קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הנאמנות של עורך דין: עורך-דין מטפל בלקוח במספר עניינים. בשלב מסוים מושעה עורך הדין מחברותו בלשכת עורכי הדין; הלקוח מגלה זאת ועוזב את עורך הדין. חובות הצדדים האחד כלפי משנהו הן הסוגיות שבלב הדיון בפסק דין זה. הקדמה ואלו הן התביעות שלפני בית המשפט: האחת, תביעה כספית שהוגשה ביום 20.11.05 על סך 17,190 ₪ שהגיש עו"ד רוני גורסקי (להלן: "גורסקי") כנגד גב' חיה אשד (להלן: "אשד"); השנייה, תביעה כספית שהוגשה ביום 5.3.06 על סך 74,352 ₪ שהגישה אשד כנגד גורסקי, ותביעה שכנגד (מיום 9.4.06) על סך 61,761 ₪ שהגיש גורסקי כנגד אשד; הודעת צד ג' אותה הגיש גורסקי בתביעה שהוגשה נגדו על ידי אשד וזאת כנגד איילון - חברה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון"). תביעת 2005 תביעה כספית בסדר דין מקוצר שהגיש גורסקי כנגד אשד לתשלום שכר טרחתו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. לטענת גורסקי, על פי המוסכם בין הצדדים, שכר הטרחה שייפסק במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו במסגרת תיק מזונות כנגד בן-זוגה לשעבר של אשד, מר ארנון אשד (להלן: "ארנון") יהיו שייכים לו. ביום 6.6.05 אישרה ראש ההוצאה לפועל שכ"ט מיוחד בסכום של 14,578 ₪ בצירוף מע"מ (סה"כ 17,056 ₪). לטענתו, הגיש בקשה לעיקול על כספי ארנון אצל חברת הביטוח מנורה. עוד הגיש בקשה למימוש הסכום של 52,913 ₪ (מדובר בסכום של 32,913 ₪, המהווים את יתרת חוב המזונות לאותה עת וכן את הסכום בגין שכר טרחתו כפי שנפסק) המעוקלים בחברת הביטוח הנ"ל. הכספים לא הועברו לידיו, ולכן תבע את שכר טרחתו כאמור. אשד הגישה בקשת רשות להגן וטענה שגורסקי גרם לה נזקים רבים. אשד טענה שנגרמו לה הוצאות רבות בגין הפסקת הייצוג על ידי גורסקי, ולמצער בסך 10,000 $ + מע"מ בגין תשלום ששילמה למשרד עוה"ד גור פינקלשטיין אליו נאלצה לעבור לאחר שנודע לה שגורסקי הושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין. על יסוד טענת הקיזוז ניתנה לאשד רשות להגן. תביעות 2006 תביעה כספית אותה הגישה אשד כנגד גורסקי על הסכום של 74,352 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, על ידי גורסקי, בגין הפרת חובת הנאמנות כלפיה, רשלנות בניהול בתיקים ובגין נזקים לא ממוניים. למען הסדר הטוב יובהר, שתביעת אשד כנגד גורסקי בגין הנזקים שנגרמו כוללת הן את טענת הקיזוז שנטענה במסגרת תביעת גורסקי כנגדה, 10,000 $ + מע"מ ששילמה למשרד עו"ד גור פינקלשטיין לאחר שנאלצה לעבור אליו אחר הפסקת הייצוג על ידי גורסקי (תביעת 2005), והן תביעה בגין ראש נזק נוסף - בגין נזק לא ממוני (על סך 20,000 ₪). מנגד - הגיש גורסקי תביעה שכנגד על הסכום של 61,761 ₪, וזאת בגין שכר ראוי עבור הטיפול המשפטי אותו העניק לאשד בהליך בבית הדין לעבודה ובהליך בבית הדין הרבני. כמו כן הגיש הודעת צד ג' לאיילון, מי שלטענתו חבה בשיפויו מכוח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בה היה, לטענתו, מבוטח. יצוין שהתיקים אוחדו לפני כבוד השופטת פרוסט, ובשלב מסוים, ובהתאם לשינוי בסדרי העבודה - הועבר הטיפול בתיקים למותב זה. להשלמת החלק המקדמי יצוין שביום 11.12.06 מחקה כבוד השופטת פרוסט חלקים מכתב ההגנה של איילון במסגרת הודעת צד ג', החלטה עליה הגישה איילון בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. לבקשת הצדדים, עיכבה כבוד השופטת פרוסט את ההליכים בתיק זה עד לאחר ההכרעה במסגרת בקשת רשות הערעור. לאחר שהועבר התיק למותב זה, ועוד בטרם התקבלה הכרעה בבקשת רשות הערעור, הוריתי על המשך ההליכים ואף ציינתי בהחלטה מיום 5.11.08 כי עצם הגשת בר"ע אין בה - כשהיא לעצמה - כדי להוות טעם כלשהו על מנת לעכב את ההליכים בערכאה הדיונית, ולאחר שהתקיימה ישיבת קד"מ, נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית ולישיבות הוכחות רציפות. ביני לביני, ביום 20.11.2008 ניתנה החלטה בבקשת רשות הערעור אשר הוגשה מטעמה של איילון, בה נקבע כי איילון תוכל להגיש בקשה לתיקון כתב הגנה על ידי הוספת פרטים חסרים. ואכן, ביום 17.12.08 הוגשה בקשה לתיקון כתב ההגנה, והחלטה ניתנה - בסופו של דבר - כמבוקש. כללי בשלב ראשון יש לדון בתובענות הכספיות, הן תביעת 2005 והן בתביעות 2006 (העיקרית ובתביעה שכנגד), ובמידה ותתקבל תביעת אשד נגד גורסקי, יהיה צורך לדון בנפרד בהודעת צד ג', אותה הגיש גורסקי כנגד איילון. הרקע לתובענות אין חולק שאשד פנתה בשנת 2001 לגורסקי בבקשה שייצגה בהליכים