קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מדידת רעש במקום העבודה כתנאי להכרה בליקוי שמיעה כתאונת עבודה: השופטת רונית רוזנפלד לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מ. פריימן; בל 869/04), בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר בליקוי שמיעה ממנו הוא סובל כ"פגיעה בעבודה". לפי הנטען על ידי המערער, הוא סובל כתוצאה מעבודתו מ"ירידה בשמיעה, טנטונים, זמזומים ורעשים באוזניים". העובדות הרלבנטיות כפי שנקבעו בהחלטת בית הדין האזורי מיום 16.8.06הן כדלקמן: "3. התובע יליד שנת 1963. 4. התובע עבד במאפיית שחאדה החל משנת 86' ועד לשנת 2002 סה"כ כ-16 שנים. התובע החל עבודתו כנהג משלוחים. בשנת 99' לערך, עבר התובע לעבוד בתוך המאפייה באריזת פיתות. בעבודתו כנהג במשך כ- 13 שנה היה חשוף לרעש במשך שעתיים-שלוש ביום בזמן הכנת הפיתות למשלוח. בשלוש השנים האחרונות לעבודתו באריזת פיתות היה חשוף התובע לרעש במשך כל שעות עבודתו, 6 ימים בשבוע ולפעמים 7 ימים. 5. בחודש אוקטובר 2002 נשרפה המאפייה על כל תכולתה. הצדדים הסכימו כי המוסד לבטיחות וגיהות יערוך מדידות רעש במאפיה המשופצת וביום 16.04.06, נתקבלו בבית הדין תוצאות מדידת הרעש. ממצאי הבדיקה העלו כי עוצמת הרעש בעמדת עבודתו של התובע, בעמדת אריזה ביציאת הפיתות מקירור - 79.3 דציבל. 6. בשנים בהן עבד התובע כנהג, כ-13 שנים, היה חשוף לרעש של 79.3 דציבל לערך (עמדת אריזה), למשך כשעתיים ביום (על פי עדותו שלא נסתרה). ב-3 השנים האחרונות היה חשוף לרעש זה כ-10 שעות ביום. המודד ציין, כי לפי דברי התובע משך יום עבודתו (ב-3 השנים האחרונות לעבודתו) היה כ-10 שעות וכי על פי חישוביו התובע היה חשוף לרעש משוקלל של 80.3 דציבל ל- 8 שעות עבודה." 3. בית הדין האזורי מינה את המומחה היועץ הרפואי ד"ר א. ברקו, למתן חוות דעת בשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו של המערער לבין הליקוי הנטען בשמיעתו. 4. בחוות דעתו מיום 6.11.06 קבע המומחה כי המבקש סובל בשתי אוזניו מליקוי שמיעה עצבי קל, בתדירויות הגבוהות בלבד, וכי תלונתו הסובייקטיבית על טנטון נתמכת על ידי בדיקות השמיעה. המומחה קבע כי הליקוי בשמיעתו של המערער לא נגרם מחשיפתו לרעש במסגרת עבודתו, תוך שקבע כך: "שמיעתו של התובע לא יכלה להיפגע מחשיפה לרעש. עקומת השמיעה מתאריך 16.4.03, ללא ספק, אינה נכונה. הבדיקות החדשות שביצע, ואשר תומכות באופן אובייקטיבי בממצאי בדיקת השמיעה, מראות שסובל מליקוי שמיעה עיצבי מוגבל לתדירויות הגבוהות בלבד, שעם אנמנזה של חשיפה למפלסי רעש של מעל 85 דציבל יכלו להתאים גם לליקוי שמיעה שמחשיפה לרעש". המומחה הוסיף כי ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער יכול שהתפתח על דרך תורת המיקרוטראומה במקום אחר (לרבות מקום עבודה קודם) או "WHIPLASH" - זאת בהתייחס לרישום רפואי משנת 1999 לפיו המבקש עבר תאונת דרכים ושתי תאונות עבודה, ונרשמו אבחנות של כאבי ראש ו- WHIPLASH. עוד קבע המומחה, כי לא ניתן לענות בבירור אם מדובר בתהליך תחלואתי. 5. על פי החלטת בית הדין האזורי הופנו אל המומחה שאלות הבהרה. בתשובותיו מיום 10.4.07 קבע המומחה, כי רמת הרעש אליה נחשף המערער במקום עבודתו, גם בשנות עבודתו האחרונות, אינה רמת רעש שיש בה כדי לגרום לנזק שמיעתי, התפרצותו או החמרתו. המומחה השיב עוד, כי לא ניתן לשלול רקע תחלואי ואין בדיקות עזר אובייקטיביות היכולות להוכיח קיום מצב תחלואי אודיופטי.   6. בתשובה לשאלות הבהרה נוספות שמצא בית הדין להפנות למומחה, חזר המומחה על קביעותיו כי מידת הרעש לה נחשף המערער אינה יכולה לפי הקריטריונים המקובלים בספרות להביא לליקוי השמיעה. המומחה השיב כי "במקרה שלפנינו קיים רקע אפשרי אחר לפגיעה זו - טראומה, WHIPLASH. לולא רקע זה של טראומה, גם עם מפלסי הרעש הקיימים ועם תמונה שמיעתית זו, הייתי שוקל את מסקנותיי שוב, בודק רקע של חשיפה קודמת לרעש, מבקש שוב את נתוני החשיפה וכד', אולם במקרה שלפנינו קיים רקע טראומתי היכול להסביר ליקוי שמיעה זה." המומחה איבחן עניינו של המערער ממקרים אחרים בהם הכיר בקשר סיבתי בחשיפה לרעש של פחות מ- 85 דציבל, וקבע כי הסבירות במקרה זה הינה כי מקור הליקוי הינו טראומתי. פסק דינו של בית הדין האזורי 7. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את קביעותיו של המומחה, ועל בסיסן דחה את תביעת המערער להכיר בליקוי השמיעה ממנו הוא סובל לטענתו, כפגיעה בעבודה. הערעור 8. במסגרת דיון שהתקיים בערעור, הסכימו הצדדים להצעת בית הדין, לפיה תופנה שאלת הבהרה נוספת למומחה. בשאלת ההבהרה הופנה המומחה לקביעתו כפי שהיא מובאת בסעיף 6 לעיל והופנה לכך ש"בעוד "טראומה" של "צליפת שוט" (WHIPLASH) ארעה למערער בפברואר 1999, אין בידינו כל עדות לתלונות המערער בקשר לליקוי שמיעה ממנו הוא סובל עד דצמבר 2002". המומחה התבקש להשיב "האם בהתחשב בכל האמור, ובשים לב לנתונים העובדתיים כפי שנקבעו בפרק "העובדות" שהפנה אליך בית הדין האזורי, הנך סבור שיש מקום לשקול שוב את מסקנתך לעניין קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער לבין חשיפה לרעש." 9. בתשובתו לשאלת הבהרה השיב המומחה כי הוא אינו רואה מקום לשקול שוב את מסקנותיו לעניין קיומו של קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער, לבין חשיפתו לרעש במקום עבודתו הנוכחי. המומחה הבהיר כי "כשאמרתי, שלולא הרקע של טראומה, הייתי שוקל את מסקנותיי שוב, הכוונה הייתה שהייתי מבקש שוב מדידות של מפלסי הרעש במקום עבודתו ובודק רקע של חשיפה קודמת לרעש". המומחה הוסיף כי עם נתונים אלה של חשיפה לרעש במקום עבודתו הנוכחי, וגם אם נתעלם מנושא הטראומה, לא ניתן לקשור בשום צורה בין הנזק השמיעתי, ממנו סובל, לחשיפתו הנוכחית לרעש. המומחה הסתמך על מחקרים אפידמיולוגיים שבוצעו בארה"ב ע"י O.S.HA. ו- DAMAGE RISK CRITERIA שאת תוצאותיהם צירף לתשובתו. 10. לאחר שהתקבלו תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, הודיע ב"כ המערער כי הוא עומד על הערעור. לצדדים ניתנה אפשרות להגיש השלמת טיעונים בקשר לערעור, אך הם בחרו שלא לעשות כן. משכך, יינתן פסק הדין על יסוד טענות הצדדים כעולה מכתב הערעור, פרוטוקול הדיון וכלל החומר שבתיק. 11. לטענת המערער, יש לקבוע כי הוכח קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין תנאי עבודתו. המערער טוען כי דר' ברקו הודה בחוות דעתו כי ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל אופייני לפגיעות שמיעה מחשיפה לרעש, וחרף זאת שלל קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה לבין תנאי העבודה, תוך שהעלה "השערות" לסיבות "אפשריות" שלדידו יכלו לגרום לליקוי, השערות שאין להן בסיס. לטענתו, בית הדין סמך דעתו על עמדת המומחה מבלי לבחון את סבירות החלטתו. לטענת המערער, הוכח כי לא הייתה כל סיבה סבירה הנראית לעין אשר יכלה לגרום לליקוי השמיעה אצל המערער, מלבד החשיפה לרעש במקום עבודתו. כמו כן, הוכח כי הוא לא סבל מליקוי שמיעה או ממחלה באוזניו עובר לשנת 2002. עוד טוען המערער, כי הקביעה לפיה פגיעתו היא על רקע WHIPLASH אינה מבוססת. היא נסמכת על השערה של דר' ברקו, שהסתמכה על מסמך רפואי בודד משנת 1999. המערער מדגיש כי התאונה משנת 1999 הייתה תאונת דרכים קלה שהינה גם תאונת עבודה תאונה זו לא הותירה כל מגבלה אצל המערער, והראיה היא שהמערער לא קיבל טיפול רפואי נוסף. המערער מדגיש כי התלונן על ליקוי השמיעה לראשונה ארבע שנים לאחר אותה תאונה, בעוד שעל פי תשובותיו של דר' ברקו, ליקוי שמיעה עקב WHIPLASH יופיע "מיד". המערער מוסיף וטוען כי המסמך הרפואי משנת 1999 נרשם על ידי רופא משפחה ולא אורטופד, וכי בתעודת שחרור מחדר מיון בבית החולים רמב"ם, אליו הופנה ביום התאונה הנ"ל, לא נרשם כי המערער סבל מ- WHIPLASH . לפיכך, יש להתייחס למסמך זה בעירבון מוגבל. לטענת המערער, ככל שייקבע כי אכן ליקוי השמיעה הוא על רקע ה- WHIPLASH , יש לקבוע כי נזקי השמיעה הם פגיעה בעבודה, שכן הם תוצאה של תאונת העבודה משנת 1999. לחלופין יש לאפשר למערער במסגרת הליך זה לפנות בתביעה למוסד להכרה בנזקי השמיעה עקב התאונה משנת 1999. באשר לעוצמת הרעש אשר נמדדה במאפיה בשנת 2006, לאחר ששופצה, טוען המערער כי הן אינן משקפות את עצמת הרעש שהייתה בפועל במהלך עבודתו, אשר היו עוצמות רעש גבוהות יותר מאלושנמדדו. לטענתו, במשך 30 שנות הפעלת המאפיה, בטרם השריפה, לא נערכה בדיקת רמת רעש במקום. המערער טוען כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, לא היה מקום לדקדק עימו יתר על המידה בכל הנוגע לעול ההוכחה ביחס לעוצמת הרעש אליה נחשף במהלך עבודתו. עוד טוען המערער, כי תפיסת המומחה לפיה עצמת רעש הפחותה מ- 85 דציבל אינה יכולה לגרום לנזקי שמיעה, מנוגדת להלכה הפסוקה לעניין גרימת נזקי שמיעה על פי תורת המיקרוטראומה. כמו כן, המערער מפנה לקביעות של המומחה בתיקים דומים, בהם הכיר בנזקי שמיעה על פי תורת המיקרוטראומה בחשיפה לרמת רעש הפחותה מ- 85 דציבל. לאור האמור מבקש המערער לקבל את הערעור ולקבוע כי ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל נובע מחשיפתו לרעש בעבודה. לחלופין מבקש הוא כי ימונה מומחה אחר או נוסף בתיק. 12. ב"כ המוסד טענה מנגד כי דין הערעור להידחות, וכי פסק הדין ראוי להתאשר מנימוקיו. לטענת המוסד, פסק הדין ניתן על סמך חוות דעתו של המומחה, אשר שלל באופן חד משמעי קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין הליקוי בשמיעתו. לטענתה די בכך שהמומחה שלל קשר סיבתי כאמור, והוא אינו חייב לנמק את מקור הליקוי. לטענת המוסד, המערער לא הוכיח טענתו כי מפלסי הרעש במקום העבודה היו גבוהים מכפי שנקבע על ידי בית הדין. אין מקום לטעון לרעש גבוה בשלב זה, לאחר שהמערער הסכים במסגרת ההליך בבית הדין האזורי לביצוע בדיקות מפלסי רעש על ידי המוסד לבטיחות ולגיהות. דיון והכרעה 13. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. זאת מן הטעמים כפי שיפורטו להלן. 14. עיון בחוות דעתו של המומחה מעלה כי המומחה קובע כי בדיקות השמיעה של המערער מצביעות על ליקוי היכול לנבוע מחשיפה לרעש. המומחה קובע כי המערער סובל בשתי אוזניו מליקוי עצבי קל בתדירויות הגבוהות וכי תלונתו הסובייקטיבית על טנטון נתמכת בבדיקות השמיעה. עם זאת, המומחה מוצא כי לא קיים קשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין ליקוי השמיעה, וזאת בהסתמך על בדיקת מדדי הרעש במקום העבודה משנת 2006. המומחה מצביע על אפשרות כי הליקוי נובע מחשיפה לרעש במקום עבודה קודם, ממצב תחלואי או לחילופין כי הוא נובע מ- WHIPLASH שהופיע עקב תאונה שעבר המערער בעבר, כפי שתועד ברישום רפואי משנת 1999. 15. כאמור, בדיקות הרעש במאפיה נערכו בשנת 2006, לאחר שעברה המאפיה שיפוץ בעקבות שריפה שפרצה במקום. בנסיבות אלה, אפשרי הדבר בהחלט כי בדיקות הרעש כפי שנערכו במאפיה לאחר ששופצה אינן משקפות נאמנה את רמות הרעש כפי שהיו במקום במהלך תקופת העבודה. הנה כי כן, למערער יש קושי אובייקטיבי להוכיח את רמת הרעש שהיתה במאפייה בתקופת עבודתו בה. לכך יש להוסיף את קביעת המומחה כי עקומת השמיעה של המערער יכולה להתאים גם לליקוי שמיעה שהוא תוצאה של חשיפה לרעש. המומחה היועץ הרפואי ניסה לקשור בין ליקוי השמיעה לבין תאונת הדרכים שעבר המערער בשנת 1999 בה סבל מ"צליפת שוט". אלא שמן התיק עולה כי צליפת השוט אירעה לכל המאוחר בשנת 1999, ולפי חוות דעת המומחה ליקוי שמיעה שנובע מצליפת שוט אמור להופיע בסמוך לאחר מכן. בנסיבות שבפנינו לא קיים כל תיעוד אודות תלונות המערער על ליקוי שמיעה בסמוך אחר צליפת השוט. לראשונה מופיעה תלונה כזו בשנת 2003. הנה כי כן, יש קושי לקבל את סברת המומחה כי צליפת השוט היא שגרמה לליקוי השמיעה. בנוסף לאמור, לא נמצא בתיק כל תיעוד שיש בו להצביע על כך שהליקוי הינו תחלואתי, או כי המערער היה חשוף לרעש מזיק במקום אחר. יודגש כי המערער יליד שנת 1963, וכי החל משנת 1986 (בהיותו בן 23) החל לעבוד במאפייה. כל אלה מובילים למסקנה כי בהעדר כל אינדיקציה לגורם אפשרי אחר לליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו, ובהיותו של ליקוי המערער אופייני לפגיעה שהיא תוצאה מרעש, הסביר ביותר הוא לקבוע, בשים לב לתשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין, כי הפגיעה נגרמה עקב מחשיפה לרעש. 16. הנה כי כן, בנסיבות המיוחדות כפי שתוארו, עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל לבין תנאי עבודתו. משכך הם פני הדברים, יש להכיר בליקוי השמיעה כתאונה בעבודה. 17. סוף דבר - הערעור מתקבל. המוסד ישלם למערער הוצאות משפט בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. ככל שהסכום האמור לא ישולם בתוך 30 יום, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. הכרה בתאונת עבודהמטרד רעשתאונת עבודה