נזקים עקב טיפול פילינג

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקים עקב טיפול פילינג: בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עקב טיפול פילינג עמוק בשיטה כימית שבוצע בפניה על ידי הנתבעים. הנתבע 1 הוא כימאי, הנתבע 2 הוא רופא מרדים. המחלוקת היא הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. שאלת החבות - טענות הצדדים התובעת בסיכומיה טוענת כי נגרם לה נזק ראייתי על ידי הנתבעים: לא נערך רישום המתעד את הטיפולים; לא ניתן לברר מהי תרומת כל טיפול לנזק הסופי; נוסחת החומר בו נעשה שימוש לא גולתה, אף לא למומחה בית המשפט. נזק ראייתי זה מביא להיפוך נטל הראיה. בנוסף, אי הרישום הרפואי לכשעצמו מהווה התרשלות. התובעת טוענת כי הטיפול שניתן לתובעת הוא טיפול רפואי שיש לבצעו רק בהשגחת רופא אך בפועל בוצע ללא פיקוח רפואי ועל ידי מי שאינו כשיר לתיתו, שהרי מי שהיה אמור לפקח היה הנתבע 2 אך זה העיד כי לא פיקח בפועל על הטיפול ולא ראה עצמו אחראי לטיפול. התובעת טוענת כי הנזק שנגרם לה אינו היפר פיגמנטציה גרידא אלא כוויה כימית ממשית. יש להעביר את נטל השכנוע לנתבעים גם בהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולאור התקיימות כל תנאיו. התובעת טוענת כי לא התקבלה הסכמה מדעת לטיפול הרפואי - הרופא, הנתבע 2, לא גילה לתובעת כי החומר בו נעשה שימוש מכיל פנול ולא יידע אותה על הסיכונים הטמונים בו. אם הייתה התובעת יודעת על הסיכונים, לא הייתה מסכימה לטיפול. אי מסירת המידע מהווה גם הפרת הוראות סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"). דרישת היידוע היא דרישה מחמירה יותר כאשר מדובר בטיפול אלקטיבי. הנתבעים הם מעוולים יחד ולחוד ושניהם נהגו ברשלנות. הנתבע 2 בסיכומיו טוען כי לא היה לו כל חלק בבצוע הפילינג ותפקידו הסתכם בנתינת זריקת סדציה לתובעת ותו לא. הנתבע 2 טוען כי לא היה שותף בבצוע פעולת הפילינג. לעניין הרישומים הרפואיים, טוען הנתבע 2 כי "כל המסמכים קיימים ומלמדים באופן ברור , מסודר ועקבי אודות הטיפול שניתן לתובעת על ידי הנתבעים". הנתבע 2 טוען כי כל המסמכים הרפואיים נותרו ברשות הנתבע 1 או במרפאת "; ואין לייחס את העדרם לחובת הנתבע 2. לעניין ההסכמה מדעת טוען הנתבע 2 כי בהתאם לחוות דעתו של ד"ר טופז היה על הנתבע 2 להסביר לתובעת על הסיכונים הכרוכים בטיפול כתוצאה מספיגת החומרים הכימיים בגוף ולא הייתה זו מחובתו להסביר לה על הסיכונים הכרוכים בטיפול עצמו, כלומר, סיכויי הצלחת הטיפול, סיכוניו ותופעות הלוואי העלולות להופיע. הנתבע 2 טוען כי אחוז הפנול בתרכובת היה מזערי ולכן לא היה סיכון להתממשות התופעות אותן הזכיר ד"ר טופז בחוות דעתו. הנתבע 2 טוען כי בהתאם לחוק זכויות החולה חובת מסירת המידע היא על "המטפל" ובענייננו "המטפל" הוא הנתבע 1 בלבד. על הנתבע 2 הייתה חובה לתת לתובעת מידע רפואי על טיפול ההרדמה בלבד, זאת עשה ולכן מלא חובתו על פי סעיף 13 לחוק זכויות החולה. הנתבע 2 טוען כי התובעת ידעה מהו מרכיב החומר בו נעשה שימוש, סיכוניו ותופעות הלוואי הכרוכות בו, זאת יש ללמוד מנוסח ההסכם עליו חתמה התובעת ומעדותו של הנתבע 1. נטען כי הנתבע 2 היה ערוך להתמודדות עם סיכוני הפנול. לעניין עמדת משרד הבריאות, טוען הנתבע 2, הרי שזו רלוונטית רק משנת 2005 ואינה רלוונטית למועד הארוע נשוא התובענה. נטען כי הנתבע 2 הסכים לקחת אחריות רק על הכלול בתחום מומחיותו - הרדמה - ולא התכוון לטול על עצמו חובת זהירות לטיפול הפילינג עצמו, טיפול הדורש בקיאות מיוחדת ברפואת עור וכירורגיה. נטען כי אין לנתבע 2 חובת זהירות כלפי התובעת בנסיבות העניין. נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת ובין הנזק שנגרם. נטען שהנזק בו מדובר הוא פיגמנטציה בלבד ולא התממש כל סיכון אחר עליו דיבר ד"ר טופז. בנוסף, טוען הנתבע 2, אשמו של הנתבע 1 הוא אשם מכריע בהתאם לסעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין, כיון שהנתבע 1 בצע טיפול מתקן בפניה של התובעת מספר ימים לאחר הטיפול הראשון ובמסגרת טיפול מתקן זה נגרם הנזק. כך, נותק הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע 2 ובין הנזק. טענות הנתבע 1, אשר לא הגיש סיכומים, נלמדות, כאמור, מהחומר המצוי בתיק ומבקשות שהגיש. לטענת הנתבע 1 התביעה היא "ניסיון נלוז של תובעת שפעלה בעזות מצח בניסיון לסחוט את הנתבע להשבת כספים שלא כדין" ומדובר בתביעת מרמה. הנתבע 1 טוען כי הוא עובד על פי החוק והוא אחד המומחים בעולם בתחום זה, בעל ניסיון של 25 שנים, ללא כל תביעות קודמות או נזקים שגרם. הנתבע 1 טוען כי הוא עמד בכל תנאי ההסכם, נתן לתובעת את השירות והטיפול שביקשה ואף לא חייבה בתשלום על ביקורי הבית שערך, שלא היו חלק מההסכם. לטענת הנתבע 1 התובעת פועלת בחוסר תום לב ובערמומיות. התובעת אינה אמינה וזאת ניתן ללמוד הן מכך שניסתה להסתיר את סכום הטיפול מבעלה והן מכך שלא גלתה לנתבעים אודות מצבה הנפשי עובר לטיפולים. הנתבע 1 טוען כי בשל התנגדות בעלה לטיפול תכננה תכנית ו"אסטרטגיה ערמומית" להשבת הכספים, זאת ללא קשר לתוצאות הטיפול. שאלת החבות - דיון והכרעה אין חולק, והנתבעים, למעשה, כלל אינם טוענים אחרת, בדבר חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שחבים הנתבעים לתובעת, כמטפלים למטופלת. המחלוקת היא בשאלת הפרת החובה. בכך נדון כעת. לצורך כך יש לדון תחילה במהות הטיפול שניתן לתובעת וטיב הגורם המוסמך לתתו. מהות הטיפול בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט התואמת את עמדת המומחה מטעם התובעת ואת עמדת משרד הבריאות, אשר גם יודע מהי הנוסחה המדויקת של החומרים בהם נעשה שימוש במסגרת הטיפול שנעשה לתובעת, חומרים אלו הם חומרים בעלי פעילות רפואית ואינם מהווים תמרוקים גרידא. פעילות החומרים אינה חיצונית בלבד אלא מדובר בחומרים הנספגים במערכות הגוף ועשויים להזיק להם. לא הוצגה כל חוות דעת או ראיה נוגדת על ידי הנתבעים. לאור כך, יש לקבוע כי מדובר בפעולה פולשנית אשר מהווה טיפול רפואי ו"עיסוק ברפואה", כמשמעות מונח זה בפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז - 1976 (להלן: "פקודת הרופאים"). הגורם המורשה לבצע פעילות זו הוא רופא מורשה בלבד. רופא רשאי להיעזר בעוזרים לגבי בצוע חלקים מהטיפול אך אלו צריכים לעבוד תחת פיקוחו האישי, כמוגדר בסעיף 7 לפקודת הרופאים. יוזכר כי בכל מקרה, בהתאם להוראות סעיף זה, נאסר על רופא מורשה להתיר למי שאינו רופא מורשה לבצע פעולות עזר ובמסגרתן לטפל בחולה, להשגיח עליו או לנתחו, "כשהעניין דורש שיקול דעת או מיומנות מקצועיים של רופא". העדר רשומות רפואיות החובה לבצע רישומים רפואיים בזמן אמת לגבי טיפול רפואי ולשמור על רישומים אלה מעוגנת כיום בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, על פיו חובה על המטפל טיפול רפואי לתעד, בין היתר, "מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל". לפני חקיקת החוק עוגנה החובה בפסיקת בית המשפט העליון: "תיעוד זה יש בו חשיבות רבה הן לצורך המשך טיפולים במטופל בעתיד, הן על מנת ליתן למטופל אפשרות לדעת, כפי שהוא זכאי לדעת, את מצבו הרפואי ואת הטיפול הרפואי שניתן לו, הן כראיה, אם תידרש, לאופיו של הטיפול שקיבל המטופל ולפרטיו... ביחסים אשר בין רופא ובין מטפל קיימת מערכת של אי שוויון ביכולת לדעת את טיבו ואת פרטיו של הטיפול הרפואי שנתן הרופא למטופל. הרופא המטפל הוא שיודע ומבין את טיב הטיפול הניתן למטופל את משמעותו הרפואית של טיפול זה. לעומת זאת המטופל לא תמיד מסוגל לבדוק ולהבין את אלה לפרטיהם, אפילו לאחר הסבר שניתן לו. וגם זאת, חלק מהטיפולים ניתן למטופל כשהוא במצב מיוחד שבו הוא אינו מסוגל לראות או להרגיש את הקורה עמו, כמו לדוגמא בזמן ניתוח" (ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535). "חשיבותה של עריכת רישומים ושמירתם אינה רק לצורך קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לשם קבלת החלטות נאותות, אלא גם על מנת שימשו כראיה אותנטית ובעל משקל באשר לארועים שארעו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר" (ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה (3) 117 ). "תיעוד ראוי ושמירה על החומר הרפואי משרתים הן את ההליך הרפואי, הן את ההליך המשפטי והן את זכויותיו של החולה" (ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, וראה עוד ע"א 1/01 מרדכי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו(5) 502. לאי ניהול רישום רפואי תקין עשויות להיות מספר נפקויות. האחת, הפגם ברישום עצמו עשוי להוביל למסקנה בדבר התרשלות והרשלנות עשויה להתגבש כבר מעצם אי הניהול התקין של הרישומים. השנייה, נפקות ראייתית, בהתאם לדיני הראיות, כאשר לתובע נגרם נזק ראייתי בשל חוסר האפשרות להוכיח תביעתו, כולה או חלקה, עקב העדר הרישומים. השלישית, עילה תביעה נזיקית עצמאית בגין הנזק הראייתי כנגד מי שגרמו, כאשר פן נזיקי זה של הנזק הראייתי, להבדיל מהפן הראייתי, עדיין לא הוכר בפסיקה וראה: ע"א 754/05, 759/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק; א' שטיין וא' פורת "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים של אי ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא (2) 189 (1998); י' גלעד "דוקטרינת הנזק הראייתי: האם הורם נטל השכנוע?" משפטים ל (תש"ס) 317. נזק ראייתי שנגרם לתובע מקום בו לא נערכו רישומים רפואיים כנדרש או לא נשמרו רישומים אלו יביא להעברת נטל השכנוע מכתפיו של התובע לשכמו של המטפל לגבי העובדות השנויות במחלוקת בין הצדדים, מקום בו אילו היה מצוי הרישום הרפואי החסר, ניתן היה לבררן ולא הייתה נותרת עמימות ראייתית. היקף הנטל המועבר נתחם על פי היקפו