זיקת הנאה במושב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיקת הנאה במושב:

רקע ותמצית טענות הצדדים



התובעים הגישו תביעה לסעד של צו מניעה קבוע. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לצו מניעה קבוע, ביטול זיקת הנאה ופיצוי כספי בגין נזקיהם הנטענים.




מכתב התביעה עולה, כי התובעים מתגוררים, מזה כ- 50 שנה, במשק מס' 56 בישוב מיטב בחבל תענ"ך. לטענתם, הם בעלי הזכויות במשק האמור ובעלי רפת לגידול פרות לחליבה המצוי בשטח המשק משנת 1968, בנוסף הם בעלי חלקות אדמה הממוקמות מאחורי הרפת ומיועדות לחקלאות.




בסמוך למשקם של התובעים מצוי משק מס' 55, אשר הנתבעים הינם בעלי הזכויות בו החל משנת 2004. משק מס' 55 גובל במשק מס' 56 מצידו הצפוני.




לטענת התובעים, בין שני המשקים נסללה דרך למעבר כלי רכב וכלים חקלאיים, אשר הובילה לחלקו האחורי של המשק החקלאי של התובעים ולשדותיהם (להלן: "הדרך"). הדרך האמורה עוברת ברובה בשטח הנתבעים ובחלקה עוברת בשטחם של התובעים. התובעים טוענים, כי דרך זו שימשה אותם משנת 1968, ואף קודם לכן, לצורך הגעה לשדותיהם וטיפול יומיומי בפרות. לטענתם, בהתאם אף תוכננו המבנים המשמשים לגידול הפרות ולחליבה, כך שסככת הפרות מס' 120 הוקמה לאורך הדרך ובצמוד לה. כן, מובילה הדרך למחסן בו מאוחסן החציר המשמש להאכלת הפרות. עוד טוענים התובעים, כי הדרך משמשת אותם לצורך ביצוע פעילות משקית הדרושה לצורך טיפול שוטף בפרות, תחזוקת המשק, הגעה לשדות וביצוע פעולות חקלאיות.




התובעים טוענים, כי עד לשנות ה- 70 החזיק במשק 55 חבר מושב בשם נחום נחום ולאחריו החזיק במשק חבר מושב אחר בשם צדוק משה, אשר החזיק במשק עד לשנת 2004, עת רכשו הנתבעים את הזכויות במשק והקימו במקום חממות לגידול תבלינים ובית אריזה.




התובעים טוענים, כי בעלי המשק הקודמים, נחום וצדוק, לא הביעו מעולם התנגדות למעבר התובעים בדרך. לטענתם, לאחר שהזכויות במשק עברו לנתבעים פנו אליהם האחרונים בבקשה, כי ימנעו מלעשות שימוש בדרך. התובעים השיבו לנתבעים, כי הם עושים שימוש בדרך עשרות שנים, דבר אשר לטענתם היה ידוע לנתבעים טרם רכשו את משק מס' 55. כמו כן, טענו, כי אין בידם להימנע משימוש בדרך. לטענתם, במכתב מיום 24.10.07 הודיעו להם הנתבעים, כי במידה ולא יחדלו משימוש בדרך, עד ליום 24.11.07, הם יפעלו לשם חסימת המעבר. בא כוח התובעים השיב לנתבעים, כי הם מתנגדים לחסימת הדרך וכי הדבר יגרום להם לנזקים כבדים. בנוסף ציינו במכתב האמור, כי הם מסכימים להיפגש עם הנתבעים בכדי לפתור את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט.




התובעים טוענים, כי ביום 16.11.07 נערכה בין הצדדים פגישה בה נכחו אף חברי מזכירות המושב ומהנדס המועצה מר בני גלס. לטענת התובעים, במסגרת הפגישה האמורה טענו הנתבעים, כי בכוונתם להקים חומה בגבול המגרש, אף אם המעבר בדרך יחסם, ואף בסמוך לכך, החלו הנתבעים בביצוע פעולות במטרה לחסום את הדרך והקמת חומה אשר תחצה את הדרך כך שלא יתאפשר מעבר כלי רכב וכלים חקלאיים. ביום 27.11.07 הציבו הנתבעים כלי חקלאי גדול בדרך, כך שהמעבר בדרך נחסם, והנתבע מס' 1 סירב לפנות את הכלי האמור.




לטענת התובעים, משעשו שימוש בדרך במשך 40 שנה ברציפות הרי שקיימת להם זכות מעבר וזיקת הנאה בדרך, לטובתם ולטובת המשק המצוי בבעלותם. התובעים צירפו לכתב התביעה תצלום אוויר משנת 1974, המראה בבירור את הדרך והשימוש שנעשה בה לשיטתם. התובעים מוסיפים וטוענים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן במידה ותחסם הדרך עלול להיגרם להם נזק, ואף בלתי הפיך, בעוד שלנתבעים לא יגרם נזק במידה ויינתן הצו המבוקש כך שלא יעלה בידם לחסום את הדרך.




לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות. לטענתם, המדובר בדרך אשר עוברת כמעט כולה בשטחם. הנתבעים מכחישים טענת התובעים באשר לשימושם בדרך לאורך השנים. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי חלק מהסככות המשמשות כרפת נבנו לפני כ-15 שנה וחלקן בשנים האחרונות. לטענתם, אין ממש בטענה לפיה מיקום הסככות נקבע בהתאם לתוואי הדרך, ולטענתם אין כל קשר בין מיקום הסככות כיום ומיקום הרפת הנטענת, כפי שהיה בשנת 1968. עוד מכחישים הנתבעים את טענת התובעים לפיה הבעלים הקודמים של המשק התירו לתובעים לעשות שימוש בדרך. לטענתם, כל הגורמים המעורבים הבהירו לתובעים, כי אין להם זכות בדרך.




הנתבעים טוענים, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח התגבשות זיקת הנאה בדרך. לטענתם, התובעים לא הוכיחו את משך השימוש, תוואי הדרך בו נעשה השימוש הנטען, אופן השימוש ורציפותו.




הנתבעים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לצו מניעה קבוע לפיו על התובעים להימנע מלעשות שימוש בדרך, להימנע מלהעביר חומר כלשהו למשק הנתבעים, באמצעות המרזבים או בדרך אחרת ולהמנע מלבצע פעולות אשר יפגעו בהפעלת בית האריזה של הנתבעים. כמו כן, עתרו הנתבעים לפיצוי כספי על סך 300,000 ₪ בגין הנזק אשר נגרם להם, לטענתם, בשל השימוש אשר עשו התובעים בדרך, שלא כדין ובשל העובדה שהתובעים לא מנעו העברת זיהום משטח הרפת למשק הנתבעים וכן טענו לביטול זיקת הנאה.




לטענת הנתבעים, הם רכשו את משק מס' 55 בחודש אפריל 2003. מבירור שערכו עם משפחת משה, בעליו הקודמים של המשק, עלה, כי לא ניתן לתובעים אישור להשתמש בדרך. לאחר רכישת המשק, הקימו הנתבעים במשק בית אריזה לתבלינים וחממות. לטענתם, נדרשת הפרדה מוחלטת בין משקם ומשק בעלי חיים. הנתבעים טענו, כי דאגו להפרדה כאמור עת עבדו במשק הורי הנתבע, טרם הקמת בית האריזה במשק 55. לטענתם, לקוחות מגרמניה ביקרו לאחרונה במשקם והעירו, כי נדרשת הפרדה בין בית האריזה ומשק בעלי החיים. הנתבעים טוענים, כי לאור הקושי הטמון בהפעלת עסקם בסמוך למשק בעלי חיים, בשל הסיכון לזיהומים וחיידקים, הם תכננו ליצור הפרדה מלאה בין המשקים, בהתאם לזכותם הקניינית. לטענתם, אף מסקרי סיכונים של חברות העובדות עמם עולה, כי נדרשת הפרדה כאמור.




הנתבעים טוענים, כי בעקבות ביקור הלקוחות מגרמניה, נמנעת החברה המשווקת ומייצרת את תוצרתם ללקוחות רבים מלשווק תוצרת זו לחלק מהלקוחות, זאת בשל מעבר כלי הרכב ממשק בעלי החיים בדרך. לטענתם, החברה האמורה הורתה להם להקים מחיצה כתנאי להמשך עבודתה עמם.




לטענת הנתבעים, מיד לאחר שרכשו את המשק נודע להם שהתובעים עושים שימוש בדרך. הם ניסו להגיע עם התובעים להסכמות באשר להימנעות התובעים מלהשתמש בדרך וכן במטרה להסדיר את נושא מי הגשמים והזבל אשר חודרים למשקם מרפת התובעים ללא הצלחה.




הנתבעים טוענים, כי מתשריט התובעים עולה, כי מהסככות ועד למתבן של התובעים ישנו שטח של למעלה מ-30 מטר, בו ניתן לעשות שימוש בכדי לעבור לצדו השני של המשק. בנסיבות אלו טוענים הנתבעים, כי אין צורך של ממש בשימוש התובעים בדרך, מלבד נוחות התובעים. הנתבעים הוסיפו, כי במסגרת בירור שערכו במזכירות הישוב נאמר להם שראוי שיעשו שימוש רק בשטח משקם וכי אין כל צורך כי יעשו שימוש בדרך. הנתבעים ציינו, כי בצדן השני של הנחלות ישנה דרך מסודרת וסלולה המשמשת לצורך הגעה לאזור השדות.