המשפטיים השונים במסגרת הליך הגירושין מארנון, בן זוגה לשעבר. העניינים אותם העבירה אשד לטיפולו של גורסקי והכרוכים בענייני הגירושין היו שונים ומגוונים: תביעות הקשורות לרכוש, מזונות אישה, מזונות קטין ומשמורת - שנוהלו בבית המשפט לענייני משפחה; תביעה לתשלום הכתובה - בבית הדין הרבני; הליכי ההוצאה לפועל כנגד ארנון לגביית המזונות; תביעה כספית כנגד חברת "אשד גשר" אשר בבעלות ארנון שהעסיקה את אשד כאשת מכירות - בבית הדין לעבודה. לטענת אשד, במהלך חודש אוגוסט 2005 נודע לה מארנון, בעוד ההליכים ביניהם תלויים ועומדים, כי גורסקי הושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין. אשד מציינת כי דברים אלו הפתיעו, הדהימו והיכו אותה בהלם מוחלט והיא חשה חרדה עצומה, מה גם שארנון, יריבה להליכים המשפטיים, הוא זה שציין לפניה עובדה זו. אשד עוד מציינת כי בטרם פנתה לגורסקי, על מנת לאמת עמו את הדברים, ביררה זאת בלשכת עורכי הדין וקיבלה תשובה חיובית. במצב דברים זה, יזמה שיחת טלפון עם גורסקי בה הודיעה לו על הפסקת ייצוגה וכי היא אינה מעוניינת עוד בשירותיו. דיון והכרעה ההתקשרות עם גורסקי עניין ראשון שבמחלוקת בין הצדדים ויש להכריע בו הוא, האם התחייב גורסקי לטפל באופן אישי בכל ענייניה של אשד. לטענת אשד, גורסקי הבטיח כי יטפל באופן אישי בענייניה. מנגד טוען גורסקי, שאשד שכרה את שירותי משרדו, שותפות בשם מיטל- גורסקי עורכי דין, והוא לא התבקש, וממילא לא הבטיח, לטפל באופן אישי בענייניה של אשד, כפי שאף ניתן ללמוד מייפוי הכוח שאשד מסרה לו. בית המשפט מקבל את גרסתה של אשד; ראשית, במסגרת חקירתו הנגדית אישר גורסקי כי הוא ביצע למעלה מתשעים אחוז מהפעילות של אשד, "אולי אפילו מאה אחוז" (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 16.02.09, שורה 11), מה גם שבתשובתו בהמשך החקירה אף ציין שהוא לא יכול להצביע על פעולה ספציפית שנעשתה על ידי אחר, אולם אינו יכול להוציא זאת מכלל אפשרות (עמ' 8 לפרוטוקול מיום 16.02.09, שורות 18-22). תשומת הלב מופנית לסעיף 24 לתצהירו של גורסקי, המתייחס לאופן חישוב שכרו הראוי - בו הוא מציין כך: "לעניין זה אצהיר כי אני עורך דין יחיד במשרדי, ואני מצוי ב'תעסוקה מלאה'..." (ההדגשה במקור - ע.מ.] משמע גם לשיטת גורסקי, הרי הוא עורך-דין יחיד וההתקשרות היא איתו בלבד. בית המשפט מתרשם שהצדדים התקשרו באופן ישיר ואישי. תצהירה של אשד לא נסתר, ועדותו של גורסקי בבית המשפט איששה את הטענה כי רק הוא זה שטיפל בענייניה השונים. אכן, לא מן הנמנע כי ייתכן ומתמחה או עורך-דין אחר יבצע עבודות טכניות שונות או יסייע לגורסקי, אולם בסופו של דבר גורסקי הוא זה שניהל באופן אישי את ההליכים עבור אשד, וכן בית המשפט קובע כעובדה שהצדדים התקשרו באופן אישי. טענת גורסקי כי אשד לא ביקשה ממנו לטפל אישית בענייניה, דבר הנלמד אף מייפוי הכוח שניתן למשרדי עורכי דין, אין בה, לדעת בית המשפט, לסייע בטענתו כי ההתקשרות לא הייתה ישירה מולו: המדובר בשירות אישי, היינו - ההתקשרות היא עם עורך דין ולא באופן כללי עם המשרד - אלא אם כן, מוכח אחרת. במקרה דנן, הוכח כאמור לעיל, שהתקשרותה של אשד הייתה ישירות עם גורסקי בלבד ולא עם משרדו, ולכן טענתו זו נדחית. עוד יצוין, ולמעלה מהדרוש שבספרו של ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א-2001) בעמוד 340 נאמר: "... נוהג מקובל הוא לכלול בייפוי הכוח, שעליו חותם הלקוח, הסמכה לעורך דין להסמיך עורך דין אחר במקומו. נפקותה של הסמכה זו, התואמת את האמור בסעיף 92 לחוק לשכת עורכי הדין, הוגבלה בכללים. על אף הוראה כללית שבייפוי כוח המרשה להעביר את הטיפול לעורך דין אחר, אלא אם נתן לכך הלקוח הסכמה נפרדת ומפורשת בכתב. לכן לעניין העברת ייפוי כוח לעורך דין אחר אין תועלת בהסמכה הכללית שבייפוי הכוח. הוראה זו מדגישה את האופי האישי של ההתקשרות בין הלקוח לעורך הדין. תועלתה של ההסמכה הכללית היא בכך, שהיא מאפשרת לעורך הדין לאצול מסמכויותיו לעורך דין אחר או להיעזר בו בפעולותיו..." לא הוכח כי ההתקשרות הייתה עם משרד עורכי הדין, אלא עם גורסקי באופן אישי, ועצם העובדה שייפוי הכוח שנערך על ידי גורסקי עצמו ושניתן לשותפות עורכי הדין, אין בה ללמד כי אשד ביקשה להתקשר עם השותפות אלא עם גורסקי בלבד. עינינו הרואות - במהלך השנים טיפל גורסקי במספר עניינים לא מועט בהליכים רבים בערכאות שונות במסגרת הליכי הגירושין כנגד ארנון. זוהי למעשה תביעתו הנגדית של גורסקי, תביעה לשכר ראוי בגין עבודתו; בין היתר, טען גורסקי כי טרח רבות במשך כ-3.5 שנים בייצוג אשד בבית הדין לעבודה (ראו סעיף 4 לכתב התביעה שכנגד), וטרח "טרחה לא מעטה" בעניין התביעה בבית הדין הרבני (ראו סעיף 12 לכתב התביעה שכנגד). אשד מתארת בתצהירה כי במהלך ההליכים המשפטיים הייתה נתונה במצוקה נפשית קשה למשך תקופה ארוכה. לטענתה, נתנה אמון בגורסקי, שהיה מופקד על הטיפול בעניינים הקרדינאליים בחייה באותה עת, והידיעה הפתאומית על השעייתו של גורסקי, הכניסה אותה לאי ודאות מוחלטת כאשר עתידה ועתיד בנה הקטין מונחים על כף המאזניים ובידיו של גורסקי (ראו סעיפים 8,44 לתצהירה). גילוי בדבר ההשעיה כאמור, טענה אשד כי נודע לה לראשונה על השעייתו של גורסקי מחברותו בלשכת עורכי הדין, בשיחת טלפון מארנון. לטענתה, בשיחת הטלפון שיזמה עם גורסקי, בה הודיעה לו על שחרורו מייצוג, לא העלה גורסקי את עניין ההשעיה מיוזמתו, וכי אף כי עת שאלה אותו מפורשות בעניין, השיב לה כי הדברים אינם נכונים (ראו סעיף 10 לתצהירה). מנגד, טוען גורסקי שלא הכחיש בשיחת הטלפון האמורה את עובדת השעייתו, וכי לא אמר את הדברים אותם מייחסת לו אשד בעניין. גורסקי טען שבאותה שיחה עלה נושא הסיכומים אותם יש להגיש בבית הדין לעבודה, והוא ציין לפניה כי לנוכח מועד כניסתו לתוקף של יום ההשעיה (1.10.05) אין מניעה להגיש את הסיכומים לבית הדין לעבודה עד למועד שנקצב להגשתם (30.9.05). מהראיות מתברר ששיחת הטלפון האמורה התקיימה ביום 14.9.05 (ראה סעיף 19 לתצהיר עדות ראשית של גורסקי וכן נספח ז' לתצהירו), ואין חולק כי במסגרת אותה שיחת הטלפון הודיעה אשד לגורסקי על שחרורו מייצוגה. בית המשפט מעדיף את גרסתה של אשד לפיה גורסקי לא אמר לה דבר מיוזמתו על ההשעיה. עדותו של גורסקי הייתה זהירה; הוא לא טען כי אמר לאשד מיוזמתו דבר בעניין זה, אך ציין שלא הכחיש עובדה זו (ראו: עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.09, שורות 18-19). בית המשפט מקבל את גרסתה של אשד כי כאשר קראה את פסק דינו של בית המשפט העליון בהליך כנגד גורסקי לא הייתה יכולה להמשיך וליתן בו עוד אמון. נראה כי לאור דברי בית המשפט העליון על מעשי גורסקי ניתן להבין את תחושותיה הקשות של אשד כפי שבאו לידי ביטוי בעדותה. עוד יצוין בעניין זה שלא נראה סביר בעיני בית המשפט כי לאור סערת הרגשות שהייתה נתונה בה אשד לאחר הגילוי המרעיש מארנון, ולאחר שקראה את פסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של גורסקי, ששיחת הטלפון עם גורסקי תתמקד בסיכומי טענות שיש להגיש לבית הדין לעבודה דווקא, ועניין ההשעיה יהיה עניין אגבי, כפי שגורסקי מבקש להציג. מהאמור עולה כי עניין הסיכומים לבית הדין לעבודה היה נלווה לשיחה - לאחר שחרורו מהייצוג, ולא העניין המרכזי בה. אשד הגישה תביעה כספית כנגד גורסקי, בין היתר, בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת חובות הנאמנות כלפיה עת לא גילה את קיומם של ההליכים המשמעתיים המתנהלים כנגדו, עובר לקבלת התיק לטיפולו, והפר את חובת הנאמנות כלפיה עת הסתיר ממנה במכוון את עצם ניהולם של ההליכים כנגדו, ואף לאחר שניתן כבר פסק הדין בבית המשפט העליון בעניינו; יצוין שהתביעה הייתה גם בגין הנזקים בעניין הרשלנות שבניהול התיקים, אולם טענה זו נזנחה בסיכומיה). תביעתה הכספית של אשד כנגד גורסקי היא לתשלום הסכום של 54,352 ₪, הוא הסכום אותו שילמה למשרד עורכי הדין אליו פנתה לאחר ששחררה את עו"ד גורסקי מייצוגה. עוד עתרה לתשלום בגין נזק לא ממוני שנגרם לה לאחר שנודע לה כי לא גילה לה אודות ההליכים נגדו ובקשר עם השעייתו, והתחושה הקשה של אובדן אמון במי שנתנה בו אמון מלא וסמכה עליו. עוד טענה כי מצאה עצמה מצויה במספר הליכים תלויים ועומדים, לבדה במערכה על עתידה ועתיד ילדיה - בגין ראש נזק זה תבעה 20,000 ₪. הוכח כי אשד שילמה למשרד עוה"ד גור פינקלשטיין את הסכום של 10,000$ + מע"מ בגין הטיפול בענייניה. עניין זה לא נסתר. אשד פנתה למשרד עוה"ד גור פינקלשטיין על מנת שילמדו את ענייניה השונים - שהיו בשלבים מתקדמים - וייצגו אותה בהליכים אלו. המדובר בשכר טרחה שנדרש על ידי עורכי הדין החדשים על מנת ללמוד את התיקים שהובאו אליהם על ידי אשד, על מנת ליתן ייעוץ משפטי הולם וראוי ועל מנת לגבש עמדה בתיקים. עולה מהראיות בתיק שמעבר ללימוד התיקים הרי ניהלו משרד עוה"ד גור פינקלשטיין גם משא ומתן לסיום ההליכים מול ארנון. השאלה היא האם חב עו"ד גורסקי בתשלום בגין ראש נזק זה במלואו. אני סבור שעל גורסקי לשאת בהוצאה האמורה בחלקה, כפי שיפורט להלן. חובות הנאמנות של עורך-דין כלפי הלקוח עורך-דין חייב לפעול לטובת הלקוח בנאמנות ובמסירות. המדובר בחובת נאמנות כללית של שלוח, בהתאם להוראות חוק השליחות, התשכ"ה - 1965, וכן גם נקבע בהוראה מפורשת בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 - "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ...". חובת הנאמנות נובעת מהיחסים המיוחדים שבין הצדדים. הלקוח, הנותן אמון מלא בעורך דינו, מצפה ממנו שיעמוד על זכויותיו המשפטיות. חובתו של עורך הדין לנהוג בנאמנות כלפי הלקוח היא לא רק כמצוות הוראת סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין אלא הוראה זו היא התנאה מכללא בכל הסכם עם לקוח. יפים דבריו של מ"מ הנשיא ש' ז' חשין ב-עמ"מ 9/55 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י' 1720: "היחס שבין עורך דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו". ב-על"ע 7/73 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד כ"ח (1) 679 נאמר לעניין זה כך: "החוק הקובע את חובת הנאמנות והמסירות של עורך דין הוא רק שלד שיש לרקום עליו בשר ולהלבישו עור וגידים כדי לתת לו דמות ראוייה ... 'אמונה' פירושה אמת ויושר, ו'מסירות' פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות". כך נפרסת לה חובת הנאמנות גם על גילוי של מידע שיש בו כדי להשפיע על החלטת הלקוח הן אם להתקשר בהסכם עם עורך הדין מלכתחילה, והן אם להמשיך את הקשר המקצועי בין הצדדים. חובה זו נובעת מעקרון תום הלב בניהול משא ומתן לכריתת הסכם (ראה סעיף 12 (א) לחוק החוזים, חלק כללי), התשל"ג - 1973) והן מקיום חוזה בתום לב (ראה סעיף 39 לחוק החוזים). מן הכלל אל הפרט; לטעמו של בית המשפט הייתה מוטלת על גורסקי החובה להודיע בכתב לאשד על השעייתו, כפי שהיה עליו להודיע על כך בכתב לכל יתר לקוחותיו, וזאת באופן מסודר ומיידי לאחר מתן פסק דין המשמעתי המורה על השעייתו. היה עליו להציג בפני הלקוחות את האפשרויות השונות העומדות לפניהם בנסיבות אלה. אכן, גורסקי יכול היה להמליץ לפני אשד על עורך-דין אחר שיטפל בענייניה בתקופת ההשעיה - אולם אשד לא הייתה חייבת לקבל ההמלצה. משלא עשה כן, הפר את חובתו כלפי אשד, לקוחתו. אכן, צודק גורסקי בסיכומיו כי גם אם היה מודיע באופן מסודר לאשד על ההשעיה, התוצאה לא הייתה משתנה: "...כך או אחרת הלקוח נשאר ללא מי שייצגו" - אולם אין בכך כדי לפטור את גורסקי מחובתו להודיע ללקוחותיו על כך בכתב. טוען גורסקי בסיכומיו כי על בית המשפט לבחון האם לאשד נגרם נזק כתוצאה מהעובדה שהיא למדה על ההשעיה מדברים שאמר לה ארנון לעומת מצב אחר שבו הוא היה מודיע לה באופן אישי על ההשעיה. לטענתו - פועלה של ההשעיה הוא עובדה שאין לה קשר לדרך בה נודע לאשד אודותיה; בכל הכבוד, אין בידי בית המשפט לקבל טענה זו - חובת תום הלב היא שמחייבת את גורסקי במתן ההודעה ללקוחות, ובכללם אשד; חובת הזהירות שחב גורסקי כלפי לקוחותיו, לרבות אשד, מחייבת אותו במתן ההודעה. אמנם התוצאה היא, בסופו של דבר, כי כתוצאה מההשעיה לא יכול גורסקי לייצג את אשד במהלך תקופת ההשעיה, אולם, לשיטת בית המשפט, הודעה מסודרת ללקוחות, לרבות האפשרויות בהמשך הטיפול אצל אחר, יכול והיה בה כדי למנוע הנזק (או לצמצמו באופן של ממש) של מעבר מהיר, בהול ומיידי לעורך-דין אחר, ועוגמת נפש רבה, ולבטח מיותרת, הייתה נחסכת מאשד לולא קיבלה את הידיעה על ההשעיה מיריב משפטי, במקרה דנן, ארנון. משלא פעל גורסקי בהתאם לחובת הזהירות המחייבת אותו, ומשהפר את חובות הנאמנות כלפי אשד כלקוחתו - חב הוא לפיצוי אשד בגין הנזקים שנגרמו לה בגין עזיבתה המהירה. כאמור לעיל, התשלום אותו שילמה למשרד עו"ד גור פינקלשטיין עמד על סך 10,000 $ בצירוף מע"מ. אשד לא הייתה פונה למשרד עוה"ד גור פינקלשטיין אלמלא ההשעיה. טוען גורסקי, ובצדק מה, כי אין הוא חייב לשאת במלוא הסכום. לו הייתה אשד נותנת לו אפשרות להעביר את התיק לעורך-דין אחר ייתכן והוא היה מסכם עם עורך הדין האחר את התשלום. עוד טען גורסקי כי כל שנותר בהליך בבית הדין לעבודה הוא השלמת סיכומים, אותם היה מגיש עד למועד תחילת השעייתו. אשד לא אפשרה לו להעביר את התיק למשרד עורכי דין אחר או להגיש את הסיכומים. עוד התברר כי מיד משנודע לה על ההשעיה כבר פנתה למשרד עוה"ד גור פינקלשטיין, כך שלא נתנה לגורסקי אפשרות להקטין את הנזק. יחד עם זאת, הרי כאמור לעיל לא נקט גורסקי בכל אמצעי כדי לגלות לאשד על ההשעיה. גורסקי לא נהג כפי שהיה מצופה מעורך-דין שניתן כנגדו פסק דין המורה על השעייתו מחברותו בלשכה. לו פעל גורסקי כדין, לא מן הנמנע שכל הבהילות והתכיפות בהתנהלות אשד הייתה נחסכת. משלא עשה כן, הרי על גורסקי לשאת בתוצאה הישירה של מעשיו. בנסיבות תיק זה - אני סבור שיש לחייב את גורסקי בסכום שייתן ביטוי לעובדה שלא הודיע לאשד על ההשעיה, ומנגד שייקח בחשבון כי אשד פנתה זה מכבר למשרד עורכי דין עוד בטרם נתנה לו אפשרות להקטין את הנזק, ובשקלול של כלל הנתונים שלפניי, אני מחייב את גורסקי לשלם את הסכום של 40,000 ₪ בלבד. לגבי הפיצוי הלא ממוני - במקרה שלפניי הוכח שנגרמה לאשד עוגמת נפש רבה. לא ניתן להתעלם מכך שהייתה זו עת של משבר לאשד - תקופה קשה של גירושים. הקשיים הנפשיים, הרגשות והמתח בתקופה זו רבים, מה גם שארנון, גרושה, הוא זה שפנה אליה ובישר לה אודות ההשעיה. אני מקבל את גרסתה של אשד שהייתה מהימנה בעיניי, שרבה הייתה מצוקתה לאחר שקיבלה את שיחת הטלפון מארנון. אני מקבל את גרסתה כי הדברים שקראה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניינו של גורסקי, הותירו אותה במשבר ובתחושת אי-אמון. בנסיבות תיק זה אני אומד את שיעורו של הנזק האמור, בהתחשב במכלול הנתונים, בסכום של 10,000 ₪, ואני מחייב את גורסקי בתשלומו. כפועל יוצא - רשאית אשד לקזז סכומים אלו מתביעת 2005 - היא תביעת גורסקי כנגדה. לאחר שתביעת אשד כנגד גורסקי התקבלה בחלקה, יש לדון בהודעת צד ג' שהגיש גורסקי כנגד איילון: תביעת גורסקי כנגד איילון היא לשיפוי מכוח פוליסת ביטוח אחריות מקצועית לשנת 2006 בה היה מבוטח. לטענתו, על פי הוראות הפוליסה, תנאיה ותניותיה, חלה על איילון החובה לכסות את הנזק נשוא תביעת אשד כנגדו. מנגד, טוענת איילון כי אינה חייבת לשפות את גורסקי באשר פוליסת הביטוח מחריגה חבות המוטלת על מבוטח (גורסקי) מקום לא פעל בתום לב. לטענת איילון - אין המדובר במקרה ביטוח, שכן לא נטען להתרשלותו של גורסקי כעורך-דין ולא נתבע ממנו סעד בגין מתן השירות. עוד נטען שהמבוטח על פי הפוליסה יכול להיות אך ורק עורך-דין החבר בלשכת עורכי הדין בישראל, ומי שאינו עורך-דין אינו יכול להיות מבוטח על פיה. נטען שגורסקי, עת התקשר בעסקת הביטוח, היה מצוי בהשעיה ולכן אין לפוליסה לשנת 2006 תוקף לגביו והיא בטלה מעיקרה. טוען גורסקי כי פוליסת הביטוח היא פוליסה על בסיס יום הגשת התביעה, ולפיכך אין רלוונטיות לשאלה אם עורך-דין היה מושעה בשנת הביטוח או בכל חלק ממנה. לשיטתו - דינו של עורך-דין מושעה כדין עורך-דין שהגביל את חברותו בלשכה. עורך-דין מושעה אינו חדל להיות חבר בלשכת עורכי הדין, באשר ממשיכות לחול עליו הוראות חוק לשכת עורכי הדין למעט העובדה שאינו יכול לעסוק בעניינים שייוחדו לעורך-דין. לטענתו, סעיף 4 לפוליסה המחייב כי התביעה תהא בגין הפרת חובה מקצועית שנעשתה במסגרת מקצועו של המבוטח בעריכת דין ובתנאי כי המעשה, נעשה בהיותו חבר בלשכה. אין למעשה חולק כי איילון הפיקה פוליסה לביטוח אחריות מקצועית לגורסקי לתקופה שבין 1.12.05 ועד ליום 30.11.06 (להלן: "הפוליסה"). על פי סעיף 1 להוראות הפוליסה, היא נועדה לשפות את המבוטח בגין חבותו של המבוטח כלפי צד ג': "...בשל מקרה ביטוח בגין עיסוקו של המבוטח בעריכת דין...". בסעיף 4.1 לפוליסה, סעיף ההגדרות, נמצאת ההגדרה למונח "מקרה ביטוח": "דרישה או תובענה שהוגשה לראשונה, במשך תקופת הביטוח המצוינת ברשימה, כנגד המבוטח, ועובדיו שאינם עו"ד, בשל הפר חובה מקצועית שמקורה במעשה רשלנות, טעות או השמטה מצד המבוטח, במסגרת מקצועו ועיסוקו של המבוטח בעריכת דין כעורך דין החבר בלשכת עורכי הדין בישראל ובלבד שמעשה הטעות, הרשלנות או ההשמטה נעשו על ידי המבוטח במועד כלשהו במשך היותו חבר בלשכת עורכי הדין". המבוטח מוגדר בסעיף 4.2 לפוליסה: "עורך דין ששמו מצוין ברשימה שהינו חבר בלשכת עורכי הדין..." כבר בשלב זה יצוין כי תביעת אשד כנגד גורסקי אינה תביעה ביחס למעשה שנעשה על ידו בגין עיסוקו כעורך-דין. הנזקים שנגרמו לאשד ע"י גורסקי נובעים מהפרת חובת הנאמנות והזהירות כלפיה ובחוסר תום הלב בכך שלא מסר לה מיוזמתו את העובדה כי הוא הושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין. משפעל גורסקי בחוסר תום לב, ובהתאם להוראות סעיף 6.10 לפוליסה, הרי מעשה זה מוחרג מאחריות איילון, בהתאם לפוליסה בה נקבע כך: "הפוליסה מורחבת לכסות חבות המוטלת על המבוטח על פי דין, כלפי צד שלישי, בשל מעשה או מחדל כלשהו, במסגרת פעילותו בעריכת דין, גם אם לא נקבע כי מדובר ברשלנות, טעות או השמטה מצד המבוטח, ובלבד שנהג בתום לב" (ההדגשה - אינה במקור - ע.מ.). זאת ועוד; סעיף 7 לפוליסה, הדן בחריגים לה, קובע מפורשות בסעיף 7.2 כי הפוליסה לא תחול במקרים של מעשה או מחדל של מעילה באמון הלקוח - כפי שאכן קרה במקרה דנן ביחס לאשד. מהאמור לעיל בלבד, דינה של הודעת צד ג' להידחות באשר תנאי הפוליסה לא חלים במקרה דנן. אולם, דינה של הודעת צד ג' להידחות גם מהטעמים הבאים: הפוליסה, ככל חוזה ביטוח, כפופה להוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"). כך חלה על המבוטח, גורסקי, חובת גילוי בעת ההתקשרות לשנת הביטוח 2006 כי הוא מושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה קצובה, על מנת לאפשר לאיילון לשקול עמדתה, האם לבטחו, אם לאו. ניתן ללמוד מתשובותיו של גורסקי בחקירתו הנגדית כי הוא לא מסר מידע זה לאיילון (ראו: עמ' 16 פרוטוקול הדיון מיום 16.2.09, שורות 8-23). בסיכומיו טען גורסקי כי הוראות סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, המתייחסות לחובת הגילוי, חלות רק מקום שחברת הביטוח הציגה בטרם כריתת החוזה למבוטח שאלות והמבוטח הסתיר או לא גילה עובדות מהותיות שנשאל לגביהן, ומשלא עשתה כן איילון, ואפשרה לו - כפי שאפשרה לכל עורך-דין שהיה מבוטח בשנת 2004 להמשיך ולהיות מבוטח בשנת 2005, ולא דרשה ממנו לגלות כל עובדה ולא דרשה לחתום על הצעת ביטוח חדשה, ומשכך, לא רשאית חברת הביטוח להעלות טענת אי גילוי; טוב היה לולא טען גורסקי את טענותיו אלו לעניין חובת הגילוי: ראשית, התברר כי גורסקי היה סוכן ביטוח בעברו, כך שחובת הגילוי אינה זרה לו; גורסקי הודה כי המונחים "שינוי מהותי" ו"החמרת סיכון" מוכרים לו (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 16.2.09, עמוד 16 שורה 22-28 ועמוד 17 לפרוטוקול שורה 1) כך שחזקה שגורסקי ידע, או היה עליו לדעת, שעצם עובדת היותו מושעה מהווה "עניין מהותי" שהיה עליו לגלות לאיילון, חברת הביטוח. שנית, היה על גורסקי לגלות מיוזמתו הוא, וללא קשר אם איילון שאלה אותו אם לאו - כל עניין מהותי, ובכלל זאת את עצם היותו מושעה מחברותו בלשכה, וזאת בהתאם להלכה שנפסקה ב-ע"א 1530/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' יובלים אגודה שיתופית (פ"ד נ"ח (6) 822) לעניין חובת הגילוי היזומה: "...לחובת הגילוי בהוראות אלה [סעיף 6 לחוק חוזה הביטוח - ע.מ] שני פנים: הפן האחד הוא החובה לענות תשובות מלאות וכנות על שאלות בכתב שהוצגו למבוטח בעניין מהותי... הפן השני הוא חובת הגילוי היזום, החובה שלא להעלים בכוונת מרמה עניין מהותי (סעיף 6 (ג) לחוק)...". לעניין חובתו העצמאית של מבוטח לגלות עניין מהותי, אני אף מפנה ל-ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 77 ול-ע"א282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2) 339). מחקירתו הנגדית התברר שגורסקי היה אף מודע לבעייתיות שבמצבו. הוא ציין כי פנה בעניין ליו"ר ועדת הביטוח בלשכת עורכי הדין ושאל אותו כיצד לנהוג (ראו עמוד 16 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.09, שורות 8-9); גורסקי ידע שאין המדובר בעניין חריג ובמצב יוצא דופן. אין בידי בית המשפט לקבל את עמדת גורסקי כי פעל בהתאם לעצת יושב ראש ועדת הביטוח בלשכת עורכי הדין. היה על גורסקי לפנות במקרה זה לחברת הביטוח ולברר עמה כיצד עליו לנהוג - ומשלא עשה כן, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. כפי שניתן ללמוד מחקירתה הנגדית של עוה"ד גילי טל, שהצהירה מטעם איילון, הרי שבנסיבות אלו, בהן התברר כי גורסקי הורשע והושעה מהלשכה בגין שלושה מקרים שונים בנסיבות חמורות, איילון רואה אותו כעורך-דין בעל עבר כזה המגדיל את הסיכון הביטוחי, ו-"כמוהו כשור מועד" (ראו פרוטוקול ישיבת יום 16.2.09, עמודים 17-18, שורות 24-27; 1-2) ואיילון לא הייתה מבטחת אותו: "איילון אינה נוהגת לבטח עו"ד מושעים היות והיא רואה בהם בעלי סיכון רב יותר להיפגע, ומטעמיה שלה בוחרת שלא לבטחם" (עמוד 19 לפרוטוקול מיום 16.2.09, שורות 13-14). כאמור, משהפר גורסקי את חובת הגילוי כלפי איילון, על אף שהיה - עליו לעשות כן, ומשהוכיחה שהייתה מסרבת לבטח אותו, הרי איילון פטורה מחובת תשלום תגמולי הביטוח ככל והייתה חייבת לעשות כן בהתאם להוראות הפוליסה. מהטעמים שלעיל, אני דוחה את הודעת צד ג' שהגיש גורסקי כנגד איילון. תביעה לשכר ראוי יש לדון עתה בתביעה שכנגד - תביעת גורסקי כנגד אשד: המדובר בתביעה לשכר ראוי בגין הפעולות שביצע, עובר להפסקת הייצוג של אשד בהליכים בבית הדין לעבודה וכן בבית הדין הרבני: ביום 18.3.01 נחתם בין גורסקי לאשד הסכם שכר-טרחה המתייחס לעניינים שונים ובין היתר לעניינם בבית הדין לעבודה ובבית הדין הרבני (להלן: "הסכם השכ"ט"). הסכם השכ"ט קובע, בין היתר, לעניינים הרלוונטיים לענייננו כדלהלן: "בית הדין לעבודה - אם תצליחו להשיג עבורי זכויות כלשהן בקשר עם עבודתי בחברת אשד גשר בע"מ קבלו 40% שווי הזכויות"; ולעניין הכתובה בבית הדין הרבני נקבע: "כתובה - אם תצליחו להשיג עבורי סכום כסף בקשר עם הכתובה תקבלו 10% מהסכם שתשיגו עבורי". לטענת גורסקי, כל שנותר בתביעה לבית הדין לעבודה הוא להגיש את הסיכומים, ולו היה מתאפשר לו להגיש את הסיכומים, היו לאשד סיכויים טובים לזכות בתביעתה; ולכן יש, לגישתו, לפסוק בהתאם להסכם בין הצדדים או לחילופין לשכר ראוי; באשר לתביעה בבית הדין הרבני, טען שההליכים בבית דין זה, הסתיימו מאחר שבית הדין החליט להתלות את מתן פסק הדין עד לאחר סיום ההליכים בתביעת הרכוש שהתנהלה בבית המשפט לענייני משפחה, וכל שנותר היה להודיע לבית הדין ליתן את פסק דינו. לשיטתו - הסכום המינימאלי שהיה נפסק הוא סכום כתובתה ולכן יש גם לפסוק בעניין זה את הסכום אליו התחייבה על פי ההסכם ביניהם, ולחילופין לשכר ראוי בגין עבודתו. למען ההשלמה יובהר ההתקשרות בין הצדדים בהסכם השכ"ט כללה עניינים נוספים וכן הוסכם גם על תשלום חד פעמי. מנגד, טוענת אשד כי גורסקי אינו זכאי לכל תשלום בגין עבודתו, מאחר שגורסקי הפר את חובת הנאמנות והזהירות כלפיה, הפר את הסכם השכ"ט ביניהם - ומשכך לא קמה לו זכות לתבוע שכר ראוי בגין ההסכמים שהוא עצמו הפר בשל מעשיו ומחדליו. בענייננו, המדובר בהסכם שכ"ט לפי תוצאות. אשד עזבה את גורסקי לאחר שנודע לה על ההשעיה. אמנם, הסכם השכ"ט, אינו כולל התייחסות למצב בו עוזב הלקוח את עורך- הדין ולא דן בתמורה שתתקבל בגין מתן השירותים עד לאותו מועד, אולם במצב דברים שכזה יש לקבוע את השכר הראוי לו זכאי גורסקי מכוח הוראות סעיף 46 לחוק החוזים: "הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) הקובע כאמור: 'חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה.' הוראה זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והגיונה טמון בעיקרון כי אדם ראוי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השירות מתעשר שלא כדין" (ע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז (5) 114 - להלן: "פרשת דניה סיבוס"). מדברים אלו נלמד שיש לקרוא לכל התקשרות בין עורך-דין ללקוח גם תנאי מכללא שלפיו רשאי הלקוח לחדול מלהיזקק לשירותיו של עורך-הדין בכל עת, בתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. יחד עם זאת, דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות לפניו (ראו פרשת דניה סיבוס ו-ע"א 9282/02 יכין חק"ל בע"מ נ' עו"ד יצחק יחיאל, פ"ד נח (5) 1)). לעניין דרך ואופן פסיקת השכר הראוי, יש להזכיר את דברי בית המשפט העליון בפרשת דניה סיבוס שם נאמר: "בפועל ההכרעה בשאלת השכר הראוי אינה תמיד מן הקלות. כאמור, בית המשפט אינו נסמך בעניין זה על 'ידיעה שיפוטית', ותכופות נדרש הוא לעדויות מפי מומחים בדבר השכר המקובל בנסיבות המקרה..." במקרה דנן - גורסקי לא הביא ראייה שיש בה ללמד מהו השכר הראוי שיש לפסוק בשני התיקים בהם טיפל ובגינם הוא תובע תביעתו זו. כל שהובא לעניין זה הייתה עדותו שלו בלבד. לעניין עדות יחידה של בעל דין, שאין לה סיוע, יש לפנות להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות. לפי לשון סעיף זה כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, משקלה הראייתי מועט ויש לתמכה בראיות נוספות (ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, , ניתן ביום 5.10.06 - לא פורסם) ועל בית המשפט להיזהר בהסתמכו על עדות יחיד שכזו לאור האמור בסעיף 54 הנ"ל ולפרט נימוקיו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו ולתמוך את נימוקיו בראיות שהובאו בפניו. כאמור, לא הובאה לעניין זה כל ראייה, למעט עדות גורסקי עצמו, ולא מצאתי מקום להסתפק בעדותו בלבד, מה גם שאין המסמכים שצירף כדי לסייע לו - צורפו דוגמאות מהסכמי שכר טרחה עם לקוחות אחרים בקשר לענייני הוצאה לפועל; תביעת נציגות הבית המשותף; ערעור מס ערך מוסף, אולם לא לתביעות בבית הדין לעבודה ובבית הדין הרבני. גורסקי לא הבהיר כיצד ניתן ללמוד גזירה שוויה מערעור מע"מ או מתיק הוצאה לפועל לעניין בבית דין רבני או בית דין לעבודה היה על גורסקי לתמוך את טענותיו בחוות דעת מומחה או למצער בעדות עורך-דין שיהיה בה כדי ליתן לבית המשפט אומדן להערכת שווי העבודה