קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חישוב גמלת ניידות לפי אביזרי ניידות לנכים: השופט שמואל צור 1. לפי הסכם הניידות, מוגבל בניידות זכאי לקיצבת ניידות הנקבעת לפי שוויים של האביזרים שהותקנו ברכבו בשתי "מדרגות": אביזרים בשווי פחות מ-100,000 ש"ח מזכים בקיצבה בסכום מסויים ואביזרים בשווי מעל 100,000 ש"ח מזכים בקיצבה גבוהה יותר. השאלה שבפנינו היא כיצד יש לחשב את שווי האביזרים לצורך קביעת גובה הקיצבה: האם לפי שוויים של האביזרים שהנכה התקין ברכב ושילם עבורם או לפי שווי כלל האביזרים המותקנים ברכב, אף אם חלקם היו מותקנים ברכב במקור. בית הדין האזורי בבאר שבע (הנשיא מיכאל שפיצר; תיק בל 1340/07) , פסק כי יש לקבוע את הגימלה לפי שוויים של האביזרים המותקנים ברכב ולא לפי ערך האביזרים עבורם שילם הנכה בפועל. מכאן ערעור המוסד בפנינו. 2. לפי סעיף 9 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995, מוסמך המוסד לביטוח לאומי להעניק לתושבי המדינה הטבות סוציאליות שאינן קבועות בחוק, זאת מכח הסכם שהוא כורת עם הממשלה. מכח סמכות זו נערך עוד בשנת 1977 הסכם בין המוסד והממשלה בדבר הענקת הטבות לנכים לצורך עזרה בניידות (להלן - הסכם הניידות). לפי הסכם הניידות זכאי נכה להלוואה עומדת לרכישת רכב, לקיצבת ניידות, לתוספת קיצבת ניידות ולהטבות נוספות. 3. העניין שבפנינו מתייחס לגובה קיצבת הניידות הניתנת לנכה לפי סעיף 13 להסכם הניידות הקובע לאמור: שיעורי קיצבת ניידות לבעלי רכב: "13.(א)למוגבל בניידות אשר ברשותו ובבעלותו רכב, ומתקיימים לגביו תנאי סעיף 5 ו-7 להסכם זה, תשולם קיצבת ניידות בשיעורים המפורטים בתוספת ח' להסכם זה, בהתאם לגודל הרכב שברשותו ובבעלותו, ובלבד שאם ברשותו ובבעלותו רכב גדול מהרכב הקובע לגביו, תשולם לו קיצבת ניידות בהתאם לגודל הרכב הקובע לגביו". אין חולק כי המשיב עונה על התנאים המזכים בקיצבת ניידות לפי סעיף 13 להסכם הניידות. 4. תוספת ח' להסכם הניידות קובעת בחלק א' שבה את שיעורי קיצבת הניידות לפי סעיף 13 להסכם הניידות ותוספת הקיצבה לפי סעיף 14 להסכם הניידות לנכים בעלי רשיון נהיגה, בסכומים משתנים לפי אחוז המוגבלות של הנכה ולפי גודל הרכב שלו בערכים של נפח מנוע. לגבי רכב בו מותקנים אביזרים מיוחדים לנכה, נקבעות הקיצבה ותוספת הקיצבה בסכומים משתנים לפי אחוז המוגבלות של הנכה ובשלוש רמות קצבה ותוספת קיצבה: רמה אחת- רכב עם אביזרים מיוחדים ששווים עד 100,000 ש"ח; רמה שניה - רכב עם אביזרים מיוחדים ששווים מעל 100,000 ש"ח; רמה שלישית - אינה נוגעת לענייננו. 5. ביום 19.6.00 ניתן למשיב אישור עקרוני להלוואה לרכישה והתקנה של אביזרים ברכב חדש שרכש. לפי האישור, עלות האביזרים היא כ-120,000 ש"ח. עם זאת, הסתבר כי האישור העקרוני כלל אביזרים שהמשיב כלל לא נדרש להתקינם מן הטעם הפשוט שהם הותקנו ברכב במקור ועלותם נכללה במחיר הרכב. מדובר בפריטים של ציפוי תקרה, ציפוי דפנות, פתיחת דלתות ומזגן מפוצל (ראו תעודת ציבור שהוגשה לבית הדין האזורי; סעיף 6 לפסק הדין שלו). על יסוד נתונים אלה הודיע המוסד למשיב כי עלות האביזרים שהוכרה לו לצורך קביעת גובה הקיצבה היא כ-97,000 ש"ח ולכן קיצבתו תהיה לפי הרמה הנמוכה של רכב שבו מותקנים אביזרים בשווי הנמוך מ-100,000 ש"ח (2,961 ש"ח). בהתאם לכך גם דרש המוסד מן המשיב לבטח את האביזרים לפי שווי של 97,000 ש"ח ולא לפי שווי של 120,000 ש"ח והמשיב פעל לפי זה (סעיף 9 לפסק הדין של בית הדין האזורי). 6. בבית הדין האזורי טען המשיב כי הוא זכאי לקיצבת ניידות לפי שווי האביזרים הכולל העולה על 100,000 ש"ח, היינו - בסכום של 4,237 ש"ח. לטענתו, זו הקיצבה שקיבל עבור הרכב הקודם שהיה לו, ומשעה שהחליף את רכבו בשנת 2006, הופחתה קיצבתו בסכום של כ-1,300 ש"ח לחודש בשל השינוי במדרגת שווי האביזרים. 7. בית הדין האזורי קיבל את תביעת המשיב. בית הדין האזורי קבע כי הסכם הניידות מתייחס לשווי האביזרים ולא בהכרח לעלותם בפועל. לדעת בית הדין, שעה שמדובר במתן הנחה בעלות התקנת האביזרים, אין מקום להפחית את שוויים. בית הדין האזורי ציין כי רכבו הקודם של המשיב היה מאובזר באותה רמה ובעלות גבוהה מ-100,000 ש"ח ולגביו הוא היה זכאי לקיצבה חודשית של 4,237 ש"ח. בית הדין לא מבין מדוע היה מקום "להעניש" את המשיב על כך שהשכיל לקבל הנחה מספק האביזרים. בית הדין ציין שעמדת המוסד עלולה להביא לכך שנכים יוותרו על הנחה או על דמי ההתקנה ובלבד שיעברו את סף ה-100,000 ש"ח ובכך ייגרם בזבוז לכספי הציבור. לדעת בית הדין, לפי הסכם הניידות קיימת זיקה בין רמת האיבזור ליכולת הניידות של הנכה, באופן שרמת איבזור גבוהה מצביעה על תלות רבה יותר של הנכה ברכב ולכן נקבעה לו רמת קיצבה גבוהה יותר. לדעת בית הדין האזורי, עמדת המוסד עומדת בסתירה ללשון הסכם הניידות ועלולה להביא להפלייתו של המשיב ביחס לנכים אחרים. 8. בערעור בפנינו, חוזר המוסד על עיקרי טענותיו בבית הדין האזורי. לטענת המוסד, יש לקבוע את רמת קיצבת הניידות לפי עלות האביזרים שהותקנו ברכב בפועל. לטענת המוסד, בעניינו של המשיב לא היה מדובר במצב בו ניתנה הנחה במחיר האביזרים או בעלות התקנתם, אלא חלק מן האביזרים היו מותקנים ברכב במקור והם משתקפים במחיר הרכב אשר גם בעלותו נושא המוסד באמצעות ההלוואה העומדת. לטענת המוסד שגה בית הדין האזורי בכך שהתעלם מסכום ההלוואה שקיבל המשיב לצורך מימון רכישת האביזרים שנגזרה מסכום האביזרים שהותקנו בפועל הנמוך מ-100,000 ש"ח. לטענת המוסד הוא פעל לפי הוראת הסכם הניידות. לטענתו, תכלית הקיצבה היא לכסות את הוצאות המשיב, בין השאר, במרכיב הוצאות הביטוח אשר נעשה לפי שווי האביזרים שהותקנו בפועל. 9. המשיב תומך בפסיקת בית הדין האזורי. לטענתו, גובה הקיצבה הוא פועל יוצא של סוג האביזרים שהותקן ברכב ולא פועל יוצא של עלות התקנתם. לטענתו, אותה רמת איבזור היתה למשיב ברכבו הקודם ועליה הוא קיבל קיצבה ברמה הגבוהה יותר ואין הצדקה להפחית מקיצבתו רק בשל החלפת הרכב. 10. במהלך הדיון בערעור טען המשיב כי, בפועל, הוא שילם עבור התקנת האביזרים סכום העולה על 100,000 ש"ח. טענה זו לא התבררה בבית הדין האזורי ואנו ביקשנו מן המוסד לבדוק אותה. המוסד בדק את המסמכים שהגיש המשיב והודיע לנו כי בדיקתו העלתה שעלות האביזרים נופלת מ-100,000 ש"ח, כך שהמחלוקת בין הצדדים נותרה בעינה ועלינו להכריע בה לגופה. דיון והכרעה 11. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין הערעור להידחות, אף אם לא מכל טעמיו של בית הדין האזורי. לדעתנו, תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי היא הנכונה, לאור לשון הסכם הניידות ובעיקר לאור תכליתו. נבהיר את עמדתנו. 12. הסכם הניידות מעניק הטבות לנכים לצורך ניידותם ברכב. עיקר ההטבות הן הלוואה עומדת לרכישת רכב ואביזרים מיוחדים ברכב לצורך הקלת השימוש בו על ידי הנכה וגמלת ניידות לכיסוי הוצאות אחזקת הרכב, במלואן או בחלקן. גובה ההלוואה ושיעורי גמלת הניידות מצויינים בהסכם הניידות ובתוספות לו. אלה נקבעים על ידי המוסד ומשרד האוצר על פי מדיניות התמיכה הנראים להם ועל פי תחשיבים שלא היו לנגד עינינו. לנו, כערכאה שיפוטית, אין נתונים עובדתיים או עילה לסטות מן הסכומים או הדרגות השונות שנקבעו בהסכם הניידות ואנו מקבלים אותם כפי שהם. יחד עם כך יש בידינו לקרוא את הסכם הניידות ולפרשו, הן על פי לשונו והן על פי תכליתו. 13. סעיף 13 להסכם הניידות מעניק לנכה זכות לקצבת ניידות "... בשיעורים המפורטים בתוספת ח' להסכם זה, בהתאם לגודל הרכב שברשותו ובבעלותו..." כפי שראינו, נספח ח' קובע רמות שונות של "גודל רכב" לפי דרגות של נפח מנוע ולפי אחוז המוגבלות. קביעת קיצבה לפי דרגה של נפח מנוע ואחוז מוגבלות אינה מעוררת, על פני הדברים, כל קושי שכן מדובר בערכים קבועים ומוחלטים. 14. שונים הם פני הדברים כאשר גובה הקיצבה נקבע לפי "שווי האביזרים שברכב". בקשר לכך יכולות להתעורר שתי שאלות: האחת - האם שווי האביזרים צריך להיקבע לפי שוויים ה"קטלוגי", היינו - לפי שוויים "הרשמי", כפי שנקבע על ידי המוסד או על פי עלות ההתקנה כפי שנעשתה בפועל. בשאלה זו הפער בין שתי האפשרויות הוא פער ההנחה במחיר אותו יכול הנכה לקבל, אם קיבל. השאלה השניה היא האם "שווי" האביזרים לצורך חישוב דרגת הגמלה צריך להיקבע לפי עלות כלל האביזרים המותקנים ברכב או לפי עלות האביזרים עבורם שילם הנכה. בשאלה זו הפער בין שתי האפשרויות נובע - כמו בענייננו - מכך שחלק מן האביזרים שאישר המוסד להתקנה ברכב כבר היו מותקנים בו במקור, כך שהנכה נדרש להוסיף אביזרים בסכום הנמוך מ-100,000 ש"ח, שהעביר אותו מדרגת הגמלה הגבוהה לזו הנמוכה. 15. האמת ניתנת להאמר שלא ברור מה טעם מצאו הצדדים להסכם הניידות לקבוע את גובה קיצבת הניידות לפי שווי האביזרים ברכב. שאלנו שאלה זו את ב"כ המוסד ונענינו שכך הוחלט במשרד האוצר. תשובה זו כמובן אינה מספקת ונותרת בעינה התמיהה מה הקשר הרעיוני בין גובה הקיצבה לשווי האביזרים המותקנים ברכב שהרי לכאורה הקשר בין השניים רופף ומרוחק. באין תשובה מוסמכת ועניינית, לא נותר לנו אלא לשער שהקשר האפשרי בין גובה הקיצבה לשווי האביזרים נוגע לגובה הנכות ולמידת ההזדקקות של הנכה באביזרים, לאמור - ככל שמדובר ביותר אביזרים ששוויים גבוה יותר, כך מדובר בנכה קשה יותר הזקוק לגמלה גבוהה יותר. אם כך הם פני הדברים, הרי גובה הגמלה צריך להגזר משווי האביזרים המותקנים ברכב בפועל, בלי קשר לשאלה מי התקין אותם ומי שילם עבורם. לפי זה, אם ברכב מותקנים אביזרים שאושרו על ידי המוסד והם היו כבר מותקנים ברכב במקורו (BUILT IN), הרי עצם קיומם משקף את צורכי הנכה ומצדיק להעניק לו גמלה לפי שוויים, אף אם הנכה שילם בפועל רק עבור התקנת חלק מהם. הוא הדין במקרה של קבלת הנחה במחיר ההתקנה, אפשרות שנזכרה בפסק הדין של בית הדין האזורי, אף שלא התקיימה בענייננו: גובה הגמלה צריך להיגזר משווי האביזרים המותקנים ברכב בפועל, כפי שאלה נקבעו על ידי המוסד, שהרי שווי זה משקף את דרגת הנכות ואת צרכי הנכה. ההנחה שקיבל הנכה במחיר ההתקנה - אם קיבל - אינה צריכה להשפיע על זכאותו לגמלה הנקבעת לפי שווי האביזרים, כפי שקבע המוסד. 16. מסקנה זו מקבלת תימוכין גם מכיוון אחר: המוסד הוא גוף ממלכתי. המוסד פועל לפי כללים הקבועים בחוק, בהסכם הניידות, בנוהלי העבודה שלו ובשאר מקורות חוקיים. המוסד חייב לקבוע לעצמו כללים וקריטריונים קבועים ומוחלטים שעל פיהם הוא אמור לפעול. כללים וקריטריונים אלה צריכים להיקבע במונחים ובערכים חד-משמעיים ואובייקטיבים ולא כתולדה של מציאות ספציפית במקרה נתון. לדוגמה, אין זה ראוי ששיעור קיצבת ניידות הניתנת על ידי גוף ממלכתי, ייקבע בסופו של דבר לפי מידת ההנחה לה זכה נכה פלוני בהתקנת אביזרים ברכבו. כך, אין זה נכון לקבוע את קיצבת הניידות לפי שווי האביזרים שהנכה התקין ברכב אלא לפי שווי האביזרים שהמוסד אישר להתקנה והם מותקנים ברכב למעשה. שווי האביזרים המותקנים ברכב בפועל הוא המפתח לקביעת גובה הקיצבה והשאלה מי דאג להתקנתם או מי שילם עבורם אינה רלבנטית לעניין זה. 17. לפי עקרונות אלה, זכאי המשיב לקיצבת ניידות ברמה הגבוהה יותר, שהרי אין חולק שהמוסד אישר לו התקנת אביזרים ברכב בסכום של כ-120,000 ש"ח ואביזרים אלה מותקנים ברכבו, אף אם חלקם באו כבר מותקנים ברכב במקור. תוצאה זו צודקת גם מהיבט נוסף: בעבר היה למשיב רכב עם אביזרים באותה רמה והוא קיבל קיצבת ניידות ברמה הגבוהה. משעה שהחליף המשיב רכב בו מותקנים אותם אביזרים, לא ניתן לאמר שצרכיו השתנו או שרמת נכותו ירדה, באופן המצדיק את הקטנת קיצבת הניידות. ראוי לו למשיב שלא יחול שינוי ברמת קיצבתו אם לא חלו שינויים מהותיים בדרגת נכותו או במידת הזדקקותו לרכב. 18. טוען המוסד כי, לעניין קביעת שווי האביזרים, יש לתת את הדעת לגובה ההלוואה שקיבל המשיב לרכישת האביזרים, כמו גם לסכום הביטוח שהוא נדרש לעשות. אין לקבל טיעון זה. אכן, לא יכול להיות ספק שגובה ההלוואה צריך להיות תואם את הסכום שהנכה משלם בפועל עבור רכישת האביזרים ברכבו או נגזר ממנו, שאם לא כן הנכה עלול לקבל, במסגרת ההלוואה, סכום העולה על ההוצאה שהוציא ובכך ליהנות מן ההפקר. אלא שהנושא העומד על הפרק הוא גובה הקיצבה ששיעורה נגזר משווי האביזרים. כפי שהסברנו, גובה הקיצבה חייב להיות קצוב, מבוסס על קריטריון קבוע וידוע מראש ולא משתנה ממקרה למקרה. מכאן שאין מקום ליצור זיקה בין הקיצבה להלוואה ואין להקיש מעניין ההלוואה על עניין גובה הקיצבה. הוא הדין בסוגיית הביטוח: סכום הביטוח צריך להיות תואם את הסכום ששולם בפועל עבור האביזרים שאם לא כן יהא ביטוח כפל חלקי שהרי ברכבו של המשיב קיים כבר מרכיב של אביזרים הנכלל במחיר הרכב המכוסה כולו בביטוח. ושוב - אין ללמוד מהיקף הביטוח של האביזרים על גובה הקצבה הצריך להיקבע לפי קריטריון קבוע ויציב התואם את צרכיו האמיתיים של הנכה. טוען המשיב כי בסכום הקצבה מגולם גם פיצוי על הוצאות הביטוח ומכאן הקשר בין השניים. טיעון זה לא הוכח. לא הוצגו בבית הדין האזורי כל נתונים על המבנה הפנימי של הקצבה ועל תחשיבי רכיביה, כך שאין בידינו כל תשתית של עובדה לביסוס טיעון זה. 19. נתנו דעתנו להערה לנספח ח' להסכם הניידות שהוספה בתיקון מס' 18 לאותו הסכם (י"פ 4969, תשס"א, עמ' 1885) בה נאמר: "שוויים של האביזרים המיוחדים המותקנים ברכב ייקבע בהתאם לעלותם הכוללת כפי שחושבה לצורך מתן ההלוואה לפי סימן ב' לפרק ו', ואם לרכישת האביזרים המיוחדים לא ניתנה הלוואה כאמור - בהתאם לעלותם הכוללת של האבזרים המיוחדים במועד התקנתם ברכב". הערה זו - ככל שיש לה השלכה על פרשנותו של הסכם הניידות - נועדה להבטיח שעלות האביזרים המיוחדים תיקבע על ידי המוסד ולא תהיה נתונה לתנודות השוק או למו"מ נקודתי. אף אנו יצאנו מנקודת הנחה שעלות האביזרים נקבעת על ידי המוסד בלבד (סעיף 12 לעיל). לדעתנו, הוראת ההערה אינה משפיעה על מסקנתנו שכן בענייננו אין מחלוקת לגבי שווי האביזרים אלא האם יש להביא בחשבון - לעניין קביעת גובה הקיצבה - את האביזרים המיוחדים הנחוצים לנכה שהיו מותקנים ברכב במקור. כפי שהסברנו, יש להביא בחשבון את שוויים הכולל של אביזרים אלה לצורך קביעת גובה הקיצבה, כך שלהערה האמורה אין השפעה על פסיקתנו. 20. לאור זאת אנו דוחים את ערעור המוסד וקובעים כי רמת קיצבתו של המשיב תיקבע לפי שווי כלל האביזרים המיוחדים המותקנים ברכבו, בהתאם לערכם באישור העקרוני שנתן המוסד, בלי קשר לשאלה מי התקין אותם או כמה המשיב שילם עבורם בפועל. המוסד יישא בהוצאות המשיב בערעור בסכום של 5,000 ש"ח. נכותניידות