קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכויות גרושה או ידועה בציבור כמוטב בפוליסת ביטוח חיים: עניינה של התובענה הינו פרשנותה של פוליסת ביטוח חיים שערך בחייו המנוח, מר X ז"ל. רקע כללי ועובדות מוסכמות- בתאריך 6/3/96 נישאו התובעת, הגב'X (להלן: "ר.ב.") והמנוח, מר X ז"ל (להלן: "המנוח"). בחודש ינואר 2000 ביקש המנוח לקיים פוליסת ביטוח חיים ובריאות ולצורך כך פנה לסוכן הביטוח, מר א.ל., הנתבע מס' 2 (להלן: "סוכן הביטוח"). לצורך הנפקת הפוליסה, חתם המנוח על טופס הצעה לביטוח חיים ושם, בסעיף 8, ציין כי המוטבת במות המבוטח תהא "אשת המבוטח". בעקבות זאת, הוקמה פוליסת ביטוח חיים ובריאות שמספרה 411120307 (להלן: "הפוליסה") במגדל חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 1 (להלן: "המבטחת"). על פי תניות הפוליסה, הסכום שהיה אמור להשתלם במות המבוטח היה כ-728,000 ₪, נכון למועד הוצאת הפוליסה (להלן: "סכום הפוליסה"). ביום 27/11/00 התגרשו בני הזוג, ר.ב. והמנוח. בתחילת שנת 2002 נוצרה היכרות בין המנוח לבין הצד השלישי, הגב' X (להלן: "ה.ד."). השניים קיימו מערכת יחסים הדוקה אך לא נישאו. בתאריך 12/7/05 נהרג בטרם עת המנוח בתאונת מטוס, ללא שהותיר אחריו צוואה. ה.ד. פנתה למבטחת וקיבלה לידיה את סכום הפוליסה. תמצית המחלוקת בין הצדדים - לא קשה לשער מהי המחלוקת בתיק זה. ר.ב.טוענת כי היה על המבטחת להעביר לידיה את סכום הפוליסה בהיותה המוטבת על פי תניות הפוליסה, הואיל ובמועד הקמת הפוליסה צוין במפורש כי המוטבת הינה "אשת המבוטח" וכי היא היתה אשתו החוקית במועד הרלבנטי. ר.ב. מוסיפה וטוענת לרשלנותם של המבטחת ושל סוכן הביטוח, שכן לשיטתה, הניסוח של הגדרת המוטבת בפוליסה רשלני, הטיפול בהקמת הפוליסה ועדכונה - היה רשלני, והעברת הכספים לה.ד. היתה רשלנית. המבטחת וסוכן הביטוח טוענים כי שחרור הכספים לידיה של ה.ד. התבצע לאחר שהתקבל תצהיר לגבי היותה הידועה בציבור כאשתו של המנוח ועל בסיס הצהרת נישואין, עליה חתמו המנוח וה.ד. טרם הפטירה. מכאן, שהיה בסיס כדין להעברת הכספים לידי הילה. לחילופין, המבטחת וסוכן הביטוח טוענים כי במידה ובהמ"ש ימצא לנכון לקבוע שר.ב. היא הזכאית לקבלת הכספים - אזי, יש לחייב את ה.ד. להשיב את הכספים כאמור (ולכן נשלחה מטעמם ההודעה כלפי צד ג' כנגד ה.ד.). ה.ד.טוענת כי יש לראותה כאשתו של המנוח במועד פטירתו, בשל שהיא היתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח. לטענתה, יש לבחון מי היתה "אשת המבוטח" ביום הפטירה ולא ביום חתימת הצעת הביטוח, ולכן - ביום הפטירה המצער, היא היתה למעשה אשת המנוח, אף אם השניים לא נישאו. המתווה הדיוני - מטעם ר.ב. הוגשו תצהיריהם של מר א.ש. (חבר ילדות של המנוח), מר ג.ש. (אביו של א.), אשר הכיר את המנוח שנים רבות) הגב' ע.ב. (אמה של ר.ב.) ור.ב. עצמה. מטעם המבטחת וסוכן הביטוח הוגשו תצהירים של סוכן הביטוח עצמו, של הגב' ב.ל. (ראש צוות תביעות ביטוח חיים בחברת הביטוח) ותצהירה של הגב' א.ב.