עוד טוענים הנתבעים, כי כשנה טרם הגשת התביעה שכנגד הניח הנתבע מצעים לאורך הדרך ועד אז לא ניתן היה לעשות שימוש בדרך במהלך החורף. לטענתם, עד להנחת המצעים שימשה הדרך המצויה בצדן השני של הנחלות לצורך הגעה לאזור השדות.




הנתבעים טוענים, כי בשל אי הסדרת הניקוז, ניגרים מי גשמים ממרזבי הרפת ומהגגות בהם אין מרזבים אל משק הנתבעים. כן טוענים, כי מעבר כלי רכב בדרך, כמו גם התנקזות מי הגשמים כמפורט לעיל, גורמים להעברת זיהום מרפת התובעים למשק הנתבעים. לטענתם, מדו"ח בדיקת מעבדה מיום 2.12.07 עולה, כי נמצאו קוליפורמים, חיידקי סלמונלה ואי קולי בשביל בין הרפת ובית האריזה. לטענתם, שימוש התובעים בדרך עלול לגרום להם לנזק עצום.




הנתבעים טוענים, כי מבירור שערכו עם המסגר שהקים את הסככה האמצעית במשק התובעים עולה, כי הסככה הוקמה בשנת 1992 או בסמוך לכך. לטענת הנתבעים, לפני שנת 1992 לא נעשה על ידי התובעים שימוש בדרך. לטענתם, שתי הסככות הנוספות הוקמו בשנים האחרונות.




עוד הוסיפו הנתבעים, כי התובעים הסיגו את גבול החלקות וכי שימושם בדרך אינו כדין. כמו כן ציינו, כי התובעים בנו על חלק נכבד מתוואי הדרך את חומת ביתם. בנסיבות אלו טוענים הנתבעים, הם זכאים לפיצוי על פי פקודת הנזיקין וכי יש להיעתר לבקשתם ליתן צו מניעה כמפורט.




לטענת הנתבעים, הם זכאים לפיצוי בגין מעשי ומחדלי התובעים אשר הסיגו את גבולם ונמנעו מלהתקין מרזבים על כל הסככות המצויות במשקם. הנתבעים טוענים, כי נזקיהם טרם התגבשו באופן סופי אולם לאור מחזור עסקם הם העמידו תביעתם על סך של 300,000 ₪, המהווים 15% ממחזור המכירות של העסק.




עוד טענו הנתבעים, כי במידה וייקבע שקיימת לתובעים זיקת הנאה בדרך הרי שבית המשפט מתבקש לבטלה שכן במקרה בו עסקינן מתקיימים התנאים המפורטים בסעיף 96 לחוק המקרקעין. לטענת הנתבעים, היה שינוי בזכות המעבר ואין עסקינן בשימוש רצוף, וכן היה שינוי בנסיבות השימוש בזכות המעבר. לטענתם, התובעים לא עשו שימוש במעבר, באופן שנעשה היום במשך 30 שנה, שכן הסככות לא היו קיימות במועד האמור ובנוסף עד לפני שנה לא ניתן היה לעשות שימוש בדרך במהלך החורף. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי היה שינוי במקרקעין הכפופים. השינוי האמור מקורו ברכישת הקרקע על ידם והקמת בית האריזה במקום.




כן טוענים הנתבעים, כי קביעה לפיה קיימת לתובעים זיקת הנאה בדרך תסכל את פיתוח הקרקע, תפגע בכדאיותם ותקשה עליהם מאוד. אף העובדה שקיימת חלופה טובה מאוד לשימוש התובעים בדרך, כמפורט לעיל, תומכת בביטול זיקת ההנאה.




לאור כל האמור לעיל, טוענים הנתבעים, כי במידה וייקבע שקיימת זיקת הנאה הרי שיש להורות על ביטולה. בנוסף מבקשים, פיצוי בגין נזקיהם וכן את הצווים המבוקשים על ידם.




התובעים התנגדו לתביעה שכנגד והכחישו את הטענה לפיה משפחת משה התנגדה למעברם בדרך. לטענתם, עסקינן בדרך אשר שימשה את משק 55 ומשק 56 במשותף משנת 1957. לטענת התובעים, הנתבעים לא עשו הפרדה בין הרפת ובית האריזה במשק הורי הנתבע. התובעים טוענים, כי בתקופה האמורה נהגו הנתבעים להקים מחיצה מיוטה כאשר הגיעה למקום ביקורת. לטענתם, זמן קצר לאחר הביקורת מחיצת היוטה הייתה נופלת כך שלמעשה רוב הזמן לא הייתה הפרדה בין החממות ובית האריזה לבין משק בעלי החיים. התובעים הכחישו טענת הנתבעים לפיה קיים קושי בהפעלת עסק מסוג עסקם של הנתבעים בסמוך למשק בעלי חיים. כן הכחישו את הטענה לפיה חברה עמה עובדים הנתבעים הורתה להם להקים מחיצה בין המשקים כתנאי להמשך עבודתה עמם. לטענתם, אין ממש בטענות הנתבעים באשר לדוחות וסקרי הסיכון.




התובעים טוענים, כי אין קשר בין עתירת הנתבעים לביטול זיקת ההנאה ורצונם להפריד בין משקם ומשק התובעים. לטענתם, הנתבעים עושים שימוש בדרך המצויה מצפון למשקם. התובעים טוענים, כי דרך זו איננה דרך משותפת והיא מהווה פתרון לבעיית הנתבעים, ככל שקיימת בעיה כאמור. לטענת התובעים, דרישת הנתבעים להקים מחיצה בין המשקים הינה דרישה קנטרנית ומטרתה היחידה הינה ביטול זיקת הנאה שנרכשה על ידי התובעים משנת 1957 עת עשו שימוש בדרך לצורך גידולי שדה ומשנת 1969 אשר ממנה והילך עשו שימוש בדרך לצורך גידולי שדה ורפת. בשנת 1992 נבנו במקום סככות במקום הסככה הישנה אשר הייתה במקום. לטענתם, לא נעשה שינוי בתוואי הדרך או באופי השימוש בה במשך למעלה מ- 30 שנה. לטענת התובעים, השינוי במצב המקרקעין הכפופים אינו מצדיק את ביטול זיקת ההנאה.




לטענת התובעים, הנתבעים לא העלו בפניהם טענה כלשהי בנוגע למי גשמים וזבל החודרים למשקם. התובעים טוענים, כי לא נגרם לנתבעים ולא עתיד להיגרם להם נזק עקב שימוש התובעים בדרך. לטענתם, הנזק שייגרם להם בגין היעתרות לתביעה שכנגד עולה על נזקם של הנתבעים, אם בכלל. עוד טענו, כי אין חובה שהמחיצה תוקם דווקא על קו הגבול ותחת זאת בידי הנתבעים להקים מחיצה, במרחק 2 מטר מקו הגבול, כך שהתובעים יוכלו להמשיך לעשות שימוש בדרך.




התובעים הכחישו טענת הנתבעים לפיה רק לאחר שרכשו האחרונים את משקם נודע להם שהתובעים עושים שימוש בדרך. לטענתם, הנתבעים אשר נולדו במושב והתגוררו בו כל חייהם ידעו זמן רב בטרם רכשו את משקם אודות השימוש האמור. לטענתם, נוהל משא ומתן בין הצדדים אולם ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים בוטלו על ידי הנתבעת.




בנוסף חזרו וציינו התובעים, כי אין להם חלופה למעבר בדרך ואין ממש בטענת הנתבעים לפיה ניתן לעשות שימוש ברחבה שבסוף הסככות, במקום השימוש בדרך נשוא התובענה. התובעים ציינו, כי מעבר ברחבה האמורה משמעו מעבר בתוך הרפת והאבוס. מעבר כאמור מהווה סכנה של הדבקת הפרות במחלות ולכלוך האוכל של הפרות. התובעים טוענים, כי מלבד חבר ועד אחד סברו כל חברי הועד, כי אין לבטל את זיקת ההנאה וכי קיים בה צורך הכרחי. לטענתם, ביטול זיקת ההנאה יפגע בהם קשות.




התובעים טוענים, כי לאור שימושם בדרך התגבשה להם זיקת הנאה בה ועל כן אין ממש בטענה כי הסיגו את גבול הנתבעים. כן טוענים, כי בקשת הנתבעים איננה לצו מניעה, כי אם לצו עשה, שכן הם מבקשים לשנות מצב קיים.




ביום 3.1.08 ניתנה החלטה בבקשה לצו מניעה זמני. במסגרת ההחלטה זו ניתן סעד זמני לפיו על הצדדים להקים במשותף מחיצה, מבד יוטה, באופן שיוותר מעבר ברוחב של 4 מטר לטובת התובעים וזאת עד להכרעה בתיק העיקרי.




ביום 18.5.08 ביקשו הנתבעים, כי יותר להם להוסיף טענה נוספת. הנתבעים טענו, כי תוואי הדרך נשוא התובענה הוסט בין השנים 1980-1984 אל תוך נחלתם ומכאן שלא היה שימוש בדרך הנוכחית די זמן בכדי שתתגבש זיקת הנאה. כן טענו, כי על המקרקעין נשוא התובענה חל סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין לפיו לא תהא תחולה לסעיף 94 לחוק על מקרקעי ציבור. בהחלטה מיום 24.9.08 הותר התיקון המבוקש וכן ניתנה לתובעים אפשרות להעלות טענות חדשות, ככל שהן רלוונטיות להודעת הנתבעים.


הראיות



מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעים ושל הגב' חגית משה (להלן: "חגית")- בתם של התובעים. מטעם הנתבעים, הוגשו תצהירי עדות של הנתבעים ושל מר יהודה שליין (להלן: "שליין")- רפתן העוסק בשיווק מזון לפרות. המצהירים נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף העידו מר צדוק משה (להלן: "צדוק")- אשר היה בעבר בעליו של משק הנתבעים ומר מיכאל יוסף (להלן: "יוסף")- מפקח ומנהל מחלקת רישוי עסקים. כן, הגישו הצדדים חוות דעת מומחים. התובעים הגישו חוות דעת מומחה של ד"ר שטוייר עופר, אינג' נחום יהודה ושל מר אחיעם שני. הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה של המודד נג'אר שוכאת ושל מר דקו ציון. המומחים נג'אר שוכאת, ציון דקו, נחום יהודה ואחינועם שני נחקרו על האמור בחוות דעתם. בנוסף הגישו הצדדים ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.


דיון ומסקנות



הסוגיה העיקרית הדרושה הכרעתי במסגרת תובענה זו הינה האם התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך נשוא התובענה, אם לאו. במידה ואקבע, כי התגבשה זיקה כאמור חלוקים הצדדים בשאלה האם יש להורות על ביטולה. בנוסף, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם על התובעים לפצות את הנתבעים על הנזקים אשר נגרמו להם, לטענתם, בשל שימוש התובעים בדרך ובשל חדירת מי גשמים ולכלוך למשקם ממשק התובעים.




אין חולק, כי מרבית הדרך נשוא התביעה עוברת בשטח הנתבעים.




התובעים טוענים, כי התגבשה להם זיקת הנאה בדרך ומנגד טוענים הנתבעים, כי לא התקיימו התנאים המפורטים בחוק לשם יצירת הזכות האמורה. בשלב זה אקדים ואומר, כי בסוגיה האמורה מקובלת עליי עמדת הנתבעים.




סעיף 5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע, כי "זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם". החוק קובע מספר צורות של זיקת הנאה ובין היתר מצב בו בעל המקרקעין הזכאים או מי שהזיקה ניתנה לטובתו זכאי לשימוש מסוים במקרקעין הכפופים (סעיף 93(א)(1) לחוק המקרקעין). בענייננו טוענים התובעים, כי התגבשה להם זיקת הנאה בדרך העוברת בשטח הנתבעים כך שהם זכאים לעשות בדרך זו שימוש בכדי לעבור לשדות ולרפת המצויים במשקם.




לטענת התובעים, התגבשה להם זיקת הנאה בדרך בשל שימושם בה במשך שנים רבות ולדבריהם, כבר משנת 1959. סעיף 94 לחוק המקרקעין העוסק בהתגבשות זיקת הנאה מכוח שנים קובע כדלקמן: "מי שהשתמש בזכות הראויה להוות זיקת הנאה במשך תקופה של שלושים שנים רצופות רכש את הזיקה והוא זכאי לדרוש רישומה".




בע"א 700/88 אסטרחאן חוה נ' זאב בן חורין פ"ד מה(3), 720 (1991) (להלן: "פרשת אסטרחאן") נקבע, כי סעיף 94 לחוק המקרקעין מציב שלושה תנאים מצטברים בכדי ששימוש במקרקעי הזולת ישתכלל לכדי זיקת הנאה. ראשית, נדרש כי הזכות תהא זכות הראויה להוות זיקת הנאה. התנאי השני הוא, כי אופיו ותכונותיו של השימוש מאפשרים לו להיכנס לגדרו של סעיף 94. התנאי השלישי הוא, כי עסקינן בשימוש במהלך תקופה בת שלושים שנים רצופות.




בכדי להכריע האם התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך, יש לבחון האם כל התנאים המפורטים לעיל מתקיימים בענייננו. כאמור, התנאי הראשון הוא, כי הזכות הינה זכות הראויה להוות זיקת הנאה. במקרה שלפני הזכות הנטענת הינה זכות מעבר. כאמור לעיל, סעיף 5 לחוק המקרקעין קובע, כי זיקת הנאה היא שעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם. זכות המעבר גורעת מזכות הבעלות במקרקעין הכפופים ומרחיבה את זכות הבעלות במקרקעין הזכאים והיא אינה כוללת זכות להחזיק במקרקעין הכפופים. עסקינן בזכות הראויה להוות זיקת הנאה.




התנאי השני, הינו, כי אופיו ותכונותיו של השימוש מאפשרים לו להיכנס לגדרו של סעיף 94. נדרש, כי אופיו ותכונותיו של השימוש לא ימנעו מבעל המקרקעין את האפשרות להפעיל את הסמכות המוקנית לו בסעיף 94(ב) ולהורות על הפסקת השימוש. בין היתר נקבע, כי בכדי ששימוש יגבש זיקת הנאה, נדרש שהשימוש יהיה שימוש הנוגד את זכות הבעלים במקרקעין הכפופים, השימוש חייב להיות גלוי לעין, על השימוש להיות בתחום ידיעתו הקונסטרוקטיבית של בעל המקרקעין הכפופים והשימוש איננו מכוח זכות חוזית או זכות אחרת אשר הוענקה למשתמש על ידי הבעלים.




צדוק, אשר היה בעליו של משק 55 לפני הנתבעים העיד, כי בשנת 85 הוא והתובעים פתחו דרך משותפת (עמ' 10 ש' 7-8). לטענתו, התובע ביקש ממנו את הדרך והוא הסכים (עמ' 10 ש' 13). צדוק העיד, כי הוא הסכים שהתובע יעבור בדרך וכי אלמלא נתן את הסכמתו הדרך לא הייתה קיימת (עמ' 11 ש' 12-13). כן טען, כי הוא והתובע החליטו שיהיו במקום דרך וגשר (עמ' 10 ש' 16-17). הנה כי כן, זכות התובעים לעשות שימוש בדרך לא נבעה מידיעה של צדוק והשלמתו שבשתיקה עם המעבר, כי אם מהסכמתו אשר ניתנה לתובעים. מעדות צדוק עולה, כי זכות המעבר הוענקה לתובעים, על פי בקשתם. במהלך התקופה בה היה צדוק בעל הזכויות במשק 55 עשו התובעים שימוש בדרך בהתאם להסכמתו של צדוק. מכאן, שעסקינן בשימוש בהתאם לזכות אשר הוענקה לתובעים על ידי צדוק. היות השימוש שימוש נוגד הינו יסוד חיוני ומרכזי לשם התגבשות זיקת הנאה מכוח שימוש רצוף במשך שנים (ע"א (נצרת) 1276/07 בן עזרא ניסים ואח' נ' ויצמן גולן, ). כבר מהטעם האמור ניתן לקבוע, כי לא התגבשה בעניינו זיקת הנאה, מאחר והתנאי השני בענייננו לא התקיים.




יתרה מזאת, כמפורט לעיל, על פי סעיף 94 הנזכר, נדרש שימוש בזכות ברציפות במשך 30 שנה בכדי שתתגבש זיקת הנאה. סעיף 94(ב) לחוק המקרקעין קובע, כי במידה ובעל המקרקעין מודיע למשתמש בזכות האמורה, כי הוא מתנגד לשימוש בזכות הרי שמפסיקה התקופה המפורטת בסעיף 94(א). הנה כי כן, בכדי שתתגבש זיקת הנאה נדרש, כי ייעשה שימוש בזכות במשך שלושים שנה ברציפות, בטרם התקבלה הודעת בעל המקרקעין על התנגדותו לשימוש בזכות. במסגרת כתב התביעה טענו התובעים, כי הנתבעים רכשו את הזכויות במשק 55 בשנת 2004. לטענתם, הנתבעים פנו אליהם בבקשה, כי ימנעו מלעשות שימוש בדרך (סעיפים 10(א) ו- 10(ב) לכתב התביעה). התובעים לא פירטו מהו המועד בו פנו אליהם הנתבעים בבקשה האמורה. בהמשך טענו התובעים, כי ביום 24.10.07 שלחו להם הנתבעים מכתב במסגרתו דרשו, כי התובעים יפסיקו את שימושם בדרך. הנה כי כן, לכל המאוחר, הודיעו הנתבעים לתובעים ביום 24.10.07, כי הם אינם מורשים עוד לעשות שימוש בדרך. בנסיבות אלו ולאור הוראות סעיף 94 לחוק המקרקעין, על כתפי התובעים מוטל הנטל להוכיח, כי עשו שימוש ברציפות במקרקעין לכל המאוחר מיום 24.10.77. בשלב זה אקדים ואומר, כי לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל האמור.




התובע טען, כי הדרך משמשת לביצוע פעילות משקית הדרושה לטיפול שוטף בפרות, תחזוקת המשק, הגעה לשדות ופעולות חקלאיות (ת/1 סעיף 7(ב)). לטענתו, הדרך משמשת אותם למעבר כלי רכב ולצורכי שימוש חקלאי משנת 1968 ואף קודם לכן, עת עשה שימוש בדרך לצורך טיפול בגידולים והבאת תלתן לפרות (ת/1 סעיפים 6 ו- 7(ג)). טענת התובע באשר למועד בו החל לעשות שימוש בדרך לא הוכחה.




הנתבעים רכשו את הזכויות במשק 55 מצדוק אשר רכש את הזכויות ממר נחום נחום בשנת 1974 (עמ' 8 ש' 23-28). צדוק נשאל כיצד היה מגיע לחלקות והשיב, כי בצד של התובעים לא הייתה עדיין דרך ולטענתו הוא היה עובר בצד השני בדרך שהייתה בשטח של משק 54. לטענתו, כאשר בעלי משק 54 דרשו, כי יפסיק לעשות שימוש בדרך העוברת בשטחם הוא התחיל לעבור בצד השני. לטענת צדוק, השינוי האמור התרחש בשנת 82-83 (עמ' 9 ש' 10-13). צדוק העיד, כי הדרך של התובעים עברה בצדו השני של משקם, הגובל עם משקו של אחיו של התובע (עמ' 12 ש' 11-14. מעדות צדוק עולה, כי הם הניחו את הדרך בשנת 1985. לטענתו, התובע ביקש ממנו את הדרך והוא הסכים ועל כן בשנת 85 הניחו את הדרך (עמ' 10 ש' 7-13). בהמשך טען, כי הדרך הייתה קיימת וכי היה בה בוץ והתובע השקיע בדרך (עמ' 11 ש' 26-28). מעדות צדוק ניתן ללמוד, כי התובעים עשו שימוש בדרך רק מאמצע שנות השמונים ובהתאם להסכמתו. אין בעדותו בכדי לתמוך בטענה, כי התובעים עשו שימוש בדרך קודם לכן. עדותו אף סותרת את טענת התובעים לפיה עשו שימוש בדרך כבר מסוף שנות החמישים שכן כאמור לעיל, צדוק העיד, כי הדרך של התובעים הייתה בין משקם ומשק 57. עדות צדוק הותירה עלי רושם אמין ואני מקבלת אותה מאחר וצדוק נעדר כל אינטרס בתביעה ועדותו יכולה לשפוך אור על מה שהיה בשטח טרם רכשו ממנו הנתבעים את המשק.




מר נחום נחום, אשר כאמור מכר את הזכויות במשק 55 לצדוק אינו עוד בין החיים. הגב' חגית משה, בתם של התובעים, טענה, כי נחום סיפר לה כי מאז שהתובע קיבל את המשק הייתה דרך משותפת בין המשקים (ת/3 סעיף 3). הגב' משה הינה בעלת עניין בתוצאות התובענה ולפיכך יש לבחון את עדותה בהתאם. לא זו אף זו, עדותה באשר לדברים אשר אמר לה נחום, לכאורה, הינה עדות שמיעה. אף אם תתקבל טענת הגב' משה לפיה נחום אמר לה את הדברים האמורים אין בכך בכדי ללמד באילו נסיבות עשו התובעים שימוש בדרך והאם יש בנסיבות אלו בכדי לגבש זיקת הנאה. יתרה מזאת, אף אם תתקבל הטענה, כי התובעים עשו שימוש בדרך בתקופה האמורה וכי עסקינן בשימוש אשר אופיו מגבש זיקת הנאה הרי שהשימוש במהלך התקופה האמורה ועד לתקופה בה רכש צדוק את הזכויות במשק לא די בו בכדי לגבש זיקת הנאה מאחר וכאמור לעיל, מעדות צדוק עולה, כי בשנים הראשונות לאחר שרכש את הזכויות במשק מנחום עברו התובעים מהצד השני. לפיכך, אף אם התובעים החלו את שימושם בדרך בתקופה בה הזכויות במשק היו שייכות לנחום הרי שלא הייתה רציפות בשימוש במשך 30 שנים. בנסיבות אלו, אף תצ"א משנת 1974 אשר הוגשה על ידי התובעים להוכחת משך שימושם בדרך אין בה בכדי להעיד על רציפות השימוש או על אופיו.




התובעים לא זימנו לעדות אדם כלשהו אשר תמך בטענתם לפיה הם עשו שימוש בדרך ברציפות במשך שלושים שנה. במסגרת כתב ההגנה שכנגד טענו התובעים, כי הנתבעים, כמי שנולדו וגרו במושב מיטב כל חייהם, ידעו היטב בטרם רכשו את משק 55, כי הנתבעים עושים שימוש בדרך (סעיף 9 לכתב ההגנה שכנגד). הנה כי כן, מגרסת התובעים עצמם עולה, כי רק בשל מגוריהם במושב ידעו הנתבעים על השימוש אשר עשו התובעים בדרך במהלך השנים. בנסיבות אלו, לא ברור מדוע לא זימנו התובעים לעדות אף לא אדם אחר המתגורר במושב בכדי לתמוך בטענתם באשר למשך השימוש אשר עשו בדרך ורציפות השימוש.




במהלך עדותו הועלתה בפני התובע טענה לפיה הוא התייחס לדרך כמקשה אחת וטען, כי השתמש בה משנת 68 וכעת הוא מעלה טענה לפיה היה שינוי בדרך שכן הכניסה למשק זזה. התובע העיד, כי הכניסה למשק זזה סביב שנת 80 (עמ' 14 ש' 29-30, עמ' 15 ש' 1-2). התובע נשאל מדוע לא אמר דברים אלו. במקום להשיב לשאלה העיד התובע, כי הכניסה הייתה מצד ימין לשעון וכי הם עשו שימוש בעגלה וסוס ובהמשך החלו להשתמש במשאיות והיה צורך בהגדלת הכניסה. התובע נשאל מדוע לא אמר דברים אלו בתצהירו והשיב, כי אולי לא הבין את בא כוח הנתבעים. משנשאל פעם נוספת מדוע גרסה זו לא פורטה בתצהירו נמנע התובע מלהשיב לשאלה ושב על טענתו לפיה בהתחלה עשו שימוש בסוס ועגלה. התובע נשאל מדוע לא ציין, כי הכניסה הוזזה השיב כי בא כוח הנתבעים לא שאל אותו (עמ' 15 ש' 3-11). ברי, כי אין בטענה האמורה בכדי להסביר מדוע במסגרת תצהיר התובע לא בא זכרה של הגרסה האמורה.




במהלך עדות התובעת הועלתה בפניה טענה לפיה בשנת 84 זזה הכניסה לתוך נחלה 55. התובעת השיבה, כי הכניסה לא זזה וכי היה הסכם בין השכנים (עמ' 25 ש' 30-32). בהמשך אישרה, כי הדרך זזה וטענה שבמקום הייתה תעלה ולא ניתן היה לעבור ולכן עשו גשר. הועלתה בפני התובעת טענה לפיה לא ניתן להתייחס לדרך כולה כמקשה אחת משנת 68 היות והייתה תזוזה של דרך הכניסה. התובעת שבה וטענה באשר לנסיבות בגינן זזה הדרך (עמ' 26 ש' 4-16).




הנה כי כן, אין מחלוקת, כי התבצע שינוי בכניסה לדרך. הצדדים חלוקים בשאלה האם השינוי האמור מהווה שינוי של תוואי הדרך אם לאו. כאמור, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי עשו שימוש בדרך במשך 30 שנה. בנסיבות אלו, אינני נדרשת להכריע האם השינוי בתוואי הדרך כשלעצמו שולל התגבשותה של זיקת הנאה. עם זאת, סבורני, כי השינוי שחל בדרך יש בו בכדי לתמוך בטענה, כי לא נוצרה לתובעים זיקת הנאה בדרך מכוח השנים.




חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית. לאור ההכרה האמורה על בית המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכותן וכמותן של הראיות שיש בהן כדי לתמוך בפגיעה בזכות זו. במקרה בו עסקינן, לא שוכנעתי, כי התובעים עשו שימוש בדרך במשך 30 שנים ברציפות. לאור כל האמור לעיל, מצאתי, כי לא התקיימו בענייננו התנאים המפורטים בסעיף 94 לחוק המקרקעין. בנסיבות אלו, לא התגבשה לתובעים זיקת הנאה.




יתרה מזאת, הצדדים הינם בעלי רשות בנחלות מטעם אגודת מושב מיטב. זכויותיה של אגודת מושב מיטב נובעות מחוזה משבצת משולש אשר הצדדים לו הינם מיטב, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. עסקינן בקרקעות המצויות בבעלות המדינה והצדדים הינם ברי רשות בקרקעות. סעיף 113(ג) לחוק המקרקעין קובע, כי במקרקעי ציבור אין תחולה לסעיף 94 לחוק, קרי לא לא מתגבשת זיקת הנאה מכוח השנים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת לגבי תחולת סעיף 94 לחוק המקרקעין בנסיבות האמורות.




סעיף 107 לחוק מגדיר מקרקעי ציבור כ"מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק-יסוד: מקרקעי ישראל ומקרקעין של רשות מקומית או של תאגיד שהוקם על ידי חיקוק". חוק היסוד קובע, כי מקרקעי ישראל הם מקרקעין של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל (ראה לעניין זה גם אלבק ופליישר דיני מקרקעין בישראל (בהוצאת המחברים, תשס"ה- 2005), עמ' 106-123, א. איזנשטיין יסודות והלכות בדיני מקרקעין (חלק שני- זכויות ועסקאות במקרקעין (הוצאת בורסי), 198).




כאמור, בענייננו עסקינן בקרקע המצויה בבעלות המדינה. לפיכך, בהתאם להוראות החוק אין לכאורה תחולה לסעיף 94 ואף אם היה עולה בידי התובעים להוכיח, כי התנאים המפורטים בסעיף 94 התקיימו הרי שלא הייתה מתגבשת להם זיקת הנאה. סוגיה דומה נדונה במסגרת ע"א (נצרת) 1276/07 בן עזרא ניסים נ' ויצמן גולן (2008). דעת הרוב לא ראתה צורך לדון בסוגיה לאחר שמצאה, כי לא התגבשה במקרה הנדון זיקת הנאה. כבוד השופטת מוניץ בדעת מיעוט קבעה, כי התנאים המפורטים בסעיף 94 התקיימו אולם לא התגבשה זיקת הנאה בשל העובדה, כי עסקינן במקרקעי ציבור. מטעם זה כשלעצמו, ניתן היה לדחות את התובענה העיקרית (ת"א (באר-שבע) 1044/00 טרנוביץ שרה נ' גרין עידית (2003).




כאמור לעיל, מצאתי, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי התנאים המפורטים בסעיף 94 התקיימו. לאור האמור בסעיף 113(ג) לחוק המקרקעין, אף אם היה עולה בידי התובעים להוכיח, כי אופי השימוש שעשו בדרך מאפשרים לו להיכנס לגדרו של סעיף 94 וכי עשו שימוש בדרך במשך שלושים שנה ברציפות הרי שלא הייתה מתגבשת זיקת הנאה לטובתם, היות ועסקינן במקרקעי ציבור.




ברע"א 7285/07 רוברט טורון נ' רחל בנאסולי (2008) הועלתה סברה לפיה במקרקעי ציבור יכולה להתגבש זכות הדומה באופייה לזיקת הנאה, אשר תהא תקפה כלפי בר רשות או חוכר בלבד וזאת בהנחה והתקיימו שלושת התנאים ליצירת זיקת הנאה. משמצאתי, כי בענייננו לא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 94 לחוק המקרקעין אינני נדרשת לסוגיה האמורה.




הנה כי כן, לתובעים ניתנה רשות, על ידי צדוק, לעשות שימוש בדרך על פי עדותו בשנת 1985. הרשאה כאמור הינה ברת ביטול ואכן בוטלה על ידי הנתבעים שרכשו את המשק מצדוק עת דרשו, כי התובעים יפסיקו את שימושם בדרך. צדוק העיד, כי בשל מצבו הכלכלי נשאו התובעים בעלויות ושמו את החומר בדרך. לא הומצאו נתונים לגבי היקף השקעת התובעים ועלויות. לטענתו, בשנה בה נבנה הגשר, קרי 1985, עשה התובע את הדרך (עמ' 13 ש' 5-9). עוד העיד, כי במהלך החורף הייתה בדרך שלולית והטרקטור היה שוקע ועל כן התובע שם במקום חומר (עמ' 13 ש' 17-18). מאידך, ברבות הימים עברה הדרך שינוי והנתבעים הם אלה אשר הניחו בדרך מצעים וסללו את הדרך. התובע אישר בעדותו, כי הדרך נסללה על ידי הנתבע (עמ' 17 ש' 32, עמ' 18 ש' 1). המחלוקת האם הרשות שניתנה לתובעים לעשות שימוש בדרך ניתנה בתמורה להשקעתם בדרך והשבחתה שכאמור אין כל נתונים לגבי היקפה, או שמה עסקינן בהרשאה אשר ניתנה ללא תמורה, איננה רלוונטית לסעד המבוקש על ידי התובעים, כזכור צו מניעה קבוע. לא זו אף זו, לא הובאו לפניי ראיות כלשהן באשר להיקף השקעתם של התובעים בדרך ויתרה מזאת כאמור בהשקעת התובעים לא היה די לצורך השבחת הדרך מאחר ואין מחלוקת, כי הנתבעים הם אלו שהשקיעו בדרך במתכונתה הנוכחית, סללו אותה והניחו מצעים.




לסיכום סוגיה זו מצאתי, כי לא התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך וכי ההרשאה אשר ניתנה להם לעשות שימוש בדרך בוטלה, כדין, על ידי הנתבעים. בנסיבות האמורות, אין לתובעים זכות כלשהי בדרך ואין מקום להיעתר לסעד המבוקש על ידם.




למעלה מן הנדרש אוסיף ואומר, כי אף במידה והייתי מקבלת את טענת התובעים לפיה התגבשה להם זיקת הנאה בדרך הרי שמקובלת עליי טענת הנתבעים, כי היה מקום להורות על ביטולה.




לטענת התובע, הנתבעים יודעים, כי הדרכים המובילות לשדות במושב הינן משותפות שכן אין טעם בסלילת שתי דרכים צמודות המובילות לשדות (ת/1 סעיף 19). צדוק העיד, כי במושב בין כל שני משקים יש דרך משותפת אולם ציין, כי הדרך אינה בשטחו של אחד המשקים אלא באופן שווה על שניהם (עמ' 11 ש' 20-22). מנגד העידה הנתבעת, כי לרוב המשקים במושב ובאזור יש כניסה נפרדת ואין ממש בטענה לפיה קיים נוהג של שימוש בדרך משותפת (נ/10 סעיף 6). לטענתה, יש במושב 61 משקים ומתוכם ל-39 משקים יש כניסה נפרדת. הנתבעת העידה, כי יתר המשקים אינם פעילים (עמ' 65 ש' 1-2). מיכאל יוסף טען, כי במרבית המשקים יש דרך משותפת שעוברת בין שני משקים (עמ' 54 ש' 29-30). בהמשך העיד, כי אין בידו לומר האם לרוב המשקים דרכים משותפות אולם יש הרבה דרכים משותפות (עמ' 55 ש' 10). שאוכאת נג'אר העיד, כי יש משקים שחולקים דרך וכניסה ויש כאלה שלא (עמ' 30 ש' 12-14, 18-19).




הטענה, כי הדרכים המובילות לשדות הינן משותפות לא הוכחה לפניי. כמו כן, במקרה שלפניי, אין עסקינן בדרך המצויה בשטח המושב בנפרד מהמשקים וכן אין עסקינן בדרך המצויה באופן שווה על שני המשקים. ברי, כי אין בטענה שאין טעם בסלילת שתי דרכים בכדי להקנות לתובעים זיקת הנאה במשק הנתבעים או למנוע את ביטולה במידה והתגבשה.




הצדדים דנו רבות בשאלה האם קיימת לתובעים דרך חלופית אם לאו. אין מחלוקת, כי קיימת דרך נוספת באמצעותה ניתן להגיע למשק התובעים. הנתבעים טענו, כי בידי התובעים לעשות שימוש, לצרכיי מעבר, בשטח באורך של למעלה מ-30 מטר אשר נמצא מסוף הסככות ועד למתבן של התובעים. מנגד טענו התובעים, כי שימוש בדרך החלופית אינו אפשרי שכן הדבר עלול להביא להתפשטות מחלות ברפת ולפגיעה מהותית בה. טענתם האמורה של התובעים לא הוכחה לפניי.




התובע טען, כי במידה וייעשה שימוש בדרך החלופית כך שרכבים יעברו בתוך הרפת תהיה סכנה קיומית לרפת (עמ' 18 ש' 29-30). במהלך עדותו אישר התובע, כי הרכב המחלק את האוכל יכול לעבור ברפת ולחלק מזון לפרות ולעגלות אולם לטענתו לאחר מכן יישאר מרווח של 2.40 מטר ובמרווח כאמור לא ניתן לעבור. התובע נשאל מי אמור לעבור במקום לאחר חלוקת המזון והשיב, כי משאיות זבל אמורות לעבור שם. כאשר נטען בפניו, כי משאיות הזבל יכולות להיכנס מהצד הדרומי התובע השיב, כי "אי אפשר לכל חבילה לעשות סיבוב" כן העיד, כי משאיות זבל מגיעות פעם בחודש ובחודשי החורף לעיתים רחוקות יותר (עמ' 20 ש' 12-32). בהמשך העיד התובע, כי משאית פצלי שמן מגיעה ארבע- חמש פעמים בשנה וכי משאית חציר יכולה להיכנס מהצד השני (עמ' 21 ש' 2-5). לטענתו, משאית פצלי שמן יכולה לעבור בדרך הביטחונית (עמ' 24 ש' 17-18). התובע טען, כי מידי יום צריך להביא חבילת חציר מהמתבן, באמצעות טרקטור ברוחב של קרוב ל-2 מטר. כאשר נטען בפני התובע, כי הטרקטור יכול לעבור במרווח הוא השיב, כי הטרקטור יכול לעבור אולם הוא ילכלך את האבוס בבוץ וזבל. לאור טענתו האמורה נטען בפניו, כי הטרקטור מגיע מהרפת ואינו יוצא החוצה. התובע השיב, כי המתבן רחוק (עמ' 21 ש' 2-16). מעדות התובע התרשמתי, כי התובע מבקש לעשות שימוש בדרך נשוא התובענה לא בשל כורח לעשות כן אלא מטעמי נוחות גרידא.




במהלך עדותו הועלתה בפני התובע טענה לפיה בבקשה להיתר בנייה סומנה דרך בין הרפתות. התובע השיב, כי לא ראה את התוכנית וכי מהנדס המועצה, אחיו של הנתבע, סימן את הדרך. בנסיבות אלו נשאל האם התלונן במשטרה על כך שהתערבו לו בבקשה התובע השיב, כי אף אחד לא התלונן עליו. כאשר נשאל בשנית השיב, כי לא התלונן (עמ' 18 ש' 9-20). התובע נשאל האם הוא שולל טענה לפיה הדרך עוברת דרך הסככות. התובע השיב, כי אינו רואה שזה מה שמסומן. לטענתו, הדרך הינה אחרי הסככות. התובע טען, כי הסככה נמוכה וכי משאיות לא יכולות לעבור, מלבד משאיות נמוכות (עמ' 18 ש' 21-26). אף אם יש ממש בטענתו האמורה הרי שהיה על התובע לבנות את הסככות כך שהדרך המסומנת בבקשה להיתר בניה תוכל לשמש אותו. כאמור, לא התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך ולא היה בידם לסמוך על הדרך האמורה בעת תכנון המשק.




הנה כי כן, התובע קיבל היתר בניה במסגרתו צוין, כי הדרך עוברת בתוך האבוס. התובע נשאל האם ניתן לו היתר עם תנאים והשיב, כי לא קרא את ההיתר וכי מהנדס המועצה אמר לו שהכל בסדר (עמ' 16 ש' 19-21). לא סביר בעיניי שהתובע אשר ידע על משמעותו של היתר בנייה ועל כך שכל בנייה מחיבת היתר (עמ' 19 ש' 2-3), לא בדק את ההיתר אשר ניתן לו. כמו כן, אף אם תתקבל טענתו האמורה הרי שאין לו להלין אלא על עצמו. התובע טען, כי איאד אטרש הכין את התוכניות ולטענתו אינו יודע האם הוא בא להעיד (עמ' 16 ש' 22-25). העובדה שהתובע לא זימן לעדות את מר איאד אטרש אשר יכול היה, לכאורה, לשפוך אור על האמור בתוכנית, פועלת לרעתו.




במהלך עדותו הועלתה בפני התובע טענה לפיה בעת הגשת הבקשה למתן ההיתר הוא התחייב להרוס דברים ובמידה והיה פועל בהתאם להבטחתו לא היה צורך בניהול התובענה. התובע השיב, כי בשנת 89-90 הוא שינה את הסככה והפך את השיפועים כך שיפנו למקום המשרת אותו כאבוס. לטענתו, יש במקום מדרון כך שגם אם היה הורס בהתאם לדרישה לא היה ניתן לעשות שם דרך (עמ' 16 ש' 26-31). התובע נשאל האם הרס והשיב, כי לאחרונה קיבל הוראה להרוס ולטענתו הוא הודיע לראש הוועד שהעניין נמצא בטיפול. לטענת התובע, עד שקיבל מכתב מהמועצה הוא לא ידע, כי עליו להרוס את האבוס (עמ' 16 ש' 2-3). בהמשך טען התובע, כי לא ניתן להרוס וכן שב על הטענה כי אף אם יהרסו לא ניתן לעבור במקום בשל השיפוע (עמ' 16 ש' 32, עמ' 17 ש' 1-2). סבורני, כי העובדה שבמסגרת היתר הבניה צוינה הדרך החלופית כדרך המשמשת את משק התובעים תומכת בטענה, כי בידם של התובעים לעשות שימוש בדרך האמורה תחת שימושם בדרך נשוא התובענה.




מיכאל יוסף העיד, כי שתי סככות במשק התובע נבנו בניגוד להיתר וכן ישנו משטח בטון אשר מיועד להריסה בהיתר הבניה (עמ' 49 ש' 13-15). התובע טען, כי שמר על מרחק של 3 מטר מהגבול עם משק הנתבעים, כנדרש. כאשר התבקש להצביע על השטח האמור השיב התובע, כי מדד מרחק של 3 מ' מהסככה. התובע אישר, כי השטח של ה-3 מטר עליו העיד כולל את האבוס. התובע נשאל מדוע לא בנה את האבוס אחרי השטח של ה-3 מטר והשיב, כי יש במקום מדרון וכי מטר אחריו יש כביש. ברי, כי אין בטענותיו האמורות של התובע בכדי להכשיר את האבוס אשר נבנה בניגוד להיתר הבניה. העובדה, כי על התובעים להרוס את האבוס שומטת את הקרקע מתחת לטענותיהם לפיה אין בידם אלא לעשות שימוש בדרך נשוא התובענה וכי הסתמכו על הדרך בעת בניית הרפת.




הועלתה בפני התובע טענה לפיה אין ממש בטענתו לפיה הוא בנה את הרפת בהסתמך על מיקום הדרך שכן הוא בנה במקום שאסור היה לו לבנות בו. התובע השיב, כי רק כשקיבל מכתבים מהמועצה נודע לו, כי עליו להרוס ולטענתו אף אם יהרוס לא ניתן יהיה לעבור במקום בשל השיפוע (עמ' 22 ש' 24-32).




יוסף הציג מכתבי התראה (נ/6-נ/8) אשר נשלחו לתובע לפיהם עליו להסדיר את ההריסה (עמ' 50 ש' 8-19). יוסף אישר, כי היתר הבניה הוצא ביום 28.11.02 וכי מהמועד האמור נדרשה הסדרת ההריסה. אין מחלוקת, כי המכתבים אשר נשלחו לתובעים בנדון הינם משנת 2008 ולטענת יוסף נשלחו במועד האמור בשל העובדה, כי השכנים של התובעים הגישו תלונה אשר בעקבותיה נפתח תיק פיקוח (עמ' 51 ש' 9-17). סבורני, כי אין בעובדה שהמכתבים נשלחו רק בשנת 2008 בכדי לתמוך בטענה, כי התובעים לא ידעו שעליהם להרוס את המיועד להריסה. כאמור, התובע העיד שידע שעליו לשמור על מרחק של 3 מ' מגבול חלקתם של הנתבעים. ברי, כי אין בידו להעמיד אבוס בשטח האמור ועל כן סבורני, כי התובע ידע או אמור היה לדעת שאינו עומד בדרישות.




נחום יהודה העיד, כי מי שמעוניין להשאיר מקום לדרך צריך לקחת בחשבון שהדרך כוללת עבודת תשתית (עמ' 39 ש' 22-24). כן העיד, כי בעת הקמת סככה יש לקחת בחשבון את גבולות המגרש ולהשאיר קו בניין (עמ' 40 ש' 29-31). לטענתו, קו הבניין הוא שיקול תכנוני עיקרי בעת תכנון מבנה. לדבריו, קו הבניין נבנה מגבול המגרש ולצורך הקלה בקו הבניין נדרש אישור השכן (עמ' 41 ש' 8-13). נחום יהודה אישר, כי אם היו לוקחים בחשבון את השיקולים התכנונים בעת הקמת הסככה ניתן היה לבצע את הדרך בשטח התובע ביתר קלות (עמ' 41 ש' 28-30). ברי, כי בעת הקמת הסככות החדשות היה בידי התובעים לפעול לשם הותרת די שטח ליצירת דרך בשטחם. סבורני, כי התובעים לא פעלו בכדי להשאיר שטח לדרך בשל העובדה, כי העדיפו להמשיך ולעשות שימוש בדרך המצויה בשטח המשק השכן, הגם אם זה פוגע בזכותם הקניינית, כך שיעלה בידם להגדיל למעשה את שטח משקם המנוצל למטרותיהם.




הנתבע טען, כי בצדן השני של הנחלות קיימת דרך סלולה המשמשת את תושבי המושב ואשר באמצעותה ניתן להגיע לשדות. לטענתו, בידי התובעים להגיע באמצעות דרך זו לרפת וכל שעליהם לעשות לשם כך זה להכשיר דרך קצרה באורך של כ- 900 מ'. (ת/1 סעיף 25). מנגד טענו הנתבעים, כי שימוש בדרך האמורה אינו אפשרי שכן הוא כרוך במעבר בתוך הרפת, דבר אשר עלול להביא להפצת מחלות ברפת ולסכן את קיומה.




לאור טענת התובע, לפיה לא ניתן לעבור דרך הרפת שכן הדבר מסכן את קיומה הוא נשאל כיצד עובדות רוב הרפתות בתענכים והשיב, כי לא ביקר באף רפת. הועלתה בפני התובע טענה לפיה ב- 90% מהרפתות הכל עובר ברפת. התובע השיב, כי הסככה שלו נמוכה ובמידה והיה מגביה אותה ניתן היה לעבור (עמ' 21 ש' 17-21). הנה כי כן, התובע לא שלל טענה, כי המרווח הקיים מאפשר מעבר וטענתו הינה כי הסככות נמוכות מידי. כאמור לעיל, היה על התובע לתכנן את הרפת כך שיוכל לעשות את השימוש הנדרש, מבלי להסתמך על הדרך המצויה במשק הנתבעים. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי ברפתות אחרות לא עוברים כלי רכב דרך הרפת. מעדותו, כי לא ניתן לעבור ברפת בשל גובה הסככות עולה למעשה, כי אין מניעה אחרת לעבור דרך הרפת.




התובע העיד, כי הפרות נבהלות מרעש ובמידה וחולבים אותן באותו זמן תפוקת החלב יורדת. לטענתו, בעת חלוקת האוכל הפרות לא נחלבות ועל כן למשאית שעוברת במקום אין השפעה אולם משאית אחרת שתעבור במקום עלולה להשפיע. התובע אישר, כי מכון החליבה נמצא במבנה סגור ובהמשך העיד כי "במבנה לבד בצד. הוא סגור ככה, לא סגור סגור" (עמ' 23 ש' 11-21).




אחינועם שני העיד, כי בתיאוריה רעש מפחיד פרות ויכול לפגוע בתנובת החלב ולכן עדיף לחסוך רעש ככל האפשר (עמ' 46 ש' 25-33). כן טען שני, כי רכבים הינם אחד הגורמים המעבירים מחלות ברפתות (עמ' 44 ש' 15-16). לטענתו, ברפתות בארץ עוברים בתוך סככת הרפת רק רכבי שירות שחייבים לעבור במקום (עמ' 44 ש' 19-20). משנשאל בשנית השיב שני, כי המקום אינו הרמטי לרכבים ורכבים שצריכים לעבור בכדי להביא מזון, רופא, מזריע וכדומה יעברו בתוך הרפת. לטענתו רכבים אחרים של המשק כגון טרקטור יעברו במקום רק בלית ברירה (עמ' 44 ש' 22-24). שני, אישר כי ברוב הרפתות הטרקטור משמש לקירוב האוכל לפרות (עמ' 44 ש' 25-26). לפיכך, לא ברורה עדותו לפיה טרקטור יעבור במקום רק בלית ברירה. שני העיד, כי ברוב הרפתות עמן הוא עובד יש דרך עקיפה ואין חובה לעבור דרך השולחן (עמ' 45 ש' 1-3).




מעדות שני עולה, כי ניתן לעבור דרך הרפת, אף אם אין זו הדרך המועדפת. מעדותו לפיה ברוב הרפתות עמן הוא עובד קיימת דרך עקיפה ניתן ללמוד, כי קיימות רפתות בהן המעבר היחיד הינו דרך הרפת, לא הוכח לי כי הדבר מהווה בעיה. כמו כן שני העיד, כי הוא אינו מייצג את הסטנדרט בארץ או בעולם (עמ' 48 ש' 1). לפיכך, אף אם עמדתו היא כי רצוי להימנע, ככל האפשר, ממעבר רכבים ברפת, אין בכך בכדי להצביע כי עסקינן בסטנדרט. שני העיד, כי למיטב ידיעתו אין מניעה שהכניסה והיציאה למשק התובעים תהיה מכיוון דרום לדרך הציבורית (עמ' 46 ש' 22-24).




לא זו אף זו, עדות שני אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של שליין לפיה ברוב הרפתות עמן הוא עובד משאית המזון נוסעת בתוך הרפת ולטענתו לא ידוע לו על הסיכון הכרוך בכך. לטענת שליין, אין בכך בכדי להעביר מחלות או זיהומים מעבר להפצתם הרגילה. כן ציין שליין, כי רוב המחלות מגיעות מכלבים, תנים או ציפורים (נ/3 סעיף 3). לטענתו, חלוקת מזון מתבצעת כך שאין מגע בין המשאית המפזרת את המזון והמזון אשר פוזר על ידה (נ/3 סעיף 5). שליין טען, כי חיידקים אינם נדבקים לגלגלי המשאית היות ועסקינן בעצם חם (נ/3 סעיף 7) ולטענתו, אף לא ידוע לו על חיטוי במעבר בין רפתות היות ומשאית המזון אינה מפיצה מחלות (נ/3 סעיף 7).




שליין טען, כי בכל הרפתות אין דרך שרות ועוברים דרך הרפת (עמ' 34 ש' 27-31). לטענתו, ישנם קיבוצים בהם נכנסות לרפת מאות מכוניות והאבוס נמצא במרחק של מטר מהגדר והכביש ואין זה מפריע (עמ' 35 ש' 1-2). עוד העיד שליין, כי לא ראה פרות רגישות לרעש וציין, כי כאשר משאית המזון מתקרבת הפרות מתקרבות לאבוס. לטענתו, המשאיות נוסעות במהירות איטית באזור הרפת. כן טען, כי קיימות רפתות באזורים בהם קיימים מסלולי המראה ולדבר אין השפעה על הפרות (נ/3 סעיף 8). שני המומחה מטעם התובעים העיד, כי שליין הינו בעל ניסיון מצוין ברפתות (עמ' 47 ש' 21-24).




לאור הסתירה בין עדות שליין ועדות שני וכן לאור עדות שני עצמו לגבי ניסיונו של שליין ברפתות, כמפורט לעיל, לא שוכנעתי, כי יש ממש בטענה לפיה כניסת רכבים לשטח הרפת תביא להפצת מחלות וירידה בתפוקת החלב וכי יש במעבר בשטח הרפת בכדי להעמיד את המשך קיומה של הרפת בסכנה.




נחום יהודה העיד, כי חל שיפור בדרך ההיקפית וטען, כי כנראה סידרו מצעים בחלק הציבורי (עמ' 41 ש' 31-33, עמ' 42 ש' 1-4). לטענתו, הוא אינו יודע האם משקים אחרים עושים שימוש בדרך ההיקפית (עמ' 42 ש' 31-33). יהודה העיד תחילה, כי קצה המתבן של התובעים נמצא במרחק של 200 מטר מהדרך הציבורית ובהמשך תיקן והעיד, כי המרחק הינו כ- 70 מטר (עמ' 43 ש' 1-10). עדות יהודה באשר למצבה של הדרך ההיקפית וכן קרבתה למתבן התובעים תומכת בטענת הנתבעים, המפורטת לעיל, באשר לקיומה של דרך חלופית אשר בידי התובעים לעשות בה שימוש במקום שימושם בדרך אשר נמצאת במשק 55.




שאוכאת נג'אר טען, כי ניתן להכשיר דרך כך שניתן יהיה לעבור בין שני המשקים וכן, ניתן להתגבר על השיפוע בקרקע באמצעות מילוי באמצעות שפך או אבנים עמ' 31 ש' 19-32, עמ' 32 ש' 1-7).




התובע אישר כי ניתן להכשיר דרך בעלות נמוכה כך שניתן יהיה לעבור בשטח שלו (עמ' 24 ש' 19-20). ברי, כי עדותו האמורה של התובע סותרת את טענת התובעים לפיה אין בידם להימנע משימוש בדרך נשוא התובענה.




בפרשת אסטרחאן נותרה בצריך עיון השאלה האם ניתן לרכוש זיקת הנאה כאשר זו אינה נחוצה על פי הנסיבות. עם זאת, לא הייתה מחלוקת בין השופטים, כי קיומה של דרך חלופית הינו שיקול רלוונטי בעת בחינה האם יש לבטל את זיקת ההנאה. הנה כי כן, אף אם העובדה, כי זיקת ההנאה אינה נחוצה אין בה בכדי למנוע התגבשותה של הזכות האמורה הרי שיש בה בכדי לתמוך בביטולה.




לאור העדויות והראיות אשר הובאו לפניי שוכנעתי, כי אכן קיימת לתובעים דרך חלופית, המצויה בחלקו הצפוני של המשק. קיומה של אלטרנטיבה מהווה כאמור שיקול מתוך מכלול השיקול הרלוונטיים לצורך הפעלת הוראות סעיף 96 לחוק המקרקעין, העוסק בביטול או שינוי זיקת הנאה.




כמו כן, סעיף 96 לחוק המקרקעין מקנה לבית המשפט סמכות לבטל זיקת הנאה מקום בו חל שינוי בשימוש בדרך או במקרקעין הזוכים או הכפופים. בענייננו חל שינוי בדרך, עת הונחו מצעים על ידי הנתבעים כך שניתן לעשות שימוש בדרך אף בתקופת החורף. לאור כל המפורט לעיל אינני נדרשת לשאלה האם רכישת המשק על ידי הנתבעים והקמת עסקם במקום מהווה שינוי במקרקעין הכפופים המצדיק ביטול זיקת הנאה. בנוסף לאור המפורט, אף אם הייתי מקבלת את טענת התובעים לפיה נוצרה בענייננו זיקת הנאה, הרי שדינה היה להתבטל.




לאור המפורט לעיל, אני קובעת שדין תביעת התובעים למתן צו מניעה קבוע להידחות.




הנתבעים עתרו לסעד של צו מניעה קבוע וביטול זיקת הנאה. כאמור לעיל, מצאתי, כי לא התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך. לפיכך, לא נדרש סעד של ביטול זיקת הנאה. לאור האמור לעיל, אני נעתרת לתביעה שכנגד שהגישו הנתבעים ומורה לתובעים להימנע מלעשות שימוש בדרך נשוא התובענה ולהימנע מלהזרים חומר כלשהו ממשקם למשק הנתבעים.




הנתבעים עתרו לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו להם, לטענתם, בשל השימוש אשר עשו התובעים בדרך ובשל חדירת מי גשמים ואשפה ממשק התובעים למשקם. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח נזקיהם הנטענים.




