חובת הנמקה של ועדה רפואית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת הנמקה של ועדה רפואית/ העדר הנמקה של ועדה רפואית / הנמקה חסרה של ועדה רפואית: [1] בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (סגנית הנשיאה דיתה פרוז'ינין (כתוארה דאז) ונציגי הציבור מר גולדנברג ומר גרנות; עב 1198/02) . בפסק הדין נדחתה תביעת המערערת (להלן גם - גב' ויטלסון), המקבלת מהמשיבה (להלן- מבטחים) פנסיה בשיעור של 50%, להצהיר כי החלטת ועדת הערעורים המיוחדת מיום 17.12.2001 בטלה וכי ביום 31.03.1997 היתה המערערת נכה בשיעור 100% ולפיכך היא זכאית לפנסיית נכות מלאה ממבטחים. לחלופין התבקש בית הדין קמא "ליתן כל סעד אחר ו/או ליתן הוראות חדשות ו/או מינוי ועדה חדשה שתפעל לפי הוראות בית הדין הנכבד ו/או העברת הנושא לרופא מומחה מטעם בית הדין". לחלופי חלופין, עתרה גב' ויטלסון בכתב תביעה מתוקן שהגישה בחודש נובמבר 2003, כי יתאפשר לה לשלם את דמי הגמולים החסרים מיום פיטוריה מעבודתה עד ליום 01.09.1998, כך שהחל ביום 01.09.1998, היא תהא זכאית לתשלום פנסית נכות מלאה. עיקרי העובדות הצריכות לענייננו כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי וכלל המסמכים שלפנינו: [2] גב' ויטלסון עבדה משך כעשרים ושתיים שנים במפעלי נייר אמריקאיים ישראליים בע"מ (להלן - המעסיקה), עד לפיטוריה ביום 31.03.1997. על פי תצהירה, היא עבדה בפועל עד לחודש אוגוסט 1996, ולאחר זאת שהתה בחופשה ובחופשת מחלה עד חודש אוגוסט 1997. בא כוח מבטחים ציין לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, כי "זכויות יש לתובעת במבטחים עד 8/97" (פרוטוקול מיום 02.01.2005, עמ' 7 שורה 7). בחודש ספטמבר 1996 פנתה גב' ויטלסון למבטחים בבקשה שתשלם לה פנסיית נכות ומשכך, הופנתה פעמיים לבדיקה רפואית בפני הוועדה הרפואית שבסעיף 40 לתקנון מבטחים, כפי נוסחו בתקופה הרלוונטית (להלן - תקנון מבטחים). בשתי הבדיקות שנערכו, בינואר 1997 ובפברואר 1997, נקבע כי המערערת מסוגלת לעבוד בחצי משרה. על קביעה זו הגישה גב' ויטלסון, באמצעות בא כוחה, ערעור לוועדה לערעורים לענייני קרן מבטחים, אשר הוקמה מכח פרק י"ד לתקנון מבטחים. ועדה זו החליטה ביום 11.08.1997 בהסכמת הצדדים, כי גב' ויטלסון תעמוד לבדיקה רפואית בפני הוועדה העליונה שליד בית החולים לוינשטיין אשר תקבע את מצבה הרפואי בחודש מרץ 1997, וקביעתה הרפואית תהא סופית ללא זכות ערעור. הפניית המערערת לבדיקה כאמור, התיישבה, על פני הדברים, עם הוראת תקנה 57(ג)(2) לתקנון מבטחים, לפיה, "בדונה בסכסוך בעניין רפואי, מוסמכת ועדת הערעורים להפנות תובע לבדיקה בפני הוועדה הרפואית העליונה לענייני קרנות הפנסיה אשר ליד בית החולים... ממצאי הוועדה הרפואית העליונה הם סופיים בשאלות הרפואיות". המערערת נבדקה בפני הוועדה הרפואית העליונה לקרנות הפנסיה, וזו קבעה ביום 04.11.1997, כי גב' ויטלסון "מסוגלת לבצע עבודה פקידותית בישיבה 4 שעות. מומלצת דרגת נכות בשיעור 50%. כך היה מצבה ב - 3/97". [3] לאחר זאת, כפי העולה מן המסמכים, חזרה גב' ויטלסון ובאה בפני ועדת הערעורים לענייני קרן מבטחים, וזו, לאחר ששמעה את טיעוני הצדדים, קבעה כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי מיום 04.06.1979 בדבר פנסיה מקיפה בתעשיה (להלן - הסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה או ההסכם), אין לה סמכות להידרש לעניינה של גב' ויטלסון. הנה כי כן הוקמה בהסכמת הצדדים, ועדת ערעורים מיוחדת על פי ההסכם, לדון בעניינה של גב' ויטלסון (להלן גם - הוועדה). נוסיף, כי נראה שעד לאותה שעה, לא יושם הסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה בכל הנוגע לכינונה של ועדת ערעורים. על פי הסכמת הצדדים "החלטת הוועדה תהיה סופית בכל השאלות הנוגעות לקביעת 'נכות' ו'דרגת נכות' על פי התקנות". רופאי ועדת הערעורים המיוחדת, פרופ' לרמן וד"ר רוטגולץ, בדקו את גב' ויטלסון ביום 12.11.2001; פירטו את ההסטוריה התעסוקתית והרפואית הנוגעת לעניינה, תוך התייחסות לתלונותיה וחתמו חוות דעתם, בקביעה, כי "חלה החמרה במצבה של גב' ויטלסון ולכן איבדה לחלוטין את כושרה לכל עבודה שהיא וזאת לצמיתות". יושבת ראש הוועדה פנתה לפרופ' לרמן וביקשה הבהרת רופאי הוועדה באשר למועד ההחמרה במצבה של הגב' ויטלסון, ואלו ענו כי ההחמרה ואובדן הכושר המלא מיוחסים על ידם ליום 01.09.1998. ביום 06.12.2001 קיימה ועדת העררים המיוחדת ישיבה בנוכחות המערערת ובא כוחה, וביום 17.12.2001 ניתנה החלטת הוועדה, הימנה נביא את עיקרי הדברים, כדלקמן: "סביבת עבודתה של העוררת, כפי שנמסרה מפיה לרופאים, במחלקת הגזברות של המפעל, כללה ישיבה ליד מחשב, הוצאת יתרות בנקים... הסתובבות מסויימת בין המשרדים השונים.. ובקיצור - עבודה אופיינית לעוזר- גזבר או לעוזר מנהל כספים במפעל, כאשר רוב העבודה כרוכה למעשה בישיבה ממושכת... העוררת, שסובלת ללא ספק, כפי שגם נראה לעין, ממוגבלויות וממחלות שונות, עבדה בכל זאת במשך תקופה ארוכה, ובפועל עד אוגוסט 1996, במקום עבודתה וביצעה את תפקידה. הרופאים חברי הוועדה... קבעו חד משמעית... כי העוררת היתה מסוגלת לעבוד ב - 50% משרה, במועד הרלוונטי, דהיינו ב - 31.3.97... באשר להחמרת המצב אשר חלה..קבעו הרופאים, עפ"י החומר הרפואי שעמד לנגד עיניהם, כי רק בסביבות חודש ספטמבר 1998, ולא קודם לכן, הוחמר מצבה הרפואי של העוררת לעומת מצבה הקודם. עוד קובעים הרופאים, על פי ניסיונם המקצועי, כי בתקופה הרלוונטית, דהיינו ב - 31.3.97, היתה המערערת במצבה יכולה להמשיך ולעבוד בעבודתה במפעל, בחצי משרה, מבלי שתיגרם הרעה במצב בריאותה. ועדה זו, בבואה לקבל את החלטתה, התייחסה לממצאים ולנתונים הרפואיים של הוועדות השונות, הן של המוסד לביטוח לאומי והן של שירות התעסוקה, אך לא למסקנותיהן ולא לקביעותיהן באשר לאי כושר העבודה שנקבע על ידן, מאחר