ניכוי חלקי של תגמולי המל"ל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי חלקי של תגמולי המל''ל: התובעת, ילידת 13.7.1968, אחות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים, נפגעה בשתי תאונות דרכים עת נהגה ברכבה, בתאריכים 9.2.06 ו- 15.6.06. אין מחלוקת שעל הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). מחלוקתם אינה אלא בשאלת גובה הפיצוי, וזו סובבת בעיקרה את שאלת הפגיעה בפועל בהשתכרותה של התובעת והגריעה מכושר ההשתכרות. מאחר והשתלשלות המאורעות במסגרת התובענה חרגה מעט מהרגיל יסקרו תחילה ההליכים, בקצירת האומר, ולאחר מכן יבחנו השאלות הנוגעות לנכות ולהשפעתה על התובעת. בבחינת שאלות אחרונות אלה יועלו לדיון גם אותן טענות של הצדדים שנמצאו ראויות להידון בפירוט. בסיכומים הועלו גם טענות ששייכותן למחלוקת שבין הצדדים שנויה במחלוקת של ממש, שהשפעתן על הפיצוי לו זכאית התובעת זניחה ביותר, ושאין צורך להידרש להן בהרחבה. ההליכים התובענה הוגשה לבית המשפט ביום 8.11.06, כשהיא מתייחסת לתאונה מיום 9.2.06 לבדה. חוות-דעתה של המומחית בתחום האורטופדיה, ד"ר מיכל עמית-כהן, מיום 20.6.07, הומצאה לבית המשפט ביום 15.7.07, והתייחסה לנכות התובעת כתוצאה של התאונה מיום 9.2.06. בתשובותיה מיום 16.12.07 לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת ציינה המומחית שלא עמד בפניה תיעוד המעיד על פגיעה בתאונה מיום 15.6.06 ואף לא תיעוד הנוגע לעברה הרפואי של התובעת, והיא סבורה שיש לייחס לכל אחד מגורמים אלה רבע מהנכות. לאחר שהוצעה לצדדים הצעה, ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה ולצרף את התאונה הנוספת מיום 15.6.06. מבוקשה ניתן לה. כתבי הטענות המתוקנים מטעם הצדדים הוגשו עד ליום 25.3.08. הנתבעת הודיעה ביום 4.6.08 כי אינה מקבלת את ההצעה, ובעקבות קדם המשפט שהתקיים ביום 22.6.08 נקבע (במסגרת ההחלטה מיום 20.7.08) לוח זמנים להגשת הראיות ולחקירת העדים. העדים נחקרו ביום 12.11.08. בתום הישיבה נקבע לוח זמנים להגשת סיכומי הצדדים. הגשת הסיכומים התעכבה מעט, הן בשל בקשה של הנתבעת להגיש מסמכים רפואיים נוספים והן בשל סיבות אחרות. סיכומי הנתבעת הוגשו לפיכך רק ביום 19.1.09 וסיכומי תשובה מטעם התובעת הוגשו ביום 3.2.09. לאחר הגשת הסיכומים זומנו הצדדים לישיבת תזכורת, לאחר שבמסגרת ההחלטה מיום 3.2.09 התבקשו להבהיר טענות שונות בסיכומים ולהתייחס לעניינים כאלה ואחרים. במהלך ישיבת התזכורת ניתנו תשובות מספקות לחלק מהשאלות, אך לא לכולן. לאחר ישיבת התזכורת הוגשו לבית המשפט מספר הודעות, וכל צד בחר להתייחס לטענות כאלה ואחרות, בין אם התבקש לעשות כן ובין אם לאו. לפיכך לא כשרה השעה לגשת למלאכת כתיבת פסק-הדין עד עתה. הנכות המומחית בתחום האורטופדיה, ד"ר מיכל עמית-כהן, מצאה בבדיקתה ספזם שרירי בעמוד השדרה המותני, מבחן רגל ישרה חיובי ב- 60 מעלות דו צדדי, הגבלה קלה בתנועת עמוד השדרה ורגישות בסיבוב והטיה לשמאל. בדיקות ההדמיה הצביעו על בלטי דיסק בשני גבהים, ועל בקע דיסק נוסף הלוחץ על השק ועל השורש. על בסיס מכלול התיעוד הרפואי, הבדיקה הקלינית ובדיקות ההדמיה, קבעה המומחית לתובעת נכות צמיתה בשיעור 10% בגין המגבלה בעמוד השדרה המותני, וזאת על בסיס סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. כן קבעה לה נכות זמנית בשיעור 100% ל- 4 שבועות ונכות בשיעור 50% לשבועיים נוספים. המומחית הבהירה כי מנגנון התאונה מתאים לממצאים, ויש לייחסם לתאונה. בחיתום חוות-הדעת ציינה המומחית כי "התובעת ממשיכה בעבודה כאחות טיפול נמרץ ילדים אולם קיימת מגבלה בהרמת משא כבד ומאמץ פיזי". הנתבעת הפניתה למומחית שאלות הבהרה, להן צורף תיעוד רפואי מעברה של התובעת (מהשנים 2004 ו- 2005), המעיד לכאורה על תלונות אודות כאבי גב ביום 8.2.04, ביום 25.4.04 ובעקבות ארוע של הרמת משא ביום 5.7.05. המומחית ציינה בתשובותיה מיום 16.12.07 שאינה סבורה כי הנכות או רובה קשורה למצב הקודם לתאונה (תשובה 3(א)), אך יש מקום לחלוקת הנכות (תשובה 2(א)). יש מקום לייחוס חלק מהנכות גם לתאונה המאוחרת יותר, מיום 15.6.06 (תשובה 4). לפיכך מצאה המומחית לנכון להמליץ על חלוקת הנכות כך שנכות בשיעור 5% תיוחס לתאונה מיום 9.2.06, שהיתה "חבלה משמעותית [ש]לאחריה רצף של תלונות במשך תקופה ממושכת וזיהוי ממצאים ב- CT" (תשובות 3(ב) ו- 5); נכות בשיעור 2.5% יוחסה לעברה הרפואי של התובעת, ונכות בשיעור 2.5% יוחסה לתאונה מיום 15.6.06. בתשובותיה מיום 22.2.08 לשאלות ההבהרה ששלח ב"כ התובעת ביום 28.1.08 השיבה המומחית שהיא מקבלת את הטענה לפיה התיעוד מיום 8.2.04 אינו מעיד כלל על פגיעה אורטופדית, וכי מדובר בפניה לחדר מיון בעקבות זיהום חיידקי בבטן שגרם גם לכאב גב, ללא כל קשר לתלונה אורטופדית (תשובה 