עיון חוזר בהחלטת ביניים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיון חוזר בהחלטת ביניים:

רקע

1. תובענה על הסך של 250,659 ₪, לפיה נטען כי הנתבעים מחויבים לשלם לתובע, בגין שלושה מרכיבים: הפרת הסכם לתשלום תמורת מניותיו בחברת "בלה רוזה" בע"מ שנמכרו להם, הפרת הסכם לתשלום חלקם בהפסדים שנגרמו בעסקה עם צד ג' וכן בגין השבת כספי גביית שיקים שנטלו לעצמם.

2. בזמנים הרלבנטיים לתובענה היה התובע בעליה של חברת "בלה רוזה" בע"מ, אשר עיסוקה היה בייבוא ושיווק של מוצרי טקסטיל. הנתבעים הצטרפו לבעלות בחברה ע"י רכישת 49% ממניותיה, שהוחזקו ע"י התובע.

לאחר תקופת מה, חדלה "בלה רוזה" מפעילות כשהיא מותירה אחריה חובות.

3. בין הצדדים נתגלע סכסוך אשר הוביל להתנהלותו של הליך קודם ביניהם, במסגרת תביעה נגזרת שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (א' 3137/98) , ע"י הנתבעים (כאן) נגד התובע (כאן), בעילות של הפרת חובותיו כלפי "בלה רוזה", לרבות הפרת חובת האמון, מרמה ורשלנות.

במהלך התדיינות הצדדים בתובענה זו, הושגה ביניהם הסכמת ביניים חלקית, לפיה שילם התובע את חלקו בחובה של "בלה רוזה" לבנק המזרחי, שנצבר בחשבון שניהלה שם, בסך של 65,000 ₪.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שניתן ביום 12.2.04, ע"י סגנית הנשיא, כבוד השופטת רות אבידע, חויב התובע לפצות את "בלה רוזה" בסכום של 59,018 ₪, לאחר שהתקבלו טענות הנתבעים בנוגע לשלוש "פרשיות" (כמכונה שם).

4. ביום 21.3.05 הגיש התובע את התובענה דנן, בה נטען כי הנתבעים חבים לו באופן אישי כספים, בשלושה עניינים.

האחד- תשלום בסך של 50,000 ₪ בגין רכישת 49% ממניות "בלה רוזה", שנרכשו בהסכם אישי עם התובע ואשר לא שולמה תמורתם על ידם מעולם (מסכום זה מקזז התובע סכום של 10,500 ₪ אשר לטענתו נזקפו על ידו לזכות הנתבעים בתמורה לכיסוי חובו בבנק הפועלים).

השני – פירעון התחייבות הנתבעים לשאת בשיעור של 25% מכל רווח או הפסד שיתקבל מעסקה שנערכה בין התובע לצד שלישי (מר בן בסט המנוח), אשר הסתיימה בסופו של יום בהפסד, ובשל אי פירעון החוב בבנק במועד תפחה יתרת החובה, עד שנאלץ התובע ליטול הלוואה לכיסוי החוב.

השלישי – תמורת גביית שיקים, שנתקבלה באמצעות עוה"ד חדווה ביטון, ואשר הועברה ישירות לידי הנתבעים, חרף סיכום בדבר חלוקתם לפי אחוזי השותפות בין הצדדים.

5. בטרם החל הדיון בתובענה, עתרו הנתבעים בבקשה לדחיית ו/או מחיקת שני חלקיה הראשונים של התביעה על הסף, מחמת התיישנות, וכן טענו להעדר עילה ו/או יריבות, חוסר תום לב ואי מתן פרטים נדרשים להעלאת טענת תרמית, כאמור בתקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

בעניין ההתיישנות טענו הנתבעים כי התביעה בעניין תמורת המניות התיישנה במועד הגשתה, מאחר ועילת התביעה התגבשה עוד בשנת 1995, המועד בו הייתה התמורה צריכה להשתלם.

אף התביעה בעניין העסקה עם צד ג' התיישנה לטענת הנתבעים, שכן ההסכם בין הצדדים בעניין זה נכרת ביום 22.8.96 וממועד זה ועד להגשת התביעה חלפו מעל ל-7 שנים.

כן, טענו הנתבעים להעדר פרטים נדרשים לטענות התובע בכתב התביעה, ולהעדר יריבות מול הנתבע 1, משלא היה צד להסכם ההשתתפות בתוצאות העסקה עם צד ג'.

6. בהחלטתי מיום 6.2.07 דחיתי את הבקשה וקבעתי, כי התביעה לתשלום תמורת המניות לא התיישנה לאור התקיימות תנאי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, בדבר הודאה בקיום זכות, הקובע בתמצית, כי מקום שישנה הודאה כאמור, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה.

בהחלטתי קבעתי כי טענת ההגנה של הנתבעים ברכיב זה של התובענה, מהווה טענה מסוג של "הודאה והדחה", זאת גם לאור הודאתם עוד בהליך הקודם בבית המשפט המחוזי, אשר גם שם סויגה בטענת "פרעתי" בלבד, טענה אשר אין בה כדי לאיין את ההודאה, העוצרת את מרוץ ההתיישנות.

באשר לעסקה עם צד ג' קבעתי, כי יש למנות את תחילת מרוץ ההתיישנות ממועד הפרת ההסכם הנטענת ולא ממועד כריתתו, ומאחר והדבר כרוך בבירור עובדתי על דרך של הבאת ראיות, לא קיבלתי את הבקשה גם ברכיב זה.

לבקשה באשר לחוסר פירוט מספק קבעתי, כי אין מקום לנקוט בצעד דרסטי, כפי זה המבוקש, ודאי לא טרם פנייה לתובע, ובאשר לטענה להעדר יריבות קבעתי, כי בשלב זה אין בידי לקבוע ממצא בעניין, לאור עדותו של הנתבע 2 בהליך בבית המשפט המחוזי, ממנה עולה, כי חתם על ההסכם גם בשם שותפו, הנתבע 1, וכן לאור עדותו של הנתבע 1, לפיה אין לו מה להוסיף לדברי הנתבע 2.

7. לאחר שלב הבאת הראיות הגישו הצדדים סיכומי טענותיהם בכתב ובהתאם ניתן פסק דין זה.

טיעוני הצדדים

התשלום עבור המניות-

8. התובע טוען כי הנתבעים מעולם לא שילמו את תמורת המניות המוסכמת של חברת "בלה רוזה" שהעביר אליהם, בסך של 50,000 ₪, והם לא הוכיחו את טענתם לפירעון החוב, לא במזומן ולא באמצעות תשלום חוב של התובע ל"קמחי קרמיקה בע"מ", כנטען על ידם.

התובע טוען בעניין זה, כי הנטל להוכחת התשלום מוטל על הנתבעים, מאחר והודו בקיום החיוב, אלא שטענו להגנתם כי פרעו אותו, טענת הגנה המהווה "הודאה והדחה".

התובע מקזז מסכום התמורה הנתבעת את הסך של 10,500 ₪ שהועברו לבנק הפועלים לכיסוי חוב קודם, וטוען כי קיים בעניין זה השתק פלוגתא, לאור אימוץ בית המשפט המחוזי את הגרסה כסיכום שבין הצדדים.

9. הנתבעים בסיכומיהם עותרים בבקשה לעיון מחדש בהחלטתי מיום 6.2.07, הדוחה את טענותיהם להתיישנות התביעה בשני חלקיה הראשונים, ומבקשים כי חרף החלטתי הנ"ל, ייקבע כעת כי לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, בטענה כי הודאת הנתבעים לאו הודאה היא, לפי דרישות החריג.

לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי שילמו את תמורת המניות, אלא שעשו כן חלק במזומן וחלק באמצעות תשלום ל"קמחי", עבור חובותיו של התובע.

הנתבעים טוענים כי הנסיבות הקיימות תומכות בגרסתם, לרבות העובדה שתביעת התמורה נעשית רק כעת, 10 שנים לאחר תחילת השותפות בין הצדדים, וחרף העובדה שהמניות הועברו בפועל לשמם של הנתבעים.

עוד טוענים הנתבעים, כי העובדה שציינו את קיומה של חובת התמורה בגין העברת המניות עוד בהליך הקודם, מעידה כי שילמוה, והנה כעת אף מצורפת חשבונית מ"קמחי" כראיה.

משטען התובע לקיזוז מסכום התמורה, טענה המוכחשת ע"י הנתבעים, אין המדובר עוד בטענת הודאה והדחה ונטל ההוכחה שב לכתפיו.

מכל מקום, טוענים הנתבעים, יש במועד הגשת התביעה בחלוף זמן כה רב, כדי להפחית מהנטל המוטל עליהם.

10. בסיכומי התשובה טוען התובע לדחיית הטענה לנזק ראייתי לנתבעת, מהטעם שהמדובר בטענה הנטענת כעת לראשונה, ומהווה על כן הרחבת חזית אסורה.

לבקשה לעיון מחדש משיב התובע, כי העלאת הבקשה רק כעת בשלב הסיכומים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, ולמעשה מהווה הליך שאינו קיים במסגרת תקנות סדר הדין ושלא נעשה בו שימוש אלא במקרים חריגים, אשר מקרה זה אינו בא בגדרם.

אף לגופו של עניין, משיב התובע, טענת "פרעתי" אינה גורעת מהיות טענת ההגנה מסוג הודאה והדחה.
העסקה עם צד ג'-

11. התובע טוען כי עילת התביעה גם ברכיב זה לא התיישנה, לאור החלטתי הנ"ל בדבר מועד התגבשות העילה –מועד הפרת ההסכם, ולאור הודאת הנתבע 2 במחויבותו, בהליך בבית המשפט המחוזי.

לשיטת התובע, רק משהסתיימה מכירת הסחורה רק בחודש 6/98 עת הופקד ונפרע השיק האחרון נשוא העסקה, נתגבשה עילת התביעה, לאור ההלכה הקובעת כי פירעון על תנאי אינו פורע את עסקת היסוד, אלא פירעון סופי בלבד.

לגופו של עניין טוען התובע, כי הנתבעים ידעו על העסקה שבוצעה בשיתוף של התובע עם מר בן בסט המנוח, ובהתאם להסכם ת/6 התחייבו לשאת בשיעור של 25% מכל רווח או הפסד שיהיו תוצאותיה של העסקה.

לסכום הנתבע טוען התובע, כי הרים את הנטל להוכחת ההפסד בעסקה, באמצעות הראיות שהביא מטעמו.

12. מנגד טוענים הנתבעים, כי עילת תביעה זו התיישנה במועד הגשתה, שכן המכירה האחרונה נשוא העסקה בוצעה ב- 11/97, כעולה מחשבוניות העסקה, ואף התובע בעצמו העיד, כי פנה אל הנתבעים בדרישה ראשונה עוד בשנת 97', וכי יתרה מכך, אף בן בסט המנוח יכול היה כבר אז לשלם את חלקו, אך נמנע מלעשות כן רק בשל רצונו לסגור את כל החוב כולו - יחד.

לטענת הנתבעים אף בעניין זה נגרם להם נזק ראייתי, שכן נמנעה מהם הבאתו לעדות של מר בן בסט ז"ל.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים, כי התובע לא הוכיח זכאותו לכספים הנתבעים, מאחר ואין להסתמך על דפי החשבון הכוללים סעיפי חיוב לא מוסברים ואשר לא די בהם כדי להוכיח קשר בין יתרת החובה לעסקה, והן מאחר וגובה התקבולים בגין הסחורה המשווקת לוקה באי בהירות.

עוד טוענים הנתבעים, כי התובע לא הקטין את הנזק הנטען בכך שלא הוא ואף לא בן בסט המנוח כיסו את חלקיהם ביתרת החובה, אלא בחלוף מספר שנים.
תמורת גביית השיקים-

13. התובע טוען כי בהתאם להסכם בין הצדדים (ת/6), על הנתבעים להשיב לו מחצית מהסכומים שנגבו ע"י עוה"ד חדווה ביטון באמצעות שיקים של "בלה רוזה".

לטענת התובע, הוסתר ע"י הנתבעים דבר גביית הכספים ולא גולה בהליך בבית המשפט המחוזי, ובכך עקפו הם את פסיקת בית המשפט, וכך העיד הנתבע 2 מפורשות כי בעצת בא כוחם, נלקחו הכספים ע"ח התביעה (ההליך בבית המשפט המחוזי).

ההכרעה בפסה"ד מהווה לשיטת התובע מעשה בית דין ולפיכך אין כל משמעות למסמך (נ/11) המורה על העברת הכספים מ"בלה רוזה" לב.ד. פלסט תעשיות (1988) בע"מ", חברה המצויה בבעלות הנתבעים.

14. הנתבעים טוענים כי המסמך נ/11 מעיד על סיכומים שונים שהיו בין הצדדים, לבד מ-ת/6 ולאחריו. המדובר בכספים שהושבו למעשה לחברת "ב.ד. פלסט" שבבעלותם בעקבות ערבויות שנתנו, לרבות שיקים שנתנו ב"עסקה סיבובית", אך לא הושבו להם.

להמחאה המסומנת נ/12 נטען כי התיישנה, מאחר וממועד פירעונה (22.3.98) ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ- 7 שנים, ולגופו, אין לחייב את הנתבעים בגינה מאחר ונמשכה לפקודת "ב.ד. פלסט" ולא לנתבעים באופן אישי.

להמחאה המסומנת נ/15, הודה התובע בעצמו כי אינו יכול לשלול שנוגעת היא לשיקים שנמסרו ע"י נתבע 2 באופן אישי.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת



העובדות שיפורטו להלן מהוות מוסכמות שאינן במחלוקת, כעולה מטיעוני הצדדים ומחומר הראיות:




בין הצדדים נכרת הסכם למכירת 49% ממניות התובע בחברת "בלה רוזה", ותמורת המכירה התחייבו הנתבעים לשלם לתובע סך של 50,000 ₪.
בית המשפט המחוזי, בהליך הקודם בין בעלי הדין, לא הכריע בשאלה האם שולמה תמורת המניות ע"י הנתבעים, לאור הראיות שבאו בפניו והותירו את כפות המאזניים מאויינות.
בפסה"ד הנ"ל, אימץ בית המשפט המחוזי את גרסת התובע בעניין קיזוז הסך של 10,500 ₪ מחובם של הנתבעים, כחלק מהסכמה לכיסוי חוב של התובע בבנק הפועלים (ר' עמ' 6-7 לפסה"ד).
בין הצדדים נחתם ביום 22.8.96 הסכם נשוא המסמך ת/6, המסדיר ביניהם מספר עניינים, ביניהם שניים הרלוונטיים לתובענה, האחד- חלוקת התמורה שתיגבה מתוך שיקים חוזרים של לקוחות בהתאם לאחוזי השותפות, והשני- חלוקת תוצאותיה של עסקה המתבצעת ע"י התובע, לרווח ולהפסד, על פי אחוזים: 25% לתובע ו-25% לנתבעים. (טענת הנתבע 1 להעדר יריבות כלפיו נזנחה בסיכומי הנתבעים).
ביום 11.5.98 חתמה חברת "בלה רוזה" על הוראה בלתי חוזרת לבנק המזרחי, לפיה כל סכום שיתקבל בחשבון החברה בבנק, יועבר לחשבון החברה "ב.ד. פלסט" (שבבעלות הנתבעים), וזאת עד לסכום של 130,000 ₪ (נ/11).


המחלוקות

16. א. כשאלה מקדמית חלוקים הצדדים בהצדק שבקיום הליך של "עיון חוזר" בהחלטתי מיום 6.2.07, בנוגע להכרעה בסוגיית ההתיישנות.

ב. לגופו של עניין חלוקים הצדדים בשאלת תשלום תמורת המניות ועל מי הנטל להוכיחו, בשאלת חוב הנתבעים בגין עסקת בן בסט, האם התיישן, וככל שהתשובה שלילית – האם הוכחה היווצרות חוב כתוצאה מהעסקה ומה שיעורו, ובשאלה האם נטלו הנתבעים תמורה בגין גבייתם של שיקים המשותפים להם ולתובע, בהיותם שיקים של חברת "בלה רוזה".



הראיות

17. התובע והנתבע 2 העידו, ועל עדותו של הנתבע 1 ויתרו הצדדים בהסכמה, תוך שמירת טענותיהם.

כן, הציג כל צד תיק מוצגים מטעמו.

דיון

עיון חוזר

18. כאמור לעיל, עותרים הנתבעים לעיון מחדש בהחלטתי מיום 6.2.07, בסוגיית התיישנות התביעה.

לא מצאתי יסוד לעתירה זו ובעניין זה הצדק אכן עם התובע, על רקע ההלכה הפסוקה הקובעת, כי עיון חוזר בהחלטת ביניים אפשרי רק במקרים חריגים, דוגמת שינוי נסיבות אשר יהא בו כדי להביא לשינוי ההחלטה שניתנה. בלעדי שינוי נסיבות או התגלותן של עובדות חדשות, יכול ויתאפשר עיון חוזר במקרים נדירים בלבד.
(ר' למשל החלטת ביהמ"ש העליון בסוגיה זו בע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב – (מיום 10.7.08, לא פורסם ).

הנתבעים לא הצביעו על כל נימוק מניח את הדעת להיזדקקות להליך נדיר זה, ולמעשה כל העובדות הנטענות, עמדו בפני עת ניתנה החלטתי נשוא עתירה זו, תוך שלא שוכנעתי כי יש בנימוקי הנתבעים כעת כדי להביא לשינוי החלטתי.

לפיכך, העתירה לעיון חוזר נדחית.

תמורת תשלום המניות-

19. בהחלטתי מיום 6.2.07, במסגרת בש"א 5019/06, , קבעתי כי טענת הנתבעים ברכיב זה של התובענה מהווה טענת הגנה מסוג "הודאה והדחה", עת מודים הם בקיומה של זכות התובע לתשלום בגין מכירת המניות, אך טוענים לפרעונה, באופן המפקיע את החוב.

משמעותה המעשית של טענת הגנה זו היא העברת נטל השכנוע אל כתפי הנתבעים ופטור של התובע מהוכחת החוב. (ר' י. קדמי, "על הראיות" – חלק שלישי, הוצ' דיונון, 2003, בעמ' 1530).

במצב דברים זה, על הנתבעים הנטל לשכנע כי אכן פרעו את חובם לתובע, בבחינת הטיית מאזן ההסתברות לצד גרסתם, ואם יוותרו הגרסאות שקולות, כי אז נכשל הצד עליו מוטל נטל השכנוע בהוכחת המוטל עליו, וגרסתו של התובע תתקבל. (ר' י. קדמי בספרו הנ"ל, בעמ' 1548-1551).

20. בענייננו, לא הרימו הנתבעים את נטל השכנוע להוכחת ביצוע התשלום על ידם, הפורע את חובם בגין מכירת מניות "בלה רוזה", הן באמצעות תשלום מזומן והן באמצעות תשלום חוב התובע ל"קמחי".

הנתבע 2 הודה בחקירתו הנגדית, בבחינת הודאת בעל דין, כי הן בהליך הקודם בבית המשפט המחוזי והן בתובענה דנן לא הוצגה על ידם כל אסמכתא לטענת התשלום במזומן, וכי למעשה אין בידם הוכחה לטענתם (ר' עמ' 23 לפרוט' ש' 4-6).

לתמיכה בטענת התשלום ישירות ל"קמחי" מציגים הנתבעים את החשבונית נ/3, ממנה עולה כי שולם לקמחי סכום של כ-3,000 ₪ מחברת "ב.ד. פלסט" שבבעלותם, אולם, בחקירתו הנגדית לא היה בידי הנתבע 2 הסבר מספק למילים "עבור המשרד" המצוינות בראש החשבונית בכתב יד, באופן המציב סימן שאלה בלתי פתור בנוגע למטרת התשלום נשוא החשבונית (עמ' 24 לפרוט' ש' 6-10).

הנתבעים לא הציגו כל ראיה אחרת בעניין זה ובהתאם להלכה הפסוקה, הימנעותם מהבאת עדות לתמיכה בטענותיהם, (דוגמת מי מעובדי קמחי או רו"ח מטעמם), יש בה כדי לתמוך דוקא בגרסת היריב, במיוחד שעה שהם הנושאים בנטל כאמור. להעדר מתן הסבר המניח את הדעת להימנעות זו, ר' בחקירת הנתבע 2, בעמ' 24 לפרוט' משורה 18.

אמנם, בית המשפט המחוזי, בפסק דינו, לא הכריע בין גרסאות הצדדים, אולם לכל היותר נותרו בכך כפות המאזניים שקולות, ובהעדר ראיה שתכריע את הכף, נותר לקבוע כי יש לקבל את תביעת התובע ברכיב זה.

21. טענת הצדדים לנזק ראייתי אכן מהווה הרחבת חזית אסורה, באשר לא בא זכרה אלא עד להגשת סיכומי הנתבעים, ולפיכך היא נדחית.

22. כאמור, קיזוז הסכום של 10,500 ₪ נעשה כדין, לאור הקביעה בפסה"ד בבית המשפט המחוזי המהווה בעניין זה מעשה בית דין והמחייבת גם בהליך כאן.

העסקה עם צד ג'-

23. טענת ההתיישנות- בהחלטתי מיום 6.2.07, במסגרת בש"א 5019/06, קבעתי כי עילת התביעה התגבשה במועד הפרת ההסכם ולא במועד כריתתו, וכי לשם קביעת המועד הסופי להתגבשות העילה, יש צורך בבירור עובדתי.

רבות נאמר ונכתב בשאלת מוסד ההתיישנות, תוך בחינת הרציונל העומד בבסיסו, מטרותיו והשתלבותו במרקם העדין של זכויותיהם ההדדיות של בעלי הדין.
כך למשל פסק בעניין זה בית המשפט העליון מפי כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, (ניתן ביום 22.6.08, לא פורסם ):

"מהכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט כזכות חוקתית, נגזר העקרון כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל ...
ההכרה בזכות הגישה של האדם לערכאות המשפט יצרה מעין חזקה פרשנית לפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרשן בצמצום ...
לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת, העומדת ביסוד דין ההתיישנות, שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתישנות, ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת התיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן". (ההדגשות שלי-י.ש.)

24. אין מחלוקת בין הצדדים כי השיק האחרון נשוא עסקת בן בסט נמסר בחודש 11/97, וכן אין מחלוקת כי מדובר בשיק דחוי, שמועד פירעונו נקבע לחודש 6/98, ובמועד זה הוא אכן נפרע.

השאלה שיש להכריע בה אם כן, נוגעת לשני המועדים הנ"ל ואיזה מהם הוא היום בו קם לתובע "כח תביעה" בגין התחייבות הנתבעים.

המבחן לקביעת מועד היווצרות העילה מובהר היטב בע"א 9413/03 הנ"ל:

"המבחן המקובל לבירור קיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות מחייב, קודם לכל, את קיומם של המרכיבים הנדרשים לגיבוש העילה על פי הדין המהותי. אולם לצורך ההתיישנות, עשוי מבחן זה לחייב קיומם של נתונים נוספים, אשר התקיימותם מהווה תנאי מוקדם ליכולתו של בעל הדין לפנות לערכאות, ולממש בפועל את זכות התביעה הנתונה בידו. שילוב מרכיבי התביעה הנדרשים לצורך גיבוש העילה בדין המהותי, ביחד עם אותם נתונים נוספים המכשירים את אפשרות פנייתו בפועל של התובע לבית המשפט, יוצרים את "כח התביעה" שבידו, אשר עם היווצרותו, מתחיל מניין ההתיישנות לפעול. "כח תביעה" כאמור, פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש, באם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו...
המועד להיווצרות עילת התובענה לצורך מניין ההתיישנות, הוא מועד קיומו של "כח תביעה" קונקרטי בידיו של התובע...
יוצא, אפוא, כי אין די "בזכות תביעה מושגית" בידי התובע כתנאי לתחילת מירוץ ההתיישנות. יש צורך בקיומו של כח תביעה, המצביע על בשלותה של זכות התביעה הנתונה לתובע לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד...". (ההדגשות שלי – י.ש.)

25. בענייננו, לא יכול היה להתגבש בידי התובע כח תביעה בטרם ייפרע התשלום האחרון נשוא העסקה, שאז ניתן היה לערוך התחשבנות מלאה ונכונה, שיש בכוחה להוליד תביעה.

כל עוד התמשכה התנהלות העסקה, והלכה למעשה טרם באה היא לידי סיומה, לא ניתן לומר כי היה התובע יכול (ואף רשאי) לתבוע בגין תוצאותיה (אשר כאמור טרם נולדו ובאו באותה עת לעולם).

בנסיבות אלה, גם המועד לקיום התחייבות הנתבעים נשוא ההסכם, אינו אלא המועד בו ניתן היה לערוך התחשבנות בגין תוצאות עסקת בן בסט, אז היתה בידי הצדדים הידיעה בפועל של העובדות הדרושות לקיומה של עילת תביעה והכוח הקונקרטי להגשתה.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי רכיב זה של התביעה לא התיישן.

היווצרות חוב תוצאת העסקה-

26. שקלול הראיות שבאו בפני, לרבות העדויות בחקירות הנגדיות, מביא לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת היווצרותו של חוב כתוצאה מעסקת בן בסט, ואף לא הוכח שיעורו של חוב כאמור.

התובע סומך תביעתו על יתרת חובה שנוצרה בחשבון בנק במועד המאוחר בכשנה וחודשיים ימים מתום העסקה, שעה שבמהלך תקופה זו לא פעלו התובע ובן בסט המנוח להקטנת הנזק, ע"י תשלום חלקם בחוב בחשבון הבנק, שהינו במצטבר בשיעור של 75% מסך החוב, ולא מנעו את תפיחת החוב, מבלי שניתן לכך הסבר מניח את הדעת.

המדובר בחשבון בנק אשר נפתח ושימש לגרסת התובע לצורך ניהול עסקת בן בסט, ולפיכך, טוען התובע, סיכום תוצאות העסקה נלמד מדפי החשבון שהוגשו. כן, מצרף התובע מסמכי מכס ומיסוי שונים, וכן חשבוניות עבור תקבולי העסקה.

אולם, עיון במסמכים מעלה, כי בכל הנוגע לניסיון לבסס קביעה מהם הכספים אשר נותרו בזכות או בחובה לאחר סיום העסקה, רב הנסתר על הגלוי: אמנם, נצפית בדפי החשבון פעילות עסקת בן בסט, אולם בדפי החשבון מופיעים גם חיובים אשר הקשר שלהם לעסקה אינו ברור ואינו ודאי, ולגביהם לא נתן התובע הסבר מספק, תוך שלא נתמכו באסמכתאות אלא חלקיות בלבד.

כך למשל, מודה התובע בחקירתו הנגדית כי כרטיס ה"יורוקארד" שהוזמן על ידו ואשר נעשה בו שימוש, הוזמן לא רק לצורך העסקה נשוא התובענה, אלא בראייה עתידית, לעסקאות נוספות (עמ' 9 לפרוט' משורה 3).

כך גם באשר להפרש בין סכום ההוצאה המצוין ב-ת/20 לבין הסכום הגבוה יותר שנמשך בפועל מהחשבון (הפרש בגובה של 11,500 ₪), לגביו העיד התובע כי להערכתו מדובר בסכום המע"מ, ללא תימוכין, ומבלי ליתן הסבר מספק מדוע לא נערך קיזוז על סכום המע"מ, דבר שהיה מקטין את ההפסד הנטען (עמ' 13-14 לפרוט' משורה 13).

27. התובע נמנע מהצגת דו"ח עסקי של סיכום העסקה מאת גורם המוסמך לכך, אשר יציג באופן ברור ומסודר את שלבי העסקה והתנהלותה, הכנסותיה למול הוצאותיה ולבסוף הצגת "השורה התחתונה" - תוצאות העסקה במספרים, לרווח או להפסד.

בהעדר דו"ח כאמור, ולאור אי הבהירות השוררת בשאלת גובה התקבולים, גובה ההוצאות וניהול חשבון העסקה, לא ניתן לקבוע ברמת הוודאות הדרושה, מהן תוצאותיה של עסקת בן בסט, האם אמנם נותר בסופה הפסד ואם כן - מה שיעורו.

מובן כי בקביעה זו יש כדי לשמוט את הקרקע כליל תחת התביעה להשבת 25% מגובה ההלוואה על ריביותיה, אולם כפי שצינתי לעיל לא מצאתי כי התביעה לחייב את הנתבעים בחוב התופח נכונה וצודקת, מקום שהנושאים במרביתו של החוב (75% ממנו) לא עשו דבר לשם כך.

תמורת גביית השיקים-

28. ראשית, לטענת ההתיישנות המועלית לראשונה בסיכומי הנתבעים, נראה כי אכן הצדק עם התובע שכן המדובר בהרחבת חזית אסורה, ולפיכך הטענה נדחית.

29. לגופו של עניין, טוען התובע ובצדק, כי זכאותה של חברת "בלה רוזה" לקבלת כספים מאת התובע, הוכרעה בפסק הדין בבית המשפט המחוזי, ומכאן שאין להתיר לנתבעים קבלת כספים נוספים, בכובעם כבעלי מניות ב"בלה רוזה". קביעה אחרת, יהא בה כדי להפר את האיזון שהושג, עת ניתנה ההכרעה בתביעת הנתבעים בבית המשפט המחוזי, ויהא בה כדי להביא למצב בו מחד- נשא התובע במחצית חובה של "בלה רוזה" בבנק וחויב בפיצויה הנדרש, ומאידך – נגבו שיקים של "בלה רוזה" אך תמורתם מועברת ישירות לידם של הנתבעים.

מכאן כי המחלוקת נסבה סביב השאלה, האם אכן השיקים נשוא התובענה הינם שיקים חוזרים של לקוחות "בלה רוזה", או שמא הינם שיקים אישיים של הנתבעים ו/או החברה "ב.ד. פלסט" שבבעלותם.



חרף האמור לעיל, לא עמד התובע בנטל להוכיח כי המדובר אכן בשיקים השייכים ל"בלה רוזה", ומהראיות אף נראה כי אין הדבר כך.


התובע הודה בחקירתו, כי בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים אשר כללה מתן ערבויות ע"י חברת "ב.ד. פלסט" ל"בלה רוזה" ועשיית עסקאות סיבוביות של משיכת שיקים, אשר כללה הסכמות כאלה ואחרות, להשבת כספים שניתנו ל"בלה רוזה" מגורמים שונים, שאינם הנתבעים באופן אישי (עמ' 17-18 לפרוט'). המסמך נ/11 תומך בהתקיימותה של מערכת יחסים כאמור, אעפ"י שאיננו חתום ע"י הבנק, שכן לצורך עדותו באשר להסכמות כאלה ואחרות בין הצדדים, אין חשיבות לחתימה כאמור.

ברוח דברים זו, הודה התובע בחקירתו הנגדית כי בנוגע לשיק נשוא הסך של 23,111 ₪, מיום 21.11.99, אין הוא יכול לאשר בוודאות כי אין המדובר בשיק אישי של הנתבע 2 (עמ' 18 לפרוט' ש' 21-23). מעיון בשיק מיום 21.11.99 הוא אכן נחזה להיות כתשלום אישי לנתבע 2.

בספח השיק מיום 22.3.98, על הסך של 25,798 ₪, מצוין ב"רחל בתך הקטנה" כי המדובר בהעברת כספים מ"בלה רוזה", על פי הוראה ברורה לעשות כן, לחברת "ב.ד. פלסט", ולא לנתבעים באופן אישי, כנטען.

בהעדר ראיה אחרת, אין בידי לקבוע כי הכספים ניטלו ע"י הנתבעים שלא כדין, כי הנתבעים הורו לעו"ד ביטון להעביר לידיהם ישירות כספים לא להם, וכי עוה"ד ביטון אכן פעלה כך.

סיכום

31. סיכומו של דבר, מתקבלת התביעה ברכיב תשלום תמורת המניות בלבד, בסך של 39,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת הסכם מכר המניות ועד לתשלום בפועל.

יתר רכיבי התביעה – נדחים.

32. נוכח התוצאה אליה הגעתי אל מול היקף התביעה המקורי, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.



זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.