י., שהיתה בקשרי חברות עם המנוח). מטעם ה.ד. הוגש תצהירה שלה ותצהיריהם של מר צ. ב.י (חבר משותף), גב' א. ב. י. (אשר אף הגישה תצהיר מטעם המבטחת), מר מ. י. (אחיו של המנוח), ס. ל. (חברה של ה.ד.), והגב' ק. י. (אמו של המנוח). לאחר מספר ישיבות הסכימו הצדדים (וזאת בהמלצת ביהמ"ש) לוותר על חקירות המצהירים ולהגיש סיכומים על בסיס החומר הקיים בתיק, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של התיק ולאור העובדה שהתצהירים מטעם ר.ב. וה.ד. היו כללו פרטים אישיים שנוגעים אף לצנעת הפרט של המנוח והוסכם שמן הראוי שלא לחקור את העדים לגבי אותם נתונים. דיון - לאחר ששקלתי את טענותיהם של הצדדים ועיינתי בחומר הרב שהגישו הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להדחות, וזאת מהנימוקים שאפרט להלן. ראשית, על פי הוראות חוק חוזה הביטוח אין לראות בר.ב.את "אשת המבוטח": סעיף 44 (א) שבפרק ב' לחוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, העוסק בביטוחי חיים, קובע כך : "נקבע כמוטב בן זוגו של המבוטח ללא נקיבת שמו, יזכה בתגמולי הביטוח מי שהיה בן זוגו בקרות מקרה הביטוח, ואם נקבעו קרובים - הקרובים שהיו בחיים בקרות המקרה; נקבעו ילדים או צאצאים - גם מאומץ ומי שנולד תוך 300 ימים לאחר קרות המקרה במשמע." במקרה שלנו, נקבע כי המוטבת תהא בת זוגו של המנוח - "אשת המבוטח" ושמה המפורש של ר.ב. לא צוין. לכן, על פי הוראות הסעיף - תזכה בתגמולי הביטוח מי שהיתה בת זוגו של המבוטח בקרות מקרה הביטוח. משמע, שהזכאית לתגמולים הינה בת זוגו במועד הפטירה (ה.ד.) ולא בת זוגו במועד קביעת המוטבת (ר.ב.). הוראות הסעיף וההגיון הפשוט מחייבים את המסקנה שכאשר המנוח ור.ב. התגרשו, היא חדלה להיות "אשת המבוטח" וסטטוס זה אינו רלבנטי עוד מבחינתה. ר.ב. אינה עונה על הגדרת "אשת המבוטח" החל משנת 2000, ובוודאי שהיא לא היתה "אשת המבוטח" בשנת 2005, במועד הפטירה. באשר לטענת ר.ב. כי היא והמנוח לא התגרשו ברבנות אלא "רק" חתמו על הסכם גירושין ו"רק" קיבלו מבד"ר החלטה על הפסקת הנישואין - הרי שאין בטענה זו כדי לסייע לר.ב. לצורך פרשנות הפוליסה - הסכם הגירושין וההכרזה על הפסקת הנישואין "מספיקים" ולא ניתן לומר שר.ב. נשארה אשתו של המנוח אחרי שנת 2000. אני אף בדעה שר.ב. עצמה לא ראתה את עצמה כאשתו של המנוח (אלא לצורך הגשת תובענה זו). מכאן, שכספי הפוליסה אינם מגיעים לר.ב. שנית, על פי הוראות החוק יש לראות בה.ד. את "אשת המבוטח": טענתה הנוספת של ר.ב. הינה שאף אם היא אינה "אשת המבוטח" הרי שגם ה.ד. אינה "אשת המבוטח" - וכפי שנאמר: "גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה" ("משפט שלמה", מלכים א פרק ג' פסוקים טז-כח'). טענה זו סומכת על נתונים עובדתיים רבים, אשר עולים לכאורה מהתצהירים שהוגשו ואשר מחייבים - לשיטת ר.ב.- את המסקנה שה.ד. לא היתה הידועה בציבור של המנוח. בחנתי את טענותיה של ר.ב. בהקשר זה ולא מצאתי שניתן לקבלן. אני סבורה כי למרות שה.