1 על שלל סעיפי המשנה שלה). היא שללה את הטענה לפיה מסמכים עדכניים מצביעים על שינוי משמעותי במצב התובעת (תשובה 2). היא אישרה כי לנוכח המגבלה בהרמת משא כבד ומאמץ פיזי, ובשל טיב עבודתה של התובעת "יש הגיון בשינוי תנאי עבודתה כמו מעבר למחלקה קלה יותר כמו מרפאה או שינוי אחוז המשרה" (תשובה 3(א)), וכי סך הפגיעות, כולל זו שבתאונה מיום 15.6.06 "והמשך עיסוקה בעבודה פיזית יכול להביאה לידי חוסר יכולת לתפקד במשרה מלאה כאחות בטיפול נמרץ ילדים" (תשובה 3(ד)). כן אישרה המומחית שעבודתה של אחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים כרוכה במאמצים פיזיים ובנשיאת ילדים והעברתם ממיטה למיטה (תשובה 3(ג)). הצדדים לא עמדו על חקירתה של המומחית. על אף זאת לא נמנעה הנתבעת מלטעון שיש לייחס לתאונות נכות בשיעור שונה משמעותית מזו שקבעה המומחית, תוך שהיא מטיחה בתובעת האשמות חמורות במיוחד של זיוף ושינוי של תיעוד רפואי. על האשמות אלה אין אלא להצטער. אף לולא התרשמתי לטובה מעדותה של התובעת, בשונה ככל הנראה מב"כ הנתבעת, הרי שהעלאת טענות מעין אלה בכתבי בי-דין, שלשם הוכחתן נצרך בעל-דין להרים נטל ראייה כבד במיוחד לנוכח הכתם המוסרי והפלילי שמבקש הוא להדביק ברעהו (השוו ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063 (1958); ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה(1) 729, 742 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 615 (1993)), מן הראוי שתיתמך למצער בראיות כלשהן. במקרה דנא הועלו טענות אלה אך בהסתמך על העובדה שהתובעת היא "פרסונאל" בבית החולים, ומכאן, לשיטת הנתבעת, שהתיעוד הרפואי פרוץ לפניה וכי היא שלחה בו יד. טענה מרחיקת לכת מעין זו, המייחסת ביד קלה לתובעת שלל עבירות פליליות, מוטב שלא היתה נטענת בקלות ראש מעין זו, בפרט כשלא הובאה כל ראייה התומכת בה. הנתבעת הוסיפה וטענה שאין מקום לקבל את קביעות המומחית לפיהן קיים רכיב פיזי ממשי בעבודתה של אחות בטיפול נמרץ. טענה זו תמכה הנתבעת בעדותו של חוקר שרשמיו מצפייה של כחצי שעה או שעה ומ"הבנתו הכללית" בעבודות מעין אלה הובאו בפני בית המשפט. נראה שלשיטת הנתבעת גוברת עדות שטחית מעין זו של החוקר על מיומנותה רבת השנים של המומחית, המשמשת כמנתחת אורטופדית זה שנים ארוכות ויצאת ובאה במחלקות בית החולים, וחזקה עליה כי נסיונה בנוגע לדרך הפעולה במחלקות טיפול נמרץ עולה לאין שיעור על זה של החוקר מטעם הנתבעת. עוד טוענת הנתבעת שמעדותה של האחראית על התובעת ניתן לדלות שעבודת התובעת כאחות בטיפול נמרץ ילדים מסתכמת בהשגחה על מיטות של ארבעה ילדים בשעות הלילה, כאשר לכל אחת מאלה צמוד הורה, וכל תפקידה של האחות אינו אלא צפייה בהשקט ובבטחה על מוניטור, עבודה שאינה כוללת כמעט מאמץ פיזי כלשהו. מכאן מסיקה הנתבעת שבפני המומחית לא עמדו העובדות הרלוונטיות שהיו מעידות על אופיה היחודי של המחלקה הספציפית בה עובדת התובעת ועל אופי העבודה הנדרש ממנה. ציור זה של עבודת התובעת אינו עולה בקנה אחד עם העובדות שהוכחו. הנתבעת התעלמה בסיכומיה כליל מעדויות התובעת והאחראית עליה, שלא נסתרו, לפיהן כוללת העבודה נשיאת קופסאות של שקיות עירוי, העברת בלוני חמצן ממחלקה למחלקה והעלאתם למיטות, פינוי אוגרי כביסה ועוד (סעיף 21 לתצהיר התובעת וסעיף 4 לתצהירה של הממונה); מהעדות לפיה רחצת הילדים הקטנים מבוצעת על ידי האחות (בתצהירים הנ"ל, שם; עמ' 40 לפרוטוקול, שורה 16 - עמ' 41 לפרוטוקול, שורה 15); מהעדות לפיה הצפיה במוניטור אינה אלא כלי עזר לטיפול, אך לא מטרת או מהות פעולת האחות (עדות הממונה - עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 7-11); העדות לפיה האחות עובדת הן ביחידה לטיפול נמרץ (המכילה 4 מיטות של חולים מונשמים) והן במחלקה שבה 15 מיטות שעליהן משגיחות שתי אחיות (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 17-26 ועמ' 16 לפרוטוקול, שורות 5-6); ומהעובדה כי העברת חולים מחדר לחדר במחלקה נעשית על ידי האחיות (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 15-17); ומעדות הממנוה לפיה העבודה במחלקה היא עבודה פיזית קשה הכוללת שעות ארוכות "על הרגליים" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 21-24; לקביעה לפיה עבודת האחות בטיפול נמרץ מצריכה "הרבה שעות של עמידה והליכה" ראו גם ע"א 206/89 רז נ' בית החולים אלישע בע"מ, פ"ד מז(3) 805, 814 (1993)). דומה אם כן שהתרחיש שעמד נגד עיני המומחית תאם למציאות, כאשר יש גם להניח שידיעותיה של המומחית בנוגע לאופי העבודה במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבתי החולים בירושלים עולות על אלה שמייחסים לה ב"כ הנתבעת. מכל מקום, המעט שניתן לאמר הוא כי תיאור העבודה הנדרשת מאחות במחלקת טיפול נמרץ, כפי שהובא לעיל, תואם לזה המצטייר מחוות-דעתה של המומחית ומתשובותיה לשאלות ההבהרה. מאחר והמומחית לא נחקרה על חוות-דעתה חל הכלל לפיו "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה" (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן, , מיום 28.3.07, בפיסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, , מיום 12.10.08, בפיסקה 5 לפסק-הדין). לא שוכנעתי כלל כי במקרה דנא עלה בידי הנתבעת להוכיח שיש מקום לסטות מקביעותיה של המומחית בעניין המגבלה שמטילה הנכות על יכולתה של התובעת לעבוד לאורך ימים כאחות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים, וההיפך הוא הנכון. מהעדויות עלה שבעבודת האחות במחלקת טיפול נמרץ ילדים כלול רכיב פיזי לא מבוטל. דומה שנסיון החיים מעיד אף הוא על כך, אולם אין למעשה צורך להיזקק לשאלה זו לנוכח העדויות וקביעותיה של המומחית, שלא נסתרו. עניין אחרון לו יש להידרש בהקשר זה, אך לא רק בנוגע אליו, נוגע לשאלת מהימנותה של התובעת. הנתבעת בחרה להשחיר את פניה של התובעת בכל דרך אפשרית. זאת עשתה תוך ניתוח מדוקדק של עדותה והצבעה על סתירות כאלה ואחרות המעידות, לשיטתה, על שהתובעת בחרה לשקר, ולמצער לשנות מהאמת, על כל צעד ושעל. הרושם שנוצר בלב בית המשפט מעדותה של התובעת הוא שונה. אף שעיון בפרוטוקול עשוי לתמוך לכאורה ביחוס התחמקויות כאלה ואחרות לתובעת, הרי שבפועל לא זה הרושם שיצרה עדותה. נראה היה שהתובעת מבקשת להשיב נכונה לשאלות שנשאלה. "התחמקויותיה" נגעו לעניינים שלא זכרה, כאשר בכל הדברים הנוגעים לשאלות העשויות לאמיתו של דבר להשפיע על גורל תביעתה - השיבה ללא כחל ושרק, וזכתה לאמונו של בית המשפט. אין לכחד שקיים קושי, עיוני וענייני גם יחד, בהצבעה על אותן "עובדות" המביאות את בית המשפט להכריע בשאלת מהימנותו של עד. מוצקותן של מסקנות המושתתות על יכולתו האובייקטיבית של בית המשפט לרדת לחקר האמת תוך התבססות על שפת הגוף של העד שנויה במחלוקת מלומדים בארץ וברחבי העולם. עם זאת, לבית המשפט לא מוקנים כלים "מדעיים" לבחינת מהימנותו של עד, ומלבד השתלבותם של דבריו בראיות חיצוניות אחרות - נצרך הוא לעיתים להכרעה על בסיס התרשמותו הבלתי אמצעית מן העד. העברתה של זו אל הנייר אינה קלה כל עיקר. לעניין זה אין יפים מדבריו המאלפים של כבוד השופט זילברג, שלא נס ליחם גם לאחר קרוב ליובל שנים, לפיהם הכרעה על בסיס התרשמותו של בית המשפט הדן בתובענה היא בגדר עניין שהוא "כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך)" וכל כולו אינו אלא מעין "דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק" (ע"א 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1073 (1963)). מושכלות יסוד הן כי להתרשמות מהדרך בה נמסרת העדות נודעת השפעה על מידת האמון שיתן בית המשפט בעד (ע"א 91/51 מדור חברה לבניין ופיננסים בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 796 (1951)), ובלבד שזו לא תושתת על תחושות בטן או הרגשות סתומות ועמומות, אלא תיבחן תוך שים לב להגיונה הפנימי של הגירסה ולהשתלבות העדות במכלול (ע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני, , מיום 1.9.08, בפיסקה 25 לפסק-הדין). במקרה דנא סבור אני שיש לקבל את עדותה של התובעת כמי ששמה את האמת נר לרגליה, וזאת הן על בסיס ההתרשמות הבלתי אמצעית מעדותה והן לנוכח העובדה שדבריה ככלל השתלבו במכלול הראיות והעדויות. עדותה עלתה בקנה אחד עם עדות הממונה עליה, ואף עם התיעוד שהוצג. הנסיון להצביע על פירכות אפשריות כאלה ואחרות שבשולי הדברים אין בו כדי לקעקע את ליבת עדותה. יוער שלשאלת מהימנותה של התובעת נודעת חשיבות מעטה ביותר לצורך קביעת שיעור נכותה או השפעת הנכות על יכולתה להתמיד לאורך שנים בעבודה במשרה מלאה כאחות בטיפול נמרץ ילדים, וזאת לנוכח קביעות המומחית. עם זאת, ומאחר ונושא זה חזר ונשזר כחוט השני בסיכומי הנתבעת, מצאתי לנכון להתייחס לסוגיה כבר בשלב זה של הדיון ולסקלה מן הדרך. מאחר ונדרשתי לעניין זה, אוסיף ואציין באותו הקשר עצמו כי ככל שהדברים אמורים בעדותו של בעלה, הרי שהרושם שנוצר במהלך עדותו הוא שעלה בידי ב"כ הנתבעת, עו"ד כהן, להביא את העד לכלל בלבול של ממש, כפי שניכר היה היטב בדבריו ובהופעתו גם יחד, וממילא לעדותו משקל נמוך ביותר. לנוכח כל האמור לעיל יש לקבוע שלתובעת נגרמה נכות בשיעור 5% בגין התאונה מיום 9.2.06 ונכות בשיעור 2.5% בשל התאונה מיום 15.6.06. הצטברותן של פגיעות אלה (תשובה 3(ד) לתשובות המומחית מיום 22.2.08), כשהן נוספות על מצבה הבסיסי של התובעת (המקנה כשלעצמו נכות בשיעור 2.5%; המומחית ייחסה חשיבות לכל המכלול, ובכלל זה הצטרפות הפגיעות למצב הקודם - שם) הביא את התובעת למצב בו היא עשויה להיתקל בקושי רב בעבודה במשרה מלאה כאחות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים. נראה איפוא שיש לקבוע כי הגריעה הצפויה מכושר השתכרותה של התובעת עולה כדי 10%, בהתאם לשיעור הנכות המצטבר. אף שחלק מנכות זו נובעת ממצבה של התובעת עובר לתאונות, הרי שאלה הוציאו מצב חסר השפעה מן הכח אל הפועל, ולפיכך יש לראות את השפעת מצבה הנוכחי הכולל ככזו הנובעת מהתרחשות התאונות. למסקנה דומה ניתן להגיע לא רק בדרך של בחינת הנכות הרפואית-התפקודית והשפעתה הצפויה על עבודת הנפגעת אליבא דהמומחית. קביעת הפיצוי לו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיב הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע ומידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, ושיקולים כיוצא באלה הקשורים בכושר השתכרותו על אף מומו (ראו ע"א 586/84 מקלף נגד זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 152ב (1989)). "השאלה היא האם בפועל מגבילה נכותו, או עתידה להגביל, את כושר השתכרותו. ואם כן - האם ההגבלה, על פי הראיות או אומדנת בית המשפט, היא בשיעור הדומה לשיעור הנכות" (ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, , מיום 22.5.1991, בפיסקה 2 לפסק-הדין). שאלות אלה יש לבחון גם לנוכח פועלה של התובעת במסגרת התעסוקתית בשנים שקדמו לתאונה ואלה שלאחריה, כפי שאלה משתקפים מהראיות שהובאו בפני בית המשפט, שידונו להלן. אקדים ואומר כי לעובדות אלה נודעת חשיבות, אולם לנוכח שנות העבודה הארוכות העומדות בפני התובעת, וקביעותיה הברורות למדי של המומחית בעניין זה, הרי שאין להפריז יתר על המידה בחשיבות פועלה של התובעת בפרק הזמן הלא מאד ארוך שחלף מאז התאונות. עבודתה של התובעת כעולה מתיקה האישי של התובעת בבית החולים (נ/1), היא החלה את עבודתה בבית החולים בתחילת שנת 1998 (לאחר ששבה מחופשת לידה; קודם לכן עבדה התובעת כאחות בבית-חולים אחר בירושלים), בהיקף של 8/9 משרה. ביום 1.9.00 אושרה בקשתה לעבוד במישרה מלאה. ביום 16.7.02, לאחר צאתה לחופשת לידה (לרגל הולדת הצאצאית החמישית), ביקשה התובעת לשוב לעבוד בהיקף של 2/3 משרה "בשל קשיים מסויימים", כשהיא מביעה תקווה לשוב ולעבוד במשרה מלאה בהקדם האפשרי. בקשתה אושרה החל מיום 1.10.02. לאחר שנתיים, ביום 1.10.04, שבה התובעת לעבוד במשרה מלאה, וזאת על אף לידה נוספת במהלך שנתיים אלה (בתה הששית של התובעת נולדה במז"ט ביום 17.5.03). באותה עת עבדה התובעת כסגנית אחות ראשית במחלקת יולדות, אולם מסיבות הנעוצות בטיב היחסים בתוך המחלקה - עברה למחלקת טיפול נמרץ ילדים ביום 1.11.05 כ"אחות מן השורה". התובעת חתמה על התחייבות לעבוד במשרה מלאה לכל הפחות עד ליום 31.8.07, ולאחר מכן (ביום 1.7.07) חתמה על התחייבות דומה נוספת עד לתאריך 31.8.08. חתימה זו נצרכת לשם קבלת תוספת "תמריץ" המופיעה בתלושים (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 3-8), כפי שאף נרשם בטופס שמילאה התובעת. על אף זאת שינתה התובעת את היקף משרתה ל- 2/3 החל מיום 1.2.08. התובעת טוענת שהעילה לכך היא מוגבלותה בעקבות התאונה והקושי שחשה בעבודה בהיקף מלא. במכתב ששלחה התובעת למנהלת הסיעוד ביום 18.11.07 הסבירה כי נפגעה בתאונת דרכים והיא מצויה בהליכים מול המל"ל והמבטחת. רופאה תעסוקתית המליצה לה להוריד את היקף משרתה לחצי משרה. בהתחשב בהמלצה זו הציעה התובעת במכתב אחת משתי חלופות: להפחית את משרתה לחצי משרה לשנה "בתקווה שתוך פרק זמן זה יסתיימו ההליכים בביטוח הלאומי ומצבי יתייצב", ולחילופין - ירידה לעבודה בשני שליש משרה עם אישור "שלא אתבקש להוסיף משמרות". כאמור, בפועל הוקטן היקף משרתה של התובעת לשני שליש. ב"גליון הערכה ומשוב" שכתבה הממונה על התובעת ביום 23.6.08 (צורף לתצהיר הממונה) ציינה הממונה ש"בתחילת השנה" עברו על התובעת שינויים רבים והיא נעדרה רבות ו"לא היתה במיטבה". לאחר שירדה לעבודה בהיקף של שני שליש משרה חל בה שינוי ניכר "היא מגיעה עם הרבה אנרגיות ומצב רוח טוב לעבודה. עובדת במרץ רב ועושה עבודות למחלקה". הממונה המליצה שהתובעת תיקח על עצמה תפקיד נוסף במחלקה. הנתבעת סבורה כי התנהלותה של התובעת מעידה על נסיון להשיג רווח משני, וכל כולה מכוונת למטרת הגדלת הפיצוי במסגרת התובענה. עדות לכך מוצאת הנתבעת במכתבה של התובעת למנהל הסיעוד, ממנו היא מסיקה שהירידה במשרה נועדה להציג מצג בפני המל"ל והמבטחת גם יחד ולפיו נזקה גדול מכפי שהוא. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד לא עם גישתה של הרופאה התעסוקתית, ולא עם האמירה במכתב עצמו לפיה ממתינה התובעת לכך שמצבה יתייצב. היא אינה מתיישבת גם עם האמור ב"גליון הערכה ומשוב" של הממונה, ממנה עולה כי עד להפחתה במשרה תפקדה התובעת כשאינה במיטבה, ונעדרה רבות מעבודתה. יתכן אומנם שהאמור בגליון עניינו גם בהעדרות בחודש אפריל 2007 עקב ניתוח גניקולוגי שעברה התובעת. אף שבגליון נראה שהוא מוסב על שנת 2008 בלבד, הסבירה הממונה בעדותה כי הוא מקיף את כל התקופה מאז החלה לעבוד כאחראית במחלקה, החל מחודש מרץ 2007 (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 11-15). הממונה הזכירה ניתוח זה בעדותה, ונגררה מייד לסדרת שאלות אודותיו. עם זאת, לוח הזמנים שניסתה ב"כ הנתבעת להוציא מפי הממונה, והמסקנה שניסתה להסיק ולפיה ההעדרויות המרובות עניינן באותו ניתוח, אינם מתיישבים עם האמור בגליון ועם עדותה של הממונה. זו העידה שהתרשמה כי לתובעת "קושי גם נפשי וגם פיזי. התלוננה הרבה על כאבי גב, והיה לה קשה. העבודה שלנו זה עבודה פיזית קשה. רוב שעות המשמרת שזה שמונה שעות על הרגליים" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 21-24). בסיכומים ביקשה הנתבעת להקנות לניתוח זה משמעות מרובה, ולהציג את התובעת כמי שמבקשת להסתיר את מצבה הרפואי האמיתי מבית המשפט. יש להצטער על כך. עיון בתיעוד הרפואי מבהיר במדוייק את טיבו של הניתוח, שנועד להקל על אי נוחות מסויימת. ביצוע הניתוח אין בו להשליך באופן כלשהו על התפקוד לטווח ארוך, והמעט שניתן לומר בהקשר זה הוא שהדבר לא הוכח כלל. למרבה הצער שבה הנתבעת בסיכומיה גם על הטענה הלא נכונה משפטית שהועלתה כנגד התובעת במהלך חקירתה, לפיה היה על התובעת להצהיר בתצהיר הבריאות על מגבלות מהן סבלה (עמ' 20 לפרוטוקול, שורות 11-12). נוסח תצהיר הבריאות הקבוע בחוק אינו כולל דרישה מעין זו. כידוע, מחייבת תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986, להגיש תצהיר בריאות הערוך על פי טופס 2. הנוסח המחייב של טופס זה מטיל על הנפגע להצהיר על "רשימת מחלות שהיו לי ושחייבו את אשפוזי במוסד רפואי" וכן "פרטים על תאונות שהיו לי". התובעת נשאלה מדוע לא הצהירה על "מגבלות" שהיו לה (דרבן ברגל, טיפולי פיזיוטרפיה וכד'), והשיבה שלא סברה כי מדובר במגבלות, ולמעשה לא אושפזה בעבר למעט פעם אחת בגין חיידק. על אף זאת טענה הנתבעת בפיסקה 26 לסיכומיה כי התובעת "נתנה פרשנות משלה לתצהיר הבריאות". כאמור, תשובות התובעת עולות ללא ספק בקנה אחד עם לשון התקנות וממילא אין בהן כל פגם. במהלך שנת 2007 זכתה התובעת להשלים תואר ראשון במנהל מערכות בריאות. בשנת 2008, לאחר הירידה בהיקף המשרה, החלה התובעת לעבוד במשרה נוספת כאחות מפקחת על בתי אבות (סעיף 31 לתצהירה). בעבודה זו החזיקה במשך חודשים מספר, עד התפטרותה בחודש ספטמבר 2008. במסגרת עבודה זו נצרכה לבקר בבתי אבות שונים (עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 22-25). עבודה זו לא כללה עמידה ממושכת על הרגליים, בניגוד לעבודה בבית החולים, ולא הצריכה טיפול במצבי חירום. חלק מעבודת הניירת הנוגעת לה ניתן היה לעשות בבית (עמ' 38 לפרוטוקול, שורות 1-9). היא טענה שעזבה עבודה זו מאחר והתקשתה לבצעה תוך הקדשת שני ימים נוספים בשבוע לעבודה (עמ' 39 לפרוטוקול, שורות 1-4). בסמוך לאחר שהתפטרה התובעת מעבודתה בבתי האבות החלה ללמוד לתואר שני. לימודים אלה החלו בסמוך למועד מתן עדותה, והם אמורים להתקיים פעמיים בשבוע, בימים חמישי וששי, במשך שעות ארוכות, למשך שנה (עמ' 43 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 44 לפרוטוקול, שורה 4). אף שמהאמור לעיל ניתן לכאורה לדלות מסקנה לפיה נבעה הירידה בהיקף המשרה מהפגיעה בתאונה, נראה שמסקנה זו אינה מחוייבת המציאות. המעבר להיקף משרה מופחת עלה לתובעת אומנם בביטול "תוספת התמריץ", כפי שעולה הן מהטפסים עליהם חתמה והן מתלושי השכר עצמם (בהם הורדה התוספת). עם זאת, מאחר וגם בעבר לא התמידה התובעת בעבודה במשרה מלאה לאורך זמן (גם בבית החולים בו עבדה קודם לא עבדה במשרה מלאה), ומאחר וגם לאחר שינוי היקף המשרה שלחה ידה בתעסוקות אחרות (עבודה בבתי אבות, לימודים לתואר שני), לא נראה שניתן לזקוף את ההורדה באחוז המשרה באופן בלעדי לתוצאות התאונה. מאידך, לא יהיה זה נכון להניח שאין כל קשר בין השניים. גם מתיאוריה של הממונה עולה שהתובעת התלוננה על כאבי גב, וכי עבודת האחות במחלקה היא עבודה בעלת רכיב פיזי המצריכה גם עמידה ממושכת. מהערכת הממונה עולה שתפקוד התובעת השתפר פלאים עם הירידה בהיקף המשרה, ומכאן כי ירידה זו, אף שהתלוותה אליה עבודה במסגרת נוספת, שיפרה את יכולתה של התובעת להשתלב בעבודה, שהיתה מוגבלת קודם לכן. בכך יש כדי לתרום למסקנה כי העבודה במשרה מלאה כאחות בטיפול נמרץ קשתה על התובעת, והמעבר לעבודה מסוג אחר, שאינו כולל רכיב פיזי של ממש, הקלה עליה. בנסיבות אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לייחס את הירידה בהיקף המשרה באופן חלקי לתוצאות התאונה. מסקנה זו עולה בקנה אחד הן עם העדויות, הן עם טיב עבודתה של אחות בטיפול נמרץ, והן עם חוות-דעתה של המומחית ותשובותיה לשאלות ההבהרה. בנסיבות אלה נראה שיש לייחס לתאונות ותוצאותיהן ירידה של 10% בהיקף המשרה, בדומה לשיעור הנכות התפקודית המצטברת שגרמו התאונות כשהצטברו למצב קודם שלא גרם בפני עצמו למגבלה כלשהי. לפיכך יש לאמוד את הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת ב- 10%. השתכרותה של התובעת והפיצוי לו היא זכאית שכרה של התובעת במהלך שנת 2005 עמד על 145,989 ₪ ברוטו, אלא שבשנה זו זכתה התובעת לשכר גבוה יותר מאשר בתקופה שלאחר מכן בשל אותה תקופה בה שימשה כסגנית אחות ראשית. בשנת 2006, היא שנת התאונה, השתכרה התובעת 141,774 ₪ ברוטו, ובממוצע לחודש (לאחר ניכוי מס הכנסה שנתי של 8,232 ₪) כ- 11,130 ₪ נטו. במהלך שנת 2007 השתכרה התובעת כ- 151,747 ₪ ברוטו, דהינו - שכר חודשי ממוצע של 12,645 ₪ ברוטו. את שכר הברוטו ה"היסטורי" יש להצמיד למועד פסק-הדין, בהתאם להלכה לפיה יש לבחון את ההכנסה ברוטו נכון למועד יצירתה, להצמידה ו"להביא בחשבון את שיעור המס החל בעת קביעת הפיצויים על-פי נתוניו האישיים של הנפגע באותה עת" (ע"א 2228/05 חיימוב נ' מנורה, , מיום 21.1.07; ע"א 7062/02 שפירא נ' פינטו, , מיום 13.2.05, בפיסקה 2 לפסק-הדין; וראו גם ע"א 5118/90 בשה נ' מדינת ישראל, , מיום 4.8.93, בפיסקה 10 לפסק-הדין). לצורך ניכוי המס מהשכר המוצמד רשאי בית המשפט "להסתייע גם מיוזמתו הוא בטבלאות הניכויים המתפרסמות מטעם רשויות המס" (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן, , מיום 15.2.05, בפיסקה 6 לפסק הדין; וראו ע"א 531/91 עזבון חיון נ' הפניקס, פ"ד נא(2) 51 (1997)). החלת כללים אלה על שכרה של התובעת מביאים למסקנה כי שכרה החודשי הממוצע בשנת 2007, כשהוא צמוד להיום, עולה כדי 13,464 ₪ ברוטו. בניכוי שיעור המס החל בנתוניה האישיים (925 ₪ לחודש) עומד שכרה נטו על 12,539 ₪. מהתלושים שהוגשו ביחס לשנת 2008 עולה כי עד לחודש אוקטובר השתכרה התובעת בגין עבודתה כאחות סך של 99,591 ₪ ברוטו ונטו, ועבור עבודתה בבתי האבות השתכרה עד לחודש אוגוסט סכום של 11,426 ₪. מכאן שבמרוצת חודשים אלה עמד שכרה על כ- 11,000 ₪ נטו, ירידה של כ- 10% משכרה בשנה קודם לכן. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי בעקבות התאונה חלה ירידה בתגמול לו זכתה התובעת עבור שעות נוספות, ויש לפצותה על כך. כפי שהבהרתי בהחלטה מיום 3.2.09, מבוססת טענה זו על העתקה מוטעית מתלוש השכר של חודש ינואר 2006, ובפועל לא חלה ירידה של ממש בהיקף התגמול הכספי לו זכתה התובעת. למעשה לא הוכח כל הפסד שכר בפועל עד למועד הפחתת המשרה. בעקבות ההעדרות בגין התאונה הראשונה (כ- 36 יום) העביר המל"ל למעביד את דמי הפגיעה, ומתלושי השכר לא ניתן לדלות קיומו של הפסד בפועל. בעקבות התאונה השניה לא נעדרה ככל הנראה מעבודתה. ממילא לא עלה בידי התובעת להצביע על הפסד שכר בעבר עד לתום חודש ינואר 2008, המועד בו חלה הירידה בהיקף המשרה. המסקנה היא כי בפועל חלה ירידה בהכנסותיה של התובעת רק משנת 2008. לפיכך יש לפצותה בגין הפסדי השכר בעבר לתקופה החל מיום 1.2.08 (המועד בו החלה לעבוד במשרה בשיעור מופחת), וכן בגין הגריעה מכושר ההשתכרות עד הגעתה לגיל 67, וזאת על בסיס 10% משכרה (שכר נטו של 12,539 ₪, כמובהר לעיל). לפיכך יש לפצות את התובעת בסכום של 285,000 ₪ במעוגל בגין הפסדי השכר בעבר והגריעה מכושר ההשתכרות. לנוכח ההפחתה בשיעור המשרה זכאית התובעת גם לפיצוי בגין הפסד הפנסיה הצפוי. ההפסד עבור ירידה בשיעור 10% בפנסיה, על פי בסיס השכר לפנסיה כפי שניתן לדלות מתלושי שנת 2007, ומתוך הנחה של פנסיה בשיעור 70% למשך 14 שנים (מגיל 67 ועד לגיל 81), מקדמי ההיוון המתאימים, ו"חסכון" של הפרשה בשיעור 5% מתוך שיעור הגריעה (10%) מבסיס שכר זה (ראו ע"א 514/88 א.ד.י.ג. תעשיות והרכבות בע"מ נ' נגר, פ"ד מז(1) 383, 386 (1993); ע"א 9079/04 לילך אלון נ' חגי לאופר, , מיום 15.4.07), מסתכם בסכום של כ- 30,000 ₪ במעוגל. עבור הנזק הלא ממוני בגין שתי התאונות גם יחד יש לפצות את התובעת בסכום של 24,000 ₪. דומה כי לנכות שנגרמה לתובעת, הבאה לידי ביטוי לאחר עבודה ממושכת, קיימת השפעה שולית למדי על ביצוע עבודות הבית השוטפות, והדברים קל וחומר אם אכן תתמיד התובעת לעבוד במשרה מופחתת לאורך ימים, שאז יש להניח כי העייפות המצטברת מעבודה ממושכת על הרגליים לא תפגע בביצוע עבודות הבית בתום יום העבודה. בנסיבות אלה יש לפסוק לתובעת סכום של 10,000 ₪ בגין עזרה בשכר לעתיד, כאשר סכום זה מביא בחשבון את החשש כי ברבות הימים עלולה התובעת להצטרך לעזרה מוגברת של אחרים, ובכלל זה לעזרה בשכר, בגין מוגבלותה. ניכויי המל"ל התאונה מיום 9.2.06 הוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה. אין חולק כי התאונה מיום 15.6.06 אינה תאונה בעבודה. ועדת המל"ל שדנה בעניינה של התובעת ביום 15.10.07 קבעה לה נכות בשיעור 20%, על אף שעיינה בחוות-דעתה של ד"ר מיכל עמית-כהן. המל"ל הגיש ערר על החלטה זו, והועדה הרפואית לעררים קיבלה את הערר וקבעה, בישיבתה מיום 26.2.08, כי לתובעת נכות בשיעור 15% בלבד. נכות זו יוחסה במלואה לתאונת העבודה מיום 9.2.06. בעקבות קביעת הועדה הראשונה החל המל"ל בביצוע תשלומים חודשיים של גימלאות, על פי נכות בשיעור 20%. לאחר שנקבעה לתובעת נכות צמיתה הנופלת מ- 20%, שולם לה מענק נכות חלף הגימלאות החודשיות. כתוצאה מביצוע התשלומים השונים התעוררה מחלוקת בנוגע לסכום ששילם המל"ל לתובעת בגין התאונה. מחלוקת זו באה על פתרונה רק לאחר ישיבת התזכורת. בעקבות הדברים שנאמרו בישיבה זו, ובירור נוסף שערכו באי-כוח הנתבעת, הודיעו שמוסכם עליהם כי הסכומים ששולמו לתובעת ע"י המל"ל בגין התאונה עולים כדי 50,020 ₪ נומינלית, ולא כפי שנטען קודם לכן. התובעת טענה שאין מקום לניכוי מלוא הסכומים מהפיצוי לו היא זכאית, מאחר ומקביעות המומחית מטעם בית המשפט עולה כי רק מחצית מהנכות נובעת מהתאונה מיום 9.2.06. מקביעות ועדות המל"ל עולה כי אלה שייכו את הנכות במלואה לתאונה מיום 9.2.06. לפיכך אין מקום לנכות את מלוא התשלומים ששילם המל"ל לתובעת, כאשר על פי הקביעות של המומחית בהליך המתנהל בפני בית המשפט הוכח שלא קיים קשר סיבתי בין מחצית מהנכות (וממילא מהתגמולים) ובין התאונה. לעניין זה הסתמכה התובעת על האמור בע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקשטיין, , מיום 22.7.08. הנתבעת חולקת על טענה זו. לשיטתה יש לנכות את מלוא תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת, בהתאם לקביעתו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין ברע"א 3931/07 לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, , מיום 23.8.07. במחלוקתם זו של הצדדים סבור אני כי יש לקבל את גישת התובעת, כפי שיובהר להלן. כאמור לעיל, המומחית מטעם בית המשפט סברה אף היא בתחילה שהנכות נובעת במלואה מהתאונה מיום 9.2.06, ורק לאחר שהוצג לפניה תיעוד נוסף מצאה לנכון לחלק את הנכות באופן שונה, כך שמחציתה תיוחס לארועים שאינם בגדר תאונת עבודה (עברה הרפואי של התובעת ותאונה נוספת שאינה תאונת עבודה). יוער כי בפני ועדת המל"ל עמדה חוות-דעתה של המומחית לבדה, ואילו תשובותיה לשאלות ההבהרה לא הוצגו בפניה, זאת מהטעם הפשוט שאלה ניתנו כחודשיים לאחר הדיון בועדה. מכל מקום, אין כל חולק שקביעות המל"ל אינן מחייבות במסגרת ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט, שעה שההליך לא נוהל בהתאם לסעיף 6ב לחוק. משכך הם פני הדברים, ומאחר וקביעותיה של המומחית אומצו לעיל, הרי שלצורך הליכים אלה מחייבת הקביעה לפיה מחצית מהנכות שנגרמה לתובעת לא נבעה מתאונת העבודה. ניכוי גימלאות המל"ל מהפיצוי לו זכאי הנפגע הוא בעל מטרה כפולה: מניעת מצב בו ישא המזיק בתשלום כפל, יחד עם הימנעות מתוצאה בה יזכה הנפגע לכפל פיצוי (ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 242, 251 (1981); ע"א 16/85 עזרא נ' ועקנין, פ"ד מא(1) 649, 659 (1987); רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350, 356 (2003); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004); להלן: הילכת מלמד). מטעם זה נקבע כי שעה שהמזיק חשוף לתביעה בגין חלק מהגימלאות בלבד, מאחר ויתר הנזק נגרם שלא כתוצאה ממעשיו אלא כתוצאה ממעשיו של אחר או מפגם מולד או אחר, אין לנכות אלא את החלק היחסי של הגימלאות המבטא את שיעור אחריותו של המזיק (הילכת מלמד, בעמ' 517-518). חריג לכלל זה יחול שעה שהמזיק הוא מעבידו של הנפגע. או אז זכאי הוא לניכוי מלוא הגימלאות ששולמו על ידי המל"ל עקב תאונת העבודה, אף אם חלקם אינו נובע מהתאונה, וזאת לנוכח הוראות פקודת הנזיקין ומהטעם שהוא הגורם שנשא בתשלום הפרמיה למל"ל (להנמקות בהרחבה ראו ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקשטיין, , מיום 22.7.08; להלן: הילכת גרינשטיין; והשוו ע"א 4084/04 איילון נ' סגרון, , מיום 5.11.06; להלן: הילכת סגרון). מאחר ובמקרה דנא אין חולק שהתובעת נהגה ברכבה, ולא ברכב המעביד, הרי שאין תחולה לחריג זה. שעה שנפגע אדם בשתי תאונות שהאחת מקנה זכות לפיצוי מהמל"ל והשניה אינה מעניקה זכות מעין זו, אין לנכות אלא את החלק היחסי של התגמולים הנובעים מתאונת העבודה. כלל זה, שהגיונו הובהר בהרחבה בהילכת מלמד הנ"ל, נקבע להלכה במפורש במקרה זהה כמעט למקרה נשוא דיוננו, בע"א 6553/96 צור שמיר נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611 (1999) (להלן: הילכת מלצר). באותו מקרה נפגע המשיב בשתי תאונות דרכים, שהאחת הוכרה כתאונת עבודה. לעניין ניכוי הגימלאות קבע בית המשפט העליון כי: "כאן קבע בית המשפט כי חלק משיעור הנכות שנפסק למשיב מקורו בתאונה הראשונה, וחלק מקורו בתאונה השניה, אף על פי שהועדות הרפואיות של המל"ל שקבעו את הנכות - כאשר דנו במצבו של המשיב בעקבות התאונה השניה - כרכו את כל הליקויים יחד, כמכלול אחד, וקבעו נכות כוללת אחת. אם הפריד בית המשפט בין הדבקים לענין הפיצויים, יש להפריד בין הדבקים גם לענין הגמלאות, ולנכות רק את אלה ששיעורן כשיעור הנכות ששימשה בסיס לקביעת הפיצויים" (שם, בעמ' 319ז-320א). מכאן כי בשעה שמעורב תובע בשתי תאונות, שהאחת אינה מקנה זכות לפיצוי מהמל"ל וחברתה מעניקה זכות מעין זו, יש לנכות מהפיצוי לו זכאי הנפגע רק את אותו חלק מהתגמולים המשקף את הנכות שנקבע כי היא נובעת סיבתית מהתאונה שהיא תאונת עבודה. זאת גם אם המל"ל, מסיבותיו שלו, ייחס את הנכות במלואה לתאונת העבודה. יוער כי הגיונם של דברים הוא ברור, שהרי הנתבעת עשויה להעלות טענות אלה בהליך שינהל כנגדה המל"ל לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, אם יוגש הליך מעין זה (ראו הילכת מלמד והילכת גרינשטיין); ואילו הנפגע חשוף באופן תיאורטי (אף שהמנגנונים שבחוק הביטוח הלאומי מקשים על ביצוע הליך מעין זה) לקביעה מחודשת של המל"ל השוללת ממנו חלק מהגימלאות להן זכה, לאחר בחינה מחודשת של שיעור הנכות הנובע מהתאונה. אשר לקביעה ברע"א 3931/07 לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, , מיום 23.8.07, זו אינה עומדת בסתירה לתקדים המחייב שנקבע בהילכת מלצר. בעניין לחאם דובר בעצמאי שנפגע במהלך נסיעתו ברכבו (לעובדות העניין ראו פסק-דינה של כבוד השופטת מ' שריר באותו עניין - ת"א (הרצליה) 2653/99 לחאם נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, , מיום 7.10.03). מאחר ועצמאי כמוהו כ"מעביד" לעניין זה (ראו ע"א 5584/01 עיזבון מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)), הרי שחלה בעניין זה ההלכה שנקבעה בהילכת סגרון ובהילכת גרינשטיין, לפיה ינוכו מלוא גימלאות המל"ל מהפיצוי. לכך יש להוסיף שהקביעה בעניין לחאם עניינה בתאונה אחת בלבד, כאשר שיעור הנכות שנבע ממנה הוא שהיה שנוי במחלוקת. במקרה זה חלה הקביעה שבעניין לחאם המחייבת את ניכוי מלוא גימלאות המל"ל, בשל הגיונם של דברים המובהר שם. הלכה שונה חלה כאשר הנפגע מעורב היה בשתי תאונות, שאז יש לנכות את החלק היחסי של הגימלאות הנוגע לתאונה האחת, ואין לנכות את החלק היחסי הנובע סיבתית, על פי קביעת בית המשפט, מתאונה אחרת בגינה אין למל"ל זכות תביעה כלפי המזיק. לשאלה אם המל"ל זכאי יהיה לתבוע את מלוא הסכום בגין ההסכם שבינו ובין המבטחות אין כל השפעה על קביעות אלה. הניכוי אינו פועל יוצא של מערכת חוזית כזו או אחרת שבין הנתבעת למל"ל (ולעניין זה אין גם צורך להתייחס לביטול ההסכם ולתוצאותיו האפשריות). הניכוי עניינו בזכותו של המל"ל לתביעה מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, תביעה שהיא סוברוגטיבית במהותה (השוו ע"א 5557/95 סהר נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 749 (1997); ע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433, 441 (2001); רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, פ"ד נז(4) 350, 357-358 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם). ממילא לא ניתן לפגוע בזכויות המוקנות לנפגע מכח הדין רק בשל התחייבות חוזית שנטלה על עצמה הנתבעת. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת רק מחצית מגימלאות המל"ל, בהתאם ליחס שקבעה המומחית בין הנכות הנובעת מהתאונה מיום 9.2.06 (5%) לבין יתר הנכויות שאינן קשורות לתאונה זו (5%). מכאן שיש לנכות מהפיצוי לו זכאית התובעת מחצית מסך הגימלאות, דהינו סכום של 25,010 ₪. סכום זה, כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין, עולה כדי 26,600 ₪ במעוגל. את דמי הפגיעה אין מקום להפחית מהפיצוי לו זכתה התובעת, מאחר ואלה שולמו ישירות למעביד וזה שילם לתובעת את שכרה. מאחר והתובעת זכתה למלוא השכר ממעבידה נקבע לעיל שלא נגרמו לה הפסדי שכר בעבר. ממילא אין מקום לניכוי דמי הפגיעה לאחר שאלה הובאו בחשבון בעת בחינת סוגית הפסדי השכר בעבר. סוף דבר לנוכח האמור לעיל תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים דלהלן: א. נזק בלתי ממוני (לשתי התאונות יחד) 24,000 ₪ ב. הפסד שכר בעבר וגריעה מכושר ההשתכרות 285,000 ₪ ג. הפסדי פנסיה 30,000 ₪ ד. עזרה בשכר 10,000 ₪ ה. סה"כ 349,000 ₪ ו. ניכוי המל"ל 26,600 ₪ ז. סה"כ 322,400 ₪ לסכום שהתקבל יצורף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ והוצאות המשפט. הסכום ישולם עד ליום 5.4.09, שאם לא כן הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום תשלומו בפועל. ניכוי תגמולי מל"ל (ביטוח לאומי)