שאינם רלוונטיים ומבחניהם שונים מהמבחנים שמחייבים אותנו כאן בדוננו עפ"י הסכם התעשיינים, הוראותיו וההגדרות המופיעות בו...". בסופו של יום, קבעה ועדת הערעורים המיוחדת, שבעת פיטוריה ביום 31.03.1997, הייתה זכאית המערערת לגמלת נכות בשיעור 50%. [4] בחודש מרץ 1997 הופסקה כאמור עבודת המערערת, גימלת הנכות בשיעור 50% השתלמה לה רטרואקטיבית מחודש ינואר 1997. במהלך שנת 1997 (כפי הנראה החל בחודש ספטמבר 1997), חדלה המערערת מלהפריש למבטחים דמי גמולים עבור מחצית המשרה שבה לא הוכרה כנכה. על פי תצהירה של גב' הניה פרלמוטר, מנהלת מחלקה באגף הפנסיה במבטחים (להלן - גב' פרלמוטר), פנתה מבטחים לגב' ויטלסון בתאריכים 08.09.1998 ו - 26.10.1998 במכתבי התראה, בהם הובהר, כי אי העברת דמי גמולים לקרן הפנסיה פוגעת בזכויותיה הפנסיוניות של המערערת וכי מוצע לה לשלם את דמי הגמולים עצמאית על מנת לשמור על זכויותיה. [5] ביום 05.07.1999 נשלח למערערת מכתב מטעם מבטחים, אשר את קבלתו אישרה גב' ויטלסון בתצהירה. במכתב זה נאמר כדלקמן: "אי חזרתך לעבודה בהיקף שנקבע ע"י הוועדה רפואית, תוך 3 חודשים ואי העברת תשלומים לקרן בהתאם, עלולים לפגוע בזכויותיך הפנסיוניות. הרינו לציין כי ניתן לשלם את דמי הגמולים באופן עצמאי. לקבלת הבהרות נוספות אנא פני לסניף מבטחים הקרוב למקום מגוריך". גב' ויטלסון לא פנתה להסדיר זכויותיה בקרן. על פי תצהירה, הסיבה למחדלה נעוצה היתה באמונתה כי נכותה היתה בשיעור 100% כבר בשנת 1995, וכי וועדות הערעורים לסוגיהן, אכן תקבענה את נכותה כאמור. לפיכך, גב' ויטלסון מקבלת ממבטחים גימלת נכות בשיעור 50% בלבד, אף לאחר יום 01.09.1998, אותו קבעה וועדת הערעורים המיוחדת כמועד בו איבדה לחלוטין את כושרה לבצע כל עבודה שהיא לצמיתות. זאת, משלא נשמרו זכויותיה בקרן באשר למחצית המשרה שבה לא הוכרה נכה עם פיטוריה, לאור הפסקת תשלום דמי הגמולים. פסק דינו של בית הדין האזורי [6] בית הדין האזורי, דחה את טענות המערערת כנגד התנהלות ועדת הערעורים המיוחדת והחלטתה. בתוך כך נפסק, כי "בית הדין אינו קובע את אי כושרו של המבוטח לעבודה או את דרגת נכותו, ולא יתערב בהחלטת הוועדה אלא במקרים יוצאים מן הכלל. המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. רופאי הוועדה בדקו את התובעת, ניתנה לה הזדמנות להציג בפניהם את כל המסמכים הרלוונטיים, ולאחר זאת הוזמנה התובעת להשמיע טיעוניה. החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת, וכאמור לא נמצא בה כל פגם". על זאת הוסיף בית הדין, כי לא מצא כל פסול בפניית יושבת ראש הוועדה לרופאי הוועדה, על מנת שיבהירו מתי איבדה המערערת לחלוטין את כושרה לעבוד, משזו היתה הסוגיה בה התבקשה הוועדה לענות. אף עתירתה החלופית של גב' ויטלסון, כי יתאפשר לה לשלם דמי גמולים מיום פיטוריה מעבודתה ועד ליום 01.09.1998, נדחתה על ידי בית הדין לאור הוראת תקנה 41(כה)(א)(1) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ"ד - 1964 (להלן - תקנות קופות הגמל), לפיה "עמית בקופת גמל לקיצבה רשאי לרכוש זכויות שתחולתן למפרע: (1) בקרן ותיקה - אם לא חלפו יותר מ - 24 חודשים ממועד שהופסקו תשלומיו לקרן הוותיקה ורכישת הזכויות למפרע היא לתקופת ההפסקה". בקשת גב' ויטלסון להפריש לקרן רטרואקטיבית את דמי הגמולים החסרים הועלתה רק ביום 04.11.2003, שש וחצי שנים לאחר שחדלו להשתלם בגינה דמי גמולים ולאחר קרות הארוע הביטוחי - הקביעה משנת 2001 כי ביום 01.09.1998 היא איבדה לחלוטין ולצמיתות את כושרה לעבוד. לאור האמור, דחה בית הדין את תביעת הגב' ויטלסון, על עילתה החלופית. ההליך לפנינו וטענות הצדדים בערעור [7] לאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם לפנינו בעל פה, החלטנו, כי ראוי יהא להשיב לוועדת הערעורים המיוחדת את עניינה של הגב' ויטלסון, על מנת שתזקק שנית לקביעת שיעור נכותה ביום 31.03.1997. לפיכך, נדרשו חברי הוועדה בהחלטה מיום 13.03.2007 לפרט "לגופם את השיקולים עליהם מבוססת מסקנתם מיום 17.12.2001 לפיה נכותה של המערערת היתה ביום 31.03.1997 בשיעור 50% ובתאריך 01.09.1998 הוחמר מצבה הרפואי לכדי 100%. לשם מתן ההנמקה, תיתן הוועדה דעתה לכלל החומר שהיה לפניה, לרבות מצבה הרפואי של המערערת כפי שמצא ביטויו במכתבו של ד"ר פפר מיום 12.07.1993". בהתאם להחלטתנו, שבה הוועדה ודנה, בישיבתה מיום 04.06.2007, במצבה הרפואי של גב' ויטלסון ומצאה לחזור על החלטתה הקודמת, תוך שנימקה מדוע מצאה לקבוע את מועד ההחמרה במצבה ליום 01.09.1998, כדלקמן: "הוועדה עיינה במכתבו של ד"ר פפר מיום 12.07.93. מכתבו של ד"ר פפר מפנה את גב' ויטלסון לניתוח שיחזור שד שמאל. מכתבו מצביע על כך כי בדיקות שונות שבוצעו לא העלו כל עדות להישנות המחלה הממאירה בשד. בנוסף הסתמכה הוועדה על מכתבה של ד"ר אולגה ליאם מיום 04.08.99 מבית חולים הדסה עין כרם ירושלים הקובע: 'בשנה האחרונה נצפתה החמרה בנפיחות ביד השמאלית כתוצאה מהניתוחים שעברה וטיפול קרינתי. לכן סובלת מכאבים ביד, נפיחות ומתקשה בתפקוד יומיומי'. מחוות דעת זו מסיקה הוועדה כי בסמוך לחודש ספטמבר 1998 חלה החמרה במצבה של גב' ויטלסון בהשוואה למצבה הקודם, שגרם לה לאבד לחלוטין את כושר עבודתה. לאור התיעוד הרפואי שהוועדה עיינה בו ובמיוחד לאור חוות הדעת המאוזכרות לעיל, מחליטה הוועדה לאשר את החלטתה מיום 17.12.01, דהיינו אובדן כושר עבודה בשיעור של 50% החל מיום 31.03.97 ואובדן כושר עבודה מלא החל מיום 01.09.1998". לצדדים ניתנה אפשרות להשלים טיעוניהם בכתב, בהתייחס לנימוקי הוועדה לעיל. טענות הצדדים בערעור בכלל ובאשר לנימוקי הוועדה מיום 04.06.2007, יובאו להלן. [8] ניסיון להביא את הצדדים ליישוב חילוקי הדעות ביניהם בהסכמה לא צלח. טענות המערערת [9] בטיעוניה בכתב ובעל פה, טענה גב' ויטלסון כנגד החלטתה הראשונה של ועדת הערעורים המיוחדת. בתוך כך, נטען, כי