קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה ממשאית תוך כדי פריקת מטען: גם הפעם, נדרש בית המשפט , להכריע, אם פרש חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן : "חוק הפיצויים" ), את כנפיו על האירוע נשוא כתב התביעה -כפי שיפורט בהמשך ,או מדובר באירוע נזיקי "רגיל", אשר עליו חלה פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. בפני שתי תובענות שאוחדו. האחת ,תביעה בתיק 2674/03 לפיצויים בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונה מיום 22/2/99 בעילה על פי פקודת הנזיקין;השנייה, תביעה בתיק 2673/03 בה עתר לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו ,לטענתו, כתוצאה מעבודתו אצל הנתבע ועקב עבודה זו החל לסבול מליקויי שמיעה קשים וטנטון תמידי באוזניו. א. התביעה בתיק 2674/03 עובדות והליכים :- התובע הגיש תביעתו ביום 3/6/03 לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו ,לטענתו, מתאונה מיום 22/2/1999 כנגד מעבידתו נתבעת מס' 1 וכנגד נתבעת מס' 2 המבטחת את נתבעת מס' 1 בביטוח אחריות מעבידים ; התובע תיאר את התאונה בסעיף 3 לכתב התביעה כך: התובע בזמן עבודתו כעובד נתבעת מס' 1 בחלוקת לחם. התובע, כך נטען בכתב התביעה, בהגיעו למפעל מילואות, עלה לארגז המשאית מ.ר. 51-565-00 שבבעלות הנתבעת על מנת לפרוק את הסחורה . עבודת פריקת הסחורה מהמשאית בוצעה על ידי כך שהתובע היה מוסר לעובד נוסף את הלחם מארגז המשאית והעובד הנוסף היה מכניס את הלחם לתוך מפעל מילואות. תוך כדי ירידתו מארגז המשאית לכיוון הקבינה של המשאית, רגלו החליקה מעל מקום המיועד לדריכת הרגל ונפל מגובה 2 מטרים . באותה עת המדרגה המיועדת לדריכה בעת עליה או ירידה מהארגז הייתה שבורה, עקומה ושקועה פנימה. בעקבות התאונה נפל התובע ארצה נחבל בראשו ובידו הימנית.הועבר התובע לבית חולים הגליל המערבי ,אובחן שבר עם תזוזה ברדיוס דיסטלי של שורש כף יד ימין, ידו הושמה בגבס ושוחרר להמשך טיפול ומעקב. התובע שהה באי כושר מלא מיום התאונה ועד לתאריך 23/8/99, התאונה הוכרה כתאונת עבודה, הוועדה הרפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור 100% עד ליום 31/8/09, לאחריה נכות זמנית בשיעור 30% עד ליום 31/12/99 ו- 20% נכות זמנית עד ליום 31/3/2000. הוועדה הרפואית, קבעה שלתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה קלה בתנועות בשורש כף יד ימין והפעילה תקנה 15 והעמידה את נכותו על 14.5% נכות משוקללת, וזאת החל מיום 1/4/2000. הצדדים הודיעו לבית המשפט ביום 17/2/04 שקביעת המל"ל תהיה בבחינת חוות דעת מטעמו, לאחר מכן הסכימה הנתבעת על שיעור הנכות הרפואית שנקבעה בגין תאונה זו בשיעור 10% רפואית. מאז הגשת התביעה ועד היום הוחלפו מספר עורכי-דין מטעם התובע, תחילה יוצג התובע באמצעות עו"ד מ.עראף, לאחריו עו"ד הוברמן, שהחליפו עו"ד גורי וכעת מיוצג התובע באמצעות עו"ד ס.