לשון הרע במכתב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא לשון הרע במכתב: 1. מדובר בתביעה בעילה של לשון הרע. לטענת התובע פרסם הנתבע המנוח (להלן - הנתבע) לשון הרע אודותיו בכך ששלח מכתב המשמיץ את התובע ובו טען להתנהלות מושחתת מצידו של התובע שעושה אותו בלתי מתאים למשרתו. עוד נטען באותו מכתב כי הנתבע מציע לתובע לחפש לו תעסוקה אחרת המתאימה יותר ל"כישוריו המוגבלים". 2. התובע היה באותה עת מפקח בניה מטעם הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון ותחום אחריותו היה ביישוב זכרון יעקב, שם התגורר הנתבע. 3. הרקע למכתב הינו כדלקמן: הנתבע הגיש תלונה כנגד שכנתו לפיה בנתה ללא היתר והתובע הגיע למקום בעקבות תלונה זו. לא הוגש כנגד השכנה כתב אישום אך באותו ביקור מצא התובע כי דווקא הנתבע הוא שביצע בביתו בניה החורגת מההיתר ולכן הוציא לנתבע מכתב זימון לשימוע. בעקבות זאת, שלח הנתבע את המכתב נשוא התביעה שמופנה לתובע וכתוב בו כי עותקים נשלחו גם לראש המועצה המקומית בזכרון יעקב וליו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון. 4. לטענת התובע קיבלו שניים אלה את המכתב ובעקבות כך הועבר התובע לפקח ביישוב פרדס חנה ונגרם לו נזק אדיר במקום עבודתו. התובע העמיד את התביעה על סכום של 150,000 ₪ שמהווים, כנטען בכתב התביעה "אמדן זהיר ומדוד לנזק האדיר שנגרם לתובע במקום עבודתו". (סעיף 15 לכתב התביעה). 5. הנתבע הכחיש את כל טענות התובע, ובכלל זה את היות המכתב בגדר פרסום כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, את היות האמור במכתב לשון הרע וכן את הנזקים שהתובע טען להם. בנוסף ולחילופין טען הנתבע כי עומדות לו ההגנות המפורטות בחוק וכי גם מטעם זה יש לדחות את התביעה. 6. ביום 7/12/09 שמעתי את הראיות אך עקב העדר הקלדנית בשל שביתת הקלדניות, לא שמעתי סיכומים בע"פ והורתי על הגשת סיכומים בכתב. כעת מונחים אלה בפני, כולל סיכומי תשובה שהתרתי לתובע להגיש בעקבות בקשתו מיום 20/12/09. 7. לאחר שעיינתי באלה וכן שבתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון (שנכתב בכתב יד), אני מחליטה לדחות את התביעה. 8. בניגוד לטענות הנתבעת אני סבורה כי ההתבטאויות במכתב נשוא התביעה מהוות לשון הרע וכי לא ניתן להבין אחרת את לשון המכתב שבו טען הנתבע כי: "המכתב החצוף ששלחת אלי (הזימון לשימוע, ה.א.) בתוספת ההתנהלות המושחתת שבה אתה ממלא את תפקידך עושים אותך בלתי מתאים למשרתך. הייתי מציע לך לחפש תעסוקה אחרת המתאימה יותר לכישוריך המוגבלים". דומה שכל אדם הקורא דברים אלה יחוש כי יש בהם כדי להשפיל אדם בעיני הבריות ו/או לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו ו/או לפגוע במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת. בשל כך, ולנוכח הוראות סעיף 1 (1-3) לחוק איסור לשון הרע, יש בדברים האלה משום לשון הרע כהגדרתה בחוק. 9. עם זאת, לא הוכח כי המכתב מהווה "פרסום" כהגדרתו בחוק מאחר שלא הוכח כי הובא לידיעת אדם או יותר זולת הנפגע, התובע. המכתב על פניו הופנה לשני מכותבים נוספים - ראש המועצה המקומית ויו"ר הוועדה לתכנון ובניה מר קירמאייר. 10. עדותו של ראש המועצה המקומית בעניין זה רחוקה, לצערי, מלהניח את הדעת ובסופה התברר כי לא ניתן לקבוע על פיה אם המכתב, כפי שצורף לתצהיר התובע, הגיע בכלל לידיו. 11. די להפנות לכך שהמכתב שבו מאשר, כביכול, העד את קבלת המכתב נשוא התביעה, מתייחס לכאורה למכתב אחר ולא למכתב נשוא התביעה והעד לא הציג אישור ו/או תרשומת אחרים שניתן ללמוד מהם כי המכתב נשוא התביעה אכן הגיע ללשכתו ו/או לעיונו. 12. המכתב נשוא התביעה נושא תאריך 6/4/06 ואילו מכתבו של ראש המועצה, נספח 6 לתצהיר התובע, שמאשר כביכול את קבלת המכתב, נוגע, לכאורה, למכתב מיום 26.4.06 ולא למכתב נשוא התביעה. העד עומת עם תמיהה זו וניסה ליישב אותה בטענה שבמכתבו נקב בתאריך שבו הגיע המכתב למועצה (עמ' 7 לפרוטוקול) וכי אינו מתייחס לתאריך שבו נכתב המכתב. 13. אינני יכולה לקבל טענה זו. ראשית, משום שנוסח מכתבו של ראש המועצה מלמד על כך שמדובר על מועד כתיבת המכתב ולא על המועד שבו הגיע למועצה. שנית, משום שראש המועצה לא הציג עותק מהמכתב נשוא התביעה ועליו חותמת נתקבל של הרשות המקומית ו/או של לשכתו שממנה ניתן ללמוד כי אכן המכתב הגיע ללשכתו ביום 26.4.06 ומכאן ללמוד כי מדובר אמנם במכתב נשוא התביעה. שלישית, מכתבו של ראש המועצה, נספח 6 לתצהיר התובע, נכתב בינואר 2007 ואז וודאי שלא יכול היה ראש המועצה לזכור מתי הגיע ללשכתו המכתב נשוא התביעה. ראש המועצה סמך לכן על בדיקה שנעשתה עבורו מבלי שעורך הבדיקה התייצב להעיד בבית המשפט (עמ' 7 לפרוטוקול) ומבלי שהוצגה חותמת או ראיה אחרת המעידה על המועד שבו התקבל המכתב וזאת חרף העובדה שלפי עדותו יש חותמת נתקבל ויש קלסרים ורישומים שמעידים על מועד קבלת כל מסמך ומסמך (עמ' 8 לפרוטוקול). 14. בנסיבות האלה לא ניתן לקבוע כי הוכח שהמכתב נשוא התביעה הוא שהגיע ללשכת ראש המועצה וכי ראש המועצה ראה את המכתב נשוא התביעה. 15. אשר לעותק שכביכול הופנה למר קירמאייר, יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון - מר קירמאייר עצמו לא הובא להעיד והתשובות שנתן התובע בעניין זה רחוקות מלהניח את הדעת שכן התברר כי התובע כלל לא פנה למר קירמאייר ולא ביקש ממנו להעיד בעניין (עמ' 9 לפרוטוקול). 16. התובע סומך טענתו בעניין זה על חותמת נתקבל שמופיעה על גבי המכתב והיא חותמת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון ומבקש לקבוע כי בכך הרים את הנטל להוכיח כי המכתב התקבל בוועדה והובא לעיונו של מר קירמאייר. אני דוחה טענה זו. 17. כאמור, מר קירמאייר עצמו לא הגיע להעיד בבית המשפט ואין בפני לכן את עדותו בעניין הזה. החותמת עצמה אינה מלמדת אלא על כך שהמכתב התקבל בוועדה המקומית ואולם התובע עצמו עבד אף הוא בוועדה המקומית והמכתב מופנה אליו בתוקף תפקידו בוועדה. מכאן שחותמת המעידה על קבלת המכתב בוועדה אינה מלמדת בהכרח על כך שהתקבל העותק המיועד למר קירמאייר שכן החותמת יכולה להעיד על קבלת המכתב שמופנה לתובע דווקא. 18. יוצא שלא עלה בידי התובע להראות, גם לא ברמה הנדרשת בהליך אזרחי, כי המכתב הועבר לאדם אחר זולתו ומכאן שלא עלה בידי התובע להוכיח קיומו של פרסום כהגדרת מונח זה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע. 19. חשוב להדגיש כי גם בהשתלשלות העובדות כפי שמפורטת על ידי התובע בתצהירו לעניין הפגישה שזימן מר קירמאייר בעקבות המכתב כמו גם הטענה כי המכתב הונח פתוח וסיפורו עבר מפה לאוזן בין המזכירות בלשכת יו"ר הוועדה אין כדי להועיל לתובע מאחר שלמעט עדותו של התובע לא הוצגה כל ראיה בעניין זה ועדות התובע היא לכן בגדר "עדות יחידה של בעל דין" כהגדרתה בסעיף 54 לפקודת הראיות, על כל המשתמע מכך. 20. בנסיבות העניין, כאשר לכאורה לא היתה כל מניעה להביא ראיות נוספות לתמוך בטענה זו, למשל עדותו של קירמאייר או עדות עובדים אחרים בוועדה שנחשפו, אם נחשפו, למכתב, לא ניתן לסמוך על עדותו היחידה של התובע. למעשה, המנעותו של התובע מלהעיד אותם עדים אחרים פועלת לחובת התובע וההלכות בעניין זה ידועות. 21. אינני מקבלת את טענת התובע לפיה יש לזקוף את העדרו של מר קירמאייר מהדיון דווקא לחובת הנתבע. הנטל מוטל על התובע והוא שצריך היה להביא את קירמאייר על מנת לנסות ולהוכיח את תביעתו. 22. די במסקנות שפורטו לעיל כדי להביא לדחיית התביעה. 23. גם אם היה מקום לקבוע כי בשליחת המכתב יש משום פרסום כהגדרתו בחוק, היה מקום לדחות את התביעה. זאת, מן הטעם שהמכתב מופנה למי שממונה על התובע, מר קירמאייר בתוקף תפקידו כיו"ר הוועדה המקומית שהתובע היה אחד מעובדיה, וראש המועצה בתוקף היותו ראש הרשות שבתחומה מתגורר הנתבע והתובע עסק בה בפיקוח. הגבלת הפרסום לשניים אלה מוגנת מכח הוראות סעיף 15.4 ו/או 15.8 לחוק איסור לשון הרע, ואינה חורגת מהסביר בנסיבות העניין (והשווה - ת.א. 67115/07 שי דבורה נ' איציק ציזר) . משכך עומדת לנתבע החזקה שבסעיף 16 א' לחוק. 24. בהקשה זה חשוב לציין כי "את המושג תום לב בהקשר להגנה שבסעיף 15 (8) לחוק איסור לשון הרע יש לפרש כמתייחס לאמונת המפרסם באמיתות הפירסום. כאשר המתלונן, מאמין באמיתות דברי תלונתו, תקום לו ההגנה שבסעיף 15 (8), אפילו התלונה הוגשה על ידיו מתוך רצון לפגוע". (ע"א 788/79 ריימר נ' ברקו רייבר). 25. בשולי פסק הדין אני רואה מקום להתייחס לשני עניינים נוספים: האחד, שהתביעה הוגשה מלכתחילה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע בפועל כפי שהדבר עולה מניסוחו של כתב התביעה בכלל וניסוחו של סעיף 15 בכתב התביעה בפרט. דבר זה עולה גם מסכום התביעה שאינו אחד משני הסכומים שמפורטים בחוק ככאלה שניתן לתבוע אותם כפיצוי ללא הוכחת נזק. בסופו של דבר לא הוכח נזק כלשהו מאחר שהתובע לא פוטר מעבודתו בוועדה המקומית, שכרו לא נפגע ובסופו של דבר בחר התובע מיוזמתו לעזוב את עבודתו בוועדה המקומית ועבר לעבוד במנהל מקרקעי ישראל. למותר לציין כי ללא עדותו של מר קירמאייר לא עלה בידי התובע להוכיח כי העברתו לפיקוח ביישוב פרדס חנה קשורה למכתב הנתבע ונובעת ממנו. 26. העניין השני הוא טענת הנתבע לפיה התנהלות התובע אכן לא היתה התנהלות ראויה מאחר שהתובע נקט בהליכים כנגד הנתבע אך ורק משום שזה הגיש תלונה כנגד שכנתו. בעוד שכנגד השכנה, שאין חולק כי אכן בנתה ללא היתר, לא ננקטו הליכים פליליים כלשהם (למעט צו הפסקת עבודה), החל התובע בהליכים כאלה כנגד הנתבע בכך שהוציא לו זימון לשימוע. זאת, בעוד שכנגד דיירים אחרים באותו מתחם, שמתגוררים בבתים זהים וסגרו מרפסות כפי שעשה התובע, לא ננקטו הליכים כלשהם. בכך הופלה הנתבע, לטענתו, ביחס לדיירים אחרים באותו מתחם - רק בשל כך שהגיש תלונה כנגד בניה שנעשתה בבית שכן ללא היתר. 27. בדיון התברר כי אכן היה טעם לפגם בהתנהלות התובע. התברר כי אין נוהל מסודר לפיו נעשות בדיקות של בניה בתחומי היישוב ועל כל פנים התובע לא עבד על פי נוהל מסודר בעניין הזה (עמ' 12 בסוף העמוד). עם זאת, גם התובע הודה כי אכיפה לא שוויונית אינה ראויה ואף ציין כי כאשר מוגשת תלונה הוא בודק גם את בית המתלונן ואף בתים נוספים באותה סביבה. 28. ההסבר שנתן התובע לכך שהוא בודק גם את בית המתלונן היה כי: "זה מידת הצדק" (עמ' 13 באמצע העמוד). עם זאת לא היה לו הסבר מדוע בעניננו לא לקח בחשבון את העובדה שסגירת מרפסות כמו בבית הנתבע נעשתה גם על ידי שכנים רבים הגרים בבתים סמוכים לבית הנתבע. למעשה, התברר כי התובע כלל לא בדק עניין זה, גם לא לאחר שהוגש כתב ההגנה מטעם הנתבע ובו נטענה טענה בעניין זה. 29. התנהלות כזו מעוררת את התחושה כי מטרת בדיקת בית התובע אינה באמת לצורך ברור קיומן של חריגות בניה והפסקתן אלא יש בה משום "מידה כנגד מידה", על כך שהתובע הגיש תלונה כנגד שכנתו. לו אכן היתה מטרת התובע איתור חריגות בניה, ולו אכן בתום לב זימן את הנתבע לשימוע לאחר שהוברר לו כי יש חשד לבנייה ללא היתר בבית הנתבע, היה מקום לצפות כי במקביל תערך בדיקה אם יש בתים נוספים באותו מתחם שגם בהם נעשו חריגות בניה דומות. 30. במיוחד הדבר נכון כאשר התובע עצמו הודה כי אין נוהל מסודר לבדיקת חריגות בניה. ובנסיבות כאלה כאשר הגיע לידיו, כביכול, מידע בדבר חריגות בניה בדרך של סגירת מרפסת היה מקום לצפות כי תערך בדיקה גם בבתים סמוכים, בפרט כאשר מדובר בבתים זהים. 31. התובע עצמו הודה כי כך ראוי לנהוג (עמ' 17 בסוף העמוד) אך בחר לסייג את המקרה שבנדון בטענה שיש מגבלות זמן ויש לו עוד דברים לעשות ואין מקום לצפות שישקיע בזה ימים שלמים (עמ' 18). טענות אלה של התובע מוזרות וזאת בלשון המעטה. כל תפקידו של התובע הוא לפקח ולאתר חריגות בניה ובזה הוא צריך להשקיע את זמנו. 32. על הרקע הזה יש לראות את פנית הנתבע שקצפו יצא על כך שבעוד שבניה ללא היתר שעליה התלונן אינה מטופלת, נטפלים דווקא לחריגות בניה בביתו חרף העובדה שאלה נעשו לפני שנים רבות ועד למועד הגשת התלונה על ידו לא ננקטו כנגדן הליכים כלשהם. 33. אמנם, אין בכך כדי להצדיק את הלשון החריפה והבוטה שבה עשה הנתבע שימוש במכתבו אולם, גם לא ניתן להתעלם מההקשר שבו נכתב המכתב. עובדה זו, יחד עם העובדה שהמכתב מופנה אך ורק למי שמופקדים ישירות על התובע, מביאה אותי למסקנה כי יש לדחות את התביעה גם בהנחה שיש במכתב משום פרסום כהגדרתו בחוק ולדעתי עניין זה לא הוכח ברמה הנדרשת. 34. סוף דבר שהתביעה נדחית. בנסיבות העניין החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. מסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה