טענת מרמה של מבוטח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת מרמה של מבוטח: 1. עניינה של התביעה שלפני היא תשלום תגמולי ביטוח, שעה שהמבוטח מסר לחברת הביטוח מידע כוזב באשר לזהות נהג הרכב, כאשר השאלה העומדת להכרעה בתיק שלפניי הינה, האם בנסיבות המקרה שלפניי, פטורה הנתבעת מתשלום תגמולי הביטוח מכח הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1985 (להלן:- "החוק") 2. התובעת ביטחה את רכבה בביטוח מקיף אצל הנתבעת. ביום 22/2/07 נגרם לרכב נזק כתוצאה מתאונה עצמית. התובעת מסרה לנתבעת, כי היא נהגה ברכב, אלא שבדיעבד הסתבר, כי מידע זה היה מידע כוזב ומי שנהג ברכב היה בנה של התובעת. בשל היות בנה של התובעת נהג צעיר, סכום ההשתתפות העצמית שהיה עליו לשלם בגין אירוע התאונה הוא 150% מסכום ההשתפות העצמית שהיה על התובעת לשלם, לו היא נהגה ברכב. 3. הנתבעת סרבה לפצות את התובעת בתגמולי הביטוח, כשהיא נסמכת על הוראת סעיף 25 לחוק, הפוטר את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח במקרה של מסירת מידע כוזב תוך כוונת מרמה. 4. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, לפיה המסכת העובדתית הוסכמה, כאשר נותרה מחלוקת הנפקות המשפטית של מסירת המידע הכוזב. 5. המסכת העובדתית, כפי שהיא עולה מהסכמת הצדדים וכפי שהיא עולה מדו"ח החקירה שצורף ע"י הנתבעת ומתמליל השיחה שנערך בין התובעת ובין חוקר הנתבעת (ושצורפו לתיק) הינה כדלקמן: פקידה העובדת בעסק שבבעלות בעלה של התובעת דיווחה לנתבעת כי בנה של התובעת נהג ברכב ואולם לאחר מכן מסרה, כי התובעת היא זו אשר נהגה ברכב. בשל סתירה זו בטענותיה של העובדת, איתרה הנתבעת את אחת מנוסעות הרכב, אשר נפגעה בפגיעת גוף כתוצאה מאירוע התאונה. הנוסעת מסרה בתחילה, כי מי שנהגה ברכב היא התובעת, אלא לאחר תשאול שנערך לה, אישרה כי מי שנהג ברכב הוא בנה של התובעת, והתובעת כלל לא היתה ברכב בזמן התאונה. לטענת הנוסעת, מספר ימים לאחר האירוע התקשר אליה בנה של התובעת וביקש ממנה לדווח כי אימו נהגה ברכב. חוקר הנתבעת שוחח עם התובעת, אשר בתחילה מסרה, כי היא נהגה ברכב כשחברותיה עמה ואולם לאחר שחוקר הנתבעת מסר לה, כי בידיו מידע לפיו בנה נהג ברכב היא אישרה כי אכן לא היא נהגה. במהלך השיחה שבין השניים, טענה התובעת כי לא ידעה שבנה צריך לשלם השתתפות עצמית בשיעור גבוה. 6. בעוד שב"כ התובעת טוען, כי הגם שנמסר לנתבעת מידע כוזב באשר לזהותו של נהג הרכב, הרי שלא היתה כוונת מרמה במעשיה של התובעת ודיווחה הכוזב נעשה אך ורק בשל העובדה שבנה הוא נהג צעיר, כך שרשיונו עלול היה להשלל כתוצאה מאירוע התאונה, הרי שהנתבעת טענה, כי המניע שמאחורי דבריה של התובעת חסר משמעות ודי בכך שמסרה מידע כוזב, בפרט כאשר הדבר מביא לה לחסכון כספי כתוצאה מתשלום השתתפות עצמית בשיעור נמוך. לפיכך, יש לפטור את הנתבעת מתשלום תגמולי הביטוח בהתאם להוראת סעיף 25 לחוק. 7. דיון סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מורה: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23 (ב), או נעשה דבר כאמור בסעיף 24 (ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחברת המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבות" כעולה מהוראת סעיף 25, אין די שהמבוטח ימסור למבטח עובדות כוזבות, אלא צריכה להצטרף למסירת עובדות אלה גם כוונת מרמה. 8. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים באשר למסירת מידע כוזב והשאלה העולה היא מסירת העובדות בכוונת מרמה. התובעת לא העידה לפניי ואת כוונת המרמה הינני יכולה ללמוד מתוך המוצגים שהוסכם לגביהם, היינו דו"ח החוקר ותמליל השיחה שבינו ובין התובעת. מסקנתה של הנתבעת לפיה היא פטורה מתשלום תגמולי הביטוח, אף היא הוסקה מתוך מידע זה בלבד. התרשמותי מהמוצגים היא, כי אכן כטענתה, מניעיה של התובעת במסירת מידע כוזב לנתבעת לא היו על מנת להונות את הנתבעת, היינו להוציא ממנה תגמולי ביטוח שלהם היתה זוכה אלמלא מסירת המידע הכוזב, אלא ביסוד מסירת המידע הכוזב עמדו מניעים שאינם קשורים בנתבעת כגון המנעות משלילת רשיונו של בנה הצעיר של הנתבעת. מכל מקום, הינני סבורה, כי על פי המידע שלפניי, לא ניתן להסיק כוונת מרמה מצידה של המבוטחת, היא התובעת. 9. עיון בתמליל השיחה שבין התובעת ובין החוקר (וכשכאמור, רק ממנו ניתן ללמוד ממצאים עובדתיים), מצביע על כך שהתובעת חזרה בה מטענתה בנוגע לנהיגתה ברכב מייד לאחר שהחוקר העלה בפניה את העובדות שבידיעתו וכי התובעת כלל לא ידעה, כי יהא עליה לשלם השתתפות עצמית גבוהה יותר בשל נהיגתו של בנה. עוד טרם מסר החוקר לתובעת את העובדה שהוא יודע כי הוא נהגה ברכב נאמרו על ידי השניים הדברים הבאים: "דומי: (החוקר) ... אדוה. תגידי, אני רואה שהבן שלך אורן יש לו כיסוי ברכב נכון? מותר לו לנהוג ברכב נכון? תמי: (התובעת) נכון, כן. דומי: זה רק השתתפות עצמית יותר גבוהה. תמי: מי, על אורן? דומי: כן. תמי: אין לי מושג מה פרטי הביטוח באמת" (עמ' 3 לתמליל ) ובהמשך: "דמי: אז אני באמת לא מבין למה יש לך, מה הסיבה שאת צריכה לבוא להגיד שאת נהגת. הכל יש פה הבדל של כמה מאות שקלים בהשתתפות העצמית. אני באמת לא רואה סיבה לעניין כזה פה. הייתי שמח אם היינו בעצם סוגרים את העניין הזה בצורה, בצורה טובה. יש לך כיסוי לתביעה הזאת. תמי: נכון, בטח שיש לי כיסוי לתביעה. דמי: וחבל שזה יסתבך בגלל כמה מאות שקלים. ככה אני חושב את לא חושבת. תמי: לא, לא, פשוט אני לא מבינה מה הקטע. זה משנה בביטוח?" (עמ' 4 לתמליל) 10. כפי שהדבר עולה משיחתם של השניים, הרי שהתובעת כלל לא ידעה, כי קיים הפרש בשיעור ההשתתפות העצמית בשל נהיגתו של בנה ברכב ואמנם, הגם שמדובר בהשתתפות עצמית בשיעור של 150% בשל נהיגתו של הבן, הרי שמדובר בפער בין שיעור ההשתתפות העצמית שהיה על התובעת לו נהגה היא ברכב ובין זה שעליה לשלם במקרה בו נהג הבן בשיעור של כ- 1000 ₪ בלבד. 11. מהמשך השיחה שבין השניים עולה, כי אכן המניע במסירת המידע הכוזב קשור במשטרה. כאשר מסביר החוקר לתובעת כי יש פער בין שיעור ההשתתפות העצמית שעליה לשלם ובין זה שעל בנה לשלם, משיבה התובעת: תמי:"ולגבי המשטרה זה לא בעיה? דומי: מה העניין שלנו עם העניין של המשטרה. תמי: אני לא יודעת אם, דומי: לא לא. אין שום סיבה וחבל שזה... 12. גם החוקר הבין הדברים בצורה האמורה. בדו"ח החקירה ציין החוקר: "הנ"ל מסרה כי היא חששה שרשיונו של בנה יישלל ולכן לקחה על עצמה כדבריה את נושא הנהיגה ברכב. לטענתה היא כלל לא ידעה שיש הבדלים בעלות ההשתתפות העצמית וחשבה שמדובר בכיסוי זהה לה ולבנה" מהדו"ח לא עולה כל מסקנה של מבצע החקירה, כי אכן היתה כוונה להונות את הנתבעת. 13. מכל האמור לעיל ותוך שימת לב לכך שבתחילה מסרה התובעת, כי הבן הוא זה שנהג ברכב (לא ניתן הסבר לשינוי הגירסה וייתכן כי הדבר קשור לכך שמספר ימים לאחר התאונה, פנתה אחת הנוסעות ברכב לקבלת טיפול רפואי, דבר שמצדיק מעורבותה של המשטרה בעניין), הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת לא הרימה הנטל לסתור גירסת התובעת לפיה העובדות שנמסרה לה אינן מתוך כוונת מרמה, זאת, כאשר הנטל להוכיח את כוונת המרמה רובץ על פתחה של הנתבעת הטוענת לפטור מאחריות. 14. היות ומדובר בנטל להוכיח כוונת מרמה, הרי שעל פי הפסיקה, מדובר בנטל גבוה מהנטל הרגיל בתביעה אזרחית, שכן מדובר בייחוס מעשים המהווים עבירה פלילת ופגיעה בשמו הטוב של אדם (ראה ע"א 1845/90 סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז' (5),661; ע"א 260/82 סלומון נ. אמונה, פ"ד לח'(4), 253; ע"א 614/84 ספיר נ. אשד, פ"ד מא'(2) 225,240; ע"א 292/64 כהן נ. אשד, פ"ד יט' (1) 414, בעמ' 416: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגע בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע לגבי על עניין ועניין ולגבי כל סכום וסכום..." 14. הנתבעת הפנתה לפסקי דין אשר קבעו, כי די במסירת המידע הכוזב על מנת לשלול מהמבוטח את תגמולי הביטוח. לטענתה, גם מקום שבו היה זכאי התובע לתגמולי ביטוח על פי תיאור הנסיבות על ידו, יש מקום לשלול מהתובע את תגמולי הביטוח, שעה שמסר נסיבות כוזבות באשר למקרה הביטוח. עיינתי בפסקי הדין שהובאו על ידי הנתבעת. מדובר במקרים שבהם בהודעת המבוטח היתה כוונת מרמה, כאשר, המבוטח ביקש לקבל כספים אשר סבר כי לא יקבל אלמלא הודעת הכזב שלו (גם אם בסופו של יום הסתבר, כי המבוטח היה מקבל את תגמולי הביטוח ללא מסירת הודעת כזב). 15. מטרתה של הוראת סעיף 25 לחוק הינה הרתעתית, והיא נועדה למנוע מקרים בהם יונו מבוטחים את חברת הביטוח, כאשר בידי המבוטח מצויים המידע והעובדות באשר לקרות מקרה הביטוח ולנזק ואף מסיבה זו נקבע בחוק, כי הפטור הניתן לחברת הביטוח במקרה של מסירת הודעת כזב במטרה להונות יהא מלא (ראה רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ. נסרה . עוד נקבע בפסק הדין בעניין נסרה, כי יש לפרש את הוראות סעיף 25 לחוק על דרך הצמצום. 15. הינני סבורה, כי מקום בו לא הוכחה כוונת המרמה, דהיינו לא הוכחה כוונתו של המבוטח להשיג יתרון כלשהו בקבלת תגמולי הביטוח במסירת הודעת הכזב, הרי שאין מקום לפטור את המבטח מתגמולי הביטוח. בפסיקת בתי המשפט הובעה דיעה, כי כאשר לא היתה במסירת המידע הכוזב כדי להביא למבוטח יתרון כלשהו, לא נשללו מהמבוטח תגמולי הביטוח. ראה בעניין זה י. אליאס "דיני ביטוח" (הוצאת בורסי,2002), עמ' 480 והאסמכתאות המובאות שם וכן 670/94 ת.א. (ת"א) שילוח חברה לביטוח בע"מ נ. ויאה, פ"מ תשמ"ח (ב), 96: "בהעדר הוכחה להיפוכו של דבר, יש להניח כי כאשר הצהירה המבוטחת אצל המבטח כי רכבה נגנב ממנה, לא עשתה כן מתוך כוונה להשיג יתרונות שלא היתה משיגה אילו הצהירה שהיא עצמה נהגה ברכב, ומכאן: לא הוכחה כוונת המרמה של המבוטחת כלפי המבטח, ולא נתמלאו התנאים להפעלת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח" 16. לאור כל האמור, ולאחר שהנתבעת לא הוכיחה כוונת מרמה מצד התובעת ולא הוכיחה, כי הודעת הכזב נאמרה מתוך כוונה לקבל תגמולי ביטוח שלא היו מגיעים לה אלמלא מסירת ההודעה הכוזבת, מצאתי מקום לקבל את התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת, לפיכך, את הסך של 17,480 ₪ (סך הנזק שנגרם לרכב בהפחתת ההשתתפות העצמית ששיעורה עומד על הסך של 2,900 ₪). סכום זה ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה [22/07/07] ועד התשלום בפועל. כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעת, וכן תשא בשכר טרחת ב"כ התובעת בסכום של 2,600 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה ישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה כחוק, הוצאות המשפט מיום הוצאתן ושכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום בפועל. פוליסהמרמהחברת ביטוח