זכויות עובדים במוסד צדקה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות עובדים במוסד צדקה: זהו פס"ד בתביעתן של התובעות, לשכר עבודה, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות שונות. הרקע לתביעה: א. שתי התובעות עבדו כמדריכות בפנימייה השייכת לנתבעת, והתגוררו בפנימייה (כולל לינה). מיכאלה חדד (להלן גם: מיכאלה או תובעת מס' 1) התחילה לעבוד אצל הנתבעת כמדריכה מ-1/9/01 ועד למועד שנוי במחלוקת (כשהתובעת טוענת שעבדה עד 31/8/02 , ואילו הנתבעת טוענת שעבדה רק עד ליום 15/7/02). בנוסף עבדה אצל הנתבעת כממלאת מקום סייעת לגננת על פי שעות, בחלק מהתקופה (כשבגין עבודה זו איננה תובעת דבר). ב. מיכל בן חמו (להלן גם: מיכל או תובעת מס' 2) עבדה מ-1/9/00 ועד יולי 2002 (המועד המדוייק לא מוסכם). בנוסף עבדה אצל הנתבעת כחונכת, על פי שעות בחלק מהתקופה (כשבגין עבודה זו איננה תובעת דבר). ג. שתי התובעות קיבלו את שכרן ע"פ תלושי השכר, ולא נערך עימן כל חוזה בכתב. ע"פ הרישום בתלושי המשכורת קיבלו התובעות סך של 2,000 ₪ לחודש. 3. המחלוקות בתיק: א. באיזה מועד סיימה כל אחת מהתובעות את העבודה בנתבעת. ב. מה היו שעות עבודתה של כל אחת מהתובעות ומה היה היקף המשרה של כל אחת מהן. האם התלוש משקף את היקף עבודתה בפועל של כל אחת התובעות. האם שהו התובעות גם בשעות הלילה בפנימייה והאם יש לראות שעות אלו כשעות עבודה. ג. לאור שאלת היקף עבודתן - זכאותן להפרשי שכר בשעות נוספות, שעות שבת חג ושעות מנוחה (והאם ראוי שבית הדין יעשה שימוש בסעיף 26 לחוק שעות עבודה ומנוחה). ד. באילו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הנתבעת לכל אחת מהתובעות והאם זכאיות לפיצויי פיטורין (או להפרש פיצויי פיטורין) ולדמי הודעה מוקדמת. האם זכאית הנתבעת לקיזוז הסכום ששולם לתובעת 2 כפיצויי פיטורין. ה. זכאותן של התובעות לפדיון חופשה ודמי הבראה - ואם כן לכמה. ו. האם על הנתבעת להחזיר לתובעות את הסכומים שקוזזו משכרן, בסך של 300 ₪ לחודש. 4. העדים: מטעם התובעות העידו: התובעות בעצמן, וכן שתי עדות נוספות יעל (יחיא) נחום, ומרינט מגידיש ממן (אשר הגישו תביעה נפרדת בבית הדין). מטעם הנתבעת העידו: דוד וינגרטיין, מרים אלשטיין, מלכה מלאכי וישראל וולס. 5. דיון: א. בראשית הדברים יצויין, כי ב"כ הנתבעת הדגיש בסיכומיו כי הנתבעת הינה מוסד צדקה, ללא מטרות רווח, וכי גם אם נפלו טעויות בתלושים, היו אלה טעויות שבתום לב, שאינן מצדיקות "הענשת" הנתבע, וכי יש ללכת ע"פ הצדק ולא לתת לתובעות, המגישות תביעת סרק, רק בגלל טעויות שבתום לב. לעניין זה יובהר כי גם אם הנתבעת הינה ארגון צדקה, ואיננה פועלת למטרות רווח, עליה לקיים את מלוא הוראות החוק, ואין בעובדה שמדובר במוסד צדקה כדי להצדיק אי תשלומים המחויבים ע"פ החוק. דווקא מכיוון שמדובר במוסד מעין זה - ניתן לצפות לתום לב מלא ולעמידה מלאה בהוראות חוקי המגן. חוסר סדר בהנהלת החשבונות, ופעולות הקשורות לשכר עבודה שאינן עומדות בקנה אחד עם החוק (כפי שיפורט בהמשך), אינם יכולים להוות כסות לאי תשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות ע"פ דין, גם אם מדובר במוסד צדקה. ב. כך גם אין לקבל את הטענה, כי התובעות עבדו בתנאי עבודה המקובלים בפנימייה, וכי משום כך אינן זכאיות לכל תשלום מעבר למה שמקובל בפנימייה. אין די בכך שאלו התנאים המקובלים בפנימייה. המבחן היחידי הוא האם תנאי עבודתן עמדו במבחן החוק. ג. בפס"ד שניתן ע"י הח"מ בעניינו של זאב וולף - בית חינוך עיוורים דמ 6228/04 , מיום 31/8/05 נאמר כי: "בית הדין מודע לכך כי תפקידו של מדריך בפנימייה, ובמיוחד כמו זה של בית חינוך עיוורים, אינו תפקיד מוגדר ומתוחם בשעות באופן נוקשה. מטבע הדברים, מדריך בפנימייה ... רואה בעבודתו לא רק מקור פרנסה (ואולי אף פתרון דיור מסויים), אלא גם שליחות, ורצון לעזור מעבר למקובל במקום עבודה רגיל. היות וכך, בד"כ, שכר העבודה הינו רק אחד מהשיקולים ששוקל מדריך בבואו לעבוד במקום כזה, הדורש מסירות והשקעה רבים. יחד עם זאת, אין מקום לראות במדריך כמי שיש לו רק חובות, וכאילו שכר העבודה הינו דבר זניח ולא חשוב. כשם שנדרש ממדריך לעשות הכל למען החניך עליו הוא מופקד, שומה גם על הנתבעת לדאוג למסגרת ברורה של עבודה, ולשכר בגין שעות העבודה". דברים אלו, בשינויים המחויבים, נכונים גם בענייננו. ומכאן לשאלות השנויות במחלוקת. מה היה היקף עבודתן של התובעות, וכמה שעות עבדו בפועל: על פי ע"פ תצהיריהן של התובעות, כל מדריכה הייתה אחראית על קבוצת בנות ספציפית. יום העבודה התחיל בשעה 6:00 בבוקר, כשהחל מ-6:30 ביצעו השכמה לבנות, ומשם ליוו את הבנות לתפילה, ארוחת בקר, וסידור חדרים, ובשעה 8:00 שלחו אותן לבית הספר המתנהל בקומת הכניסה של הפנימייה. ע"פ דרישת המנהלת, התייצבו כל יום חזרה כבר בשעה 15:30 ועבדו עד לשעה 21:30, שעת כיבוי האורות, וכי במקרים רבים נדרשו להמשיך ולתפקד כמדריכות גם בשעות שלאחר מכן, בהתאם לצרכי החניכות (מחלות, התקפי בכי וכד'). התובעות העידו כי בכל שבת רביעית יצאו לשבת חופשית. בשלוש השבתות האחרות עבדו, לגרסתן, מהשעה 8:00 בבוקר ועד 14:00 שזו שעת המנוחה של הבנות ולאחר מכן, מהשעה 16:00 ועד 21:30. לגבי ימי ו' (בהן אין שבת חופשית), עבדו משעה 6:00 עד 8:00 בבוקר, אך חזרו לעבוד ב -11:45 ועד 21:30. בשבת חופשית עבדו, לדבריהן, רק בבוקר, וחזרו ביום ראשון אחה"צ. בנוסף, מיכאלה, העידה כי עבדה גם כסייעת לגננת, ע"פ שעות, בהתאם לצורך, ומיכל גם כסייעת לגננת, בשעות שלא עבדה עם הבנות. מיכאלה הסבירה עוד בתצהירה, כי הנתבעת חישבה את שכרה, ע"פ הרשום בתלוש ע"פ משרה מלאה בהיקף של 200 שעות חודשיות, וכי על כן, קיבלה למעשה 10 ₪ לשעה, שזה הרבה פחות משכר המינימום. מנגד, הצהירה מנהלת הנתבעת, הגב' מרים אלשטיין, כי שעות העבודה של המדריכות הינם: משעה 6:30 בבוקר עד השעה 7:30 וכן מ 17:00 עד השעה 21:00, ובסה"כ 5 שעות עבודה ליום. בימי ו' עבדו בין 6:30 ל-7:30 בבוקר, וביו 11:45 ל- 13:45 (שעתיים) ומשעה לפני כניסת השבת למשך שעתיים, בסה"כ 5 שעות עבודה, וכן 6 שעות בשבת (8:00 עד 10:00 ו-11:30 ועד 13:30, ומשעה לפני צאת השבת ועד שעה אחרי צאת השבת). כל שאר הזמן, היו לדברי הגב' אלשטיין, חופשיות לעצמן, גם אם בפועל לנו במקום (כשהן יכלו לצאת, אם רצו, פרט לתורנית שנשארה בלילה, לפי הסדר פנימי ביניהן). כך גם הצהיר מר דוד ווינגרטיין בתצהירו (ללא פירוט) וכך גם הצהיר גם מר וולס בתצהירו (ללא פירוט). אלא, שהתברר, שכל העדים מטעם הנתבעת, לא ידעו בחקירה הנגדית, לתת תמונת מצב מדוייקת ומהימנה, לעניין שעות העבודה (וכפועל יוצא מכך גם לא ידעו כיצד שולם שכרן לאותם שעות). להלן ננתח את העדויות שהובאו בפנינו. עדותה של הגב' אלשטיין לעניין היקף העבודה: למרות בטחונה הרב של הגב' אלשטיין לעניין היקף עבודתן של התובעות (ואף שהחשב, מר ישראל וולס, העיד כי לא הוא בנה את המשכורת אלא קיבל הוראות מהגב' אלשטיין עצמה) - לא היה לגב' אלשטיין הסבר ולו גם בסיסי, כיצד נבנתה המשכורת של הבנות, וכדבריה (עמ' 26): "מדריכות הרוויחו 2,000 ₪. איך בנוי השכר אני לא יודעת". כשנשאלה למשל, האם עבור עבודה בשבת מגיעה לבנות תוספת, השיבה כי היא "לא מתמצאת בדברים האלה". גם בעמ' 34, עת נשאלה "כמה זה משרה מלאה" השיבה" לא יודעת". לעניין שעת חזרתן של התובעות לפנימייה בשעת אחה"צ, העידה הגב' אלשטיין כי ההוראה הייתה להגיע בשעה 17:00. לעניין זה העידה, מחד, כי לא הייתה נוכחת בפנימייה כלל בשעה 15:30 אלא בכיתות, וכי הגיעה רק בשעה 17:00, אך מאידך טענה בהמשך עדותה כי עלתה לחדרים בשעה 15:30 וראתה את המדריכות בחדריהן. עדות הגב' מלאכי: גם עדותה של הגב' מלאכי לוקה בחסר, ולא הייתה עקבית. הגב' מלאכי, שהינה אם הבית בפנימייה, הצהירה בסעיף 5.4 לתצהירה, כי התובעות עבדו בשבתות שעתיים בבוקר, בין 8:00 ל-10:00 וכן שעתיים נוספות בין 11:30 ל- 13:30 וכן משעה לפני צאת החג/השבת ועד שעה אחרי צאת השבת/ החג - שעתיים נוספות. עוד הוסיפה בתצהירה: "התובעות לא נדרשו לעבוד בשעת מנוחת הצהריים (14:00 עד שעה לפני צאת השבת/החג), שכן ממילא בזמן הזה עבדו מדריכות שבת (מתנדבות, אשר החליפו אותן". ע"פ תצהירה ניתן ללמוד כאילו המתנדבות אשר הגיעו להחליפן בשבת, עבדו מהשעה 14:00 ועד שעה לפני צאת שבת (כשהשעה המדויקת משתנה בהתאם לתקופות השנה). אעפ"כ, בחקירתה הנגדית כשנשאלה (עמ' 69) "כמה שעות עבדו בשבת המתנדבות" השיבה, בניגוד לאמור בתצהירה:"שעתיים". "ש.אני מפנה אותך לסעיף 4.5 לתצהירך. כתבת משהו אחר לגבי מתנדבות. ת. המתנדבות עבדו שעתיים בשבת." מהשוואת תצהירה של הגב' מלאכי לעדותה בבית הדין, מתקבל הרושם כי העדה עשתה מאמץ רב כדי לרצות את הנתבעת, גם במחיר אי דיוקים (בלשון המעטה) (וכפי שיובהר בהמשך - הדבר אופייני לכל העדים שהעידו מטעם הנתבעת). עדותו של מר וולס, חשב השכר: בסעיף 4 לתצהירו הצהיר: "לתובעות שולם שכר עבודה לפי היקף משרתן החלקית כמדריכות. השכר שולם בכסף ובשווה כסף כמפורט בתצהירי הנתבעת". אלא, שבעדותו התברר, כי כלל אינו יודע מה היה היקף משרתן ואף לא כל פרט אחר הקשור לעבודתן. בעמ' 74 לפרוטוקול נשאל חשב השכר: ש. איך זה מגיע ל-2,000 ₪ שכר חודשי? והוא השיב: ת. כך קיבלתי הוראה לתת ... ש. ואיך הגעת ל-2,000 פיצויים? ת. כך קיבלתי הוראה... ש. אתה מקבל הוראות בע"פ או בכתב? ת. בכתב. ש. אתה יודע למה פיצויים 2,000 ולא סכום אחר ת. אני קיבלתי הוראה לתת לה 2,000 ₪ פיצויים ועוד משכורת יולי וזה מה שנתתי לה ב-11/02. ש. הוא נתן לך הוראה כזאת? ת. אלשטיין נתנה הוראות והיא מעבירה כל חודש למנהל שימסור לי." בהמשך עדותו שב מר וולס והעיד כי אינו יודע עבור מה שילם, אלא פעל על פי הוראות שקיבל. וכך העיד (בעמ' 77): ש"כמה שעות עבוד המדריכות? ת. לא יודע ש. המדריכות עבוד גם בשבת ת. לא התעסקתי עם זה. לא התעסקתי עם עובדים ולא עם מדריכות. אתה יודע שצריך לקבל את שכר תוספת ת. אני מתאר לי אבל אני לא בניתי משכורת, אני קיבלתי מכתב במה לטפל ומה לשלם". ... ש. אז רק נותנים לך סכום ואתה מוציא את התלושים ת. נכון ש. ידעת בכלל אם המדריכות לנות בפנימייה, ביררת? ת. לא ביררתי. זה לא אני קובע. יש עליהן ממונה, הגב' אלשטיין". עדותו של החשב מעוררת תמיהות רבות: ראשית, אם כל מה שהוא יודע נבע מהוראות שקיבל, כיצד יכול היה להצהיר כי התובעות קיבלו את המגיע להן ע"פ היקף משרתן? לכל היותר יכול היה לומר כי אינו יודע כמה עבדו, ואם קיבלו את השכר המגיע להן ע"פ היקף משרתן. שנית, אם אכן קיבל הוראות בכתב, כטענתו - מדוע לא הוצגו הוראות אלו, שהן לב ליבו של התיק (לא בשלב גילוי המסמכים ולא בשלב ההוכחות). וכי מה היה פשוט יותר מלהמציא את ההוראות שקיבל, על מנת שנבדוק לאשורן הוראות אלו, והאם הן עומדות במסגרת החוק? מכך ניתן להסיק אחת מהשתיים: או שלא היו הוראות בכתב, למרות דברי החשב, או שההוראות אכן קיימות, אך הוסתרו מעיני בית הדין כיוון שאינן נוחות לנתבעת. מכל מקום, לא ניתן היה לקבל בבית הדין תשובה מחשב השכר, כיצד ערך את החישובים שבתלושי השכר! בכך לא די. בניגוד לעדות החשב, כי קיבל הוראות מגב' אלשטיין, העידה הגב' אלשטיין עצמה, כי מי שמתמצא בחשבונות זה החשב, ולא היא, וכי היא איננה מבינה בחשבונות, אינה יודעת כמה שעות זה משרה היא אינה יודעת האם וכיצד משלמים על שעות עבודה בשבת, ולא כל חישוב שהוא. כיצד אם כן יכולה הייתה גב' אלשטיין למסור לחשב הוראות בעניין שכרן?! ושאלה נוספת: גם אם חשב הנתבעת אמור היה, כטענתו, רק לבצע הוראות (אותן ככל הנראה לא ממש הבין), לא ברור מדוע לא נערכה ביקורת של רואה החשבון. וכי יתכן שההתנהלות השגויה (כפי שנטען), תימשך לאורך תקופה מבלי שרואה החשבון יבדוק האם ההוראות מבוצעות?! ואם אכן נעשו בתלושים טעויות משמעותיות לעניין שעות עבודתן של התובעות (כפי שמודים גם מר וולס וגם מר דודו ווינגרטיין), מדוע לא הוגשו דו"חות מתקנים? תמיהה זו מצטרפת לתמיהות הנוספות העולות מהתיק לעניין התנהלות הנתבעת. מהאמור לעיל עולה כי עדותו של החשב, מלבד היותה בלתי משכנעת - אינה מוסיפה דבר, שהרי, ע"פ עדותו נדרשה ממנו רק עבודה טכנית של הכנסת נתונים, לתוך התלושים, אין הוא יודע דבר מעבר לעצם הרישום הטכני, ואינו מתמצא בפרטים, ואף לא בשעות עבודתן. עוד יותר תמוהה התנהלותו כאשר דווקא בתצהירו - בניגוד מוחלט לדברים שאמר בחקירתו הנגדית ציין כי "ברור כי לפי מערכת השעות שעבדו (התובעות) בפועל... הן לא עבדו משרה מלאה". אם כך - כיצד ידע בתצהירו כמה וכיצד עבדו התובעות?! בכתב ההגנה צויין כי התובעות עבדו כמדריכות, בסה"כ 136 שעות לחודש. אלא, שבתלושי המשכורת של התובעות נרשם כי עבדו 200 שעות חודשיות! בעניין זה טען החשב, כי הרישום בתלושים כאילו עבדו 200 שעות בחודש, נעשה מתוך טעות. ע"פ עדותו (עמ' 80), האמור בתלושים לעניין מס' שעות עבודת התובעות היה שגוי, כיוון שמדובר בתוכנה שקיבל ב"ירושה". לדבריו בשל בעיתיות בתוכנה, כאשר לא ידוע מספר שעות העבודה המדויק של העובד , עולה בתוכנה ברירת המחדל, ונרשם בשעות העבודה כאילו עבדו 200 שעות. החשב לא ידע לתת הסבר כיצד זה שלעובדי הנתבעת האחרים (זולת המדריכות), שולמו משכורות ע"פ שעות העבודה הנכונות, ללא כל טעות, ומדוע אצלם, למרות התוכנה הישנה לא הופעלה "בטעות" ברירת המחדל. כמו כן לא ברור מעדותו, מדוע בכלל היה צורך להיכנס לברירת המחדל, והלוא קיבל הוראות, כטענתו, מגב' אלשטיין, (אשר ציינה בתצהירה את שעות עבדותן באופן מדויק לגרסתה). אם כך - מדוע לא הוזן המחשב, בנתונים מדויקים, שקיבל מגב' אלשטיין, ואז לא היה צריך להזדקק לברירת המחדל! יתרה מכך, החשב העיד כי קיבל כל חודש את ההוראות להזנת התוכנה מגב' אלשטיין. אם כך, הבעיה אינה בתוכנה הישנה שקיבל ב"ירושה", אלא במי שהזין אותה, ובמי שהכניס את האופציה של ברירת המחדל למרות שהיו לו נתונים מדויקים וטובים. ותמיהה נוספת: גם אם הבעיה הייתה בשל תוכנה גרועה שקיבל מקודמיו - החשב עובד אצל הנתבעת משנת 1985. וכי מאז לא היה סיפק בידו להחליף את התוכנה שקיבל ב"ירושה"? וכי די בכך שקיבל תוכנה גרועה מקודמיו כדי שלא תהיה לו כל אחריות לתלושים שהוא מנפיק מדי חודש בחודש, שנים לאחר קבלת התוכנה?! אין זאת אלא שהחשב מנסה לחפות על הנתבעת בידיעה כי לא שילמה לתובעות את המגיע להן ע"פ חוק, ותוך היאחזות בטענות סרק. עדותו של מר דוד וינגרטן: מר דוד וינגרטיין הינו בנו של המנכ"ל, מר פישל ווינגרטיין, אשר לא הובא לעדות, בשל גילו הקשיש (אף שלמרות זאת אביו ממשיך לשמש כמנכ"ל, ואף העיד בהליך הפלילי שהתקיים כנגד הנתבעת בגין אי תשלום שכר מינימום). גם עדותו של מר ווינגרטיין אינה מתייחסת ספציפית לשעות העבודה של התובעות, וגם עד זה הצהיר כי יודע כי התובעות קיבלו את המגיע להן, ע"פ היקף עבודתן. בסעיף 3 לתצהירו הצהיר מר ווינגרטיין כי: "הנני משמש כעוזר מנכ"ל בנתבעת. במסגרת תפקידי אני עוזר לאבי... בניהול הנתבעת. הנני עוסק בין היתר בתחומים המנהליים והכספיים ..." בהמשך תצהירו הצהיר כי התובעות קיבלו את כל המגיע להן, וכי (סעיף 8) "...ברור כי לפי מערכת השעות שעבדו בפועל (ואשר פורטו בתצהירי הנתבעת), לא עבדו משרה מלאה, אדרבא, לתובעות היה זמן פנוי ברוב שעות היום ואף ביקשו עבודה נוספת". אלא, שבחקירתו הנגדית התברר שאין לו כל מעמד רשמי בנתבעת. בחקירתו, (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 16/1/08) נשאל ע"י בית הדין: "ש. מה המעמד שלך בנתבעת? ת. יש מעבר לכביש בית ספר תיכון, גני ילדים, ואני קשור לפרוייקט אחר שלא קשור לנתבע. יש הרבה דברים חופפים. ש.מה מעמדך כאן ת.רשמית אני עובד במקום אחר, ניהלתי בית ספר תיכון ובין השאר אני עוזר גם לאבא שלי בעניינים שלו. ש. בתצהירך אתה אומר "מתוקף תפקידי בנתבעת". מה תפקידך? ת.יש לי תפקיד, אבל משכורת אני מקבל מגוף אחר... אפשר להגיד בהתנדבות אני עוזר לנתבעת". גם לגופו של דבר, העד לא ידע להשיב לשאלות שנשאל, מתוך ידע אישי. לדוגמא, בעמ' 3 נשאל ע"י בית הדין: "ש. האם הדברים האלה נכונים שהבנות נדרשו לישון במקום? ת. אני מבין שהעבודה דרשה שהן תהיינה במקום. כולם מודים בכך. הן חיפשו עבודה בירושלים וחיפשו מקום ללון גם". בהמשך עדותו הודה שכלל לא שוחח עם הבנות. וכך העיד (שם, עמ' 6): ש. אי פעם נפגשת או שוחחת עם התובעות? ת. לא ש. אתה היית בישיבות שלהן? ת. ממש לא. ש. אני מפנה לסעיפים 6,7 (לתצהיר - י.ש.) אתה לא יודע באמת מה נאמר בחדר כפי שאתה מציין טען כי אין לו כל תפקיד בנתבעת, וכי אין לו מושג במתרחש, תוך שהוא ממעיט מחשיבותו ומידיעותיו. העד השי, אתה לא יודע כלום. ת.הדברים האלה ידועים אצלי כי זה נוהל מקובל משנים עברו. גב' אלשטיין עצמה הייתה מדריכה ואני יודע שזה הנוהל...". בחקירתו הנגדית טען העד כי החשב חובבן, וכדבריו (עמ' 6 סיפא): "לא פעם הערתי הערות, לא תמיד זה התקבל, אבל לצערי ואמרתי שאני מודה שהאיש שממונה על המשכורות הוא לא חשב שכר ולא איש מקצוע, מנהל חשבונות שמשמש גם מכין המשכורות ויש הרבה אי דיוקים". מעבר לעובדה שהעד טען כי חשב השכר לא ביצע את העבודה בצורה מקצועית וכי אינו איש מקצוע, לא ידע להשיב על השאלות באופן ענייני, ובוודאי שלא יכול היה לדעת כמה בדיוק עבדו התובעות בפועל. העובדה שניסה ליצור רושם כאילו הוא בעל תפקיד בנתבעת, בעוד אין לו כל מעמד - מדברת בעד עצמה. מדובר בעד שכלל לא מכיר את עניינן של התובעות מידע אישי, לא היה נוכח בראיון העבודה, לא שוחח איתן מעולם ואף אינו מבין כלל בשכרן. עדותו נסמכת על עדויות שמיעה, ועל השערות, ולא ניתן כלל לקבלה. להיפך - יש לתמוה כי עד זה, שאינו יודע דבר מידע אישי, וחסר כל תפקיד בנתבעת, הובא לעדות. דברים אלו, יש בהם כדי להביע תמיהות רבות לעניין התנהלות הנתבעת בכלל, ולעניין תנאי שכרן של התובעות בפרט. עניין זה, כמו כל התנהלות הנתבעת בתיק, יילקח בחשבון בשאלת ההוצאות בתיק. לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לקבל את עדויות הנתבעת לעניין שעות והיקף עבודתן של התובעות. מאידך, התובעות ועדיהן עשו רושם מהימן, ועדיפות עלינו עדויות התובעות ועדיהן, על עדויות הנתבעת (גם אם בסופו של דבר לא כל השעות עליהן הצהירו, מקובלות עלינו כשעות עבודה המזכות בשכר עבודה). תיאורן המלא של מה שנדרשו לעשות, מקובל עלינו כנכון (בכפוף להסתייגות הנ"ל), כמו גם העדויות בדבר דרישתה של הגב' אלשטיין כי יתייצבו מידי יום בשעה 15:30, כדי להכין עצמן לקבלת החניכות. מדובר בבנות צעירות, אשר סיימו סמינר חרדי, מבלי שהיו מעורות בשאלת גובה שכר המינימום, ומהן זכויותיהן. ניתן להתרשם, כי במועד בו עבדו, הן היו חדורות רצון לסייע לחניכות, השקיעו ממרצן ומזמנן ללא כל התחשבנות, ולא עשו חשבון מדוקדק כמה שעות הן נדרשות לעבוד ומהי התמורה האמיתית המגיעה להן, ובוודאי שלא עשו חשבון של גובה שכרן ביחס לשכר המינימום במשק (פרט לעניין הקיזוז של 300 ₪ שהתנגדו לו, וכפי שיפורט בהמשך). מאידך, לא ניתן לראות את השעות בהן קמו לעבודתן - 6:00 בבוקר כשעת עבודה, אלא רק מהשעה 6:30, בהן נדרשו להעיר את הבנות ולסייע להן עד יציאתן ללימודים, בשעה 8:00. כך גם אין מקום לראות את מלוא השעות בהן נקראו לסייע לאחר השעה 21:30 לילה, כשעות עבודה רגילות (ולעניין זה נתייחס בהמשך). לאחר ששמענו את כלל העדויות, הגענו למסקנה כי שעות העבודה של התובעות היו כדלקמן: במשך 3 שבועות, עבדו התובעות בימי ראשון עד חמישי שעה וחצי בבוקר (משעה 6:30 ועד השעה 8:00 בבוקר), ולאחר מכן עבדו 6 שעות, מהשעה 15:30 ועד השעה 21:30. בימי ששי עבדו שעה וחצי בבוקר, ולאחר מכן עוד 6 וחצי שעות, מתוכן 4 שעות שבת. בשבתות עבדו 10 שעות (כששעתיים הוחלפו ע"י מתנדבות). פעם ב-4 שבועות עבדו בימי ששי רק עד השעה 8:00 בבוקר (שעה וחצי), וחזרו לעבודה ביום ראשון שלאחר מכן, בשעה 15:30. יוצא אפוא, כי התובעות עבדו במשך 3 שבועות: 41.5 שעות רגילות ועוד 4 שעות שבת בימי ששי בערב, ו-10 שעות שבת בימי השבת. עבור 4 שעות בליל שבת זכאיות לשכר של 150% וכן עבור 8 שעות עבור עבודה בשבת ביום, ועוד שעתיים בהן זכאיות לשכר לפי 175% (החישוב ע"פ ע"ע (ארצי) 300175/97 דניאל כהן - עיריית נהריה, פד"ע לז, 49). בשבוע הרביעי עבדו הבנות ביום ששי רק שעה וחצי, וחזרו, לאחר שבת, ביום ראשון שלאחר מכן בשעה 15:30. מחישוב שעות עבודתן לחודש מלא עולה כי עבדו 174 שעות רגילות , וכן 45 שעות שבת (מתוכן 38.7 כשעות שערכן 150% משכרן, ו-6.45 שעות שבת - לפי 175% משכרן). סה"כ עבדו התובעות 219 שעות חודשיות כולל שעות שבת. לאור נתון זה יערך חישוב שכרן. יצויין, כי שני הצדדים לא המציאו תחשיבים מפורטים לעניין העבודה בחגים, ועל כן לא הכללנו במסגרת פס"ד זה את עבודתן בחגים. האם רשאית הייתה הנתבעת לקזז משכרן של התובעות בגין דיור וארוחות?מעדויות התובעות ניתן ללמוד בבירור כי הן הופתעו לגלות בתלוש, שהורד משכרן 300 ₪ לחודש, ואף התקיימו מס' אסיפות בנושא זה. בפועל, רק לאחר שהוסבר להן שזה לא מזיק להן ושאין לכך כל חשיבות מבחינתן, הפסיקו "לנדנד" בעניין זה .כך גם השיבו העדות האחרות מטעם התובעות. הגב' יעל נחום נשאלה (עמ' 38): "בתלוש השכר הראשון שלך מופיע חיוב שווי 300 ₪, וניכוי 300 ₪, מה עשית עם זה"? והיא השיבה: "כששאלתי את גב' אלשטיין הסבירה שזה פריט שלא צריך להתחשב, זה מתקזז, זה בשביל כלכלה ודיור שאני מקבלת, ולא ייחסה לזה חשיבות כלל". דברים אלו אינם מלמדים, כפי שטוען ב"כ הנתבעת, על הסכמה, אלא על כך שהבנות היו מופתעות מעצם ההורדה, כיוון שדבר זה לא נאמר להן מראש, וכי "נרגעו" רק לאחר ש"הוסבר" להן שאין לזה כל חשיבות מבחינתן. כך גם העידה מרינט מגידיש ממן אשר העידה (עמ' 55) כי: "...הן אמרו שזה לא סכום משמעותי, זה משהו שעולה ויורד ובכלל לא מזיק, ועזבנו את הנושא". ברור, אפוא, כי לו היו מבינות את משמעות ההורדה, לא היו "עוזבות את הנושא", וכי רק מכיוון שאמרו להן שזה לא מזיק, וכי זה סכום שאין לו חשיבות והוא "עולה ויורד", לא המשיכו לבדוק נושא זה. ושוב - עניין ההורדה היה אמור להיות ברור ומוסכם עם קבלתן לעבודה, והעובדה שעניין זה נודע להן לראשונה מהתלושים, והן מחו על כך, מלמדת בבירור כי לא ידעו על כך, ובהיעדר ידיעה - לא יכלו להסכים לכך. תשובת הנתבעת לתובעות, אשר מחו על הורדה בשכרן לא הייתה עניינית, ונראה שניתנה על מנת להשתיקן. מכל מקום, התנהגות התובעות אינה מלמדת, ולו גם בדיעבד, על הסכמה להורדה זו. יצויין כי דברים מפורשים אלו העידה מיכאלה (עמוד 7-8 לפרוטוקול) כאשר הסבירה שדיברו על כך מס' פעמים באסיפות, וכי התשובות שקיבלו לא סיפקו אותן: "ש. והיא נתנה לכם תשובה וזה סיפק אתכן, נכון? ת. לא. זה לא סיפק אותנו. נשארנו כי מאוד נקשרנו לבנות..." גם מיכל העידה לעניין זה כי (עמ' 26): "התפלאתי והייתי בשוק. ניסיתי לברר את העניין והעליתי את הנושא מספר רב של פעמים. בתלוש האשון שראיתי שהורידו לי 300 ₪ ולא ידעתי מה זה. העליתי את הנושא פעם בחודש כל המדריכות גם עם מלכה שהיה לנו אסיפה והושתקנו בתשובות מוזרות כמו "זה מקובל עלינו"... כאמור, טענתה של הגב' אלשטיין, כי אמרה לבנות מראש שיורד משכרן - אינה מקובלת עלינו לחלוטין. לו כך היה הדבר, די היה לה שתשיב לבנות, כי הדבר נאמר להן במפורש עם קבלתן לעבודה! בכך היה הויכוח צריך להסתיים! תשובותיה השונות מלמדות כי הדבר לא נאמר להן מראש, ולכן היו כה מופתעות מהקיזוז משכרן. זו גם הסיבה שלא ניתן היה לספק להן תשובה ראויה באסיפה אחת, אלא שוב ושוב חזרו הבנות ודרשו הסברים, שלא ניתנו להן. בסופו של דבר, הסכימו, לדבריהן, להישאר, למרות שלא קיבלו הסברים מספקים, בעיקר בגלל שנקשרו לבנות, וקיוו כי אכן ה"עליות והירידות" בשכרן, לא מהווה "משהו מזיק". לכך לא ניתן לקרוא הסכמה, ואף לא ניתן לראותן כמי שוויתרו על כספים אלו. אלא שבכך לא די. לראשונה בדיון, טענה הנתבעת, כי לא רק שזכותה היה לקזז 300 ₪ משכרן, כפי שנעשה, אלא שהייתה רשאית לקזז מהן סך של 1,500 ₪ בכל חודש, וכי יש להוסיף סכום זה של 1,500 ₪ לחודש על הסך של 2,000 ₪ שקיבלו (כך שנגיע, ע"פ חישוב זה לשכר מינימום). ברור לחלוטין, כי התובעות לא יכלו לדעת כי הנתבעת מבקשת לקזז סכום זה (שאף לא מופיעה בתלושים כרכיב שקוזז). וכי כיצד יכלו התובעות להסכים להורדה של 1,500 ₪ (המהווה כ-40% משכרן) כשעניין זה לא הועלה בשום צורה שהיא קודם לתביעתן?! וכי רק בגלל שהנתבעת החליטה בדיעבד לחשב את שווי הלינה והארוחות ב-1,500 ₪, ניתן ללמוד על הסכמה לכך?! התשובה לכך שלילית. בכתב ההגנה נרשם לעניין זה כי: "... השכר שולם לתובעת בכסף ובשווה כסף... באופן המוסכם עימה והיתרה נזקפה בשווה כסף בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הגנת השכר עבור שירותים שכללו דיור, כלכלה שירותי כביסה טלפון ועוד.", בכתב ההגנה כלל לא צויין מהו הסכום שהוסכם ומה קוזז מהן, אלא רק נאמר באופן עמום כי "היתרה נזקפה בשווה כסף".ע"פ סעיף 3 לחוק הגנת השכר "מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה... אם דרך זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אחד לא יעלה על המקובל בשוק" (ההדגשה אינה במקור - י.ש). מלשון הסעיף עולה כי המעביד אינו יכול על דעת עצמו לקבוע כי הוא משלם חלק משכר העבודה בשווה כסף, וכי בכל אחת משלוש החלופות (חוזה, הסכם קיבוצי או נוהג), הדבר צריך להיעשות בהסכמת העובד! בענייננו, לא נערך עם התובעות כל חוזה בכתב ומהעדויות שוכנענו כי נושא זה כלל לא עלה, בזמן ראיון העבודה, ולא דובר עמן, וממילא הקיזוז לא הוסכם על ידן. אמנם התובעות ידעו, עקרונית, כי כחלק מתפקידן וחובתן עליהן לישון בפנימייה (וממילא רשאיות גם לאכול בפנימייה), אך לא נאמר להן מפורשות עם קבלתן לעבודה, כי במקום לקבל שכר מינימום מלא ביחס לעבודתן, יומר חלק משכרן בלינה וארוחות, וכי הנתבעת מתכוונת לקזז משכרן בגין לינה וארוחות. בסעיף 7 לתצהירו הסביר מר וולס לעניין זה כי:"תשלום השכר בשווה כסף לא שיקף את הדברים נכונה. בתלוש מופיע רק סכום של 300 ₪ 'זקיפת כלכלה ודיור', במקום סכום של 1,500 ₪. לא נתתי תשומת לב לפרטים אלה בתלושי השכר בשל חוסר התמצאות. בהערכה זהירה שנערכה, העלות של ההטבות שניתנו לתובעות החלק מתנאי עבודתן מסתכמת בסכום שלא יפחת מ-1,500 ₪ לחודש". דברים אלו תמוהים במיוחד לאור עדותו (עמ' 80) כי: ש. האם פנה אליך פעם רואה החשבון ואמר לך שיש טעות במשכורת ת. לא ש.אתה הגשת דו"ח מתקן כלשהו למס הכנסה? ת. כפי שזכור לי, לא". הטענות בדבר שווי כלכלה בסך של 1,500 ₪ לא נתמכו באמור בתלושים, ולא בכל מסמך אחר, ולמעשה אף לא הועלו בשום צורה שהיא לא בכתב ההגנה ולא בהתכתבויות השונות שקדמו להגשת התביעה. כמו כן לא נחתם כל הסכם המעגן הורדה זאת, ועל פניו טענה זו לא נולדה אלא לצורך התביעה בלבד. מכל מקום, ולו הטענה הייתה נכונה, הרי שלכל הפחות היה צריך הדבר לבוא לידי ביטוי בתלושים, תוך ציון גובה ההטבה, וקיזוזה מהשכר. לדבר זה אין כל ביטוי בתלושים, ואף לא בכל מסמך שהוא בכתב, והדבר מדבר בעד עצמו. יתרה מכך - החשב טוען בעדותו כי לא שם לב לפרטים. הדבר תמוה: מי אם לא החשב, אמור להתמצא בתלושים ולשים לב לפרטים?! ומהי אותה "הערכה זהירה שנערכה" עליה הצהיר בתצהירו, ועל ידי מי נערכה? ואם בזמן אמת לא נתן ליבו לפרטים בשל חוסר התמצאות, מי היה זה שכן שם לב לפרטים, וכן מתמצא, ומדוע הוא לא הובא לעדות?! מעבר לצורך יוער, כי בכל מקרה, לא ניתן לקבל את דרך חישובה של הנתבעת לגבי שווי הדיור, ושווי הארוחות. יתרה מכך, אם נכונה טענתה של הגב' אלשטיין כי המדריכות לא היו מחוייבות להישאר וללון כחלק מתפקידן בפנימייה אלא רק בליל התורנות (דבר שאינו נכון כשלעצמו), לא מן הנמנע שהתובעות היו מעדיפות להתגורר מחוץ לפנימייה (פרט ללילה אחד), ולמצוא דיור אחר, נעים יותר, לו היו יודעות מראש על גובה הקיזוז שמבקשת הנתבעת לבצע בשכרן. דבריה של הגב' אלשטיין בסעיף 9 לתצהירה על פיהם "מסרתי לה את תנאי העבודה בכסף ובשווה כסף", הגם שאינם מפורטים, אינם מקובלים עלינו כנכונים, כשברור שנושא שווה הכסף זה לא הועלה כלל ביניהן. יתרה מכך, למרות דבריה אלו, לא ידעה גב' אלשטיין בחקירתה הנגדית מהו "שווה כסף" עליו הצהירה. מדבריה אלו אף לא ניתן להבין על אילו סכומים דיברה איתן, לגרסתה. האם על 300 ₪ (אשר בגינן נערכו אסיפות מחאה, לאור ההפתעה שסכום זה הורד מהן), או על 1,500 ₪ (שהורדו, ע"פ הטענה ללא כל אזכור בתלושים). בנקודה זו לא פרטה העדה את גרסתה. מקובל עלינו, אפוא, כי נושא זה של הורדה משכרן, הן של 300 ₪ והן של 1,500 ₪ לא הועלה עימן כלל, וכי הקיזוז של 1,500 ₪ לא נולד, אלא בדיעבד, לצורך תביעה זו, על מנת להסביר ולתרץ מדוע שולם להם פחות משכר מינימום. מעבר לכך, ע"פ דברי החשב, וכהוכחה לסבירות ההורדה, טען מר וולס כי גם מגב' מלאכי, אם הבית, הורד סך של 1,500 ₪, עבור לינה וכלכלה. אלא, שהגב' מלאכי, ע"פ עדותה, מתגוררת במקום יחד עם בעלה ותשעת ילדיה. האם יהיה זה סביר לערוך אותו חישוב גם לגבי בת רווקה, המתגוררת במסגרת תפקידה עם מדריכות נוספות באותו חדר?! בנוסף, לא הוצג בפנינו כל חוזה עבודה עם הגב' מלאכי ומה היו הסיכומים עימה. לא ניתן, אפוא, ללמוד גזירה שווה מהגב' מלאכי לגבי קיזוז משכרן של התובעות.מכל מקום, משהנתבעת לא טרחה לערוך עם התובעות חוזה, הרי שבכל מקרה, הנטל להוכיח כי הוסכם איתן על הורדה בשכרן, הוא על הנתבעת, ונטל זה לא הורם. זאת ועוד. מעדות חשב השכר עולה כי אף הוא, אשר טוען לזכות הקיזוז, לא הבין על מה בדיוק ההורדות, ואף לא הבדיל בין שווי הטבה לצרכי מס הכנסה, לבין שווה כסף, אשר ניתן במקום שכר. בסעיף 7 לתצהירו אמר כי "תשלום השכר בשווה כסף לא שיקף את הדברים נכונה. בתלוש מופיע רק סכום של 300 ₪ 'זקיפת כלכלה ודיור', במקום סכום של 1,500 ₪. לא נתתי תשומת לב לפרטים אלה בתלושי השכר בשל חוסר התמצאות. בהערכה זהירה שנערכה, העלות של ההטבות שניתנו לתובעות החלק מתנאי עבודתן מסתכמת בסכום שלא יפחת מ-1,500 ₪ לחודש". משמע, בסעיף 7 מתייחס לשווי כספי של 300 ₪ שהורד מהתובעות במקום 1,500 ₪ (הסכום הנכון, לדבריו), היות והעלות של אוכל ולינה צריכים להיות, ע"פ האמור בסעיף זה - 1,500 ₪. אולם בחקירתו הנגדית נתן הסברים שונים ל- 300 ₪ שהורדו, כשלדבריו (עמ' 75 לפרוטוקול):"ש. מה זה תשלום שכר בשווה כסף בסעיף 7 לתצהירך. היה צריך להיות 1,500 ₪ בברוטו?ת. לפחות על מנת להכניס בתלוש שווי לפי התוכנה הזו... אם יקחו את התלוש ויראו שכתבו למעלה שווי דיור 300 ₪ ובהוצאה למטה יש אותם 300 ₪ בחזרה, מגדילים את ההכנסה על מנת שירד מס". דברים אלו שונים לחלוטין מהדברים עליהם הצהיר בסעיף 7 לתצהירו. כידוע, שווה כסף, הינו אמצעי תשלום אחר, במקום כסף, והוא זה שסעיף 3 לחוק הגנת שכר מתייחס אליו (וכך גם הייתה ההתייחסות של החשב בסעיף 7 לתצהירו). אלא, שבחקירתו נגדית, שמט את הקרקע לדברים שאמר בתצהירו, כאשר נתן הסבר שונה לחלוטין להורדה משכרן. כידוע, שווי מס - בניגוד ל"הטבת שכר" האמורה - מוסף לברוטו על מנת לנכות ממנו מס הכנסה. העובדה שחשב שכר בעצמו אינו מבדיל בין שני המושגים וטוען דברים שונים בתצהירו ובחקירתו הנגדית, אף מלמדים, מעבר לאמור לעיל, שהוא לא יכול היה לתת לתובעות הסבר נכון, על מהות הקיזוז. מכל מקום - טענות הקיזוז של הנתבעת נדחות. גובה השכר : לעניין גובה השכר, איננו מקבלים את טענת התובעות כי זכאיות לשכר של 20 ו-25 ₪ לשעה, כפי שקיבלו כשעבדו אצל הנתבעת בעבודה אחרת, לפי שעות. לא הוכח כלל שזהו הסכום שסוכם עליו במועד בו התקבלו לעבוד כמדריכות, ואין להקיש בהכרח מהשכר שקיבלו בעבודה הנוספת לפי שעות, לבין השכר המגיע להן, בעבודתן הקבועה, כמדריכות בפנימייה. בהעדר הוכחה אחרת לעניין המוסכם בין הצדדים, הרי חישוב השכר צריך להיעשות על פי שכר המינימום, שהוא השכר הראוי בנסיבות העניין. לעניין זה יצויין, כי על פי כתב ההגנה, קיבלו התובעות, שכר של 3,800 ₪ לחודש, ע"פ תחשיב של -136 שעות חודשיות. ניתן לכאורה ללמוד מחישוב זה כי לגרסת הנתבעת קיבלו התובעות שכר שעתי של כ-28 ₪(!), אלא שברור שמעבר לתחשיב שניתן בעלמא וללא כל ביסוס - לא ניתן ללמוד מכך שזהו השכר עליהם הסכימו הצדדים. היות וכך - זכאיות התובעות להשלמה לפי שכר המינימום, כאמור, ואשר עמד בזמן הרלבנטי לתביעה על הסך של 17.6 ₪ לשעה. שעות השהייה בפנימייה לאחר השעה 21:30: כאמור, שהו התובעות כחלק מתפקידן בפנימייה בלילות, וכי שעת השכבת הבנות הייתה בשעה 21:30. בדב"ע שן/84-3 מדינת ישראל - רון, פד"ע כב' 433 (להלן: "עניין רון"), קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי שעות הלילה, בהן שהו מדריכים בפנימיית לאחר שעות הפעילות הרגילות של החניכים, ובהן לא היו מוטלים על המדריכים משימות, למעט טיפול באירועים חריגים, לא היוו שעות עבודה. יחד עם זאת נקבע כי בשעות אלו "הם מבצעים פעולות שונות בעיקר בשעות 22:00 עד 24:00 ועבורן הם ראויים לפיצוי". יובהר כי גובה הפיצוי לא נקבע מפורשות בפסה"ד בעניין רון, אף כי בית הדין הארצי קבע כי בפועל, במקרה הספציפי של רון, ניתן פיצוי בשיעור של 4 שעות עבודה רגילות ללילה. מקריאת פסה"ד בעניין רון לא ניתן לקבל המלצה או כהנחיה כללית מהו הפיצוי הראוי עבור שעות כוננות לילה של מדריכים, וכך אף הפסיקה המאוחרת יותר, הנסמכת על פס"ד רון לא עשתה כן. במהלך השנים התמודדה הפסיקה עם מצבים שונים בשאלה אם יש לסווג כ"שעות עבודה" שעות בהן עובדים שהו בפועל במקום העבודה, אך לא היו מוטלות עליהם המשימות הרגילות של עבודתם, אלא הם נדרשו אך לטפל באירועים חריגים. בעע 305/05 מאיר אשר - החברה להגנת הטבע (לא פורסם - ניתן ביום 1.2.07) נפסק שעובדי אחזקה בבית ספר שדה, שהועסקו בתורנויות במהלכן נדרשו לשהות בבית הספר ולבצע מטלות שונות וכן ללון בו, היו שעות עבודה לעניין חוק שעות עבודה ומנוחה. עם זאת, ראוי להדגיש כי המערערים בעניין החברה להגנת הטבע לא תבעו גמול בעד עבודה בשעות נוספות בגין השעות החל משעה 24:00 ואילך, בהן נהגו לישון. על פסק הדין בעניין החברה להגנת הטבע הוגשה עתירה לבג"צ שנדחתה (בג"צ 3291/07 החברה להגנת הטבע - בית הדין הארצי לעבודה - לא פורסם - ניתן ביום 16.5.07), תוך שבית המשפט העליון קובע כי פסק הדין בעניין החברה להגנת הטבע אינו גורע מן ההלכות שנפסקו בעניין רון, לפיו אין לסווג כשעות עבודה שעות בהן עובדי שמירה או עובדי חינוך ישנים במקום העבודה.גם בעע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (לא פורסם - ניתן ביום 1.1.07) נקבע כי שעות שינה של עובדת סיעודית, שתפקידה היה להשגיח על קשיש, אינן מהוות שעות עבודה (ראו סעיף 24 לפסק דינו של כב' השופט רבינוביץ'). עם זאת, קיימות אמירות בפסיקה לפיהן ייתכנו נסיבות בהן יש לסווג שעות בהן עובד ישן כ"שעות עבודה". מכל מקום הדבר צריך להיבדק ספציפית לגבי כל מקום עבודה, ועד כמה מדובר אך ורק בשעות שינה, או בשעות בהן נדרשו לעשות פעולות בפועל בשעות שיועדו לשינה. מעדויותיהן של התובעות עולה כי לילה אחד בשבוע נדרשה כל אחת להיות תורנית לילה. היות וכך, ומשמדובר בתורנות על כל הפנימייה לילה אחד בשבוע - הרי שבגין לילה אחד בשבוע זכאיות התובעות לפיצוי, והפיצוי שניתן בפס"ד רון - 4 שעות רגילות בשבוע, נראה פיצוי הולם גם במקרה שבפנינו. מאידך, בגין ימי שבוע האחרים בהם נדרשו אמנם לישון בפנימייה, אך לא היו תורניות ולא נדרשו כדבר קבוע ורגיל לכל פעולה שהיא - אין מקום לפיצוי.לפיכך זכאיות לתוספת תורנות לילה בשיעור 4 שעות עבודה רגילות, לכל שבוע עבודה. מועד ונסיבות סיום העבודה: מיכאלה, עבדה לדבריה, עד לסיום הקייטנות,דהיינו עד סוף חודש יולי, וכי בסיום עבודתה בקייטנה נמסר לה ע"י הגב' מלכה צדוק כי עבודתה מופסקת, וכי זכאית לקבל שכר חודש אוגוסט 2002. עוד הצהירה כי הכירה את בעלה לעתיד רק בספטמבר 2002, לאחר פיטוריה וכי לא היה כל קשר בין נישואיה (ואירוסיה), לבין הפסקת העבודה, ומשום כך לא היה קשר בין הפסקת העבודה לפיטוריה. לדבריה, היות ויש לראותה כמי שעבדה שנה שלמה - ממילא זכאית לקבל פיצויי פיטורין לשנה. לגבי מיכל, אין מחלוקת ה כי התפטרה, ועבדה בפועל (מבלי שעבדה בקיטנה), עד 15/7/02, וכי קיבלה פיצויי פיטורין, לפי תחשיב של 22.5 חודשים, במשכורת חודשית של 2,000 ₪. לעניין מועד סיום העבודה של התובעות , הצהירה הגב' מלאכי, כי מיכאלה סיימה את עבודתה בנתבעת מיוזמתה לרגל נישואיה. אולם, כשנשאלה בחקירתה הנגדית (עמ' 69) מתי מיכאלה נישאה, השיבה כי אינה יודעת. כך גם הצהירה בתצהירה, כי מיכל עבדה 22.5 חודשים (ומשמעות הדבר שתובעת 2 הפסיקה לעבוד ב-15/7/02) . אולם בחקירתה הנגדית העידה כי יומיים לפני תחילת הלימודים התקשרה אליה תובעת מס 2 ושוחחה איתה ועם הגב' אלשטיין בעניין הפסקת עבודתה. אם כך, הרי שלגרסתה עבדה 24 חודשים! כשנשאלה לעניין סתירה זו השיבה "בערך 22.5 חודש... ואל תתפסו אותי במילה". העדה אינה יודעת, אפוא, בוודאות, מתי סיימה תובעת מס' 2 את עבודתה בנתבעת, ולא ניתן להסתמך על עדותה לעניין זה. מעיון הטופס 106 לשנת המס 2002, אשר הונפק ביום 8/3/03 עולה כי בשנת 2002 עבדה התובעת 1, ע"פ דיווח הנתבעת, 8 חודשים, כלומר - עד סוף אוגוסט 2002.תובעת 1 הוכיחה להנחת דעתנו כי אכן עבדה בקייטנה, כטענתה, ואין גם חולק כי קיבלה משכורת של חודש אוגוסט. לעניין זה הסבירה בעדותה הגב' אלשטיין: "אני מסבירה למדריכה שעובדת ואמורה להמשיך לעבוד בשנה לאחר מכן שלא מפסיקים לה משכורת אוגוסט. יכול להיות שזו הסיבה של מיכל שהודיעה יומיים קודם לכן כדי להנהלת החשבונות שנעשית לקראת 1 לחודש תיתן לה משכורת של 1/8. מי שלא ממשיכה אנו יכולים להתארגן למדריכות. זה לא חופשה. זה מחווה של מדריכה שממשיכה ספטמבר עד אוקטובר המחווה של הפנימייה שמשלמת את אוגוסט גם למי שעובדת שנה למודים בספטמבר וגם לאחר מכן." לדברי הגב' אלשטיין, חודש זה מהווה "מחווה" הנהוגה בנתבעת למי שממשיכה לעבוד בשנה שלאחר מכן (אף שהעניין דווח לשלטונות המס כשכר עבודה רגיל). שאלת הזכות לשכר עבודה למיכאלה לחודש אוגוסט, תלויה,לשיטתה, בשאלה האם התובעת פוטרה או התפטרה. אם התפטרה (והודיעה על כך סמוך לתחילת ספטמבר רק כדי לקבל את שכר חודש אוגוסט) - הרי שיש לראותה כמי שהפסיקו לעבוד ביולי, אולם אם פוטרה סמוך לספטמבר - (דהיינו שהפסקת העבודה בספטמבר של שנה"ל הבאה לא הייתה מיוזמתה) - הרי שגם לשיטתה של הגב' אלשטיין, יש לראותה כמי שעבדה על סוף אוגוסט 2002, ומשמע שזכאית לפיצויי פיטורין. כפי שנאמר לעיל, העידה מיכאלה כי התארסה רק בספטמבר, כאשר לדבריה, ב-15/7/02 עדיין לא הכירה את בעלה לעתיד, ולכן לא נכונה טענת הנתבעת כי הפסיקה את עבודתה מיוזמתה, עקב נישואיה. מיכאלה הסבירה בעדותה כי הכירה את בעלה זמן קצר קודם לכן, וכי בפגישה הרביעית עימו - החליטו להתארס. דברים אלו מקובלים עלינו כנכונים. דבר ידוע הוא כי במגזר החרדי נערכות פגישות ספורות בלבד בטרם ההחלטה להתארס (כאשר הזוג נפגש לאחר "עבודת שטח" של ההורים/השדכנים, בטרם נפגשו). לפיכך, מקובלת עלינו גם עמדת התובעת כי לא נאלצה להיעדר, כטענת הנתבעת, בתקופה שלפני האירוסין, מאחר שמס' הפגישות שנפגשה עם בעלה לעתיד היה מצומצם, כפי שהעידה.טענת הנתבעת כי התפטרה, בשל רצונה להתחתן - איננה מתקבלת. מיכאלה הוכיחה, אפוא, כי הטענות בדבר התפטרותה לא היו נכונות וכי - פוטרה, כדבריה, לקראת ספטמבר 2002. לפיכך, יש לראות את מיכאלה כמי שעבדה שנת עבודה מלאה, והיות ופוטרה, זכאית לקבל פיצויי פיטורין לפי חישוב של משכורת של חודש אחד. יחד עם זאת, ואף שאנו רואים בתובעת כמי שהתקיימו עימה יחסי עובד ומעביד עד סוף אוגוסט 2002, היות וידעה על הפיטורין בסוף יולי 2002, ויחסי עובד ומעביד נפסקו בסוף אוגוסט 2002, משמע שהיא קיבלה הודעה מוקדמת על פיטוריה, ואינה זכאית לתשלום נוסף בגין רכיב זה. נסיבות סיום עבודתה של מיכל: אין חולק כי מיכל התפטרה. ע"פ הנטען, העתיקה התובעת את מקום מגוריה למושב ניר עקיבא שבנגב ולפיכך זכאית לפיצויי פיטורין. בסעיף 8 לחוק פיצויי פיטורין נקבע כי: "לעניין חוק זה יראו כפיטורים, התפטרות של עובד עקב העתקת מקום מגוריו (1) לרגל נישואיו - לישוב בישראל בו היה גר בן זוגו. בתנאים שנקבעו בתקנות באישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת. (2) ליישוב חקלאי מיישוב שאינו יישוב חקלאי... לעניין פיסקה זו ישוב חקלאי או "ישוב באזור פיתוח' - ישוב שנמנה עם סוגי ישובים שנקבעו בתקנות..." התובעת, עברה לגור בישוב ניר עקיבא שבנגב (ולא לרגל נישואיה). ע"פ התקנות אין היישוב נמנה עם ישוב באיזור פיתוח, ומנגד לא הוכח כי מדובר ביישוב חקלאי. ע"פ הפסיקה, הזכאות לפיצויים לרגל מעבר ליישוב חקלאי דורשת תנאים מצטברים: כוונה לגור בישוב חקלאי, (שמרבית תושביו חקלאים) וכן מגורים בפועל באותו יישוב 6 חודשים לפחות. התובעת לא הוכיחה כי עמדה בדרישות החוק. לפיכך, לא זכאית התובעת להפרשי פיצויי פיטורין בגין המעבר לישוב זה. יחד עם זאת, ואף שהתובעת לא תבעה הפרש פיצויי פיטורין בשל אי תשלום שכר מינימום, בנסיבותיו של, ומשהוכח שלא שולם שכרה כחוק, אין מקום להורות על קיזוז הסכום שקיבלה כפיצויי פיטורין מהתשלומים שזכאית להם, במסגרת פס"ד זה. מועד סיום עבודתה של מיכל: אין חולק כי בפועל, יום העבודה האחרון של התובעת מס' 2 היה 15/7/02. השאלה הינה האם יש לראות את מועד סיום היחסים ביניהם כסוף אוגוסט 2002, כטענתה, או שמועד סיום עבודתה היה 15/7/02 - מועד בו הפסיקה לעבוד בפועל. תובעת זו לא עבדה בקייטנה, ועל כן, בניגוד למיכאלה - לא המשיכה לעבוד בקיץ מעבר למועד זה. בנוסף וכאמור - התובעת עצמה התפטרה. ואף שמקובל עלינו כי נתנה לנתבעת הודעה מוקדמת לפיטוריה - אינה זכאית לשכר עבודה מעבר למועד בו התפטרה. לפיכך יש לראות את מיכל כמי שעבדה עד 15/7/02, ובסה"כ 22.5 חודשים. מנוחת פיצוי: התובעות תובעות מנוחת פיצוי בגין עבודה במהלך סוף שבוע של 36 שעות רצופות. איננו מקבלים טענה זו. לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי התובעות הועסקו במנוחה השבועית לפי היתר כללי להעבדה במנוחה השבועית ובשעות נוספות במפעלים רפואיים ובמוסדות לטיפול בזקנים או בילדים (צורף כנספח יב' לתצהירי הנתבעת). ע"פ ההודעה על מתן ההיתר הנ"ל, ניתן היתר כללי להעביד עובדים במוסדות שונים כמו מוסדות לטיול בילדים במנוחה השבועית, ובלבד שבמקום שעות המנוחה השבועית שבהם עבדו, ייתן להם המעביד לכל המאוחר תוך ארבעה שבועות שעות מנוחה שמספרן כמספר השעות בהן עבדו כאמור. מנוחת הפיצוי, תכלול - ע"פ ההיתר - ככל האפשר, ולפחות אחת לארבעה שבועות, את היום שבו חלה המנוחה השבועית הרגילה של העובד. מאחר שאין חולק כי התובעות יצאו לחופשה כל שבת רביעית, ובאותה שבת יצאו מיום ששי בשעה 8:00 וחזרו ביום ראשון בשעה 15:30 - פעלה הנתבעת ע"פ החוק, והתובעות לא זכאיות למנוחת הפיצוי הנטענת. פדיון חופשה: מהעדויות בתיק עולה כי התובעות קיבלו את מלוא חופשתן, מה גם שקיבלו תשלום בגין חופשת הקיץ בה לא עבדו. לפיכך אינן זכאיות לתשלום כלשהו בגין רכיב זה. הבראה:מיכאלה ציינה בתצהירה כי "אני משאירה לשיקול דעת בית הדין הנכבד את ההחלטה האם הסכום הרשום בתלוש המשכורת שלי לחודש יוני 2002 בסך 1,505 כדמי נופש הינם בתרגום אחר לתשלום דמי הבראה". התובעת לא ציינה מהו מקור הזכות לדמי נופש אלו, הזהים לדמי הבראה, וברור שמדובר בדמי הבראה המגיעים לה ע"פ החוק. היות וכך אינן זכאיות לתשלום נוסף בגין הבראה. כך גם קיבלה מיכל את דמי ההבראה המגיעים לה, ומאחר שהחישוב נעשה ע"פ משרה מלאה - אינה זכאית להפרשים כלשהם.  סוף דבר: הנתבעת תשלם למיכאלה חדד, תובעת מס' 1 את הסכומים המפורטים מטה, וע"פ התחשיבים דלהלן: א. סך שכרה של התובעת עבור ימי חול עמד על 3,062.4 ₪. עבור שעות שבת (לפי 150%) זכאית לשכר של 1,021.6 ₪, ועבור 6.45 שעות חודשיות (לפי 175%) זכאית לסך של 198 ₪. סך כל משכורתה החודשית עמד על 4,282.66 ₪. כיוון שקיבלה 2,000 ₪ לחודש - נותרה הנתבעת חייבת לה שכר של 2,282.66 ₪ לכל חודש, ול-12 חודשים: 27,392 ₪. בנוסף, תקבל התובעת סך של 3,720 ₪ כפיצויי פיטורין כפי שתבעה כפיצויי פיטורין (ככל שלא קיבלה דבר בגין רכיב זה). בנוסף, משהתובעת שימשה תורנית, אחת לשבוע במשך 10.5 חודשים, תקבל פיצוי בגובה של שכר של 4 שעות לכל שבוע עבודה ובס"ה: 4X4.3X10.5X17.6 = 3,178 ₪ (כשפיצוי זה ניתן אך ורק בגין תורנויות שבוצעו בפועל). סך כל התשלומים לתובעת מס' 1: 34,290₪, בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/9/02 ועד ליום התשלום בפועל. ב. הנתבעת תשלם למיכל בן חמו, תובעת מס' 2 את התשלומים המפורטים מטה, וע"פ החישובים דלהלן: סך שכרה של התובעת עבור ימי חול עמד על 3,062.4 ₪. עבור שעות שבת (לפי 150% ) זכאית לשכר של 1,021.6 ₪, ועבור 6.45 שעות חודשיות (לפי 175%) זכאית לסך של 198 ₪. סך כל משכורתה החודשית עמד על 4,282.66 ₪. כיוון שקיבלה 2000 ₪ לחודש - נותרה הנתבעת חייבת לה שכר של 2,282.66 ₪ לכל חודש, ול-22.5 חודשים: סך של 51,360 ₪. ובנוסף, משהתובעת שימשה תורנית אחת לשבוע במשך 21 חודשים, תקבל פיצוי בגובה של שכר של 4 שעות לכל שבוע עבודה ובס"ה: 4X4.3X21X17.6 = 6,357 ₪ (כשפיצוי זה ניתן אך ורק בגין תורנויות שבוצעו בפועל). סך כל התשלומים לתובעת מס' 2: 57,717₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 1/9/02 ועד ליום התשלום בפועל. ולעניין ההוצאות: לאור התנהלותה של הנתבעת, הסתירות הרבות שבדברי העדים מטעמה ואי תשלום זכויות מגן, היה מקום לפסוק סכומים גבוהים במיוחד כהוצאות. זאת גם, בין היתר, לאור היחס הקשה אל התובעות במהלך הדיונים, והחקירות הרבות והמתישות שלא לצורך. יחד עם זאת, משהתובעות הגישו תביעותיהן על סכומים גבוהים במיוחד (מעל 120,000 ₪ לתובעת מס' 1, ומעל 320,000 ₪ לתובעת מס' 2), לקחנו בחשבון נקודה זו, ולא פסקנו את מלוא ההוצאות שסברנו שראוי היה להשית על הנתבעת. הנתבעת תשלם לתובעת מס' 1 סך של 7,500 ₪ + מע"מ כשכ"ט עו"ד, תוך 30 יום. הנתבעת תשלם לתובעת מס' 2 סך של 8,500 ₪ + מע"מ כשכ"ט עו"ד, תוך 30 יום. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. זכויות עובדים