נמצאו 100 נושאים רלוונטיים נוספים

1. התיישנות במקרקעין לא רשומים
2. נזקי רכוש לרכב - תביעה נגד הפניקס
3. תאונת דרכים בנסיעה אחורה
4. פיטורים בגלל עבירות משמעת
5. עקרון השוויון בדיני ארנונה
6. אי העברת ניכוי מס הכנסה ממשכורות עובדים
7. מינוי נתבע מייצג
8. פעולות שיווק מתווך
9. נפילה לאחר תאונת דרכים
10. התאבדות בגלל מחלה
11. סיכול עסקת פינוי בינוי
12. ביקור אסירים
13. מסוגלות הורית חולי סכיזופרניה
14. ביטוח כפל
15. עיקול זמני לפני הגשת התנגדות לביצוע שטר
16. הערה על רישום הקדש
17. איסור שימוש בדירות
18. בדיקת מסוכנות הנאשם במתן צו שחרור בערובה
19. הארכת מועד להגשת ערעור בגלל מחלה
20. חישוב מענק נכות לעצמאי
21. הגשת תלונת שווא במשטרה
22. כסף מביטוח לאומי על כאבי גב בעבודה
23. ערובה להוצאות משפט - נזקי גוף תאונת דרכים
24. ביטול הסכם עבודה בחו''ל
25. שכר טרחה ראוי בגין תכנון אדריכלי
26. תביעה לתשלום דמי חכירה 7 שנים אחורה
27. עבודה תמורת אופציות
28. מעמד התאחדות התעשיינים
29. הפקדת ערובה עובד זר
30. תביעת בעלות על רכוש בדירה
31. בקשה להעלאת תעריפי טלפון
32. תשלום קצבת נכות רטרואקטיבית
33. חוסר שוויון בין עובדי ביהמ''ש השלום לבין עובדי ביהמ''ש המחוזי
34. העברת זכויות של דייר מוגן
35. אי ביצוע בניה בסטנדרט סביר
36. רציפות בעבודה פיצויי פיטורין
37. חובת הזהירות לפני פתיחת הליכים משפטיים
38. מתי יש כפל ביטוח
39. פרסום שם קטין באינטרנט
40. דחיית בקשה לביטול החלטה בהעדר התייצבות
41. תשתית ראייתית מעצר
42. הבאת ראיה נוספת בערעור
43. פיצוי בגין מאסר שווא
44. תביעה להחזר ארנונה בהליך גירושין
45. סחיטה בכוח
46. חשיפת סוד במהלך דיון בבית משפט
47. טעות גלויה על פני הפסק
48. תאונה עם עגלת סופר
49. הוצאת שיקים ללא כיסוי - בקשה לפשיטת רגל
50. חתונה לאחר כניסה לארץ עם אשרת ביקור לצורך עבודה
51. הפרת צו מניעה כנגד שביתה
52. גניבת רכב שנקנה ממדינת ישראל
53. הובלת רכב כבד - אחריות לנזקים
54. בדיקת אלכוהול 290
55. ערעור על החלטת ביטול פסק דין בהעדר הגנה
56. ארכה להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית ראשונה
57. ליקוי שמיעה מעורב
58. עונש על מספר רב של עבירות פליליות
59. התפטרות עקב מחלת בן זוג
60. ביטול דיון הוכחות עקב החלפת סניגור
61. יחסי ממון בין בני זוג
62. תביעת חברה ממצרים נגד חברה ישראלית
63. בקשה לעכב כניסה לתפקיד
64. עתירה לבג''ץ להורות על הגשת כתב אישום
65. שווי המכירה לעניין מס רכישה
66. התנגדות לרישום מקרקעין
67. תביעת רשלנות רפואית בגין שחרור ממיון
68. צפצופים באוזניים לא קבועים
69. מחיקת בקשה לאישור תביעה ייצוגית על הסף
70. חילופי שטחים בין בעלי חלקות
71. תיקון ליקויים בדירה באשדוד
72. זכות לעכב סחורה
73. סירוב שופט להציג שאלות לעד כעילה לפסילת שופט
74. הארכת מועד ערעור על החלטה בבית הדין לעבודה
75. עונש השעייה לעורך דין
76. חיוב היטל ביוב של בן זוג
77. בקשה לתיקון הודעת ערעור
78. תאונה בלי ביטוח חובה בנסיעת מבחן במוסך
79. מוות עקב נפילת חפץ ממשאית נוסעת
80. תביעה לתשלום בגין עבודות ציורי קיר
81. הגבלים עסקיים משפט משווה
82. גירושים נישואים אזרחיים של כהן וגרושה
83. הפרת הסכם צילום בר מצווה
84. מהי גמירת דעת
85. פסק דין לא מנומק
86. בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד דואר ישראל
87. שותפות זוגית
88. דמי שירות במסעדה תביעה ייצוגית
89. התייצבות בלשכת התעסוקה לאחר הגשת תביעה
90. הלכת קידוחי הצפון
91. ערבות בנקאית כתנאי ליציאה מהארץ
92. חוזה מסחר בברזל
93. סמכות פקח חניה
94. תביעה של חברת חוץ בסדר דין מקוצר
95. קרוב משפחה של מוגבל בניידות
96. ביטוח טלוויזיה
97. בקשה למחיקת צד בסכסוך קיבוצי
98. תאונת דרכים 30 אחוז נכות בביטוח לאומי
99. פינוי דייר מוגן בגלל שיפוצים
100. הבהרת פסק בורר





תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון