קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות ידועה בציבור לקצבת שאירים קרן פנסיה: השופט שמואל צור 1. שניים אוחזין בטלית: זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי (בבא מציעא, פרק א'). סוגיה קלאסית זו מן התלמוד נפתרת שם במילה - יחלוקו, היינו - כל אחד יקבל מחצית. גם בפנינו אוחזות שתיים בקיצבת שאירים של המנוח שאול שלח ז"ל (להלן - המנוח) מקרן הגמלאות המרכזית (להלן - הקרן): האחת - לבנה שלח ז"ל, אלמנת המנוח (להלן - האלמנה), שנפטרה במהלך הדיונים בבית הדין האזורי וזכויותיה מוקנות לעזבונה והשניה - אורנה שרון, שהיתה הידועה בציבור של המנוח (להלן - גב' שרון). השאלה שבפנינו היא האם גם כאן - כמו בסוגיה התלמודית - יחלוקו הניצים ואם כן - כיצד. במקרה שלפנינו השאלה מורכבת יותר שכן קיצבת השאירים מוחזקת בידי הקרן ושאלה נוספת היא מה מידת מעורבות הקרן במחלוקת שבין שתי הטוענות לקיצבה והאם ראוי שהיא "תתרום" מעצמה במאבק שבין השתיים. הרקע העובדתי 2. המנוח פרש לגמלאות בשנת 1987 מעבודתו בבנק הפועלים ומאז ועד לפטירתו בחודש נובמבר 1996, הוא קיבל פנסיה מן הקרן מכוח חברותו בה. 3. המנוח היה נשוי לאלמנה ונולדו להם ילדים. המנוח והאלמנה לא התגרשו מעולם והם היו נשואים זה לזו עד פטירת המנוח ביום 23.11.96. 4. במהלך שנות השבעים נוצר קשר בין המנוח ובין גב' שרון והוא עבר להתגורר איתה, יחד עם בנה מנישואיה הקודמים. לטענת גב' שרון, השניים היו ידועים בציבור כנשואים. למעשה אין חולק כי במהלך למעלה מ-20 השנים האחרונות לחייו, התגוררו המנוח וגב' שרון יחדיו והיו מוכרים כבני זוג לכל דבר. 5. ביום 23.11.96 נפטר המנוח בבית חולים סיעודי. על פטירתו של המנוח נודע לקרן ממעסיקו בנק הפועלים. בהודעת המעסיק צוינה כתובת המנוח בחולון, היא הכתובת מגורי האלמנה. על יסוד הודעה זו פנתה הקרן לאלמנה כדי להסדיר את העברת קיצבת השאירים לידיה. האלמנה העבירה לקרן את המסמכים הדרושים ועל יסוד אלה החלה הקרן לשלם לאלמנה החל מחודש דצמבר 1996 את הקיצבה המגיעה לשאירים בעקבות פטירת המנוח. 6. לאחר פטירת המנוח התקיים בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב הליך לקיום צוואת המנוח שנעשתה לטובתה של גב' שרון (תיק עז 9812/96). ההליך הסתיים בפשרה שפרטיה אינם חשובים לענייננו. 7. ביום 27.7.99, כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח, פנתה גב' שרון לראשונה לקרן בדרישה לקבל קיצבת שאירים מכוח מעמדה כידועה בציבור של המנוח. הקרן דחתה את פנייתה של גב' שרון בהעדר ראיה התומכת בטענתה כי היא היתה הידועה בציבור של המנוח. הקרן הודיעה לגב' שרון כי היא משלמת קיצבת שאירים לאלמנה (מכתב הקרן מיום 4.8.99). 8. בחודש נובמבר 2001 הגישה גב' שרון תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב נגד האלמנה ונגד הקרן, להכיר בה כידועה בציבור של המנוח ולקבוע כי היא זכאית למלוא קיצבת השאירים מן הקרן החל ממועד פטירת המנוח ביום 23.11.96. כמו כן ביקשה גב' שרון לקבוע כי האלמנה לא היתה זכאית לתשלומי הפנסיה שקיבלה מן הקרן. בנוסף, ביקשה גב' שרון לחייב את הקרן לשלם לה פנסיית שאירים שוטפת. 9. רק עם קבלת התביעה נודע לקרן כי קיים ספק באשר למעמדה של האלמנה כ"אלמנת פנסיונר" לפי תקנון הקרן. לאור זאת הגישה הקרן הודעת צד ג' נגד האלמנה והחל מחודש פברואר 2002 חדלה לשלם לה את קיצבת השאירים. לאחר דיון בבקשה לסעד זמני שהגישה האלמנה, הורה בית הדין האזורי לקרן להמשיך ולשלם לה קיצבה עד להכרעה בסכסוך, בכפוף לקבלת ערבות אישית מצד שניים מילדיה. לאחר חתימת כתב הערבות בחודש פברואר 2002, המשיכה הקרן לשלם לאלמנה את קצבת השאירים ברציפות עד פטירתה בחודש מרץ 2004. לאחר פטירת האלמנה בא במקומה עזבונה המיוצג על ידי ילדיה. פסק הדין של בית הדין האזורי 10. בית הדין האזורי (השופטת אהובה עציון ונציגי הציבור מר הרצל יאקה ומר צבי פלד; עב' 8125/01) , קיבל את תביעת גב' שרון בעיקרה. בית הדין בדק האם גב' שרון עמדה בתנאים הקבועים בתקנון הקרן בדבר זכאותה לקיצבת שאירים כידועה בציבור של המנוח והשיב על כך בחיוב. בית הדין בדק האם גב' שרון חיה עם המנוח וקיימה עימו משק בית משותף לפחות שנתיים ימים לפני פטירת המנוח ומצא שכך אומנם היה. בנוגע לשאלת המגורים במשותף, נתן בית הדין האזורי את דעתו לעובדה שסמוך לפטירתו עבר המנוח להתגורר אצל ביתו גב' אסתר ארויו ובחן את השאלה האם ניתן לראות ב"ניתוק" זה של המנוח מגב' שרון כמבטל את דרישת ה"מגורים" עימה. 11. בית הדין האזורי בחן את מערכת היחסים בין המנוח לגב' שרון וקבע - על יסוד המבחנים המקובלים וההלכות הפסוקות - כי היא אמנם היתה הידועה בציבור של המנוח. בקשר לכך נקבע כי מרכז חייו של המנוח משך תקופה ארוכה היה עם גב' שרון (סעיף 49 לפסק הדין). עוד נקבע כי ילדיו של המנוח והאלמנה העידו כי המנוח לא התגורר בבית האלמנה, אשר ראתה אותו כמי שקם ועזב את הבית (סעיף 50). בית הדין קבע כי גב' שרון הוכיחה שהמנוח דאג לכל מחסורה ומאחר והיא לא עבדה תקופה מסויימת ולאור הבנת המנוח בעניינים כספים, הוא ניהל את העניינים הכספיים שלה (סעיף 52). בית הדין קבע כי אין בעובדה שהמנוח תמך כלכלית באלמנה כדי להעיד על חוסר רצונו להתנתק ממנה. בקשר לכך נקבע כי המנוח והאלמנה לא ניהלו משק בית משותף, שכן היא התגוררה יחד עם ביתם ובני משפחתה ותמיכתו הכלכלית בה ניתנה כחלק מתמיכה בבת (סעיף 53). 12. בית הדין בדק את הנתק שנוצר בין גב' שרון למנוח ערב פטירתו וקבע, בהתאם להלכה הפסוקה ולאור העובדה שהיה מדובר בניתוק מאונס ולא בניתוק מרצון, כי לא היה בכך כדי לשלול את דרישת תקנון הקרן ל"מגורים משותפים" של המנוח וגב' שרון ערב הפטירה. בקשר לכך קבע בית הדין האזורי כי לא היה מדובר ב"נטישת" המנוח על ידי גב' שרון, אלא בצירוף של נסיבות מצערות של יחס עוין מצד בני משפחת המנוח ומצבו הרפואי שהלך והתדרדר. עוד נקבע כי המנוח התכוון לנתק את קשריו עם האלמנה ואף נקט הליכים משפטיים בקשר לכך (סעיפים 66-68). 13. כפועל יוצא מן האמור לעיל, קבע בית הדין כי התקיימו בגב' שרון התנאים להיותה ידועה בציבור של המנוח ולהיותה "אלמנת פנסיונר" לפי תקנון הקרן הזכאית לקיצבת שאירים. 14. על רקע העובדה שגב' שרון פנתה לראשונה אל הקרן רק כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח, התעוררה השאלה האם היא זכאית לתשלומי הקיצבה ששילמה הקרן לאלמנה החל מיום פטירת המנוח (נובמבר 1996). בקשר לשאלה זו קבע בית הדין כי הקרן נהגה כדין, בכך ששילמה את קיצבת השאירים לאלמנה. בית הדין ציין כי כל המסמכים שהיו בקרן נשאו את שמה של האלמנה, זולת שינוי כתובת ללא הסבר, וכי לא היתה לקרן סיבה לחשוב שהאלמנה לא חיה עם המנוח ואינה זכאית לקיצבה. עם זאת נקבע כי האלמנה פעלה בחוסר תום לב בכך שלא עדכנה את הקרן בדבר העדר מגורים משותפים שלה עם המנוח במשך תקופה ארוכה ולא הביאה לידיעת הקרן פרטים על הקשר של המנוח עם גב' שרון. בנסיבות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי אין להטיל על הקרן אחריות ואין לחייבה בתשלום כפול של הקיצבה. בהתאם לכך פסק בית הדין כי, עקרונית, גב' שרון זכאית לקיצבת השאירים ממועד פטירת המנוח ועל יורשי האלמנה לשאת בכך (סעיף 79). 15. למרות קביעה עקרונית זו בחן בית הדין האם היה בהתנהגותה של גב' שרון משום "אשם תורם", אשר יש בו כדי להפחית מזכותה הבסיסית לקבלת קיצבת השאירים. לאחר בחינת התנהגותה של האלמנה מצד אחד ושל גב' שרון מצד שני פסק בית הדין כי יש לחלק את הקיצבה המגיעה לגב' שרון מן הקרן כך: (1) הקרן תשלם לגב' שרון קיצבת שאירים מלאה מאפריל 2004 ואילך לפי תקנון הקרן. (2) יורשי האלמנה ישלמו לקרן את הסכומים ששילמה הקרן לאלמנה בתקופה פברואר 2002 - מרץ 2004 (מועד פטירת האלמנה) מכח הערבות שהפקידו בבית הדין, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית והקרן תעביר סכומים אלה לגב' שרון. (3) לתקופה שמתחילת הזכאות לקיצבת שאירים (דצמבר 1996) ועד פברואר 2002, תשלום הקרן לגב' שרון 60% מן הסכומים ששילמה לאלמנה באותה תקופה ויורשי האלמנה ישפו את הקרן בגין סכומים אלה ב - 20 תשלומים (סעיף 83 לפסק הדין). כמו כן חייב בית הדין את יורשי האלמנה בהוצאותיה של גב' שרון בסכום של 6,000 ש"ח ואילו הקרן חוייבה בהוצאותיה של גב' שרון בסכום של 4,000 ש"ח. הערעורים 16. על פסק הדין של בית הדין האזורי הוגש ערעור של הקרן (ע"ע 445/07) וערעור שכנגד של גב' שרון. בנוסף הוגש ערעור של עזבון האלמנה (ע"ע 471/07), כך שכל הצדדים המעורבים משיגים על פסיקת בית הדין האזורי. ערעור הקרן (ע"ע 445/07) 17. ערעור הקרן נסוב, בעיקרו, על חיובה לשלם לגב' שרון 60% מן הסכומים ששילמה לאלמנה בתקופה דצמבר 1996 ועד פברואר 2002, תוך קבלת שיפוי מיורשי האלמנה על הסכומים שישולמו לגב' שרון. לטענת הקרן, בית הדין קבע כי לא נפל פגם בהתנהלותה ובכך ששילמה קיצבת שאירים לאלמנה, ולכן אין הצדקה להשית עליה תשלום כפול, אף אם יורשי האלמנה אמורים לשפות אותה עליו. לטענת הקרן קביעת בית הדין האזורי מטילה עליה נטל כבד ובלתי מעשי לבדוק, לגבי כל אלמנה של פנסיונר, אם היתה קימת למנוח גם ידועה בציבור. הקרן מוסיפה וטוענת כי היה על בית הדין לחייב את עזבון האלמנה להשיב לה את ההפרש בין הסכומים ששילמה לאלמנה (100%) ובין הסכומים שחויבה לשלם לגב' שרון (60%), זאת לאור הקביעה שהאלמנה לא היתה זכאית לקצבת שאירים כלל. כמו כן טוענת הקרן כי לא היתה הצדקה לחייבה בהוצאות, לאור העובדה שלא נמצא כל פסול בהתנהגותה. 18. בערעור שכנגד משיגה גב' שרון על הפסיקה המזכה אותה בקיצבת שאירים בשיעור של 60% בלבד. לטענתה, לא היתה הצדקה לייחס לה "אשם תורם" בשל השתהותה בהגשת התביעה לקיצבת שאירים. לטענתה, הקרן התרשלה בכך ששילמה לאלמנה קיצבת שאירים בלא שהאחרונה היתה זכאית לכך. לטענתה, ניתן היה לגלות בבדיקה פשוטה כי האלמנה אינה עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" בתקנון הקרן. לטענתה, היה על הקרן לשמור מסמכים הקשורים לשינוי כתובת המנוח ולא להסתמך על הודעות שלא באו מן המנוח עצמו. עוד משיגה גב' שרון על אי פסיקת שכר טרחת עו"ד. לטענתה, בית הדין האזורי פסק לה הוצאות בלבד והסכום שנפסק אינו מכסה את הוצאותיה הממשיות שהיו לה על ניהול התיק. לטענתה, היה על בית הדין לפסוק לה הוצאות ושכר טרחת עורך דין לפי הכללים המנחים של לשכת עורכי דין. ערעור עזבון האלמנה (ע"ע 471/07) 19. בערעור נפרד, מלין עזבון האלמנה על קביעת בית הדין האזורי כי גב' שרון זכאית לקיצבת שאירים של המנוח בשל היותה הידועה בציבור כאישתו. לטענת העזבון, המנוח לא ראה בגב' שרון ידועה בציבור שלו ובשנת חייו האחרונה חל אף נתק בינו ובין גב' שרון. לטענת העזבון, בחודשי חייו האחרונים של המנוח גב' שרון נטשה אותו, לא התעניינה בשלומו ולא ביקרה אותו. לטענת העזבון, האלמנה היא זו הזכאית לקיצבת השאירים מכח היותה מוטבת ומכח הבטחה שקיבלה מן המנוח. לטענת העזבון, המנוח והאלמנה קיימו משק בית משותף עד פטירת המנוח ואף היה להם חשבון בנק משותף. לחילופין טוען העזבון כי הקשר בין המנוח וגב' שרון נותק בתקופת חייו האחרונה של המנוח כך שלא מתקיימת דרישת התקנון ל"מגורים משותפים". דיון והכרעה 20. לאחר שנתנו דעתנו לפסק דינו של בית הדין האזורי, לטענות הצדדים ולכלל נסיבות העניין מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בקביעותיו העובדתיות באשר למערכת היחסים שבין המנוח לשתי הנשים בחייו ובמסקנותיו באשר להתנהלותן של האלמנה וגב' שרון כלפי הקרן. יחד עם זאת סבורים אנו כי הפתרון שנתן בית הדין למסכת העובדתית שעמדה בפניו טעון תיקון באופן שהקרן תצא מתמונת היריבות שבין האלמנה וגב' שרון. נפרט להלן את עיקר טעמינו. ערעור הקרן 21. לפי הפרק השישי של הלכות הגמלאות של הקרן (מוצג ת/1 בפנינו; להלן - התקנון), עם מותו של פנסיונר של הקרן קמה זכות לשאיריו לקיצבת שאירים (סעיף 49 לתקנון). קיצבת השאירים מוענקת לאלמנת הפנסיונר, ליתומים ולהורים של פנסיונר. בענייננו, הזכות לקיצבת שאירים מוענקת לאלמנת פנסיונר המוגדרת בתקנון כך: "אלמנה - אשתו של חבר שקיימה עימו משק בית משותף עד פטירתו, או מי שהוכרה כידועה בציבור על ידי ערכאה משפטית מוסמכת ואשר חיה עימו עד לפטירתו. ... אלמנת פנסיונר - אלמנה כהגדרתה לעיל שחיה עם המנוח וקיימה עימו משק בית משותף לפחות שנתיים, עובר לפטירתו". (סעיף 1 לתקנון). כפי שעולה מהגדרות אלה, אלמנת פנסיונר היא אשתו או הידועה בציבור שלו אשר קיימה עימו משק בית משותף לפחות שנתיים ימים לפני פטירתו. 22. כפי שעולה מן המקרה שבפנינו, ייתכנו מצבים בהם פנסיונר שנפטר מותיר אחריו אישה לה היה נשוי וידועה בציבור עימה חי. השאלה למי מן השתיים מגיעה קיצבת שאירים הינה פועל יוצא של התשתית העובדתית המצויה בפני הקרן בבואה לשלם את הקיצבה או בפני הערכאה השיפוטית הדנה בסוגיה זו. תשתית עובדתית זו צריכה להוביל אל אותה אישה המקיימת את התנאים הקבועים בתקנון כמזכים בקיצבה. 23. הקרן היא קופה האמורה לשלם כספים לעמיתיה ולשאירי עמיתיה לפי תקנון הקרן. הקרן משלמת לזכאי לכספים ובמקרה של ספק מי זכאי לכספים על הקרן להחליט בדבר על יסוד הנתונים שבפניה או על יסוד הכרעה שיפוטית, בין שהיא יוזמת ובין שיוזם מי מן הזכאים. יותר מכך, הקרן היא קופת פנסיה הפועלת לטובת עמיתיה על פי עקרון של אחריות הדדית שמשמעותו היא שהזכאות לכספים הינה פועל יוצא מהוראות התקנון, בלי קשר לסכומים שהופקדו או הופרשו עבור העמית. מציאות זו מחייבת את הקרן לשמור על איזון אקטוארי ולהימנע מתשלומים שאינם מתחייבים מהוראות התקנון. כל תשלום שאינו עומד בתנאים אלה עלול להביא להפרת האיזון האקטוארי של הקרן ולפגיעה כספית בציבור העמיתים שלה. מציאות זו מחייבת גם את ערכאת השיפוט לפסוק בהתאם להוראות התקנון ולא להטיל על הקרן חיובים שהם חיצוניים לו או שאינם מתחייבים ממנו. 24. בענייננו, קבע בית הדין האזורי כי לא נפל פגם בהחלטת הקרן לשלם לאלמנה את קיצבת השאירים סמוך לאחר פטירת המנוח. קביעה עובדתית זו מקובלת אף עלינו ואין לנו כל יסוד להתערב בה. הקרן פעלה על פי נוהליה. הקרן פנתה לאלמנה בעקבות הודעת המעסיק (בנק הפועלים) על פטירת המנוח. על יסוד פניה זו פנתה האלמנה לתשלום קיצבת שאירים מן הקרן בצירוף המסמכים הדרושים - הקרן פעלה על יסוד הנתונים שהיו בפניה. הקרן לא ידעה על קיומה של הידועה בציבור (גב' שרון) ולא היה עליה לערוך בירור או חקירה בקשר אליה. 25. בחודש יולי 1999, כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח, קיבלה הקרן לראשונה פניה מגב' שרון, אך לא היו בה נתונים מספיקים המעידים על מעמדה כידועה בציבור של המנוח. רק משעה שהוגשה התביעה לבית הדין האזורי, שנתיים ימים לאחר מכן (בחודש נובמבר 2001), נפרשה היריעה העובדתית במלואה ואז חדלה הקרן לשלם לאלמנה את קיצבת השאירים תשלום קיצבת השאירים לאלמנה בשנים 2002 - 2004 נעשה, כאמור, מכח צו שיפוטי זמני, עד שניתנה החלטה שיפוטית סופית בשאלת הזכאות לקיצבת השאירים. בנסיבות אלה היה על בית הדין האזורי לפסוק במחלוקת שבין האלמנה וגב' שרון, בלא להטיל חיוב כספי כלשהו על הקרן, ולו חיוב של "מימון ביניים" בדמות חיוב הקרן לשלם לגב' שרון 60% מקיצבת השאירים ששולמה לאלמנה בתקופה 12/96 - 2/02 תוך חיוב העזבון לשפות את הקרן על תשלום זה ב-20 תשלומים. אין כל הצדקה להטיל על הקרן עול כספי - אשר ימומן בסופו של דבר על ידי עמיתי הקרן - רק כדי להגיע לתוצאה צודקת לדעת בית הדין ביחסים שבין האלמנה והידועה בציבור. 26. לפיכך יש מקום לקבל את ערעור הקרן ולבטל את חיובה לפי סעיף 83.3 לפסק הדין של בית הדין האזורי. כפי שאמרנו, מערכת היחסים בין האלמנה לגב' שרון צריכה להיפתר בינן לבין עצמן ובלא מעורבות של הקרן. מעבר לכך, הואיל ולא נמצא כל דופי בהתנהלות הקרן, לא היה מקום לחייבה בהוצאות לטובת גב' שרון כפי שפסק בית הדין האזורי. אנו מבטלים חיוב זה. אכן, מקובלת עלינו עמדת הקרן כי, בנסיבות העניין, היה מקום לחייב את גב' שרון ואת האלמנה בהוצאות הקרן בבית הדין האזורי, ואנו מחייבים את גב' שרון ואת העזבון לשלם לקרן שכר טרחת עו"ד בבית הדין האזורי בסכום של 2,500 ש"ח, כל אחד מהם. הערעור שכנגד של גב' שרון בתיק ע"ע 445/07 וערעורה של האלמנה בתיק ע"ע 471/07 27. משעה שהקרן הוצאה מזירת המאבק שבין האלמנה לגב' שרון על הזכאות לקיצבת השאירים של המנוח, נותרה להכרעה המחלוקת בין השתיים וזו החזית האמיתית והיחידה בנסיבות העניין. בקשר לכך נקדים ונאמר כי פסיקת בית הדין האזורי מקובלת עלינו, הן באשר לתשתית העובדתית שנקבעה על ידו והן באשר לפתרון אליו הגיע לחלוקת הקיצבה בין השתיים. נפרט את טעמינו. 28. צדק בית הדין האזורי בקביעתו כי גב' שרון היתה הידועה בציבור של המנוח. המבחן להכרה באישה כידועה בציבור של פלוני לפי תקנון הקרן הוא כפול: ראשית, על בני הזוג לקיים מערכת יחסים זוגית המבוססת על יחסי הבנה, מסירות ונאמנות אישית. עליהם לנהל משק בית משותף, חיי משפחה משותפים כמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים. גם הביטוי "חיה עם המנוח וקיימה עימו משק בית משותף" הקבוע בהגדרת "אלמנת פנסיונר" נועד להדגיש את הצורך בקיומו של מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף, בנוסף למבחן הכוונה של רצון לחיים ביחד (ע"ע 513/06 קריסלדה - מבטחים ואח', לא פורסם , ניתן ביום 3.5.2007). 29. מן התשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי עולה התמונה הבאה: א. בשנת 1977 עברו המנוח, גב' שרון ובנה מנישואיה הראשונים לגור יחד, תחילה בדירת אחות המנוח בראשון לציון ובשנת 1979 בדירת גב' שרון בבני ברק. ב. המנוח שילם את הוצאות הדירה בה התגורר עם גב' שרון ובנה, יצא איתה לאירועים משפחתיים והציג עצמו כאב המשפחה גם באירוסי הבן ובחתונתו. בנה של גב' שרון העיד כי המנוח גידל וחינך אותו בתקופת מגוריהם המשותפים ולאחר שחרורו מצה"ל סייע לו בתשלום שכר לימודיו האקדמיים. ג. בשנת 1991 מכר המנוח את הבית בחולון, אשר היה רשום על שמו ועל שם האלמנה. באותה עת ביתו של המנוח גב' אסתר אורויו ובעלה מכרו את ביתם ובמקביל רכשו דירה בחולון אשר נרשמה על שמם ועל שם אימה (האלמנה), בלא שלמנוח היה חלק בה. בנו של המנוח אפרים שלח העיד כי אמו עברה לגור עם אחותו אסתר עד פטירתה והמנוח לא היה גר שם אלא נהג לישון מפעם לפעם. מדבריו עולה כי הוריו לא תפקדו כזוג נשוי תחת אותה קורת גג. בשנת 1992 העביר המנוח את כתובתו במשרד הפנים לכתובתה של גב' שרון בבני ברק. ד. בשנת 1995 הגיש המנוח בקשה להיתר נישואים שניים ובחודש פברואר 1996 פתח תיק גירושים. ה. במהלך שנת 1996, עקב הידרדרות במצבו הרפואי של המנוח, עברו המנוח וגב' שרון להתגורר בבית הוריה, בה היתה קיימת מעלית, מאחר והמנוח התקשה לעלות לדירתה של גב' שרון בקומה שלישית ללא מעלית. ו. בחודש יולי 1996 פנתה גב' שרון למיון בעזרת בנה בעקבות חום גבוה בו לקתה. המנוח, אשר חשש להישאר לבד בשל מצבו הרפואי, פנה לביתו אסתר והיא אספה אותו אליה. באותו חודש אושפז המנוח בפעם הראשונה, גב' שרון באה לבקר אותו וטיפלה בו במהלך אשפוזו. מהאשפוז שוחרר המנוח לבית הוריה של גב' שרון. ז. באותה תקופה ערך המנוח צוואה לזכות גב' שרון. עו"ד עידית שחם העידה כי ערכה את הצוואה לטובת שרון ויחד עימה ערכה הסכם לחיים משותפים של השניים. גב' שחם העידה כי, למיטב זיכרונה, אמר לה המנוח שרצונו לערוך הסכם לאחר שהוא וגב' שרון חיו יחדיו משנת 1971 והוא רוצה להבטיח את עתידה. ח. בחודש ספטמבר 1996 אושפז המנוח בשנית ולאחר שחרורו הוא הועבר לביתה של ביתו אסתר בחולון. באותה תקופה בוצע שינוי כתובתו של המנוח הפעם מבני ברק לחולון. ט. בחודש נובמבר 1996 נפטר המנוח בבית החולים הסיעודי וגב' שרון לא ידעה על פטירתו ולא הגיעה להלווייתו. 30. תשתית עובדתית זו, על פניה, מצדיקה פסיקה לפיה גב' שרון היתה הידועה בציבור של המנוח. גב' שרון חיה עם המנוח כבת זוגו לכל דבר משך תקופה ארוכה, תוך ניהול משק בית משותף וגם אחרים ראו אותם כבני זוג. ניתוק קשריו של המנוח עם האלמנה התבטא, בין השאר, בכך שביתם המשותף נמכר ובמקביל ביתו אסתר מכרה את דירתה ורכשה דירה אשר נרשמה על שמה ועל שם בעלה ואימה, ללא המנוח. בנוסף, המנוח הגיש בקשה להיתר נישואין על מנת להסדיר את יחסיו עם גב' שרון. העובדה שהמנוח נהג לבקר את אישתו וילדיו, לאכול ולשון איתם מדי פעם ואף תמך בהם כלכלית, אין בה כדי להעיד על כוונתו לקיים חיים משותפים עם האלמנה, אלא ביטוי של אחריות כלפי ילדיו. אדרבא, התשתית העובדתית מצביעה בבירור על רצונו של המנוח להתנתק מאישתו (האלמנה). חיזוק לכך ניתן לראות בעדות בנו של המנוח אפרים שלח אשר ציין כי המנוח לא גר עם אימו עת התגוררה יחד עם ביתה אסתר וכי לפי דעתו, הוריו לא נחשבו כזוג נשוי תחת אותה קורת גג. בית הדין האזורי צדק אף בקובעו שהיעדר חשבון משותף בבנק של המנוח וגב' שרון אינו מעיד על היעדר ניהול משק בית משותף בין השניים. גב' שרון הוכיחה כי המנוח דאג לכל מחסורה וניהל את ענייני הכספים של הבית. 31. שאלת המגורים המשותפים היא בראש ובראשונה שאלה של עובדה. העדויות שהובאו בפני בית הדין האזורי מלמדות באופן מובהק כי האלמנה והמנוח גרו בנפרד וניהלו שני משקי בית נפרדים. 32. אשר לניתוק הקשר בין גב' שרון למנוח בשלושה החודשים האחרונים לחייו - גב' שרון הוכיחה כי מצבה הרפואי לא היה טוב, ומאחר ומצב בריאותו של המנוח הוחמר בין שני האשפוזים, היא היתה זקוקה לעזרה בטיפולו, אותה לא קיבלה. גב' שרון גם הוכיחה כי לא ניתקה את הקשר עם המנוח מרצונה ויצרה יחד עם בנה קשר טלפוני עם בני משפחתו של המנוח. משאלה פני הדברים, בדין קבע בית הדין כי לא ניתן לראות בניתוק הקשר האמור כשולל את דרישת המגורים המשותפים בין השניים בחודשים האחרונים לחייו של המנוח. 33. מכל האמור עולה כי שגב' שרון ראויה להיות מוכרת כידועה בציבור כאשתו של המנוח ומתקיימים בה התנאים שבתקנון הקרן המזכים אותה בקיצבת שאירים. לפיכך יש לקבוע כי גב' שרון זכאית לקיצבת שאירים מן הקרן כאלמנת המנוח, כפי שבית הדין האזורי פסק בצדק. שאלת חלוקת קיצבת השאירים 34. על יסוד התשתית העובדתית האמורה, קבע בית הדין האזורי כי גב' שרון זכאית לקבל את קיצבת השאירים ממועד פטירת המנוח (נובמבר 1996). קביעה זו נכונה בעיקרה, אך אין היא שוללת את הצורך לבחון את התנהגות גב' שרון והאלמנה ואת ההצדקה לקבוע חלוקה של כספי הקיצבה בין השתיים. הצורך בבחינה זו מקורו בהימנעותה של גב' שרון מלממש את זכויותיה לפי תקנון הקרן משך זמן ניכר עד כדי יצירת "אשם תורם" מצידה כלפי האלמנה. 35. כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, גב' שרון פנתה לראשונה לקרן בדרישה להעביר לידיה את הזכויות המגיעות לה כידועה בציבור של המנוח כשלוש שנים לאחר פטירת המנוח. פנייה זו לא גובתה במסמכים ועדויות התומכות בטענתה. חלפו למעלה משנתיים נוספות עד שגב' שרון פנתה בפעם הראשונה לבית הדין בדרישה מנומקת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, הזכאית לקיצבת שאירים. כל אותה תקופה שילמה הקרן את קיצבת השאירים לאלמנה, על יסוד תביעתה של זו מן הקרן. הימנעותה של גב' שרון מלפנות אל הקרן משך כל אותה תקופה היתה מודעת ונעשתה משיקולים של רצון שלא לפגוע בהליכים משפטיים אחרים שניהלה בקשר לזכויותיה מיחסיה עם המנוח. התנהגותה זו של גב' שרון לגרמה לשינוי מצבה של האלמנה לרעה, שכן היא קיבלה את כספי קיצבת השאירים המיועדים לצרכים שוטפים ועשתה בהם שימוש שוטף. בנסיבות אלה היה מקום לחלק את קיצבת השאירים בתקופה הראשונה בין גב' שרון ובין האלמנה, על אף הקביעה - הנכונה כשלעצמה - כי גב' שרון היתה זכאית לפנסיית השאירים מיום פטירתו של המנוח. 36. מן העבר השני, הוכח בבית הדין האזורי כי, במועד הרלוונטי, לא נדרשה האלמנה להצהיר כי היא גרה עם המנוח על מנת לבסס את זכאותה לפנסיה. כמו כן, האלמנה היתה זכאית לקצבת שאירים מכוח היותה מוטבת בלעדית והמנוח לא ביקש לשנות את שמה כמוטב. עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי האלמנה היתה מודעת לכך שהמנוח לא גר עימה ולא ניהל עימה משק בית משותף משך תקופה ארוכה, וכי הוא מנהל חיי זוגיות עם אישה אחרת. בכך, לדעת בית הדין, יש כדי להפחית מאלמנט ההסתמכות של האלמנה או של ילדיה לגבי כספי הקיצבה ששולמו לה (סעיף 82 לפסק הדין). 37. שיקולים אלה של בית הדין האזורי מטילים צל על התנהגותן של גב' שרון מצד אחד ושל האלמנה מצד שני. המציאות שנוצרה הביאה את בית הדין להחלטה לחלק את הזכאות לקיצבת השאירים ששולמו לאלמנה בתקופה דצמבר 1996 עד פברואר 2002 בין שתי הנשים באופן שגב' שרון תהיה זכאית ל-60% מן הקיצבה ואילו 40% מן הקיצבה לאותה תקופה יישארו בידי האלמנה. פסיקה זו של בית הדין האזורי נראית לנו צודקת ומאוזנת. פסיקה זו מביאה בחשבון הן את הזכויות "המוחלטות" של גב' שרון והאלמנה והן את הזכויות ה"יחסיות" שבין השתיים. פסיקה זו יוצרת איזון בין שתי הנשים שהוא נראה צודק ונכון בנסיבות העניין. בקשר לכך יש לזכור שקיצבת שאירים נועדה להעניק לזכאי לה משענת כספית לצרכיו השוטפים, כך שהימנעותה של גב' שרון מלתבוע את הקיצבה לאורך זמן גרמה לאלמנה נזק וחסרון כיס המצדיק הפחתת הסכום המגיע לה (לגב' שרון) לתקופת הביניים. הוצאות משפט 38. כפי שפסקנו בסעיף 26 לעיל, חיובה של הקרן בשכר טרחת עו"ד של גב' שרון בבית הדין האזורי מתבטל וגב' שרון והעזבון יישאו בשכר טרחת עו"ד הקרן בבית הדין האזורי בסכום כולל של 2,500 ש"ח לכל אחד מהם, נכון להיום בצירוף מע"מ כחוק (סך הכל 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ). 39. אנו מקבלים את ערעורה של גב' שרון על גובה ההוצאות בבית הדין האזורי שנפסקו לה לתשלום על ידי העזבון ומעמידים אותו על סך של 10,000 ש"ח נכון להיום בצירוף מע"מ כחוק. סוף דבר 40. לאור זאת אנו פוסקים: (1) ערעור הקרן מתקבל ואנו מבטלים את חיובה לשלם לגב' שרון 60% מקיצבת השאירים תוך קבלת שיפוי מעזבון האלמנה. (2) חיובו של העזבון להעביר לקרן את הסכומים ששילמה הקרן לאלמנה בתקופה פברואר 2002 ועד מרץ 2004 תוך חיוב הקרן להעביר סכומים אלה לגב' שרון (סעיף 83.2 לפסק הדין של בית הדין האזורי) מוסב כלפי גב' שרון. (3) אנו מאשרים את פסיקת בית הדין האזורי באשר לחלוקת הקיצבה בין גב' שרון והאלמנה לתקופה 12/96 - 2/02 בשיעור של 60% לגב' שרון ו-40% לעזבון האלמנה. מימוש פסיקה זו ייעשה ביחסים שבין גב' שרון והעזבון, כל זאת בלא כל מעורבות מצידה של הקרן. (4) סכום ההוצאות בקשר להליך בבית הדין האזורי יהיה כאמור בסעיפים 38 - 39 לעיל. (5) גב' שרון והעזבון יישאו, כל אחד מהם, בשכר טרחת עו"ד של הקרן בערעור זה בסכום של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק (סך הכל 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ). בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות ביחסים שבין גב' שרון ועזבון האלמנה. פנסיהקרן פנסיהקצבת שאריםידועים בציבור