לטענת הנתבעים, מטעמי היגיינה נדרשת הפרדה מוחלטת בין משק התבלינים והרפת הסמוכה. לטענתם, דרישה בנדון עולה בביקורים אשר נערכים במקום על ידי לקוחות מחו"ל. לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי בשל העדר הפרדה כאמור נמנעה החברה המשווקת את תוצרתם מלשווקה לחלק מלקוחותיה. הנתבעים הגישו את מכתבה של רות שפיר, מנכ"לית חברת "דרך המעבדה בע"מ", העוסק בחובה לבצע את ההפרדה האמורה. הגב' שפיר לא העידה והדבר פועל לרעת הנתבעים.




ציון דקו העיד, כי הוא מלווה את משק הנתבעים בכל הקשור בגידול תבלינים (עמ' 35 14-15). לטענתו, במשק הורי הנתבע היו רפת וגידולי תבלינים ולטענתו היה מרחק גדול יותר בין משק התבלינים ובית האריזה לבין הרפת וכן לטענתו תיעלו את הבוצה והזבל לכיוון אחר בכדי שלא יגיעו לחממה (עמ' 35 ש' 20-33). לטענת דקו, אחיו של הנתבע היה זהיר יותר והקפיד יותר על הוצאת הבוצה (עמ' 37 ש' 4). דקו העיד, כי במשקם של הורי הנתבע לא הייתה חציצה בין הרפת וגידולי התבלינים (עמ' 37 ש' 5-24). לטענתו, התבלינים הינם צמח בריאותי וישנה בעיה אם נמצאים בסביבה בה ישנם חיידקים, אבק או זבובים ובכדי למזער נזקים יש לעשות הפרדה (עמ' 36 ש' 3-10). אין בעדות דקו, בכדי לשפוך אור על השאלה האם נגרמו לנתבעים נזקים בשל מעבר התובעים בדרך ומה שיעורם. עדות דקו לפיה במשק הורי הנתבע לא הייתה חציצה כאמור אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבעים בנדון. ברי, כי יש בעדות דקו בנדון בכדי לתמוך בטענה, כי לא נגרמו לנתבעים נזקים בשל שימוש התובעים בדרך. נזקים אלו לא הוכחו לי.




כמו כן, הנתבעים מסתמכים בתביעתם על סקרי סיכונים אשר הוגשו לבית המשפט. עורך הסקרים, מר ימיני אליהו לא העיד באשר לסקרים האמורים ואין בידי להסתמך על האמור בהם. אף אייל נחשון החתום על מסמך המכונה "סיכום ביקור לקוחות מגרמניה" לא העיד.




כאמור, ביום 3.1.08 ניתנה החלטה בבקשה לצו מניעה זמני. במסגרת ההחלטה נקבע סעד זמני לפיו על הצדדים להקים מחיצה, מבד יוטה, באופן שיוותר מעבר ברוחב של 4 מטר לטובת התובעים. מהעדויות אשר נשמעו בפניי עולה, כי הצדדים לא פעלו בהתאם להחלטה האמורה. סבורני, כי אף העובדה שהנתבעים לא פעלו בהתאם לסעד הזמני יש בה בכדי לתמוך בטענה, כי לא נגרמו להם נזקים של ממש בשל שימוש התובעים בדרך. משלא הוכיחו הנתבעים, כי נגרמו להם נזקים ואת שיעורם אינני נעתרת לתביעתם לפיצוי המבוקש.


התוצאה



הנה כי כן מצאתי, כי לא התגבשה לתובעים זיקת הנאה בדרך ועל כן הם אינם זכאים לסעד המבוקש על ידם. בנסיבות אלו, נדחית התביעה העיקרית. משמצאתי, כי אין לתובעים זכות בדרך המצויה במשק הנתבעים אני נעתרת לתביעה שכנגד ומורה לתובעים שלא לעשות שימוש בדרך האמורה וכן להימנע מלהזרים חומרים למשק הנתבעים. הנתבעים לא הוכיח את נזקיהם הנטענים ועל כן תביעתם לפיצוי כספי נדחית.




אני מחייבת את התובעים בסכום כולל בגין הוצאות הנתבעים ושכר טירחת עו"ד הן בגין ההליך העיקרי והן בגין התביעה שכנגד בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.




הסכום הנקוב לעיל ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. אישור הגשת תביעת מזונות לצרכי הבטחת הכנסה
2. ערעור על גובה מזונות
3. קידום מרצים
4. התנגדות לבניית אולם ספורט
5. חובת הנאמנות של נושאי משרה בחברה
6. יחסי עובד מעביד שותפות
7. ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין בדיון מהיר
8. צו לבדיקת נכס של צד שלישי
9. הימלטות מן הדין
10. תביעת ביטוח נסיעות לחו''ל
11. זיכוי מעבירת תקיפה בטענת הגנה עצמית
12. ערעור על החלטת ועדת האכלוס
13. בקשת נושה לפשיטת רגל
14. זכות עמידה בעתירה נגד חיוב ארנונה
15. צו מניעה נגד הסכם העקרונות בין קק''ל למדינה
16. מהו שם גנרי
17. שעבוד ברשם החברות מול שעבוד ברשם המשכונות
18. בקשה לעיכוב צו הריסה מינהלי
19. בקשה לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש
20. העברת חומר חקירה במסגרת הכרזה כבר הסגרה
21. פיטורי עובד בזק
22. פינוי בינוי פיצוי
23. ביטול קניית טלפון סלולרי
24. שימוש בחוק עשיית עושר ולא במשפט
25. אירוע מוחי בגלל התרגזות בעבודה
26. זכויות הסבים לאחר פטירת הורי הקטין
27. ניצולי שואה ממחנות וגטאות שלא מוכרים ע''י גרמניה
28. נושה מובטח - ארנונה
29. ערעור מע''מ על שומת עסקאות
30. הפרת זכויות יוצרים בצילום
31. הטרדה מילולית בעבודה
32. טיפול רפואי לאסיר ביטחוני
33. נכות כללית 40%
34. דמי טיפול ארגוני התאחדות התעשיינים
35. חובת שימוע לעובד זמני
36. פיצוי על ''גניבת'' לקוחות ממעביד
37. תביעה לתשלום קצבת זקנה רטרואקטיבית
38. דוגמא להחלטה על אכיפת יחסי עבודה
39. מוות אדם צעיר בתאונת דרכים
40. סעיף 203 לפקודת העיריות
41. כאבי גב של שוטר המשטרה
42. מהו מכרז
43. משיכת שיקים ללא כיסוי ע''י החייב בפשיטת רגל
44. עיכוב ביצוע פסק דין והחזרת המצב לקדמותו
45. תאונה בבית ביטוח לאומי
46. זיוף דו''ח תנועה
47. חתימה על צ'ק מחשבון צד ג
48. מימוש ערבות לאחר הרבה שנים
49. שחרור ממעצר - חטיפה לשם סחיטה או איומים
50. תאונת דרכים ילד בן שנה וחצי
51. פטור ממכרז שירותי מחשוב
52. העברת דירה במתנה מאב לבן
53. משא ומתן במסגרת הארכת מועד
54. יציאה לחו''ל של פלסטינים
55. קניית אפרוחים
56. ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי
57. פציעה קשה בתאונת עבודה
58. פגמים בפתיחת שומה לפי סעיף 147
59. פיצוי חלקי (60%) הפקעת מקרקעין
60. רשלנות עו''ד מקרקעין בזיהוי המוכר
61. פיטורים לפני תאונה
62. עיכוב ביצוע פסק דין מימון הוצאות רפואיות
63. לשון הרע בעיתון ערבי
64. קביעה לפנים משורת הדין בחוות דעת מומחה
65. תביעה לתשלום חוב לבזק
66. חוק גביית קנסות
67. מוות של ילד כתוצאה מרשלנות
68. ראיה חדשה - קצין התגמולים
69. קצבת פרישה גמלאי רשות הנמלים
70. פיטורים של עובדת זמנית בעירייה
71. שיקולי איכות הסביבה באישור תוכנית בנייה
72. הסדר פשרה צופה פני עתיד בתביעה ייצוגית
73. פיצוי על פגיעת אבן בעין
74. פרסום צילום ללא רשות
75. תשלום שכר טרחת כונס נכסים
76. דייר מוגן בעסק שנפטר
77. תאונה בין קטנוע למשאית
78. איסור התניית שירות בשירות
79. דרופ פוט עקב שירות צבאי
80. חישוב הפרשי הצמדה - תגמולי מילואים
81. בעיות גב בגלל עבודה - ביטוח לאומי
82. המשך עבודה לאחר התפטרות
83. הכרה בתקיפה כתאונת עבודה
84. פקיעת חברות בקיבוץ
85. ביטול הודעת הפקעה
86. גירוש אזרחית קניה
87. הרחבת כביש ליד דירת מגורים
88. תביעה של פסול דין - זכויות במקרקעין
89. ביטוח גניבת רכב - מחירון יצחק לוי
90. ערר על שומה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין
91. סילוק על הסף העדר עילה
92. תשלום דמי היתר למינהל מקרקעי ישראל
93. החזר הוצאות טיפול רפואי בחבר קיבוץ
94. ביטוח פריצה עם מפתחות
95. הגדרת חומר חקירה
96. טוטאל לוס לרכב נכה צה''ל
97. סגירת מרפסת ללא היתר בתל אביב
98. העברת קרקע ללא תמורה - זכות קדימה
99. עבר רפואי לנפגע תאונת דרכים
100. הגשת תביעה באותה עילה לאחר פסק דין בהעדר הגנה





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון