת חובב, כאשר העברה זו הייתה אפשרית באופן מיידי, תואמה עם המשרד להגנת הסביבה ואושרה על ידה. במקביל, לאור כך שרמת הזיהום לא הייתה גבוהה, התקבלה הנחה למחיר הפינוי. הנתבעת לא הציגה, למעשה, חלופה קונקרטית לדרך פעולה זו. לא הוצגו הצעות מחיר מגופים אחרים לגבי חלופות אפשריות, פירוט האישורים שהיו צריכים להתקבל לצורך כך ומשך התהליך שהיה נדרש לכך. גם לגבי סכום ההוצאה - עדותו של מר רוזנברג לגבי הכמות שהועברה והמחיר ששולם מקובלת עלי ואיני מוצאת מקום לפקפק בה. לא הוצגו מחירונים אחרים ולא הוצגה כל ראיה הסותרת את עדותו ואת המסמכים שצורפו על ידו. באשר לרווח הקבלני ששולם על ידי התובעת לשטאנג - מקובלת עלי הטענה כי רווח קבלן ראשי בשיעור 12% הוא רווח מקובל בחוזים מסוג זה וגם עובדה זו לא נסתרה בכל ראיה מטעם הנתבעת. נזכיר, כי הגורם שהיה אמור לבצע את פינוי הקרקע מיד עם גילוי הזיהום היא הנתבעת. אם לא הייתה מתעלמת ומפרה את חובותיה כל טענותיה כיום היו מתייתרות. לאור כלל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסכום ששולם על ידה לשטאנג בגין הטמנת החומר ברמת חובב, סכום של 308,677.82 ₪. הובלת החומר לרמת חובב פריט מס' 11 עניינו "הובלת חומר לרמת חובב", בסכום של 100,800 ₪. צורפה חשבונית של מושב אחיסמך מיום 31.12.04 בגין הובלות לרמת חובב על סך 147,560 ₪, לגביה אושר לתשלום סכום של 90,000 ₪ לפני רווח קבלן ראשי. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא הוצגו תעודות משלוח או אישור המשרד להגנת הסביבה על כמויות החומר שפונה. עוד טוענת הנתבעת, כמפורט לעיל, כי לא היה צורך בפינוי הקרקע לרמת חובב, לפחות משלב מסויים. טענות הנתבעת דומות במהותן לטענות בעניין הטמנת החומר ברמת חובב. עדותו של מר רוזנברג לגבי התשלום בפריט זה מקובלת עלי, היא לא נסתרה, לא הוצגו מחירונים או הצעות מחיר אחרות לעניין הובלת החומר, כאשר איש אינו חולק על כך שהחומר אכן הועבר לרמת חובב. איני רואה מקום לפקפק בראיות התובעת לעניין זה. הנתבעת תפצה את התובעת גם בגין הסכום ששולם על ידה בפריט זה, סכום של 100,800 ₪. פינוי מים מזוהמים פריט מס' 12 עניינו "פינוי מים מזוהמים" בסכום של 70,560 ₪. צורפו חשבוניות של ליפודן בע"מ - שירותים אקולוגיים וליפודן סארפ ישראל - שירותים אקולוגיים: חשבונית על סך 19,000 ₪ מיום 31.1.05, חשבונית על סך 60,000 ₪ מיום 31.3.05 וחשבונית על סך 40,000 ₪ מיום 28.2.05. עוד צורף ניתוח מחיר על סך 63,000 ₪ בגין 42 הובלות לפי 1500 ₪ להובלה, לפני רווח קבלן ראשי. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מדובר בזיהום טבעי של מים, כתוצאה מהצטברות סחף, הפרשות בעלי חיים, אבק, חול, פיח וכיו"ב. נטען כי באתר בצוע העבודות שכנו שנים רבות צינורות ביוב והתברר כי נמצא במקום חומר מסוכן המצוי בעיקר בתשתיות ביוב - מימן גופרתי. הנתבעת טוענת כי ממילא חלק מהעבודות בפרויקט כללו פינוי כללי של האדמה שנחפרה, לרבות מים, ללא קשר לזיהום שנמצא. נטען כי לא הוצגו תעודות משלוח של נותן השירות או אישור המשרד להגנת הסביבה לבצוע הפינוי. מר רוזנברג, בחקירתו, ציין כי אין מדובר במים מזוהמים בבוץ או הפרשות בעלי חיים כיון שמדובר על שאיבת מים מתוך המנהרה. כמו כן ציין כי אין מדובר במי ביוב. (עמ' 52 - 53). מר רוזנברג הסביר עוד כי אם לא היו נמצאים מים מזוהמים ורק מים נקיים, הם היו אמורים להישפך לתוך מערכת הניקוז אך במקרה זה עורבבו מים נקיים עם מים מזוהמים, ולכן היה צורך לפנותם. (עמ' 53-55). לא השתכנעתי כי במקרה זה כל הוצאות פינוי המים קשורות לפינוי הקרקע המזוהמת שהתגלתה, במיוחד לאור מועדי פינוי המים. גם לא השתכנעתי כי ממילא לא היה צורך בפינוי מים מזוהמים מהאתר, ללא קשר לגילוי הזיהום נשוא התובענה. בנסיבות אלו אקבע כי התובעת זכאית להחזר בשיעור 50% מהוצאותיה בסעיף זה, דהיינו 35,280 ₪. יתרת ההוצאות פריטים 1 ו - 2 מתייחסים לשירותי יועץ הבטיחות דוד כץ (פריט 2 הוא ללא ערך כספי). לגבי פריט 1 הוגשה חשבונית לגבי שירותים בחודש אפריל 2005 באתרי יפו והרצלייה. לא הוכח הקשר בין חשבונית זו ובין ניקוי הזיהום באתר, שבוצע בחודשים דצמבר - ינואר 2005 ובכל מקרה, היועץ דוד כץ לא עסק בייעוץ לגבי טיפול בזיהום אלא בייעוץ בטיחות כללי לפרויקט, כפי שניתן לראות מהדוחות שערך. מעבר לכך, דוד כץ עצמו לא הובא להעיד, לא הוצג החוזה עמו ולא הוכח כי ניתן על ידו שירות נוסף מעבר לשירות השוטף שהיה כלול בהסכם המקורי עמו, ללווי הפרויקט. פריט 3 עוסק בהוצאות בגין קידוח פתח אוורור במנהרה בה עבדה המכונה הפתוחה. פריטים 4-5 עוסקים בבדיקת אויר במנהרות. פריט 6 עוסק בשליחויות. פריט 8 עוסק בשמירה לחודש ינואר 2005. כל אלו - לא הוכח כי הם קשורים לניקוי הקרקע וגם לא לזיהום הקרקע. פריטים 9- 10 עניינם גדר זמנית לסגירת השטח (לצורך עירום זמני של הקרקע המזוהמת) בסכום של 4800 ₪, בהתאם למחירי החוזה, ושימוש בטרקטור להעמסה (העמסת קרקע מזוהמת) בסכום של 1248 ₪. מקובל עלי כי הוצאות אלו נגרמו בקשר לטיפול בזיהום והתובעת זכאית להשבתם. פריט מס 13 עניינו "יריעות לאחסון זמני של קרקע מזוהמת" בסכום של 515 ₪. צורפה חשבונית של א.א. מונטיפיורי על סך 460 ₪ מיום 1.12.04. הנתבעת טוענת כי מדובר בהוצאה שהוצאה לפני גילוי הזיהום ולכן אינה קשורה כלל לזיהום. טענה זו מקובלת עלי. פריטים מס' 14-34 ( כאשר פריט 33 הוא ללא ערך כספי), 42 (השני), ו- 43 עניינם הוצאות לשדרוג מערכות הבטיחות והאוורור באתר העבודות, שילוט אזהרה, השכרת גנרטורים ורכישת סולר לגנרטורים עבור מערכות אלו. כמפורט לעיל בדיון בנושא החבות, לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות אלו. מעבר לכך ולמעלה מהצורך אציין, כי טענות הנתבעת על פיהן לא הוכח כי כל הוצאות אלו נדרשו עקב גילוי הזיהום מקובלות עלי. כך, למשל, פריט 16 שעניינו שילוט אזהרה, מגובה בחשבונית מיום 1.12.04, יום לפני גילוי הזיהום. כך גם פריט 20, שעניינו מערכת הימלטות, מגובה בחשבונית מיום 1.12.04, לפני גילוי הזיהום. הדרישה בסך 206,442 ₪ בפריט 26 בגין סולר לגנראטורים אינה מגובה בכל אסמכתא שתבהיר מה הקשר בין דרישה זו ושיעורה ובין גילוי הזיהום (מר רוזנברג, בעדותו, לא הצליח להצביע על אסמכתאות כלשהן מעבר לניתוח מחיר שנערך על ידי עובד של שטאנג, ראה עמ' 61-62). עוד אציין, כפי שציינתי כבר לעיל, כי טרם בצוע עבודות במקום מוקף, היה על התובעת והקבלן מטעמה להיערך לתרחיש של גילוי זיהומים שונים וחומרים מסוכנים מתחת לפני הקרקע, לאו דווקא דלקים, ובהתאם לכך להתאים גם את מערכות הבטיחות והאוורור באתר, כך שהשדרוג של מערכות אלו היה אמור ממילא להיות כלול בסכום החוזה המקורי. לפריטים 35-38 אין ערך כספי ברשימת ההוצאות. פריטים 40-42 (הראשון) ו 44 עניינם תשלומים נוספים בגין כוח אדם ומכונות בגין התמשכות הבצוע במשך חודש נוסף. כמפורט לעיל, בדיון בנושא החבות, איני סבורה כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית בגין נזקים אלו. מעבר לכך ולמעלה מהצורך אציין, כי מקובלות עלי טענות הנתבעת כי לא הוכח עיכוב של חודש במהלך העבודה בשל גילוי הזיהום, גם לאור כך שהעובדים בפרויקט שהו בחופשת חג המולד במשך 15 ימים, בין התאריכים 22.12.04 - 5.1.05 ובתקופה זו ממילא לא תוכננה פעילות באתר בשתי המכונות (ראה מכתבו של ד"ר מנדלבאום מיום 22.12.04, נספח א' לתצהירו). לא הוצגו יומני עבודה ורשימות העובדים, לא הוצג לוח גאנט לגבי מועדי הבצוע המתוכננים שנקבעו עם צו התחלת העבודה והמועדים המעודכנים לאחר בצוע הזיהום, מהם ניתן ללמוד על העיכוב המדויק שנגרם, אם נגרם, בשל גילוי הזיהום. לוח הגאנט שהוצג, זה שצורף לחוזה המקורי, לא תאם את מועדי בצוע העבודות ולא ניתן היה ללמוד ממנו דבר, כאשר שני עדים מטעמה של התובעת העידו על מועדים שונים לבצוע העבודות (מר רוזנברג, עמ' 34 לפרוטוקול, מר אייל, עמ' 81 לפרוטוקול). אין חולק כי העבודות לא החלו במועדן, ללא קשר לזיהום שהתגלה (עדות מר רוזנברג, עמ' 32) ולא הובהר מה היה העיכוב בקטע בו התגלה הזיהום, בגין הזיהום, אם אכן היה עיכוב. יש לזכור כי העבודה במכונה הסגורה נמשכה כל העת כמעט באופן רציף, ובמכונה הפתוחה הופסקה העבודה בהתאם לצו הפסקת העבודה בין התאריכים 14.12.04 ועד 3.1.05. אם נתחשב בחופשת חג המולד, הרי שמדובר בהפסקה של 8 ימים בלבד, בין התאריכים 14.12.04 ועד 22.12.04. הנתבעת, אם כן, תפצה את התובעת כמפורט בסעיפים 70,71,72,75 לעיל. לכל סכום יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 12.1.06 ועד ליום התשלום בפועל. קיזוז הנתבעת טוענת בסיכומיה כי נגרם לה חסרון כיס עקב העבודות שבצעה התובעת ויש לקזז מכל סכום בו תחויב כלפי התובעת פיצוי בגין נזקיה אלו. נטען כי העבודות שבוצעו בשדרות ירושלים על ידי התובעת גרמו להצרת הנתיבים, כך שנתיב הגישה המרכזי לתחנת הדלק הפך לכביש עם נתיב אחד בלבד. עובדה זו פגעה בנגישות כלי הרכב לתחנת הדלק ולירידה משמעותית במכירת הדלקים בתחנת הדלק החל מחודש יולי 2004. עוד טוענת הנתבעת כי עובדים מטעם הקבלנים שטאנג וזובלין, שפעלו עבור התובעת, נהגו להחנות את הכלים ההנדסיים והרכבים בהם נעזרו לבצוע העבודות בתוך שטח תחנת הדלק וכן באזור היציאה ממנה, מה שפגע בתפקוד תחנת הדלק. את הנזקים בעקבות הפגיעה בתחנת הדלק המשיכה הנתבעת, לטענתה, לספוג, גם בשנים הבאות, בשל ההרגל של ציבור המשתמשים לא להגיע לתחנה. התובעת טוענת בסיכומיה כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הקיזוז. נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין העבודות שבצעה התובעת ובין ההפרעה לכניסה לתחנה. נטען כי במקום בוצעו עבודות הנחת קו צינור ביוב על ידי איגוד המים והביוב של גוש דן (שפד"ן), בנוסף בוצעו עבודות על ידי חברת קים לוסטיגמן ועבודות אלו גרמו לשינויים בתנועה. מי שהורה על השינויים הייתה משטרת ישראל. לא הוצגה כל ראיה באשר לגורם החסימה וגם לעצם החסימה. עוד נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין הירידה במכירות הדלקים ובין החסימה הנטענת. נטען כי כבר מדצמבר 2003 החלה ירידה רציפה במכירת הדלקים בתחנה, עד מאי 2004, כאשר דווקא מאוגוסט 2004, לאחר תחילת העבודות, חלה עלייה משמעותית במכירת הדלקים בתחנה בהשוואה לחודש הקודם. עוד טוענת התובעת כי גם אם הייתה הפרעה לשימוש ונגרמו לנתבעת נזקים עקב כך, הרי שעל פי הדין הנתבעת אינה זכאית לפיצויים עקב כך. על מנת לגבש עילה לפיצויים, על הנתבעת להראות שמדובר בהפרעה לא סבירה. כאשר מבוצעות עבודות תשתית, מטבע הדברים הן יוצרות קשיים אך אין בכך משום יצירת עילה של מטרד בהתאם לסעיף 44 לפקודת הנזיקין, שהרי אם כך, כל אדם שיבצע עבודה כלשהי או כל רשות שתבצע עבודה כלשהי, ייאלצו לפצות את כל מי שיפגע מהעבודות. זאת ועוד, ככל שיש בתכניות בנין עיר כדי לפגוע באדם כלשהו, תרופתו היא במסגרת הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965. אם הנתבעת סברה שהתכנית אינה סבירה, היה עליה להגיש התנגדות. אם נגרמים נזקים כתוצאה מתכנית שאושרה, ניתן היה להגיש לוועדה המקומית דרישה לפיצויים בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, כאשר ממילא דרישה זו הייתה נדחית בהתאם להוראות סעיף 200 לחוק. לתמיכה בטענותיה הגישה הנתבעת תצהיר של מר אמיר איבשקובסקי, מנהל אבדלק אשר הפעילה, כאמור, את תחנת הדלק בין החודשים יוני - נובמבר 2004. בתצהירו ציין כי העבודות גרמו להצרת הנתיבים בשד' ירושלים, המובילים אל תחנת הדלק ונתיב הגישה המרכזי אל התחנה הפך להיות כביש עם נתיב אחד בלבד, כך עד סיום העבודות. השדרה, שהייתה מרכזית עם שני נתיבי תחבורה בכל צד, הפכה פקוקה ובעלת נתיב תחבורה אחד בלבד בכל צד. עוד ציין מר איבשקובסקי בתצהירו כי מתוך שני נתיבי יציאה שהיו קיימים בתחנה, נסגר אחד עקב העבודות, כתוצאה מכך נוצרו פקקים בתוך התחנה, מה שהשפיע גם כן על היקף המכירות בתחנה. לגבי שני נתיבי הכניסה האחרים, במהלך החודשים ספטמבר - אוקטובר 2004 נחסמה באופן חלקי הכניסה לתחנה לחלוטין למשך מספר שעות בכל יום בשל עבודות תשתית שנעשו בשטח הכניסה לתחנה. עוד צוין כי התובעת או מי מטעמה נהגו להחנות את הכלים, הרכבים והמכונות בהם נעזרו לצורך בצוע העבודות בשטח התחנה ובאזור היציאה מהתחנה, תוך הפרעה לעבודת התחנה. צוין כי בעקבות העבודות נוצרו עומסי תנועה כבדים במיוחד בשד' ירושלים ובנתיבים המוליכים אליה ו/ או דרכה, מה שהביא נהגים רבים לעשות כל שביכולתם כדי להימנע מכניסה לאזור פקוק זה. מר איבשקובסקי צרף לתצהירו תמונות שצילם באזור, חלקן בספטמבר 2004 וחלקן ללא תאריך. מר איבשקובסקי נחקר על תצהירו. בחקירתו ציין כי הוא מתייחס להפרעות שנגרמו בשל התקנת צינור הביוב העילי ואינו יודע אם מדובר בעבודה שבוצעה על ידי השפד"ן ולא על ידי התובעת: "מבחינתי, זה הכל ביחד...מבחינתי, כל האזור הזה היה בשיפוץ, שתבין, מבחינתי, הגורם זה או נ.ת.ע, עיריית תל- אביב...זה נכון שאנחנו רואים את הצינור הגדול...אבל מה שעשתה נ.ת.ע בתוך העניין, אני לא יודע יש שם עבודות, מבחינתי, כל הגוף של זה, זה נושא של המנהלת ועיריית תל -אביב, כך אני ראיתי את זה כאזרח...איך אני אמור לדעת אם זה עבודות של השפד"ן או לא" (עמ' 209 שורות 9 ואילך). הוא אישר שגם חברת קים לוסטיגמן עבדה על פרוייקט בניה מטעם עיריית תל אביב, כפי שנראה בתמונות שצילם (עמ' 215 שורה 24 ואילך). תצהיר נוסף מטעם הנתבעת הוגש על ידי מר מאיר שולחני, מנהל המחלקה הכלכלית בנתבעת בעת הגשת תצהירו. בתצהירו ציין כי החל מיולי 2003 ועד יולי 2004, אז החלו עבודות התובעת, עמדו מכירות הדלקים בתחנה על 231,615 ליטר בממוצע לחודש. מסוף יולי 2004 ואילך חלה ירידה משמעותית במכירת דלקים בתחנת הדלק. בין אוגוסט 2004 ועד יולי 2005 סך המכירות החודשי הממוצע עמד על 168,333 ליטר. מאוגוסט 2005 ועד דצמבר 2005 עמד סך המכירות החודשי הממוצע על 140,581 ליטר. נטען כי בין החודשים יולי 2004 ועד דצמבר 2004 נמכרו 348,109 ליטר פחות ממה שנמכר בתקופה המקבילה בשנת 2003, הפסד השווה, כנטען, לסכום של כ- 500,000 ₪. לתצהיר צורפה טבלה ובה נתוני המכירות בתחנה מיולי 2003 ועד דצמבר 2006. בחקירתו ציין מר שולחני כי, מנסיונו, "תחנה שעוברת תקופה, גם תקופה די קצרה, כשמפסיקים להיכנס לתחנה, יש איזה הרגל שפשוט גם להבא, שהחיים כאילו חוזרים למסלולם, לא חוזרת למצבה הקודם. בדרך כלל זה בעיה שנמשכת, אנשים מתרגלים להתעלם ממנה, לעקוף אותה, לא באים לקנות שם את הדלק" (עמ' 240 שורות 24-27). לאחר שקילת טענות הצדדים וחומר הראיות החלטתי לדחות את טענת הקיזוז. הנתבעת, למעשה, כמו התובעת, לא טרחה להתעכב ולדון בנושא החבות מעבר לשאלת הקשר הסיבתי. ושוב, יש להזכיר, אין מדובר באחריות מוחלטת, על פיה כל גורם המבצע עבודות תשתית עבור הציבור, יישא בכל נזק, מכל סוג שהוא, הנגרם לבעלי עסקים באזור בגין פגיעה בעסקיהם עקב בצוע העבודות. רחוק מכך. סביר בעני כי עקב שינוי דרכי התחבורה בשד' ירושלים וסגירת חלק מהנתיבים נפגעו ברמה זו או אחרת, לתקופה מסוימת, מכירות התחנה. עם זאת, רב המרחק בין עובדה זו ובין קביעה שהתובעת צריכה לשאת בהפסדים אלו ונזכיר כי מדובר, גם כאן, בנזק כלכלי טהור. מקריאת סיכומי הנתבעת בנושא זה, דומה שאף הנתבעת עצמה אינה סבורה שלטענתה זו לעניין הקיזוז יש להעניק משקל רב. אתייחס לדברים בקצרה ואציין מספר טעמים לדחיית הטענה. ראשית, צודקת התובעת באמרה כי באותה התקופה בוצעו באזור עבודות בניה ותשתית נרחבות מטעם גורמים רבים, בהם השפד"ן וחברת קים לוסטיגמן, כפי שנראה בתמונות שהוצגו על ידי מר איבשקובסקי. בשל כך שונו סדרי התנועה בשד' ירושלים. לא ניתן להצביע על קשר סיבתי ישיר בין העבודות שבוצעו על ידי התובעת בלבד ובין הירידה במכירות הדלקים בתחנה. מדובר בשילוב של גורמים אשר בעטיים החליטו משטרת ישראל ועיריית תל - אביב על שינוי סדרי התנועה ולא ניתן לקשור, כאמור, רק את התובעת לשינויים שבוצעו. מר איבשקובסקי, למעשה, אישר כי אינו יכול לומר מהו הגורם לשינוי סדרי התנועה ואינו יכול להצביע רק על העבודות שבוצעו על ידי התובעת כגורם לכך. שנית, כאמור, הגורמים שהחליטו על שינוי סדרי התנועה הם משטרת ישראל ועיריית תל - אביב, כפי שניתן לראות בשלטים שצולמו על ידי מר איבשקובסקי, ולא התובעת. לכן, כל טענה מטעם הנתבעת בעניין זה צריכה להיות מופנית לגורמים אלו או לחילופין ליזם העבודות, מדינת ישראל. שלישית, על מנת להוכיח התרשלות, יש להוכיח התנהגות לא סבירה, דהיינו, יש להוכיח כי שינוי סדרי התנועה היה לא סביר וכי בנסיבות העניין היו חלופות אחרות סבירות יותר שהיו פוגעות פחות בנתבעת. הנתבעת לא טענה ולא הוכיחה זאת. לא הובאה חוות דעת של יועץ תנועה או מומחה אחר בתחום זה, על פיה השינוי שנעשה היה בלתי סביר וכי היו חלופות טובות יותר. בענייננו אין מדובר בחסימה מוחלטת של הכניסה לתחנה אלא מדובר בעיקר על אי נוחות ועומסי תנועה כבדים עקב צמצום נתיבים בכביש, כנטען. יש לזכור כי ההלכה, כפי שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בעניין דומה, היא: "אכן, עבודות פיתוח ותשתית המבוצעות על ידי רשויות המדינה, ובכלל זה עבודות סלילה של דרכים או כבישים, גורמים לא אחת, מטבע הדברים, לפגיעה באלו הדרים או עוסקים בקרבת מקום. כך, למשל, עלולה להיחסם גישה לבית עסק השוכן באזור בו מתבצעות עבודות כאלה. נזק זה אינו מקים מניה וביה אחריות בלתי מסוייגת בנזיקין. עבודות פיתוח וסלילת כבישים באות, בסופו של יום, לקדם את אינטרס הציבור, וככל שהן גורמות לפגיעה זמנית, ולעיתים אפילו פגיעה קבועה, במאן דהוא, הרי זהו כורח שאין מנוס ממנו, מה גם שאותו מאן דהוא מהנה גם הוא מפיתוח הסביבה שבה הוא מצוי" (ע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' משרד התחבורה, 12.7.06 וראה גם ע"א 650/83 ועדה מקומית זבולון נ' קורן, פ"ד מ(3) 640); בר"מ 10510/02 ועדה מקומית לתכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן, 31.1.07). רביעית, צודקת התובעת בכך שהדרך של בעל עסק להתמודד עם נזקים שנגרמים לעסקו עקב תכנית היא באמצעות התנגדות לתכנית, ואם זו אושרה - באמצעות תביעה לוועדה המקומית בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה ובכפוף להוראות סעיף 200 לחוק. בענייננו, הנתבעת לא פעלה בדרך זו, אף לא פנתה לגורם כלשהו , לא לפני אישור התכנית ולא אחריה, ופנתה לתובעת רק לאחר שזו באה אליה בדרישות לעניין זיהום הקרקע, במרץ 2005. חמישית, מדובר בנזק כלכלי טהור, בו דנו לעיל. נזק כזה, כאמור, אינו בר פיצוי באופן אוטומטי ויש לשקול שיקולי מדיניות אם אכן יש לפצות בגינו. הטלת חובת פיצוי בגין נזקים כלכליים על כל גורם המבצע עבודות תשתית עבור הציבור תפגע, בסופו של דבר באינטרס הציבור לשיפור התשתיות וקידום איכות החיים, מעבר לכך שמדובר בהיקף נזק ובמעגל ניזוקים בלתי ניתן לצפייה. שישית, יש לזכור כי מי שתובע את זכות הקיזוז היא הנתבעת ולא אבדלק. לא הוכח כלל כי לנתבעת, כגורם אשר לו רשת תחנות דלק בכל הארץ, נגרם נזק ומהו שיעור הנזק. העובדה שחלה ירידה מסוימת במכירות בתחנה אחת מתוך כלל תחנות הרשת, אינה מלמדת על כך שחלה ירידה בכלל הכנסות הנתבעת בשל כך, שהרי יתכן שמי שלא תדלק באותה התחנה עבר לתדלק בתחנה סמוכה של הנתבעת. לא ברור אם נגרם נזק לנתבעת בסופו של דבר, ומהו היקפו. לעניין זה לא הובאו כלל ראיות ולא הוצגו חוות דעת. שביעית, לעניין הטענה כי כלי רכב שבצעו עבודות עבור התובעת חנו בתחנת הדלק - טענה זו כלל לא הוכחה מעבר לעדות כללית של מר איבשקובסקי. לא הובאו כלל ראיות ברורות המבהירות את טיב הנזק הנטען ושיעורו ואת הקשר של הנזק הנטען לתובעת דווקא, בהעדר כל ראיה על פניה מצד הנתבעת לתובעת בזמן אמת. לאור כלל האמור, דין טענת הקיזוז להידחות. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה. טענת הקיזוז נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת פיצויים כמפורט בסעיף 79 לפסק הדין. בנוסף, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד התובעת בשיעור 20% ומע"מ וכן בהוצאות המשפט, כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה ועד ליום התשלום בפועל. מומלץ כי המשרד להגנת הסביבה ישקול המדיניות הראויה, ובמידת הצורך עיגונה בחקיקה, בעניין הטלת חובה על חברות דלק לזהות ולטפל בזיהומי קרקע ישנים. המזכירות תעביר עותק פסק הדין ליועץ המשפטי של המשרד להגנת הסביבה. איכות הסביבהדלק