ההחמרה במצבה, חלה עוד בשנים 1992 - 1993 ומכאן שביום 31.03.1997, עלתה נכותה על 50% הנכות שנקבעו. לפיכך, נטען כי באותו המועד היתה גב' ויטלסון בעלת דרגת נכות מלאה, כהגדרת מונח זה בתקנה 40 לתקנון מבטחים כנוסחו במועד הרלוונטי, לאמור: "נכה שאינו מסוגל להמשיך ולעבוד אלא בשעור מירבי של 30% או לחילופין, שליש משרה מיום עבודה רגיל, כנהוג בתפקידו או במקום עבודתו". על כך הוסיפה גב' ויטלסון, כי הוועדה לא נתנה דעתה לכלל הליקויים מהם היא סובלת, ובעיקר לליקוייה בתחום האורטופדי. אשר לנימוקי הוועדה מיום 04.06.2007, טענה המערערת, כי הוועדה התייחסה לשני מסמכים רפואיים בלבד, תוך שהתעלמה ממגבלותיה האורטופדיות, המפורטות גם הן במסמכים הרפואיים. כן התעלמה הוועדה מפניות מעסיקתה של המערערת למבטחים, מהן עולה, כי כבר בשנת 1996 לא היתה המערערת מסוגלת להמשיך בעבודתה. כנגד התנהלות מבטחים וכנגד העובדה כי אף מראשית ספטמבר 1998, לא משתלמת לה קצבת נכות מלאה, טענה הגב' ויטלסון, כי "על פי סעיף 13 ב להסכם הפנסיה לעובדי התעשייה הקובע כי, 'תקופה שבעבורה זכאי העובד לתשלומים מן הקרן בגלל נכות, תיחשב כתקופת חברות, המזכה בוותק בקרן הפנסיה' יש לראותה כמבוטחת ברצף עד ליום 31.08.98 ולפיכך הינה זכאית, בכל מצב, לפנסיית נכות מלאה מיום 01.09.98, היום בו ללא ספק הייתה נכה בשיעור של 100%... בשל העובדה שלא נותק קשר הביטוח והרצף של המערערת במבטחים, והעובדה כי מקור העיכוב הממושך בטיפול בערעורה של המערערת בפני הוועדה לעררים, אשר מטרתה ותפקידה לסיים העניין במהירות רבה, הייתה זכאית המערערת לרכוש את זכויותיה במחצית המשרה מיום 01.04.97 ועד ליום 31.08.98". טענות מבטחים [10] לטענת מבטחים, הוסכם על הצדדים, כי החלטת ועדת הערעורים המיוחדת תהא סופית בנוגע לקביעת הנכות, כפי שאף נקבע בסעיף 4 לנספח 12 להסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה, לאמור "ההחלטה תהיה סופית ולא ניתן יהיה לערער עליה". זאת ואף זאת. לשיטת מבטחים, לא נפלו בהחלטת הוועדה פגם או שגגה, המצדיקים התערבותו של בית הדין, ובתוך כך לא הוכח, כי הוועדה חרגה מסמכותה או שבמהלך הדיון לפניה לא קוימו כללי הצדק הטבעי. נהפוך הוא, על פי מבטחים, דיוני הוועדה התנהלו כדין, ובמהלכם ניתנה למערערת ובא כוחה האפשרות לשטוח בפני הוועדה את מלוא טענותיהם, הרפואיות והמשפטיות. בהתייחס לנימוקי הוועדה מיום 04.06.2007, נטען, כי הוועדה פעלה בהתאם להחלטת בית הדין, ופרטה מסקנתה לעניין נכותה של המערערת במועדים השונים, תוך הפניה למסמכים רפואיים. אשר לבקשתה של גב' ויטלסון לרכוש זכויות למפרע בקרן הפנסיה, טענה הקרן כי בחלוף עשרים וארבעה חודשים מהמועד בו הופסקו ההפרשות לקרן בגינה, לא ניתן להענות לבקשתה וממילא לא ניתן לרכוש כיום זכויות למפרע, לאחר קרות הארוע המזכה. הכרעה אי-הפרשת דמי גמולים [11] הקרן התריעה בפני גב' ויטלסון על הפגיעה האפשרית בזכויותיה ושלחה לה ביום 05.07.1999 כמוזכר לעיל מכתב,בו צוין, כי אי העברת דמי הגמולים לקרן, עלולה לפגוע בזכויותיה הפנסיוניות (על פי מסמכי מבטחים שהוצגו בבית הדין האזורי נשלחו למערערת התראות דומות, עוד קודם לחודש יולי 1999). לו נהגה המערערת, שהיתה מיוצגת על ידי עורך דין בשיג ושיח שניהלה עם מבטחים, בזהירות הראויה היה בידה להבטיח בקלות יחסית קבלת פנסית נכות מלאה החל ביום 01.09.1998, באמצעות תשלום דמי הגמולים שהגיעו ממנה עד לאותו המועד. כאמור בסעיף 5 לעיל, מחדלה של גב' ויטלסון נבע מכך שסברה כי נכותה היא בשיעור 100% ולכן אינה חייבת בתשלום דמי גמולים לקרן, ובאמונתה כי נכותה תוכר על ידי הוועדות הרפואיות. אנו סבורים, כי כל עוד נכותה של גב' ויטלסון לא הוכרה היה עליה לשלם את דמי הגמולים לקרן, והיא הייתה יכולה לעשות כן בלא לפגוע בטענתה כי מן הראוי להכיר בה כנכה בשיעור של 100%, בלא לגרוע מזכותה לממש את ההליכים בפני הוועדות השונות, ותוך שמירת זכותה להשבת דמי הגמולים ששולמו לקרן ככל שתוכר במועד מאוחר יותר כנכה בשיעור של 100%. מצרים אנו על כי גב' ויטלסון, שבכל שנות עבודתה הארוכות התמודדה עם מגבלותיה הבריאותיות, לא נהגה כאמור, אולם על פי הדין אין בידנו לסייע בעדה ולאפשר לה להפריש כיום דמי גמולים רטרואקטיבית, כך במיוחד, כפי שציין אף בית הדין האזורי, משעתירתה לאפשר לה להפריש דמי גמולים רטרואקטיבית הועלתה זמן רב אחר חלוף 24 החודשים הקבועים בתקנה 41(כה)(א)(1) לתקנות קופות הגמל ולאחר שבשנת 2001 נקבע כי מועד קרות הארוע המזכה - אובדן הכושר המלא - הוא יום 01.09.1998. [12] זאת ועוד זאת. אמנם השאלה האם ביום 05.07.1999, המועד בו נשלח מכתב מבטחים כבר חלפו 24 חודשים ממועד הפסקת התשלומים לקרן עבור מחצית המשרה שבה לא הוכרה המערערת כנכה אותה עת, לא הוכרעה על ידי בית הדין האזורי. אולם לכאורה, משבא כוח מבטחים ציין לפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי, כי "זכויות יש לתובעת במבטחים עד 08/97", עולה כי ביולי 1999 טרם חלפה תקופת 24 החודשים. לא למותר לציין, כי בית הדין האזורי, ציין בעניין זה, כי "אמנם המכתב שהוצג בפנינו נשלח אל התובעת באיחור מה, אולם לדברי העדה מטעם הנתבעת, באותו מועד, היינו בשנת 1999 ניתן היה עדיין לאפשר לתובעת לשלם דמי גמולים לו היתה מבקשת זאת", ואכן העידה הגב' פרלמוטר, כי לו הייתה המערערת פונה מיד עם קבלת המכתב מיולי 1999 "מאוד יכול להיות שבנסיבות העניין היו מתקבלות החלטות אחרות". זכאות לפנסית נכות חלקית אינה פוטרת מתשלום דמי גמולים [13] אין בידנו לקבל את פרשנותו של בא כוח המערערת להוראת סעיף 13ב להסכם הפנסיה המקיפה בתעשיה. לטענתו, מקום בו זכאי מבוטח לפנסית נכות חלקית, פטור הוא מלהמשיך לדאוג כי דמי הגמולים ישולמו בגינו בשל חלקיות המשרה לגביה לא נקבע כי איבד כושרו לעבוד. סבורים אנו, כי על פי סעיף 13ב הנ"ל, התקופה שבעבורה זכאי העובד לתשלומים מן הקרן בגלל נכות, תיחשב כתקופת חברות, אך ורק ביחס לדרגת הנכות שנקבעה. קרי, ככל שנקבעה נכות חלקית, על המבוטח הרוצה לשמור על מלוא זכויותיו בקרן, לדאוג לתשלום דמי הגמולים המגיעים ממנו בעד חלק המשרה לגביה לא נקבע אובדן כושר. האם נפל פגם בהחלטת ועדת הערעורים המיוחדת המצדיק ביטולה? [14] כאמור, בהחלטה מיום 13.3.2007 מצאנו לנכון להחזיר את עניינה של גב' ויטלסון לוועדה, לנוכח העובדה כי סברנו שלא היה בהחלטת הוועדה פירוט מספיק של השיקולים עליהם מבוססת מסקנתה בהחלטתה מיום 17.12.01 לפיה נכותה של המערערת ביום 31.3.97 הייתה בשיעור של 50% ובתאריך 1.9.98 הוחמר מצבה הרפואי לכדי נכות בשיעור של 100%. בהחלטה הנ"ל קבענו כי מסקנה זו דורשת "הנמקה מפורטת", כי חברי הוועדה "יפרטו לגופם את השיקולים עליהם מבוססת מסקנתם" וכי "לשם מתן ההנמקה, הוועדה תיתן דעתה לכלל החומר שהיה לפניה, לרבות מצבה הרפואי של המערערת כפי שמצא ביטויו במכתבו של דר' פפר מיום 12.7.93" [15] לאחר עיון בהחלטת הוועדה מיום 4.6.07, באנו לכלל מסקנה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון, יש מקום לבחינה רפואית מחודשת של עניינה של המערערת. בהחלטת הוועדה מיום 4.6.07 אין כל התייחסות לליקויים האורטופדיים מהם סובלת המערערת ואין התייחסות למסמכים הרפואיים והאחרים שהוצגו על ידי המערערת, מהם עלה כי כבר בחודש מרץ 1997 לא הייתה כשירה לעבודה בהיקף העולה על 30% משרה. חברי הוועדה לא פירטו כלל מדוע הגיעו לכלל מסקנה כי נכותה של המערערת בחודש מרץ 1997 הייתה 50%, אלא רק הסבירו מדוע יש לראות בחודש ספטמבר 1998 את מועד ההחמרה במצבה של המערערת. בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון, נראה לנו גם שאין טעם להחזיר את עניינה של המערערת לאותה וועדה לדיון בפעם השלישית, שכן אין זה סביר לצפות מהוועדה שתוכל לשנות את מסקנתה בשלב זה. כמו כן, מהודעת מבטחים עלה כי קיים קושי משמעותי לכנס את הוועדה בהרכב זה. [16] נוסיף, כי החלטת הוועדה מושא ערעור זה ניתנה ביום 12.11.2001, כאשר הוועדה התייחסה לדרגת נכותה של המערערת בחודש מרץ 1997. מכאן, כי ההחלטה בשאלה השנויה במחלוקת, דהיינו האם בחודש מרץ 1997 הייתה המערערת נכה מלאה, ניתנה על יסוד המסמכים בלבד, ולא על יסוד בדיקתה הקלינית של המערערת. משמדובר על קבלת החלטה על יסוד מסמכים בלבד, אין כל יתרון לוועדה שכבר דנה בעניין, ואין מניעה כי בעניינה של המערערת תדון וועדה רפואית אחרת או סמכות רפואית אחרת. [17] מאז נדון עניינה של המערערת בפני הוועדה חל שינוי מהותי במבנה קרנות הפנסיה הותיקות ובין היתר פורסם התקנון האחיד, כך שהוועדה הרפואית העליונה או וועדת הערעורים המיוחדת על פי הוראות הסכם הפנסיה המקיפה בתעשייה כבר אינן קיימות. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי עניינה של המערערת יידון על ידי הוועדה הרפואית לערעורים של הקרנות הותיקות שבהסדר. מובהר, כי על הוועדה להכריע בעניינה של המערערת על פי הגדרת "נכה" בתקנון מבטחים במועד הרלוונטי, דהיינו מרץ 1997, ולא על פי הגדרת "נכה" בתקנון האחיד. [18] נבהיר, כי דרך המלך שהותוותה בפסיקה היא כי ההכרעה בדבר זכאות לפנסית נכות נתונה ככלל לרופא קרן הפנסיה או לוועדה הרפואית של קרן הפנסיה, ובית הדין לעבודה מפעיל ביקורת שיפוטית בלבד על החלטותיהם [עע 218/03 נתיב - קרן הפנסיה של פועלי ועובדי משק ההסתדרות בע"מ - מרים שינדלר; פד"ע לט 470]. על כן, לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשת המערערת למנות מומחה רפואי מטעם בית הדין. עם זאת, משמצאנו כי הנמקת הוועדה לוקה בחסר לעניין מועד תחילת הנכות המלאה של המערערת, יש מקום לדיון מחודש בעניינה. אשר על כן, באופן חריג ויוצא מן הכלל בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, כפי שפורטו לעיל, בגינן אין ניתן להחזיר את עניינה של המערערת לאותה ועדה שנתנה את ההחלטה, אין מנוס מהחזרת עניינה של המערערת לוועדה הרפואית לעררים של הקרנות הוותיקות שבהסדר, הפועלת מכוח סעיף 80 לתקנון האחיד. סוף דבר [19] הערעור מתקבל כמפורט להלן: א. עניינה של המערערת יידון מחדש על ידי הוועדה הרפואית לעררים של הקרנות הותיקות שבהסדר, הפועלת מכוח סעיף 80 לתקנון האחיד. ב. בפני הוועדה יובא כל החומר הרפואי שעמד בפני רופאי הוועדה הרפואית המיוחדת. ג. לא יובאו בפני הוועדה החלטות הוועדות הרפואיות השונות שדנו בעניינה של המערערת, וכן לא יובא בפני הוועדה פסק דין זה, מלבד האמור בסעיף 19 לפסק הדין. ד. הוועדה תקבע את דרגת נכותה של המערערת על פי הוראות תקנון מבטחים במועד הרלוונטי אשר קבע כמפורט להלן: "נכה" - פירושו - אדם שנפגע כושרו לעבוד לתקופה של שלושה חודשים לפחות ואשר כתוצאה מכך אין הוא מסוגל , מחמת [מצב] בריאותו הגופני או הנפשי להמשיך ולעבוד בעבודתו או בעבודה מתאימה אחרת מבלי שתיגרם הרעה במצב בריאותו, הכל כפי שייקבע על ידי הוועדה הרפואית. "נכה בעל דרגת נכות מלאה" - פירושו - נכה שאינו מסוגל להמשיך ולעבוד אלא בשיעור מירבי של 30% או לחלופין, שליש משרה מיום עבודה רגיל, כנהוג בתפקידו או במקום עבודתו; נכה בעל דרגת נכות חלקית - פירושו - נכה שאינו בעל דרגת נכות מלאה. הוועדה תתייחס בהחלטתה לשאלות אלה: מה הייתה דרגת נכותה (מלאה או חלקית וכן שיעור החלקיות) של המערערת ביום 1.3.97? מה הייתה דרגת נכותה (מלאה או חלקית וכן שיעור החלקיות) של המערערת ביום 31.8.97? ככל שהוחמר מצבה הרפואי של המערערת בתקופה שלאחר יום 31.3.97 עד יום 1.9.98 - מאיזה מועד חלה ההחמרה במצבה ושיעור ההחמרה. המערערת ובא כוחה יזומנו לדיון בוועדה ותינתן להם אפשרות להציג את המסמכים אשר בתיקה של המערערת ולהעלות את טיעוניהם בפני הוועדה. [20] בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, בכך שחלק מטענות המערערת נדחו ובהתנהלות המערערת - אין צו להוצאות. רפואהחובת ההנמקהועדה רפואית