של הנזק הראייתי שנגרם. "מקום שבו היה על הרופא לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע". "משחסם הנתבע, בהתרשלותו, את הדרך הרגילה להוכחת התביעה, יכולה לבוא דוקטרינת הנזק הראייתי לעזרתו של התובע" (ע"א 8151/989 הנ"ל; ע"א 6160/99 הנ"ל; ע"א 6948/02 הנ"ל; ע"א 6330/96 בנגר נ' בית החולים הכללי ע"ש הלל יפה, פ"ד נב(1) 145; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625). מתחם נטל השכנוע אשר עובר על כתפי הנתבע בגין העדר רשומות רפואיות יכול ויהיה גם לגבי יסוד שלם בעוולה או אף ביחס ליסודות העוולה כולם: "נראה לי כי הבחירה בעניין זה צריך שתיגזר מהיקפו של הנזק הראייתי שנגרם. אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר" (ע"א 8151/98 הנ"ל). חובת עריכת הרישומים הרפואיים הסטטוטורית על פי סעיף 17 לחוק זכויות החולה חלה באופן ישיר, אמנם, רק על מי שמוגדר כ"מטפל" על פי החוק, אך בפסיקה הורחבה החובה גם על מכונים רפואיים ומטפלים אחרים שאינם מנויים בחוק (ראה למשל: ת.א (י-ם) 11371/95 מזרחי נ' פרופורציה; ת.א. (י-ם) 1010/94 גנון נ' ד"ר גאודוס; ת.א. (י-ם) 1597/97 פלוני נ' ויתקין שמואל, לגבי חובת עריכת רשומות רפואיות על מוהל). בענייננו, לא נערכו כל רישומים לגבי הטיפול הרפואי שניתן לתובעת. מעבר לרישום שאלון בדבר עברה הרפואי לא נערך תיעוד כלשהו, ויהא המינימלי ביותר, לגבי מהלך הטיפול, מהו בדיוק הטיפול שבוצע, מהם סוגי החומרים בהם נעשה שימוש, ריכוז החומרים, הכמויות בהן נעשה שימוש, מה היה משך הטיפול, מה היה מצבה של התובעת לפני ולאחר הטיפול, מה היה מצבה כאשר שוחררה לביתה, מה נעשה בביקורות שבוצעו בימים שלאחר הטיפול והאם נעשה שימוש בחומרים נוספים, מה היה מצבה בכל ביקורת, האם העלתה תלונות כלשהן ומה היו ההמלצות לטיפול. יש לציין כי הנתבעים טוענים כי נעשה רישום בדבר מהלך ההרדמה אך גם רישום זה לא הוצג ויש לזכור כי חובת עריכת הרישומים כוללת גם את חובת שמירתם. הנתבעים סבורים כי לא היה כלל מקום לערוך רישום כלשהו בדבר מהלך הטיפול מעבר לנושא ההרדמה. בכך טעו והתרשלו. כאמור, מדובר בטיפול רפואי לכל דבר ועניין ובשימוש בחומר רפואי בעל השפעות חודרניות אשר עשוי לגרום לנזקים חמורים. חובת עריכת הרישומים הרפואיים חלה, כאמור, לא רק על "מטפל" במסגרת חוק זכויות החולה אלא על כל מי שנותן טיפול רפואי. חובה זו חלה במסגרת חובת הזהירות שחלה בין מטפל ומטופל, לאור יחסי אי השוויון ופערי המידע הקיימים בין שניהם, לצורך המשך טיפול ומעקב וגם לצרכים משפטיים. גם אם הנתבע 1 אינו מוגדר כ"מטפל" על פי חוק זכויות החולה וגם אם כימאי לא נקבע כבעל מקצוע הנחשב כ"מטפל" לעניין זה, אין מקום לפטור את הנתבע 1, אשר נטל על עצמו תפקיד של מי שנותן טיפול רפואי, מחובות החלות על כל מטפל כמפורט בחוק ובהלכה הפסוקה. חובת הנתבעים כלפי התובעת, ובראש וראשונה חובתו של הנתבע 2 כרופא שהיה אמור להיות אחראי על הטיפול ולפקח עליו, הייתה לתעד באופן מלא את כל מהלך הטיפול הרפואי שניתן לתובעת, לרבות כל פרטי הטיפול, החומרים בהם נעשה שימוש ביום הטיפול ולאחריו, מצב התובעת ביום הטיפול ובמועדים בהם נעשו ביקורות, תלונות התובעת וכל פרט רלוונטי נוסף לטיפול. העדר הרישומים מהווה התרשלות לכשעצמה. בנוסף, בהעדר רישומים רפואיים כלשהם יעבור נטל השכנוע לגבי העובדות השנויות במחלוקת, אותן היה ניתן להוכיח באמצעות רישומים רפואיים, אל כתפי הנתבעים. לאור האמור, נסקור את השאלות העובדתיות השנויות במחלוקת הטעונות הכרעה. האחת - האם בצע הנתבע 1 "תיקון" או טיפול נוסף בפניה של התובעת בביתה כעשרה או שנים עשר ימים לאחר הטיפול הראשון. התובעת ובעלה העידו על בצוע טיפול כזה בלחי ימין ובמצח, טיפול ללא הרדמה, אשר הסב כאב רב לתובעת. הנתבע 1 הכחיש הטיפול. לנתבע 2 אין כל ידיעה על שהתרחש כי הוא התנער מאחריותו לתובעת עם סיום הטיפול הראשון. אם היו רישומים רפואיים ברורים על מהלך הביקורות לאחר הטיפול, ניתן היה ללמוד על שארע בביתה של התובעת ומה בדיוק בצע הנתבע 1 בביתה. בהעדר רישומים - הנטל על הנתבע 1 להוכיח את גרסתו אך למעט עדותו הוא - אין לה כל סיוע. לאור כך, אני מקבלת את גרסת התובעת על פיה כעשרה ימים לאחר הטיפול הראשון בצע הנתבע 1 טיפול נוסף בפניה, כמתואר על ידה. השנייה - האם לאחר הטיפול וה"תיקון" הופיע זיהום בפניה של התובעת. בהתאם לעדותה של התובעת הופיעו בפניה נפיחות, שלפוחיות והפרשות בעטיין פנתה לטיפול בקופת חולים ולאחר מכן בבית החולים וולפסון. בהתאם למסמכים הרפואיים מבית החולים וולפסון אכן הופיע זיהום בפניה של התובעת, במיוחד בלחי ימין ובין הגבות. הזיהום טופל חודשים רבים עד לדעיכתו כאשר במסגרת הטיפול אף התעורר חשש לנגע סרטני ובוצעה ביופסיה. ד"ר טופז גם הוא העריך כי נוצר זיהום, אשר יתכן וגרם להעמקת הכוויה בפניה של התובעת. הנתבע 1 לא צרף חוות דעת שבמומחיות לעניין זה. הוא הסתפק בטענתו כי לא נוצר זיהום וכי התופעות שהתרחשו היו היפר פיגמנטציה בלבד, תופעות טבעיות וצפויות אשר היו אמורות לחלוף עם הזמן או עם טיפול נוסף. הנתבע 1 מוסיף וטוען כי כלל לא יתכן שהתפתח זיהום בסביבת החומרים בהם נעשה שימוש כיון שהם "אנטיבקטריאלים". אם היו רישומים רפואיים לגבי הביקורות שבוצעו - ניתן היה ללמוד אם אכן נוצר זיהום עקב הטיפול אם לאו. בהעדר רישומים ובהעדר חוות דעת שבמומחיות התומכת בטענות הנתבע 1 - אני מקבלת את גרסת התביעה כי עקב הטיפול נוצר זיהום בפניה של התובעת. השלישית - האם נוצרו עקב הטיפול בפניה של התובעת נגעים אדומים שלא היו בפניה לפני הטיפול. אין חולק כי כיום יש בפניה של התובעת, בלחי ימין ובין הגבות נגעים - כתמים אדומים, כפי שנראה היטב בתמונות שצולמו על ידי המומחה. הנתבע 1 טוען כי גם לפני הטיפול היו במקומות אלו אזורים אדומים והוא ביקש להוכיח זאת באמצעות תמונות שצילם ביום הטיפול לפני עריכתו. כפי שהתרשם גם מומחה בית המשפט, בתמונות שצילם הנתבע 1 לא ניתן לראות את שמבקש הנתבע 1 לראות ולא ניתן לראות את האזורים האדומים הקיימים כיום אצל התובעת. מעבר לכך, אם היה מצוין ברשומות הרפואיות מצב פני התובעת לפני הטיפול וכי יש בפניה אזורים אדומים במקומות מסוימים - ניתן היה לדעת אם אכן צודק הנתבע 1 בטענותיו. אם היה רישום רפואי לגבי מצב פניה לאחר הטיפול וכן לגבי טיפול נוסף שנעשה במקומות בהם האזורים אדומים אם לאו - ניתן היה לדעת פרטים נוספים על המחלוקת העובדתית בעניין. בהעדר רישומים רפואיים ובהעדר ראיות בנושא זה - יש לקבוע כי הנגעים האדומים הם כתוצאה מהטיפול והם מהווים נזק שנגרם לפניה של התובעת, כאשר לא רק שהקמטים מפניה לא נעלמו, אלא שנוספו להם אזורים אדומים אלו. טוען הנתבע 1 כי הנזק בלחי נגרם מהביופסיה. הנתבע 1 לא הביא חוות דעת שבמומחיות רפואית לתמיכה בטענותיו והרי מדובר בטענות שברפואה, אשר נשללו באופן מפורש על ידי מומחה בית המשפט. היפוך נטל הראיה לאחר ברור העובדות המסקנה היא כי עקב הטיפול שערכו הנתבעים בפניה של התובעת נגרם לה נזק בדמות נגעים אדומים בפניה. עם זאת, נותרה עמימות ראייתית בדבר התהליך המדויק בו נגרם הנזק ומהותו ובדבר השאלה אם הנזק נגרם עקב התרשלות הנתבעים. התובעת טוענת כי אין מדובר בנזק צפוי וטבעי של היפרפיגמנטציה אלא בכוויה שהעמיקה לכדי צלקות ונגעים צמיתים. הנתבעים טוענים כי מדובר בהיפרפיגמנטציה, תוצאה צפויה וטבעית מהטיפול שאינה קשורה לרשלנותם. מומחה בית המשפט ציין כי בהעדר נתונים אודות הטיפול שבוצע ובהעדר רישומים הוא אינו יודע בדיוק מהו המנגנון שגרם לנזק והעריך כי מדובר בכוויה שהעמיקה עקב הזיהום. בנסיבות העניין, בהן קיימת עמימות ראייתית כה גורפת ונרחבת בדבר פרטי הטיפול שבוצע ובדבר התהליך שגרם לנזק, יש מקום להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין על פיו "הדבר מעיד על עצמו" ולקבוע כי על הנתבעים הנטל להוכיח כי הנזק לא נגרם עקב התרשלותם. סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו. הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לארוע נשוא התביעה. השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. השלישי, כי ארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. עם הוכחת התקיימותם במצטבר של שלושת התנאים האמורים, יועבר נטל השכנוע לכתפי הנתבע כי אין לייחס את קרות הארוע לרשלנות מצדו וראה: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229; ע"א 8151/98 הנ"ל. בענייננו, התובעת ניזוקה כתוצאה מטיפול רפואי שנעשה בה כאשר אינה יודעת מהם החומרים בהם נעשה שימוש, חומרים שהיו כל העת בשליטת הנתבעים, חומרים אשר מוגדרים כ"נוסחה סודית" אף היום, תום שמיעת הראיות, ואף למומחה בית המשפט לא גולו. הטיפול בתובעת בוצע כאשר היא מורדמת וכאשר אין לה כל ידע רפואי בדבר אופי הטיפול, הליך הטיפול והשפעותיו. אין כל רישומים רפואיים מהם ניתן ללמוד על מהלך הטיפול. אין גם רישומים לגבי הפעולות שבוצעו לאחר הטיפול כך שאין אפשרות לדעת באיזה שלב התרחש הנזק, האם בטיפול הראשון או בטיפול ה"מתקן". כל שיודעת התובעת הוא כי הגיעה לטיפול שמטרתו היחידה היא אסתטית, הצערת פניה והעלמת קמטים, כי בוצע בה טיפול שאת טיבו המדויק אינה יודעת עד היום, ולאחר מכן, במקום תוצאה של העלמת קמטים הושגה מטרה הפוכה לגמרי: נוצרו בפניה נזקים נוספים בגינם טופלה חודשים ארוכים, נזקים אשר לא נעלמו במלואם עד היום. בנסיבות אלו המסקנה כי מדובר בהתרשלות וכי אין מדובר בתוצאה טבעית ורגילה מהטיפול - סבירה יותר. כל שלושת התנאים להיפוך נטל הראיה מתקיימים. על הנתבעים להוכיח כי נקטו זהירות סבירה. עליהם להעלות הסבר המעלה את הסיבה המדויקת לקרות התוצאה הלא רצויה ולהוכיח כי אין בין סיבה זו ובין התרשלותם ולא כלום. העברת הנטל מתפרשת על שאלת האחריות כולה. משקילת כלל הראיות בתיק עולה כי הנתבעים לא הצליחו להרים את הנטל ולהוכיח כי המסקנה שהנזק ארע שלא עקב התרשלותם היא מסתברת יותר ממסקנה בדבר התרשלותם. הנתבעים לא העלו כל הסבר סביר לתוצאה המזיקה מעבר לטענה הסתמית כי מדובר בהיפרפיגמנטציה המהווה תוצאה צפויה ורגילה מהטיפול, תופעה שנרשמה אף במסגרת ההסכם. הנתבעים אינם מתמודדים באופן רציני עם הראיות בדבר זיהום שהתפתח וטופל לאחר מכן; עם העדויות כי בוצע טיפול נוסף בדיוק באותם מקומות בהם נגרם הנזק; עם חוות הדעת הרפואית של מומחה בית המשפט הסבור כי מדובר פיגמנטציה שנוצרה עקב תהליך של העמקת הכוויה עקב זיהום ולא עקב תהליך רגיל של טיפול ועם עדות הנתבע 1 עצמו כי תופעת הפיגמנטציה הייתה אמורה לחלוף עם הזמן. הנתבעים אינם מספקים את הסיבה המדויקת לנזק, אינם מסבירים באופן ברור מה ארע בדיוק במהלך הטיפול ואחריו ומדוע נותר נזק צמית. הנתבעים כלל לא הציגו חוות דעת רפואית לתמיכה בטענותיהם כי מדובר בתוצאה רגילה של הטיפול הרפואי אשר מסבירה מה בדיוק ארע ומדוע אין מדובר ברשלנות. לאור כך, אני קובעת שהנתבעים, יחד ולחוד, התרשלו במסגרת הטיפול הרפואי שניתן לתובעת על ידם וכי עקב התרשלותם נגרם הנזק בפניה של התובעת. למעלה מהצורך נדון גם בטענות נוספות שהעלו הצדדים. הסכמה מדעת התובעת טוענת כי לא התקבלה הסכמתה מדעת לטיפול הרפואי וכי גם בכך התרשלו הנתבעים. לצורך בצוע טיפול רפואי וטרם ביצועו על המטפל לדאוג ולקבל מהמטופל הסכמה מדעת. הדברים הם בבחינת מושכלות יסוד. בצוע טיפול רפואי בהעדר הסכמה מדעת הוא התרשלות אשר עשויה לבסס עוולות נזיקיות של רשלנות ותקיפה וכן עילות תביעה חוזיות כמו ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, הטעייה והפרת חוזה. הפסיקה עסקה במספר הזדמנויות עוד מראשית שנות ה- 90 במהותה ובהיקפה של אותה הסכמה מדעת שעל רופא לדאוג לקבלה ממטופל. נקבע כי חובת הרופא היא למסור למטופל "מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ ומטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיבות טיפוליות סבירות לטיפול האמור. החתמת המטופל על טופס ההסכמה אינה כשלעצמה תנאי מספיק לקיומה של 'הסכמה מדעת'" (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526, 552). נפסק כי "הגישה הפטרנליסטית, הגורסת כי הרופא יצא ידי חובתו כלפי המטופל לעניין מסירת מידע אם נהג על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת, נדחתה אפוא...המבחן למידע שחובה למסור למטופל אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלו נקבעים על פי קנה מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע" (ע"א 434/94 ברמן, קטינה, באמצעות הוריה ואח' נ' מור- המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205, 213). סטנדרט הגילוי מבוסס על "מבחן ציפייתו הסבירה של החולה", שהוא סטנדרט גילוי גבוה יותר ומבוסס על יחסי נאמנות ואף תלות בין המטופל ורופאו ו"אין להמיר את המבחן הזה במבחן הפרקטיקה המקובלת" (דנ"א 461/06 קופת חולים הכללית ואח' נ' סידי ואח'). "המבחן למסירת המידע אינו טכני כי אם מהותי" (ע"א 522/04 מרכז לייזר ניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי,וראה עוד ע"א 4384/90 ואתורי ואח' נ' בית החולים לניאדו ואח',פ"ד נא(2) 171; ע"א 3108/91 נועם רייבי נ' ד"ר קורט וייגל, פ"ד מז(2) 497; ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 535). באשר לניתוחים שאינם ניתוחים חיוניים נפסק כי "ככל שהטיפול אינו חיוני, כך כוללת חובת הגילוי מתן מידע מפורט יותר...ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי - שאף בלעדיו ניתן לנהל אורח חיים רגיל - נכלל ברף העליון של חובת הגילוי, והוא כולל, נוסף על התייחסות לסיכויי ההצלחה, גם מתן אזהרה מפני הסיבוכים האפשריים, גם אם סיבוכים אלו נדירים. דרישה נרחבת זאת מתחייבת בייחוד בתקופתנו, בה מתפתחת רפואה פרטית המציעה לציבור הרחב- אם בדרך ישירה באמצעות פרסומים, ואף בעקיפין, בהסתמך על מוניטין של רופא המקיים מרפאה פרטית- ניתוחים אלקטיביים למיניהם..." (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 וכן ע"א 2781/93 הנ"ל, עמ' 553). וכן: "ככל שהניתוח דחוף פחות כך נקפיד יותר עם הרופא ונדרוש ממנו מתן מלוא המידע...כן נדרוש ממנו להציע למטופל אלטרנטיבות לניתוח - ככל שהן קיימות, ונאפשר למטופל לשקול את האלטרנטיבות בשובה ובנחת. הקפדה יתרה נקפיד גם, לדעתי, עם הרפואה הפרטית. ברפואה הפרטית קיים לעיתים ניגוד עניינים מובנה בין השאיפה המסחרית להרבות בניתוחים לבין האינטרס של המטופל..." (ע"א 6153/97 הנ"ל, עמ' 768 וראה גם ע"א 522/04 הנ"ל). חובת קבלת ההסכמה מדעת מעוגנת כיום בחוק זכויות החולה. החוק מקדיש פרק שלם ונפרד לנושא "ההסכמה מדעת לטיפול רפואי" (סעיפים 13-16). הוראות החוק לעניין היקף חובת הגילוי והחריגים לה, למעשה, משקפות את עיקר הכללים והעקרונות שהתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון טרם חקיקתו. הנתבעים מסתמכים על טופס ההסכם בו נרשם כי הוסבר לתובעת "כל הקשור לפיגמנטציה ו/או דפיגמנטציה הקיימים אם קיימים ו/או עלולים להופיע באזור המטופל לאחר ו/או עקב הטיפול". לטענתם, די בהסבר זה כדי לכסות את הסיכון שנוצר, גם אם לא הוסברו סיכונים אחרים. גישת הנתבעים אינה מקובלת עלי. לטעמי, לא ניתנה על ידי התובעת הסכמה מדעת כנדרש בחוק ובפסיקה לטיפול הרפואי שבוצע בה, זאת מכמה טעמים. ראשית, לא נמסר לה מידע רפואי על ידי הגורם המטפל כמשמעותו בחוק, הוא הרופא - הנתבע 2. היחיד ששוחח עם התובעת והסביר לה אודות הטיפול ושכנע אותה לעבור אותו הוא הנתבע 1, שאינו רופא ולכן אינו בעל כשירות למסור מידע רפואי ולייעץ בדבר טיפול רפואי, סיכוייו, סיכוניו ואלטרנטיבות טיפוליות. הנתבע 2, הגורם הרפואי שהיה אמור לפקח ולהיות אחראי אישית על הטיפול, כלל לא שוחח עם התובעת טרם הסכמתה לטיפול ולא מסר לה כל מידע על הטיפול, למעט, אולי, שיחה כללית בנושא ההרדמה לאחר שכבר התקבלה לטיפול וחתמה על ההסכם. בכך נפל פגם מהותי בהסברים ובמידע שנמסרו לתובעת לפני הטיפול שהרי הגורם שמסר לה המידע כלל לא היה מוסמך למסרו. שנית, לא הוסבר לתובעת כי במסגרת הטיפול עומד להתבצע שימוש בפנול, חומר שאינו בעל השפעה חיצונית בלבד אלא בעל השפעות מזיקות נוספות, אשר עשוי להשפיע גם על מערכות פנימיות בגוף ואף לגרום להפרעות בקצב הלב, כפי שהסביר ד"ר טופז. לא הוסבר לה כי הפנול גורם למעשה לכוויה כימית בעור הפנים ותתכנה כוויות מדרגות שונות אשר עשויות להותיר צלקות (וראה בעניין דומה: ת.א. (חי) 8353/04 אילנה שוורץ נ' ד"ר אולמן). איני מקבלת כלל את טענת הנתבע 1 המקוממת כי "גב' גלבוע ידעה וכל העולם יודע שפילינג עמוק מכיל פנול." להפך, אני סבורה כי עד להליך הגשת התביעה התובעת, כמו אנשים רבים אחרים, כלל לא הייתה מודעת לכך שמדובר בפנול וכי מדובר בחומר בעל סיכונים ניכרים למערכות הגוף השונות. שלישית, גם אם הוזכר המונח "פיגמנטציה" בטופס ההסכם, אני מאמינה לתובעת כי לא ידעה מה פירוש המונח ולא הוסבר לה כי יתכן ויווצרו על פניה כתמים בולטים שלא היו שם קודם לכן ואשר לא ניתן יהיה לטפל בהם. היה על הנתבעים להסביר לתובעת בדיוק כי קיימת סכנה לכתמים שיוותרו לצמיתות על פניה עקב הטיפול וזאת לא נעשה. המבחן, כאמור, לבחינת ההסכמה מדעת אינו מבחן טכני, של חתימה על טופס ואין די בכך שצוינה המילה "פיגמנטציה". יש לבחון אם מבחינה מהותית נמסר כל המידע הרלוונטי והמלא למטופל ואם הוא הבינו. יש לציין כי הנתבע 1 העיד כי תופעת הפיגמנטציה בעקבות הטיפול היא תופעה חולפת ולא צמיתה, כך שגם אם הסביר הנתבע 1 לתובעת על תופעת הפיגמנטציה, סביר שלא ציין בפניה כי מדובר בתופעה צמיתה אלא להפך. גם איני מקבלת טענת הנתבע 1 כי הוסכם בינו ובין התובעת מראש כי יהיה צורך בטיפול נוסף לאחר חצי שנה. הדברים לא נרשמו, למעט רישום אופציה לטיפול מתקן לגבי האזור סביב הפה, זאת בלבד ולא לצורך תיקון נזקים. התובעת מכחישה כי סוכם מראש על טיפול נוסף ובכל מקרה, כאמור, הנתבע 1 לא הוכיח באמצעות חוות דעת רפואית כי טיפול מתקן יכול היה לעזור לתובעת להסיר הנזק. רביעית, הסיכון של זיהום לא הוסבר לתובעת וסיכון זה אף לא מוזכר בטופס ההסכם עם התובעת, להבדיל מההסכם הסטנדרטי שהציג הנתבע 1. הנתבע 1 העיד כי סיכון זה הושמט במתכוון מהטופס של התובעת כדי לא להרתיעה מהטיפול. על הנתבעים היה להסביר לתובעת כי קיים סיכון, וזהו הסיכון אשר כפי הנראה המתממש בסופו של דבר, לכך שייווצר זיהום אשר ישבש את מהלך ההחלמה מהכוויה, יעמיק הכוויה ויגרום לדלקת ובעקבותיה לצלקת או פיגמנטציה שלא יחלפו. חמישית, לא הוסברו לתובעת "סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של העדר טיפול רפואי" כנדרש בסעיף 13(ב)(4) לחוק זכויות החולה. העדר הסבר זה מובן, למרבה הצער, לאור היות הגורם המסביר הנתבע 1, כימאי העוסק אך ורק בטיפול מסוג זה במסגרת מכון מסחרי, ולא רופא מומחה לרפואת עור או כירורגיה פלסטית אשר יכול להציע מגוון טיפולים חילופיים. פרופ' שפיר וד"ר טופז הסבירו כי ניתן היה להציע לתובעת חלופות אחרות וטובות לטיפול בקמטיה על מנת שתשקול אותן. זאת לא נעשה. שישית, לא הוכח שסיכוני ההרדמה הוסברו לתובעת ואין כל רישום על הסבר כאמור. שביעית, לא הוסבר לתובעת באופן ברור כי הטיפול שהיא עומדת לעבור הוא טיפול רפואי הטעון השגחת רופא. בכך יש גם משום הטעיית התובעת, שלא הייתה מודעת לחובה לבצע הטיפול בהשגחה מלאה של רופא. שמינית, לא הוסבר לתובעת כי יכול ותצטרך לעבור טיפול נוסף, מתקן או משלים, בביתה, ללא הרדמה. למותר לציין כי לפני הטיפול הנוסף, ה"תיקון", כלל לא ניתנה הסכמה מדעת למרות שמדובר, גם כאן, בטיפול רפואי לכל דבר ועניין. ניתן לסכם ולומר כי על הנתבעים הייתה חובת גילוי ברף גבוה ומחמיר, בהיות הטיפול טיפול אסתטי במסגרת פרטית, והם לא עמדו בה. לא התקבלה הסכמתה מדעת של התובעת לעבור את הטיפול הרפואי אותו עברה. מתן טיפול רפואי ללא קבלת הסכמה מדעת, הכרוך בהפרה של המטפל את חובת הגילוי המוטלת עליו, מהווה הן עוולה של תקיפה והן עוולה של רשלנות. עם זאת, המגמה בפסיקה היא לצמצם את השימוש בעוולה של תקיפה בתובענות מסוג זה רק למקרים חריגים, כאשר למטופל כלל לא נמסר מידע על סוג הטיפול הצפוי לו, או כאשר לא נמסר לו על תוצאה בלתי נמנעת של אותו טיפול או שמדובר בטיפול שונה באופן מהותי מזה שנמסר לו לגביו. המקרים הרגילים של היעדר הסכמה מדעת ידונו על פי עוולת הרשלנות (ע”א 2781/93 הנ"ל, בעמ' 547; ע"א 6153/97 הנ"ל בעמ' 758). בענייננו - התובעת אינה טוענת לעוולת התקיפה. עם זאת, הפרת חובת הגילוי היא הפרת חובת הזהירות שחבים הנתבעים לתובעת ובכך הוכחה התרשלותם. במסגרת עוולת הרשלנות זכאית התובעת לפיצויים על נזק הגוף שנגרם לה וזאת אם יוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק. השאלה הנשאלת היא, אם הייתה מקוימת חובת הגילוי - האם הייתה התובעת מסכימה לעבור את הטיפול, כך שהנזק היה נגרם בכל מקרה, או שמא, אם היה ניתן לתובעת הסבר מלא - הייתה בוחרת לא לעבור את הטיפול שבוצע? בחינת הקשר הסיבתי בהקשר לאי מתן הסכמה מדעת והפרת חובת גילוי היא, למעשה, הערכת ההסתברות שהמטופל היה מסכים לטיפול או בוחר בדרך טיפול אחרת או נמנע מבצוע הטיפול כליל. התובע צריך להוכיח, על פי מאזן הסתברויות, כי לא היה מסכים לטיפול אם היה נמסר לו המידע הדרוש. זהו מצב היפותטי וכבר נפסק כי הוכחתו אינה פשוטה. "לא תמיד רק שיקולים שבהגיון פועלים במקרה כזה" ועל בית המשפט לבחון השאלה "על פי שיקולים של שכל ישר ונסיון החיים" (ע"א 2781/93 הנ"ל, עמ' 570). אם כי לא הוכרע בפסיקה באופן חד אם המבחן הוא סובייקטיבי או אובייקטיבי הנטייה היא להעריך הקשר הסיבתי על בסיס מבחן מעורב (שם). התובעת העידה בתצהירה כי אם הייתה יודעת שיוותרו בפניה הכתמים האמורים, בנוסף לקמטים ובנוסף לסבל הרב הכרוך בטיפול ובתהליך ההחלמה, לא הייתה עוברת את הטיפול. התובעת לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ולמעשה עדותה זו כלל לא נסתרה. הנתבע 2 בסיכומיו טוען כי הסיכונים בדבר פגיעות פנימיות כלל לא התממשו ואין רלוונטיות לכך שלא הוסברו לה. טענה זו יש לדחות. כאמור, לתובעת לא הוסברו סיכוני זיהום, לא הוסבר לה מהות החומר בו נעשה שימוש וסיכוניו, לא הוסברה מהות הטיפול - יצירת כוויה כימית, לא הוסבר לה באופן מפורש כי עשויים להיוותר בפניה כתמים לצמיתות עקב הטיפול, לא הוסברו לה חלופות. התובעת, כפי שהוכח, היא אישה בעלת מודעות לאסתטיקה ומראה החיצוני מאד חשוב לה, למרות גילה המבוגר. בעלה הסתייג מהטיפול והנתבע 1 נסה מנגד לשכנעה לעבור הטיפול ולהסיר כל ספק מליבה בדבר סיכוני הטיפול. אני מאמינה לתובעת וסביר בעיני, על פי מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי גם יחד, שאם הייתה יודעת שעקב הטיפול יכול להיווצר זיהום או תהליך אחר ובעקבותיו נגעים בעורה שלא יחלפו לצמיתות, למרות טיפולים כואבים וממושכים, בנוסף לכך שהקמטים יישארו בפניה, אם הייתה יודעת שמדובר בחומר בעל השפעות מסוכנות אשר רק רופא מורשה לטפל בו ואם היה ניתן לה הסבר על חלופות אחרות לטיפול, הייתה בוחרת לא לבצע הטיפול או לא לבצעו במתכונתו זו, ללא פיקוח מלא של רופא, והייתה מחפשת חלופות אחרות. אני מאמינה לתובעת כי הנתבע 1 הבטיח לה כי פניה יוצערו וכי אין סיכון בטיפול, למעט הסיכון לאי הצלחת הטיפול באזורים סביב הפה, כפי שרשם בנספח להסכם. אם הייתה מודעת לסיכונים כולם, לא הייתה מסכימה לטיפול. לאור כך אני קובעת כי הוכח קשר סיבתי בין אי מסירת מלוא המידע לתובעת ובין נזק הגוף שנגרם לה. בכתב התביעה ובסיכומי הצדדים לא נכלל ראש נזק של פגיעה באוטונומיה ולכן לא אתייחס לכך גם בפסק הדין. בנוסף לכל האמור לעיל בדבר התרשלות הנתבעים, לא ניתן להימנע מהמסקנה כי גם ללא היפוך נטל הראיה, ללא קביעת התרשלות בהעדר רישומים רפואיים וללא הקביעה כי לא ניתנה הסכמתה מדעת של התובעת לטיפול, הנתבעים התרשלו גם בעצם יצירת מסגרת הטיפול הרפואי, ה"סט - אפ", כלשונו של ד"ר טופז, ובראיית כל אחד מהם את תפקידו במסגרת הטיפול הרפואי. במסגרת זו, כאמור, התהפכו היוצרות לחלוטין תוך פגיעה חמורה באינטרס של המטופל, היא התובעת. הרופא הפך לעוזר בלבד, הכימאי הפך למטפל ראשי. בצוע הטיפול באופן זה מהווה הפרת חובת הזהירות של שני הנתבעים. הנתבע 1 לא נהג ככימאי סביר, בנטלו על עצמו בצוע טיפול רפואי, בו נעשה שימוש בחומר בעל השפעות רפואיות חודרניות שונות, ללא השגחה מלאה ואישית של רופא, כאשר את הטיפול המתקן ואת הביקורות בביתה של התובעת בצע אף ללא נוכחות רופא. הנתבע 2 לא נהג כרופא סביר בהתעלמו מכך שהוא אחראי לטיפול הרפואי ובכך שנהג אי אכפתיות מוחלטת בכל הנוגע לאחריותו כלפי המטופלת בשמשו "מרדים להשכיר" בלבד. ניתן להניח בסבירות רבה כי אם היה הטיפול מבוצע במסגרת הראויה, בפיקוח רפואי צמוד ובהשגחה מלאה של רופא אשר מודע לאחריותו וחובתו כלפי התובעת בכל שלבי הטיפול כולם, החל משלב הייעוץ וקבלת ההסכמה מדעת, דרך הטיפול עצמו והמשך במהלך בצוע הביקורות לאחר מכן, ניתן היה למנוע הנזק. חלוקת האחריות 1. מדובר בנזק אחד שנגרם על ידי שני מעוולים ובהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין כל מעוול אחראי על כל הנזק כולו. שני הנתבעים חבים כלפי התובעת, יחד ולחוד, על כל נזקה. 2. בחלוקת האחריות ביניהם, אני קובעת כי שני הנתבעים אחראים במידה שווה לנזק שנגרם. הנזק 3. לתובעת, כאמור, נגרם נזק אסתטי בפניה. מומחה בית המשפט קבע כי בגין נזק זה נותרה לתובעת נכות זמנית בת 5% למשך שנתיים מהטיפול ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור של 1%. בנוסף, מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי קבע כי נותרה לה נכות זמנית בתחום זה בשיעור של 10% לתקופה של שנה מהטיפול ולאחר מכן נכות צמיתה בשיעור 5%. הנתבע 2 בסיכומיו טוען כי אין קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של התובעת ובין הטיפול, בהסתמך על עדות התובעת. איני מקבלת טענות אלו. פרופ' נוי לא נחקר על חוות דעתו ואף לא נשאל שאלות הבהרה, כאשר פרופ' נוי התייחס באופן מפורט לנושא הקשר הסיבתי בין הטיפול ובין מצבה הנפשי של התובעת והתובעת ציינה בפניו את אותם הדברים כפי שציינה בעדותה לגבי מצבה הנפשי. בהעדר נימוקים מיוחדים איני רואה מקום לסטות מהקביעות בחוות הדעת של מומחי בית המשפט ואני מאמצת אותן. 4. התובעת טוענת כי במהלך השנה לאחר הטיפול, בה טופלה בבית החולים וולפסון וסבלה מזיהום, לא יכלה להיחשף לשמש או ללכת לבריכה וגם כיום כאשר היא נחשפת לשמש מופיעים כתמים וצריבה של העור. היא אינה יכולה להשתמש בתכשירי קוסמטיקה ולקבל טיפולים קוסמטיים. חודש לאחר הטיפול לא תפקדה כלל. לאחריו הרגישה התרחקות ופגיעה בקשר שלה עם בעלה ועם בניה, אי שקט, עצבנות, הפרעות שינה וגרד בעור הפנים. היא נמנעת מקשרים חברתיים. מצבה בלתי נסבל בעיניה ומאמלל אותה יום יום. במקום עור צעיר יותר נגרם לה נזק נוסף. 5. התובעת זכאית לפיצוי בשל כאב וסבל. במסגרת הנסיבות הרלוונטיות יש לקחת בחשבון כי התובעת מלכתחילה הייתה רגישה למראה האסתטי של פניה, היא הסכימה לשלם ממטב כספה, תוך כניסה למצב של חילוקי דעות עם בעלה, על טיפול בקמטיה וכל מטרת הטיפול נועדה אך ורק לשיפור מראה פניה. יש בכך כדי להשליך על עצמת הפגיעה שסבלה בדימויה העצמי, כאשר מדובר במי שמראש הייתה רגישה למראה פניה. במקום שיפור מראה - סבלה טיפולים מכאיבים ובסופו של יום מראה פניה הורע. בהתחשב בכלל הנסיבות אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל לו זכאית התובעת נכון להיום על 85,000 ₪ כולל ריבית. 6. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות מעבר לאלו המכוסות במסגרת קופת החולים, תרופות, הוצאות מוגברות בגין רכישת תכשירים מסנני קרינה, הוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים ועזרה בבית לתקופה שלאחר הטיפול. במסגרת פיצוי התובעת יש להבחין בין הוצאות שממילא הייתה אמורה לשאת בהן לאחר הטיפול, כמו תכשירים מסנני קרינה ואולי גם משככי כאבים לגבי התקופה שלאחר הטיפול, ובין הוצאות שנגרמו עקב כשלון הטיפול והחמרת המצב. אני מעמידה את סכום ההוצאות לו זכאית התובעת, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 5000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. 7. התובעת עותרת להחזר הסכומים ששילמה עבור הטיפול הכושל. לטעמי התובעת אכן זכאית להחזר סכומים אלו לאור כך שהטיפול בוצע באופן רשלני ומזיק ולא כפי שנקבע בהסכם. הנתבעים ישיבו לתובעת סכום של 13,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.1.01 ועד ליום ההחזר בפועל. 8. לסכומי הפיצוי יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 20% והוצאות המשפט, כמפורט בסעיף 50 לסיכומי התובעת, כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתה ועד יום ההחזר בפועל. בנוסף לאמור לעיל, בגין אופן ניהול התיק על ידי הנתבע 1, כמפורט בסעיפים 1-4 לפסק הדין, יישא הנתבע 1 בהוצאות התובעת בסכום נוסף של 5000 ₪. 9. הנתבעים חבים בסכומים שפורטו יחד ולחוד כלפי התובעת, למעט סכום ההוצאות של 5000 ₪ בו חב הנתבע 1 לבדו. בין הנתבעים, כאמור, חלוקת החבות היא שווה. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעים. לאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.רשלנות רפואית (ניתוח פלסטי / אסתטיקה)תביעות רשלנות רפואית