ד. והמנוח לא נישאו - הרי שיש לראותה כמי שהיתה הידועה בציבור כאשתו של המנוח במועד הפטירה. יסודות הגדרת ה"ידועים בציבור" הם על פי רוב ניהול חיי משפחה וניהול משק בית משותף (וראו את ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד (1) 617). יסודות אלה הם יסודות מצטברים. התפתחותה של הפסיקה, כפי שזו נסקרה בספרו של המלומד שחר ליפשיץ ("הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה", עמוד 24), מראה כי בתי המשפט עושים שימוש באמות מידה גמישות כדי לקבוע את מעמדם של הידועים בציבור, ודומה כי הפסיקה : " ... הקלה את דרישות הסף של מצב זה, באמצעות צמצום ניכר של המבחנים הפורמליים הנדרשים כדי לזכות במעמד של ידוע בציבור, כגון הסתפקות בפרק זמן קצר ביותר של חיים משותפים. בד בבד, התקבלה בפסיקה פרשנות מצומצמת שלפיה רק אם הציבור יחשוב שבני הזוג נשואים כדין, יזכו בני הזוג להכרה כידועים בציבור. נוסף על כך, איפשרה הפסיקה הקניית זכויות של ידועים בציבור לבני זוג, גם כאשר אחד או אחת מהם נשוי או נשואה כדין ..." באשר לרכיב "הזמן" - אין בפסיקה קריטריון חד משמעי לגבי משך "מינימאלי" של יחסים, והיו מקרים בהם בני זוג הוכרו כידועים בציבור אף לאחר יחסים במשך של כשנה או שנה וחצי, תוך בחינה מהותית של טיב הקשר בין בני הזוג. אף באשר לרכיב "חיי המשפחה" - עיון בפסיקה מלמד כי ביהמ"ש העליון נוטה לבחון את קיומו של אורח חיים תקין ולא דורש הוכחת אורח חיים הרמוני, או זוגיות "למופת" (ע"א 491/75 חיימי נ' אשתר, פ"ד לא (2) 559) או העדרן המוחלט של מריבות אלו או אחרות (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טוינקו בע"מ, (פורסם ב"נבו"); ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו (2) 645 וע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ (4) 250). יסוד נוסף אותו בוחנים בתי המשפט הינו קיומם, או העדר קיומם, של רצון ושל מחויבות למסד קשר קבוע וארוך טווח (תמש (ת"א) 37741/02 צ.י נ' צ.ו , בעמ' 12, פורסם ב"נבו"). אם נפנה ליישום עיקרי ההלכות המוזכרים מעלה - נמצא שיש לראות את ה.ד. כמי שהיתה הידועה בציבור של המנוח. בתצהירה סיפרה ה.ד. כי היא והמנוח החלו את מערכת יחסיהם בינואר 2002 (משמע, שעד הפטירה המצערת הם היו בקשר אינטימי הדוק במשך יותר משלוש שנים). ביולי 2003 או בסמוך לכך, עברו השניים להתגורר יחד, לרבות באוסטרליה - וניהלו משק בית משותף אף לאחר שובם מאוסטרליה. על פי תצהירה של הילה, בתחילת מערכת היחסית ביניהם גרו ה.ד. והמנוח יחדיו בבית אמו של המנוח וניהלו משק בית משותף לכל דבר ועניין, מלבד ניהול חשבון בנק. בהקשר זה אפנה להצהרותיהם של מר מייקל יהודה, אחיו של המנוח, משנת 2004, וכן להצהרותיהם של חברי ילדות ובני משפחה של המנוח סומנו כנספחים "5א"- "5ו" לתצהירה של ה.ד. כל הנוגע לרצון השניים להעתיק את מקום מגוריהם לאוסטרליה, אשר מחזקות את טענת ה.ד.כי השניים ניהלו משק בית משותף ותכננו יחד את עתידם המשותף. בנוסף, קראתי את מכתבו של המנוח עצמו לרשויות ההגירה האוסטרליות, המהווה תימוכין לטענת ה.ד. כי השניים ניהלו משק בית משותף (ראה נספח "4 -3" לתצהירה של ה.ד.). אציין, כי בסעיף 14 למכתבו מתאר המנוח כי החל משנת 2003 השניים גרים יחד כ"בעל ואישה" ומפרט את החלטתם שלא להתחתן כדמו"י אלא לבחור בדרך אלטרנטיבית של חיים משותפים. לכך יש להוסיף, כי במסמכי ההגירה לאוסטרליה, נדרש המנוח למלא את הסטטוס המשפחתי שלו, ובהתאם לכך מילא מנוח כי הינו מצוי "דה פקטו" במערכת יחסים אשר החלה בתאריך 24/1/2002 ועוד הוסיף המנוח כי בת זוגתו (ה.ד.) מהגרת עימו לאוסטרליה. בכך יש כדי להעיד כי גם המנוח, מנקודת מבטו הסובייקטיבית, ראה את מערכת היחסים כמשמעותית ואף הוא ראה בה.ד. את בת זוגתו. כאן אפנה לתמ"ש 32401/01 פ.ד. נ' א.א, (פורסם ב"נבו"), לאמור - " ... בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, והכל בכפוף לאפיונים המיוחדים לבני הזוג הספציפיים שעניינם עומד לדיון ..., ניתן להסתייע מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם....". (ובנוסף ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683 וע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1) 431. עובדות מצטברות אלו מלמדות על כך שיש לראות את המנוח ואת ה.ד. כ"ידועים בציבור" ויש לראות את ה.ד. כמי שהיתה בת זוגו של המנוח במועד קרות מקרה הביטוח. עוד אוסיף כי העובדה שהמנוח ור.ב. שמרו על מערכת יחסים טובה, חברית ומקצועית אינה משנה ממסקנתי זו. יש לברך כי ר.ב. והמנוח הצליחו לשמור על יחסי הערכה הדדית וידידות למרות הפרידה - אך אין בכך כדי לגרוע מהמסקנה לגבי התגבשותם של היחסים "החדשים" בין המנוח לבין ה.ד. כך גם בנוגע למגרש במושב, שנשאר בבעלות משותפת של ר.ב. ושל המנוח, שהרי בהסכם הגירושין שנחתם בין השניים מצוין במפורש מה יהא גורלו של המגרש - ולא ניתן לראות במגרש "המשותף" כמעיד על יחסיהם המתמשכים של ר.ב. והמנוח לאחר הגירושין. בדומה - ר.ב. מציינת גם כי נותר לה ולמנוח חשבון בנק משותף, אך היא עצמה מסבירה בתצהירה כי מטרתו היתה טכנית, ונועדה להקל על תקבולים עסקיים מסוימים. הערה אחרונה בהקשר זה היא כי סעיף 55 לחוק הירושה (אליו הופניתי בס' 8 בעמ' 3 לסיכומי רויטל) אינו רלבנטי כיון שעסקינן בפרשנות פוליסת ביטוח ולא בתביעה מכח חוק הירושה. שלישית, שוכנעתי כי העברת הכספים לידי ה.ד.היתה כוונתו של המנוח: המנוח, היה עורך דין בחייו, וכפי שהבנתי, עורך דין מוכשר. לפיכך, יש לצאת מנקודת ההנחה שהוא במיוחד היה מודע להשלכות ולמשמעות של המסמכים עליהם הוא חותם. אני סבורה כי המנוח זכר שקיימת פוליסת הביטוח וזכר שהמוטבת שם היא "אשת המבוטח" במועד הגירושין מר.ב.(ויש לזכור כי הצעת הביטוח נחתמה בינואר 2000 ובני הזוג נפרדו סופית בנובמבר 2000). סביר להניח שהפרידה לא התרחשה לפתע פתאום בנובמבר (והסבר לגבי הרקע לפרידה ניתן למצוא בתצהירה של ר.ב.), ולכן - סביר שבמועד הפרידה, המנוח היה מודע לפוליסה שהוקמה רק 10 חודשים לפני כן. ועם זאת - המנוח, עורך דין, מצא לנכון שלא לשנות את הוראות הפוליסה והעדיף להשאיר את הגדרת המוטבת "אשת המבוטח". אף אם המנוח לא הכיר אז את הוראות סעיף 44(א) לחוק חוזה הביטוח - אני סבורה כי המנעותו מלנקוב בשמה המפורש של ר.ב.(בין אם במועד החתימה על הצעת הביטוח ובין אם לאחר הפרידה) מחייבת את המסקנה שהוא לא רצה שר.ב. תהיה בכל מקרה המוטבת - אלא שהוא רצה לדאוג באמצעות כספי הפוליסה לרווחתה של מי שתהיה בת זוגו בכל זמן נתון. מעבר לכך, לא אוכל להתעלם מתצהירו של סוכן הביטוח אשר מתאר שיחה בינו לבין המנוח שהתקיימה לפי טענתו כאשר המנוח כבר היה במערכת היחסים עם ה.ד.. לטענת סוכן הביטוח במהלך השיחה הוא הפנה את תשומת לבו של המנוח לנוסח הפוליסה והמנוח אמר לו שאין צורך לערוך כל שינוי בפוליסה כיון שהמונח "אשת המבוטח" מתייחס, נכון לאותה העת, לה.ד. וכך רצונו. יש לזכור כי הצדדים ויתרו על החקירות וגרסתו זו של סוכן הביטוח (שהינו בעל דין ובעל אינטרס בתוצאות ההליך) לא עמדה במבחן החקירה הנגדית, ועם זאת - אני נוטה לאמץ את הגרסה, ובוודאי שלגבי עצם קיומה של השיחה. יש בכך כדי לחזק את מסקנתי הקודמת לגבי מודעותו של המנוח להשלכות של השארת ההגדרה "אשת המבוטח" בפוליסה ולרצונו. רביעית, מצאתי טעמים "חיצוניים" נוספים לדחיית התביעה: הצדדים מסכימים כי מיד לאחר ה"שבעה" התקיימה פגישה בנוכחות ר.ב., ה.ד., סוכן הביטוח וקרובים נוספים, בה נדון נושא הפוליסה. מוסכם גם כי במהלך הפגישה חתמה ה.ד. על תצהיר בו היא מצהירה שהיא היתה הידועה בציבור של המנוח על מנת לקבל את כספי הפוליסה. נתון מוסכם נוסף הוא כי התצהיר עליו חתמה ה.ד. לצורך קבלת הכספים מהמבטחת נחתם בפני ר.ב. (שאף היא עורכת דין במקצועה). ר.ב. בתצהירה מאשרת שה.ד. חתמה על התצהיר בפניה, מאשרת שהיא ידעה שה.ד. מתכוונת לדרוש את הכספים בעזרת התצהיר עליו חתמה ור.ב. אף מדגישה כי בתצהיר היה כתוב שה.ד. היא "אשתו" של המנוח אך ר.ב. דרשה לשנות את התצהיר כך שיכתב שה.ד. היא "הידועה בציבור" ולא "האישה". משמע, שר.ב. ידעה שה.ד. מתכוונת לדרוש את הכספים בטווח הזמן המיידי בסיועו של סוכן הביטוח, ולא רק שהיא לא פנתה בדחיפות למבטחת והורתה לה שלא לתת את הכספים לה.ד., אלא שהיא אף "סייעה" לה.ד.לקבל את הכספים. ר.ב. מנסה להסביר מדוע לא פעלה מיד כדי "לסכל" את כוונתה של ה.ד. לקבל את הכספים ומצהירה כי היא חשבה שחברת הביטוח ממילא לא תיתן בידי ה.ד. את הכספים, וכלשונה - "אורי אמר לי שהתצהיר ממש לא חשוב ושממילא חברת הביטוח לא תשלם ... האמנתי שחברת הביטוח תראה שחור על גבי לבן שמי שמצהיר אינו מי שרשום בפוליסה ... ושהמחלקה המשפטית של חברת הביטוח תבין שיש בעיה בתצהיר ובמצהירה ולא תשחרר כספים בלי צו שיפוטי". עם כל הכבוד לא אוכל לקבל עמדה זו. אם ר.ב.סברה שלה.ד. לא מגיעים הכספים היה עליה לפעול מיידית, לא לאשר את חתימתה של ה.ד. על התצהירים, לא לסייע בידה לקבל את הכספים והיה עליה לפנות מיידית לחברת הביטוח ולדרוש את הכספים בעצמה, או למצער - לדרוש שהכספים יעוכבו עד בירור הנושא. לא נראית לי כסבירה הטענה שר.ב. הסתמכה על כך שהמבטחת לא תשחרר את הכספים, או שהמחלקה המשפטית של המבטחת תדאג שלא לשחרר את הכספים - ובמיוחד שעה שטענה זו מושמעת מטעמה של עורכת דין. אני מאמינה לר.ב. כאשר היא מתארת את סערת הרגשות שאחזה בה במועדים הרלבנטיים, את הצער והכאב הרב שאפפו אותה במהלך הימים הסמוכים לאחר הפטירה (והמלווים אותה עד היום) ואני מסכימה שאין לשפוט את התנהלותה ואת מעשיה באותם ימים מרים באותם קני מידה לאורם נבחנים מעשיה בתקופות טובות יותר, בימים כתיקונם. עם זאת, ולמרות זאת, עדיין לא אוכל לקבל את ההסברים שלה לגבי הסיבה אשר בעטיה היא סייעה לה.ד. להכין את כל המסמכים הדרושים לקבלת הכספים, שעה שהיא ידעה שה.ד. מתכוונת לקבל את הכספים בטווח הזמן המיידי. חמישית, הפסיקה אליה הפנתה ר.ב. אינה תומכת בעמדתה: פסה"ד עליו סומכת ר.ב.הינו ע"א 138/74 חסקין נ' חסקין ואח' פ"ד ל(2) 365. במקרה דשם, נדונה פוליסת ביטוח בה הגדרת המוטבת היתה "אשת המבוטח דינה חסקין לבית סלומון אם היא בחיים, אחרת - בת שבע חסקין". בדומה לעניינינו, הפוליסה נערכה שעה שהמנוח היה בחיים, לאחר מכן בני הזוג התגרשו, המנוח נשא אישה שניה - והלך לעולמו. בהמ"ש העליון (מפי כב' מ"מ הנשיא - כתוארו דאז - השופט זוסמן), קבע כי קביעת זהותו של הנהנה אינה אלא עניין של פרשנות פוליסה, וכי התחקות אחר כוונתו של המנוח באותו המקרה מחייבת את המסקנה שהמנוח לא התכוון לזכות את מי שהיתה אשתו בזמן עשיית הביטוח אלא שהמטרה של המנוח היתה להבטיח את קיומה של מי שהיתה אשתו במותו, היא אלמנתו. בהמ"ש שם מצא לנכון לבטל את זכותה של המוטבת, למרות ששמה נרשם במפורש כנהנית היחידה, וקבע כי נקיבת שמה של האשה הראשונה אינה שוללת את האפשרות לפרש את הפוליסה כך שתשקף את כוונתו של המנוח ותעלה בקנה אחד עם מטרת הביטוח. בהמ"ש שם לא זיכה את הגרושה בסכום הביטוח, אלא הורה לכלול את סכום הביטוח בעיזבון המנוח (אשר נחלק בין האלמנה ושלושת ילדיו ממנה, וילד נוסף מגרושתו). ר.ב. מזכירה פס"ד זה על מנת ללמדנו על חשיבות ההתחקות אחר רצונו של המבוטח, וטוענת כי במקרה שלנו הנסיבות מלמדות שהוא התכוון לכך שהיא תקבל את כספי הפוליסה. אני רואה את הדברים קצת אחרת. אני מסכימה כי באופן עקרוני, במידה והוראות הפוליסה אינן חד משמעיות - יש לפרש אותן קרוב ככל האפשר לכוונתו המקורית של המבוטח, אך כאן ההוראות ברורות הואיל ויש לקרוא אותן לאור סעיף 44(א) לחוק חוזה הביטוח הנ"ל. יתרה מכך. אף אם יש לומר שלשון הפוליסה אינה חד משמעית, ויש מקום להרהר אחר כוונותיו של המנוח, אני בדעה שממכלול הנסיבות עולה דווקא שהוא התכוון שהכספים יועברו לידי ה.ד. ולא לידי ר.ב. . יש עוד לזכור כי "השורה התחתונה" של פסה"ד בעניין חסקין היתה, שלמרות ששמה של הגרושה היה נקוב בפוליסה במפורש היא לא קיבלה לידה את הכספים - קל וחומר בעניינינו, שעה ששמה המפורש של ר.ב. אינו מופיע בפוליסה, ועוד יש לזכור כי פסה"ד בעניין חסקין ניתן לפני חוק חוזה הביטוח וטרם היתה בחוק הרלבנטי הוראה כגון סעיף 44(א) לחוק הנוכחי. עוד אפנה לפרשה שנדונה בה"פ (שלום תל-אביב) 201015/04 אלכסנדר מיכאל נח נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב"נבו"). במקרה שם ערך המנוח פוליסת ביטוח חיים ובה המוטבים היו אשתו באותה העת ובנו, בשמם המפורש, לאמור: "אשתי אוריה אלכסנדר ובני מיכאל נוח". לימים האישה הראשונה נפטרה, המנוח נשא אישה שניה, נולד להם בן, ולאחר מכן נפטר המנוח. לאחר הפטירה, הועברו מחצית מכספי הפוליסה לבנו אלכסנדר ששמו מופיע במפורש כמוטב. לגבי המחצית השניה התעוררה מחלוקת. אלכסנדר טען שהוא זכאי גם למחצית השנייה ואילו הבן הנוסף, שנולד מהאשה השניה, טען כי יש להעביר את המחצית השניה לעזבון (ואז התוצאה היתה שאלכסנדר מקבל רק חלק מהמחצית השנייה). בהמ"ש דחה את דרישתו של אלכסנדר לקבלת המחצית השנייה, והטעים בין היתר כך - "אני סבורה כי נסיון להתחקות אחר אומד דעתו של המנוח במקרה דנן, יוליך למסקנה כי הוא ביקש לדאוג לאלמנתו לילדיו לאחר שהוא יילך לעולמו. כאשר ערך את הפוליסה, היתה אישתו - אאורליה, ובנו היחיד היה המבקש. כיום, יש לו אישה אחרת, שמן הסתם היה מבקש לדאוג גם לה, ויש לו ילד נוסף, שאף לו היה המנוח ודאי רוצה לדואוג לאחר מותו. כמו בעניין חסקין, אף בעניננו, לאחר מותה של האישה הראשונה, נכשלה המטרה המקורית של הפוליסה. המטרה לדאוג לאאורליה - מובן שעברה ובטלה מהעולם לאחר שאאורליה הלכה לעולמה. לכן, ומכוח הגיון שהנחה את בית המשפט בפרשת חסקין, משבטלה המטרה המקורית של המנוח מהעולם, ככל שהדבר נוגע למחצית סכום הביטוח שהמנוח הועיד לאישתו הראשונה המנוחה, הרי "כספי הביטוח אינם מיועדים עוד לאותה מטרה, ולכן הם שייכים לעזבון המבוטח". לכן, אינני מקבלת את הבקשה, ואני קובעת כי מחצית כספי הביטוח שטרם חולקה, תעבור לעזבון המנוח ותחולק בין יורשיו." ברור כי אין זהות מוחלטת בין המקרה דשם למקרה דכאן, ועם זאת - בהמ"ש (תוך שהוא מפנה לפס"ד חסקין) העדיף פרשנות תכליתית של הפוליסה, אשר תשקף נאמנה את כוונתו המשוערת של המנוח, ושוב - "השורה התחתונה" היא שהאשה הראשונה והבן מהנישואים הראשונים, לא קיבלו את כל כספי הפוליסה למרות ששמם היה נקוב במפורש כמוטבים (ואזכיר שוב כי במקרה שלנו - שמה של ר.ב. אינו מופיע במפורש). סיכום - אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי יש לדחות את התביעה, וכנגזר מכך את ההודעה כלפי הצד השלישי. לאור נסיבות המקרה ולאור המאמץ שעשו הצדדים לקצר את הליך (תור ויתור על החקירות הנגדיות) ההוצאות שאפסוק יהיו על הצד הנמוך (למרות סכום התביעה הגבוה ולמרות העבודה הרבה שהושקעה בהכנת תצהירי העדות הראשית). אני מחייבת את התובעת (ר.ב.) לשלם לנתבעים (המבטחת וסוכן הביטוח, ביחד) הוצאות בגין שכ"ט בסך של 8,000 ₪ + מע"מ ואת החזר אגרת בהמ"ש ששולמה ע"י הנתבעים. הואיל וההודעה כלפי הצד השלישי (ה.ד.) נדחית אף היא - אני מחייבת את הנתבעים לשלם לצד השלישי הוצאות בסך של 4,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום. ביטוח חייםפוליסהידועים בציבור