שנעשתה. זאת גורסקי לא עשה, ומשכך לא ניתן לקבוע את שיעור השכר הראוי, בהעדר הוכחה. זאת ועוד; אין בידי בית המשפט לקבל את טענת גורסקי שאילו היה מתאפשר לו להגיש סיכומים לבית הדין לעבודה הרי שלאור העדויות והראיות שהיו לפני בית הדין לעבודה, היו לאשד סיכויים טובים לזכות בתביעתה. כמו כן לא היה בידי בית המשפט לקבל את טענת גורסקי כי בכל הנוגע לתביעה בבית הדין הרבני - הרי לאור הנוהג ופסיקת בתי הדין הרבניים סביר היה שבית הדין הרבני היה פוסק לא פחות מסכום של 50,000 ₪ בצירוף הוצאות ושכ"ט. אין המדובר אלא בהשערה ובהערכה בלבד. לא ניתן לדעת מה היו תוצאות ההליכים הן בבית הדין והן בבית הדין הרבני. אין ודאות להצלחה משפטית או לתוצאה כלשהי. גם אם כל שנותר הוא להמתין לתוצאות פסק הדין או להגיש סיכומים, עדיין לא ידועה ההכרעה, ולכן אין בידי בית המשפט לפסוק שכר טרחה בהתאם להסכם שבין הצדדים, כאילו ניתן פסק דין לטובת אשד. למעלה מהדרוש אף יצוין שייתכן שסיכויי ההצלחה של התביעה בבית הדין לעבודה לא היה כה גבוהים, כפי שמבקש גורסקי לטעון, וניתן ללמוד על כך מדברים שנאמרו על ידי בית הדין לעבודה עצמו במסגרת הליכי ביניים (ערעור על החלטת רשמת): "נראה לנו, שצדקה כב' הרשמת במסקנתה כי במקרה הנדון אין ראיות מהימנות לכאורה לגבי טיב ההתקשרות בין המערערת לבין המשיבה, ולהיות המערערת עובדת שכירה של המשיבה. גם מתצהירה של המערערת עצמו עולה כי לא התקיימה בין המערערת לבין המשיבה מערכת יחסי עובד-מעביד 'רגילה', והעסקתה על ידי המשיבה היתה קשורה ושלובה בקשר הנישואים בינה לבין בעלה. המערערת הצהירה כי הרכב הפרטי אותו רכשה המשיבה ניתן לה במתנה כחלק ממערכת יחסי בעל - אישה שבינה לבין בעלה, מנהל המשיבה..." [ההדגשה במקור - ע.מ.]. כך גם לגבי התובענה לכתובה בבית הדין הרבני - לא ניתן היה לדעת, מה היה פוסק בית הדין הרבני לעניין זה, מה גם שאשד הסכימה להתגרש מארנון ללא סייג ותנאי. כבר נקבע לעיל שגורסקי הפר את חובותיו כלפי אשד. גורסקי הפר את חובת האמון החלה עליו והפר את חובת הזהירות כלפיה. כלל ידוע הוא כי מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה. המדובר בביטוי לעקרון לפיו לא ייצא חוטא נשכר. אמנם, אין בכך - כשלעצמו - כדי למנוע מגורסקי שכר ראוי בגין עבודתו עד למועד בו הפר את חובותיו כלפי אשד, אולם אין להתעלם מהסיבות שהובילו את אשד שלא להיזקק עוד לשירותיו של גורסקי. בשונה מפרשת דניה סיבוס, שם החליט הלקוח שלא להשלים את ביצוע הפרויקט ולכן לא נזקק עוד לשירותיהם של עורכי הדין אותם שכר, עלתה שם שאלת זכאותם של עורכי הדין לשכר ראוי עבור השירותים שכבר ניתנו על ידם. בניגוד למקרה שלפניי, בעניין דניה סיבוס, הליך המכירות אשר היה אמור לקבוע את גובה שכר טרחתם של עורכי הדין לא הגיע לכלל מיצוי ומימוש בשל סיבות כלכליות שאינן קשורות לטיפול המשפטי עצמו. על כן, קבע בית המשפט באותה פרשה, שאין לראות בעורכי הדין כמי שנשאו בסיכון החוזי שהפרויקט ייקטע טרם הגיעו לכלל מימוש, ולכן קבע את זכאותם של עורכי הדין לשכר ראוי. פרשת דניה סיבוס שונה, כאמור, מענייננו: אך בשל מעשיו של גורסקי ומחדליו ביקשה אשד להפסיק את הייצוג - ומשכך נושא גורסקי באחריות לעניין שהוא תוצאה ממעשיו ומחדליו, ומשכך אין גורסקי זכאי לשכר ראוי. לאור האמור לעיל - הרי תביעתו שנגד של גורסקי שהוגשה כנגד אשד - נדחית. לסיכום: תביעת 2005 של גורסקי כנגד אשד על סך 17,190 ₪ מתקבלת, ואני מחייב את אשד בתשלומה (הסכומים ישאו הפרשי הצמדה החל מיום הגשת בתביעה ועד להיום - לאור הקיזוז כאמור בס"ק ד' להלן). תביעת 2006 של אשד כנגד גורסקי על סך 74,352 ₪ מתקבלת בחלקה, ואני מחייב את גורסקי בתשלום הסכום של 50,000 ש"ח; הסכומים ישאו ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. התביעה שכנגד של גורסקי כנגד אשד בתיק 2006 - נדחית. החיובים האמורים ניתנים לקיזוז. הודעת צד ג' שהגיש גורסקי כנגד איילון - נדחית. באשר להוצאות ושכר טרחת עורכי דין: בתיק זה התנהלו הליכי ביניים לא מעטים והוגשו בקשות רבות. במכלול הנתונים, ותוך התחשבות בתוצאה אליה הגעתי בתובענות השונות, אני מחייב את גורסקי לשאת בהוצאות אשד וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 8,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין; עוד אני מחייבו לשאת בהוצאות איילון וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלו ישאו ריבית והצמדה כחוק החל מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא בפועל.עורך דיןנאמנות