ביסאן. התביעה נוהלה בפני מספר שופטים, תחילה בפני כבוד השופטת בית נר ומשהתובע דחה את הצעת בית המשפט לסיום התיק, הועבר התיק בפני כבוד השופטת דגן. לאחר מכן טופל התיק בפני חברתי השופטת ע.אטיאס; התיק היה קבוע לשמיעת ראיות ,או אז עתר ב"כ התובע להגיש חוות דעת בעניין הרעשים שהיו במשאית שנהג בה התובע, לשם כך בוטל מועד שמיעת הראיות שהיה קבוע ליום 4/2/08 . בחודש 7/08 הועבר התיק לטיפולי ונקבע לשמיעת ראיות ליום 29/12/08. הנתבעות טענו בכתב הגנתן בסעיף 9, בין היתר שהתובע נפגע בנסיבות המהוות " תאונת דרכים" וחל על התאונה חוק הפיצויים; כתב התביעה לא תוקן בכל שלב משלבי ניהול התביעה, והעילה נותרה ועודנה עילה מכוח פקודת הנזיקין; משמעות קבלת טענה זו, החלת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים, הקובע את עקרון ייחוד העילה, ששולל את עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף ממי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים. לאחר חקירת התובע , שבו הנתבעות וטענו כי התאונה היא תאונת דרכים וזאת בעקבות פסק דין ברע"א 418/03, ע"א 826/03, ע"א 8071/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004) (להלן: "פרשת אוסם"). אי לכך קם הצורך,לפני בחינת העילה הנזיקית, לבחון אם האירוע המתואר בכתב התביעה ועל פי הראיות שהובאו בפני, מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. הראיות בכל הקשור לאירוע 22/2/1999:- עמדתי,כאמור לעיל , על תיאור התאונה כפי שזו פורטה בכתב התביעה. לעניין נסיבות התאונה הובאה בפני עדות התובע בלבד. עדיו הנוספים של התובע העידו לגבי דברים נוספים, אך בקשר לאירוע עצמו העיד התובע בלבד ולא הוזמן העובד הנוסף שעבד איתו בזמן האירוע. על פי עדות התובע בחקירה ראשית כך התרחשה התאונה בעמוד 5 לפרוטוקול מיום 29/12/08 שורות 19 עד 22: " היה חושך ואם הייתה המשאית תקינה לא היה קורה כלום. עליתי למשאית, הכנתי את דברי המאפה.כשעליתי התפללתי לאלוהים.עליתי למשאית וכשירדתי לא היה לי במה לתפוס, אלא רק בגומי שתלוי שם.אז הרגשתי חבטה. צעקתי, צעקה אחת, ואמרתי לנהג שיעשה לי טובה אישית שלא יזוז מעל ידי כי אני עלול לגמור. נשארתי שוכב ברצפה." בחקירתו הנגדית ציין התובע כי המשאית מורכבת מארגז סגור עם דלתות וקבינה( תא הנהג), התובע לדבריו ירד מתא הנהג, קפץ לתוך הארגז , הכין את מוצרי הלחם הביאם עד לדלת הארגז, על מנת שהנהג -העובד הנוסף יעביר את הסחורה לתוך המפעל. התובע המשיך ותיאר כיצד התרחשה התאונה באומרו:- "ירדתי מהמשאית עם הגב למשאית אחורה. דלת ימין תמיד פתוחה עם וו. בצד הפנימי של הכנף הימנית של הארגז יש גומי שאני אוחז בו בעת הירידה. כשאחזתי בו, הגב שלי היה לכנף והפנים לארגז וכשהתחלתי לרדת, נפלתי." ובהמשך ציין התובע:- " אם הייתי מצליח לרדת, הייתי חוזר לקבינה וממשיך בנסיעה." (ראה עמוד 11 לפרוטוקול שורות 17 ו- 18.) תיאור התאונה במהלך החקירה הנגדית שונה מתיאור התאונה בכתב התביעה, התובע אדם פשוט תיאר את התאונה בשפתו, וגם כאשר נתגלו סתירות בין התיאור המופיע בכתב התביעה, לבין התיאור כעולה מחקירתו, השיב התובע תשובה כנה ואמיתית לפיה מי שניסח את כתב התביעה טעה , תשובה מהסוג הזה , בפשטות שלה וללא כל תחכום הוסיפה לאמינות גרסתו ולא גרעה ממנה. גם על פי תיאור התאונה בכתב התביעה, התאונה התרחשה בעת הירידה מהמשאית, כדי להיכנס לתא הנהג/ הקבינה ( כפי שהדבר קיבל ביטוי בסעיף 3 ג לכתב הביעה) ובין עדותו בפני לפיה החליק בעת ירידה מהארגז ,כדי להמשיך בנסיעה, מתעוררת השאלה אם בנסיבות אלו, האירוע הנ"ל מהווה תאונת דרכים. הגדרת תאונת דרכים בחוק כוללת מספר מרכיבים: הגדרה בסיסית, הגדרות משנה, הוראות ריבוי והוראות החרגה. הגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, נסמכת על שישה יסודות (המאורע עצמו; קרות נזק גוף; קיום קשר סיבתי; רכב מנועי; השימוש בו; מטרות תחבורה). זה לשון ההגדרה הבסיסית: "'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה...". החוק ממשיך ומגדיר לנו מהו "שימוש ברכב מנועי" בקובעו:-  "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד; ". קיומו של שימוש ברכב מנועי אין בו די, על מנת שאירוע המתרחש יחסה בצילו של חוק הפיצויים ,על נזק הגוף -שנגרם מהאירוע - להיגרם "עקב" השימוש ל"מטרות תחבורה" כפי שמלמדנו סעיף 1 לחוק הפיצויים. לעניין הפריקה והטעינה קיימת הוראת החרגה הנוגעת לפעולת טעינה ופריקה כשהרכב עומד, והיא כלולה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" , הוראה זו קובעת שפריקה וטעינה אינם נכללים ב"שימוש ברכב מנועי", מאחר ורכב עומד אין הוא משמש סיכון תחבורתי מובהק, והסיכון הוא סיכון אופייני לכל פעולות הפריקה והטעינה של מטענים. בית המשפט העליון , לראשונה, בפרשת אוסם הכריע בשאלה אם אירוע תאונה מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות קמה תחולה לחוק אף אם בד בבד מקיים האירוע את הוראת ההמעטה של פריקה וטעינה, עדין התאונה חוסה בצילו של חוק הפיצויים והיא תיכנס לדלת אמות הגדרת תאונת דרכים,עם כל המשתמע מכך. משמעות הדברים האלה, שאף אם נניח כי האירוע מקיים את חריג הטעינה והפריקה, אין הדבר מביא לשלילת קיומה של "תאונת דרכים" השאלה המכרעת היא האם האירוע מקיים גם את אחד השימושים המוכרים של שימוש ברכב מנועי, ובמקרנו מדובר בתחרות בין פריקה ופעולות לוואי לפריקה לבין ירידה מהרכב שמהווה שימוש ברכב, אם אגיע למסקנה, על פי הנסיבות והעובדות שהובאו בפני, כלשון בית המשפט העליון בפרשת אוסם "רגלו האחת של האירוע מצויה בתוך תחומי החוק, והאחרת - מחוצה לו" , הרי מדובר באירוע המהווה תאונת דרכים. לסיכום בעניין אוסם הנ"ל נפסק כי אף אם כניסה לרכב או ירידה ממנו מהווה פעולת לוואי של הטעינה והפריקה, עדיין, בא המקרה בגדר חוק הפיצויים, שכן מתקיים גם השימוש המוכר (כניסה או ירידה ). ראו גם:- ברע"א 11043/05 אלטורי נ' אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם). מהעובדות שהובאו בפני, שניים עסקו בחלוקת לחם, התובע ואדם נוסף שנהג במשאית, האדם הנוסף, למרות היותו צעיר, סירב,לגרסת התובע, לעלות לארגז, ואי לכך התובע הוא שעלה על הארגז כדי לפרוק הסחורה. מעדותו בפני, נפגע בעת ירידה מארגז המשאית. בין התיאור בכתב התביעה ביחס לאופן התרחשות התאונה לבין עדותו בפני קיימות סתירות, אם כי סתירות לא מהותיות .מהראיות שהוגשו והעדויות שנשמעו על אופן אירוע התאונה ועל שיטת העבודה בפריקת המטען, העלו וריאציות שונות לגבי עובדות המקרה, וביכולתי לקבוע את העובדות האלה: ראשית, התאונה התרחשה בעת ירידת התובע מארגז המשאית, השוני בווריאציה בין החלקה בעת דריכה על הסולם במהלך הירידה או נפילה כשהתובע אוחז בגומי התלוי בחלק האחור, אינו שוני מהותי ביחס לשימוש הנעשה ברכב והוא ירידה מהארגז של המשאית. שנית, התובע לא הגיש תצהיר עדות ראשית. העיד בפני בחקירה ראשית, היה קושי לתובע לתאר את העובדות בפירוט רב, תשובותיו,וכך מלמד הפרוטוקול, קצרות ללא פירוט רב ואינו מאזכר את כל הפרטים. החקירה הראשית עם הגבלותיה, לא הביאה לתיאור התאונה בצורה ברורה. התובע ועם תחילת החקירה הנגדית, התחיל לתאר בצורה מפורטת יותר כיצד התרחשה התאונה. במהלך עדותו, התברר כי תפקידו התמצה בהבאת הסחורה עד לפתח הארגז והעובד האחר הוא שעסק בהעברת הסחורה אל מפעל מלאות. שלישית, הירידה מארגז המשאית, לפי עדותו בפני, נועדה לצורך כניסה לקבינה ולהמשך נסיעה. רביעית, למרות העובדה שבחלק מעדותו ציין התובע כי התחיל לרדת כשהסחורה נמצאת בפתח הארגז, אין הדבר שולל שהירידה נועדה לצורך המשך הנסיעה, הדבר משתלב היטב עם האמור בכתב התביעה, שם הדבר הוזכר מפורשות, שהירידה הייתה לצורך החזרה לתא הנהג . חמישית, מעדות התובע שהתרכזה מטבע הדברים בציון פרטים בעניין אי תקינות המשאית והעדר מתקנים ראויים לשמם המאפשרים ירידה בטוחה מהארגז, כדי לבסס רשלנות מטעם המעביד- להזכיר זו העילה שבסיס התביעה - לא שלל התובע שהליך הפריקה מבחינתו תם ולכל היותר הלחם הונח בכדי שהעובד האחר יישא את הסחורה ( הלחם) ויכניסה לתוך מפעל מילואות ,או לכל היותר הירידה הייתה פעולת לוואי להליך הפריקה כדי להשלימה. מכל אלה ניתן לציין כי הירידה מהרכב נועדה להשלים את הליך הפריקה , אך באותה נשימה עצם הירידה מארגז המשאית הוא שימוש מוכר ברכב . על פי הראיות שהובאו בפני, תיאור התאונה בכתב התביעה, ניתן לקבוע שהירידה מהמשאית הייתה למטרה תחבורתית, כשהתובע, כמפורט לעיל, מציין מפורשות שהדבר נועד להמשך הנסיעה. אם כך, קמה לה תחרות בין פעולת שימוש מוכרת כשימוש ברכב המחיל את הוראות החוק לבין הוראת ההמעטה ביחס לפריקה, משכך המצב, קובעת הלכת אוסם, בא המקרה בגדר חוק הפיצויים, שכן מתקיים גם השימוש המוכר (כניסה או ירידה ). מכל מקום, את ההתלבטות דלעיל ביקש כבוד השופט ריבלין למנוע בפרשת אוסם. אחת מהנמקותיו של כבוד השופט, בהעדיפו כי במקום בו נעשתה פעולה של ירידה מהמכולה במקביל לפעולה של פריקה או טעינה, לא תישלל תחולת החוק הייתה כי "ניתן לשער כי הצורך לקבוע אם השימוש המוכר אמנם מהווה חלק אינטגראלי מפעולת הטעינה או הפריקה אם לאו, יגרור עימו קשיים מעשיים לא מבוטלים. יצוין כי התכלית של הגברת הפשטות והיעילות חשובה במיוחד כאשר מדובר בחוק הפיצויים, אשר מלכתחילה נועד להגשים תכלית זו, ועד כה עשה כן באופן חלקי בלבד". העולה מכל המקובץ, שהתאונה, כפי שהתרחשה, כעולה מעדות התובע היא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. עלי לציין בשלב זה, שהתביעה הוגשה בטרם מתן פסק הדין בפרשת אוסם, המצב המשפטי בעת הגשתה היה מסווג את האירוע כאירוע של פריקה כשהרכב עומד, והדבר אינו מוגדר כתאונת דרכים והעילה היחידה היא עילה מכוח פקודת הנזיקין. מאז הגשת התביעה זרמו הרבה מים לכנרת, שונתה ההלכה כעבור שנתיים מיום הגשת התביעה, כתב התביעה לא תוקן ולא נתבקש תיקונו כלל ועיקר. התובע החליף מספר עורכי דין, הועלו הצעות על ידי בית המשפט שלפחות אחת מהן נדחתה בידי התובע. ההצעות ניתנו כשהמצב המשפטי היה מסווג את התאונה כפעולת פריקה ומוציא אותה -מכוח הוראת ההחרגה- לחלוטין מהוראות החוק. לתובע נגרם נזק בעקבות התאונה, אך אין לו כל עילה מכוח פקודת הנזיקין. המסקנה המתבקשת ,היא החלת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים, הקובע את עקרון ייחוד העילה, ששולל את עילת התביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף ממי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים, משכך המצב, הנני נאלץ, לדחות את התביעה בתיק 2674/03 נגד הנתבעות. ב. התביעה בתיק אזרחי 2673/03: עובדות והליכים:- התובע הגיש תביעה לפיצויי בגין נזקים שנגרמו לו בגין נזקי שמיעה וטנטון במהלך ותוך כדי היחשפותו לרעש מזיק, אצל הנתבעת, במהלך עבודתו על משאית ישנה ורועשת. כתוצאה מכך נפגע בשתי אוזניו. הוא קובל על תנאי עבודה לא הולמים בהקשר זה. התובע טוען בכתב התביעה, שעבד בשירות התובעת מחודש 3/1991 ועד חודש 1/1994 וכן בתקופה נוספת מחודש 1/1997 ועד 2/1999. התובע טוען כי עבד בקו חלוקת מוצרי הנתבעת (לחם ודברי מאפה ) , בנקודות חלוקה ובמהלך עבודתו היה חשוף באופן יומי לרעש מהמשאית שהובילה את מוצרי הנתבעת (ראו מוצג ת/1). עוד טוען התובע שמדובר במשאית ישנה, לא בטיחותית ומרעישה במיוחד, התובע דרש מספר פעמים את החלפתה אך נענה בשלילה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בירידה בשמיעה וטנטון שסובל ממנו התובע כמחלת מקצוע, והוועדה שליד המוסד לביטוח לאומי, קבעה שלתובע נותרה נכות משוקללת בשיעור 19% בגין ירידה שמיעה ( 10%) וטנטון (10%). הצדדים הסכימו שהנכות הרפואית שקבעה הוועדה שליד המוסד לביטוח לאומי ,תחייבם בהליך כאן. התובע לא מפרט בכתב התביעה באיזה משאית נהג במהלך עבודתו. העילה אם כך היא עילה על פי פקודת הנזיקין, וכדי שהנתבעת כמעביד תחויב בפיצויים בגין נזקי שמיעה עקב חשיפה לרעש, מוטלת על התובע להוכיח כי נחשף ל"רעש מזיק"; כי הנתבעת לא נקטה באמצעים למנוע חשיפתו לאותו רעש; וכי קיים קשר סיבתי בין מחדלים אלו לבין מצבו הרפואי. השאלה הראשונה שיש לדון בה אפוא היא האם הוכח מקור רעש לא ראוי ובלתי סביר בתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי תקופת עבודתו של התובע, כמפורט בת/1.תנאי העסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת לא הובהרו עד תום, אך מעדות התובע ומנהל הנתבעת עולה תמונה שלתובע היה קו חלוקה , הסחורה חולקה ברכב שבבעלות התובע מסוג מרצדס. מנהל הנתבעת העיד בפני:- " הוא היה נהג חלוקה. הוא צריך לעבוד עם הרכב שלו. הוא החליט שזה יקר לו מידי ואמר שעד שיתקן אותו, נעזור לו והוא יצא עם משאית שלי ועם נהג שלי כי אין לו רישיון למשאית." (עמוד 19 שורות 5 עד 7.) התובע אישר נתון זה בעדותו כשציין:- " ש. כשהתקבלת לעבודה היתה לך משאית שלך. ת. זה לא היה משאית אלא מרצדס." (עמוד 11 שורות 23 עד 24 לפרוטוקול.) בהמשך העיד: " אני לא זוכר. תקופה קצרה מאוד. בערך שנה וחצי או שנה ו- 8 חודשים.הייתי מעמיס בו לבד ומפרק לבד." ובתשובה לשאלה מדוע הפסיק לעשות שימוש ברכב שבבעלותו לצורך ביצוע החלוקה השיב התובע: " הרכב התקלקל, הלך ראש המנוע. שאלתי את גלעד מה עושים והוא אמר שתוך יום יומיים המרצדס תתוקן. חלף שבוע, חלפו שבועיים וביקשתי מגלעד שישלח לי את המרצדס שלי, חלפו עוד 5 שבועות וחודשיים. ראש מנוע לוקח יומיים לתקן. הוא משך אותי .כמה אפשר לסבול." ( ראה עמוד 11 שורות 28 עד 30). בחלוף מספר שנים ולקראת ישיבת ההוכחות בפני כבוד השופטת אטיאס, נזכר התובע, לאור הערות בית המשפט, שיש צורך בהבאת חוות דעת לעניין קיומו של רעש מזיק, בית המשפט אפשר לתובע וחוות הדעת הוגשה ביום17/12/08. המומחה מטעם התובע מר יולי קלר, ציין בחוות דעתו , שמר עשור ציין בפניו שעבד בחלוקת לחם ,ובמסגרת עבודתו נסע בתא הנהג והעביר את הלחם מהמשאית ללקוחות והעבודה ארכה כ-6 שעות ביום. עוד ציין התובע בפניו שהמשאית שנסע בה התובע היא מדגם פורד קרגו 1717 מ.ר. 00-565-51 . בחקירתו אישר המומחה, כך גם עולה מפורשות בחוות הדעת, שחוות הדעת לא מתייחסת למשאית הנ"ל אלא בדק משאית אחרת שהתובע לא נסע בה לחלוטין. אין בידי לקבל חוות דעת המומחה. חוות דעתו אינה רלבנטית והיא מתייחס למשאית אחרת שהתובע לא נסע בה, גם המומחה לא מפרט מדוע המשאית הנבדקת, למרות שאינה מאותו דגם כלל ועיקר אלא רכב מסוג ניסן, זהה בנתוניה לרכב בו נסע התובע. המומחה לא טען לא מקרוב או מרחוק, שמדובר ברכבים זהים ,על כן מסקנתו בחוות הדעת שהתובע עבד בסביבה רעשנית, מעבר למותר, במשאית הפורד אין לה על מה להתבסס, ההנחות הן הנחות שגויות לחלוטין. יש להתפלא על כך שהתובע לא נקט בפעולות הנדרשות כדי לבצע בדיקה ראויה באמצעות מומחה בסמוך לאחר עזיבתו את העבודה ב - 1999 או למצער לקראת הגשת תביעתו ב - 2003. אין כל ערך ראייתי של ממש לבדיקה שנעשית בשנת 2005, באופן שתואר לעיל, למעט הוכחתה של הפקת רעש מזיק מהמשאית שנבדקה מסוג ניסן. לא רק זו, כעולה מעדות התובע עצמו, שתקופת עבודתו במשאית הפורד קרוגר, שלטענתו מרעישה במיוחד, הייתה בתקופה שלאחר 1997, וזאת בעקבות השבתת רכבו מסוג מרצדס וכך העיד התובע : " משנת 97 עבדתי עם המרצדס, בין שנה וחצי, עבדתי על המשאית שממנה נפלתי בתקופה האחרונה לעבודתי אצל הנתבעת מספר חודשים." ( עמוד 12 שורות 8- 9.) אם כך ניתן לסכם את הנתונים שעלו מחקירתו שבתקופה הראשונה ( בין 91 עד 94) עבד במספר משאית, אין בפי התובע כל נתון או כל טענה לגבי משאיות אלו, ואין בפיו מידע לגבי רמת הרעש ממשאיות אלו. רק ב6 חודשים האחרונים לעבודתו אצל הנתבעת נחשף לרעש כנטען על ידו מהמשאית פורד. גם ללא חוות הדעת לא צלח התובע להציב תשתית עובדתית מספקת להראות כי עבד בסביבה רועשת ומדוע יש לייחס את נזקו בעניין נזקי שמיעה וטנטון למשאית הפורד ולא לרכב המרצדס שעבד בו תקופה יותר משמעותית. תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש), תשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") מסדירות את התחום של סביבה רועשת. בתוספת הראשונה מפורטות "העבודות או תהליכי העבודה שהעובד בהם נחשב כעובד ברעש מזיק". ביניהן גם "(6) הפעלת ציוד מכני הנדסי וטרקטורים ללא תא מפעיל סגור" , משאית שהיא כלי רכב עם תא נהג סגור לא ניתן להכניסה לאחת מהחלופות של התוספת הראשונה לתקנות, על מנת להעביר את נטל הראיה אל שכמי הנתבעת. התובע לא הצליח להוכיח בפני שעבד בסביבה רועשת, אף לא הצליח לבסס חזקה מכוח התקנות, שמדובר גם במקרה זה בעבודה "ברעש מזיק". מהשמאית הנטענת אינה נכללת לגדר אחת החלופות המפורטות בתקנות ואינה מקימה כשלעצמה סביבה של "רעש מזיק" הנטל נותר על שכמי התובע להוכיח שעבד בתנאי עבודה של "רעש מזיק" ודרכו לא צלחה בכך. התובע לא ביסס את תקופת העבודה בסביבה שיש בה "רעש מזיק", ואם קודם לכן כשנסע על רכבו לצורך החלוקה , היה חשוף לרעש מזיק או כאשר עבד במשאיות בתקופת העבודה הקודמת. התובע בעדותו בפני לא פירט את הדרוש פירוט. על כן, בהעדר הוכחה, שעבודתו על המשאית בתקופה הקצרה הייתה עבודה "ברעש מזיק", הנני דוחה את התביעה. התוצאה:- משהגעתי עד הלום, שבתי על עקבותיי, לבחון, פעם נוספת, אם טעיתי בדרכו, ושוב חזרתי לאותה נקודה בה הכרעתי בדבר דחיית שתי התביעות. התובע שנגרם לו נזק בגין התאונה מיום 22/2/99 היה זכאי לפיצויים, לו הגיש את תביעתו בעילה הנכונה,בשל כך אין מקום לחייבו בהוצאות כלשהן. אין צו להוצאות. מאותו נימוק, אני סבור כי ראוי לפטור את התובע, מיתרת אגרה.משאיתירידה ממשאיתתאונת דרכים בזמן פריקה וטעינהיציאה מרכב / ירידה מרכב