קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פגיעה מבור ביוב בחצר בית משותף: כללי תיק זה נשמע במלואו בפני כב' השופט טהר לב והונח לאחרונה על שולחני, עם פרישתו ולאחר שלא היה סיפק בידו לכתוב את פסק הדין. בנסיבות אלה, לאחר פנייה לצדדים ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984, בחנתי את חומר הראיות ובהתאם ניתן על ידי פסק דין זה. 2. המדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, שוטר במשטרת ישראל, בתאונה שאירעה ביום 28/8/00, במהלך ריצה לצורך מעצר חשוד בקרבת בנין 12 ברחוב שפירא באשקלון, עת נתפסה לגרסת התובע רגלו השמאלית במכסה ביוב שנפתח כתוצאה מדריכה עליו (להלן:"התאונה"). 3. בהתאם להחלטת כב' השופטת (בדימ') טהר שחף מיום 26/12/04, פוצל הדיון בתיק זה באופן שנדונה תחילה שאלת החבות. על כן, עניינו של פסק דין חלקי זה בסוגיית החבות בלבד. הראיות 4. מטעם התובע העיד התובע עצמו וכן מר יאיר ועקנין אשר חש לעזרתו מיד לאחר הפציעה. מטעם הנתבעת העיד מר יהודה אבודרהב, רכז השכונה מטעם הנתבעת, לה משתייך בניין המגורים מס' 12 ברחוב שפירא באשקלון, בחצרו אירעה התאונה. כמו כן, הציגו הצדדים מסמכים שונים, לרבות צילומים ממקום האירוע, נהלים מטעם הנתבעת, רשימת בעלי הדירות בבניין, ועוד כהנה. טענות הצדדים 5. לפי גרסת התובע, ביום 28.8.00 בסביבות השעה 20:30, השתתף במרדף באיזור בניין מס' 12 ברחוב שפירא, באשקלון (להלן:"הבניין"). במהלך המרדף ולאחר שדילג על חומה נמוכה החוצצת בין הרחוב הציבורי לגינת הבניין, נחת התובע בגינה, דרך על מכסה ביוב עשוי שני חלקים שהיה בחצר, ותוך כדי דריכתו, נפתח לפתע הביוב ורגלו של התובע נכנסה לחלל הביוב, הסתובבה והתובע נפל. 6. התובע טוען לקיומה של חובת זהירות מושגית, המוטלת על הנתבעת, והנובעת מהיותה הבעלים של 11 מתוך 32 דירות בבניין, מכוח ההחזקה והשליטה במקרקעין בהם נפגע התובע. עוד טוען התובע, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה כלפיו בהיותו מבקר במקרקעין, על-ידי אי מניעת מפגעים ברכוש המשותף, בעוד החובה מוטלת עליה אף משום שלא נקטה בהליך מסודר של העברת אחריות לוועד הבית או לדיירים. 7. הנתבעת כופרת בחבותה, קודם לכל בטענה כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה, במובן זה שהנסיבות גופן שנויות במחלוקת. לבד מכך, טוענת הנתבעת, כי התובע גרם בהתנהגותו הרשלנית והפזיזה להתרחשות האירוע. 8. לעניין חובת הזהירות המושגית, טוענת הנתבעת, כי המקרקעין בהם אירעה התאונה אינם בשליטתה ו/או בהחזקתה, באשר עת ארעה התאונה היתה בעליהן של 11 דירות בלבד מתוך כל 32 הדירות בבניין, ועל כן לא חלה עליה חובת הזהירות המיוחסת לה על-ידי התובע. 9. לעניין חובת הזהירות הקונקרטית, טוענת הנתבעת, כי לאור העובדה כי עובר לתאונה חדלה מהיות בעלים של מרבית הדירות בבניין, הוסב נושא החצרנות והגינון בבנין לאחריותם של דיירי הבניין, כפי שהודע להם על ידה בכתב, ומכאן לשיטתה, אינה נושאת באחריות לנזקי התובע. מכל מקום, טוענת הנתבעת, הרי שהנתבעת הנכונה היא נציגות הבית המשותף, שהינה אישיות משפטית עצמאית ונפרדת, הכשירה להיתבע. דיון נסיבות התאונה 10. כמצוין לעיל, טוענת הנתבעת כי התאונה לא אירעה בנסיבות כפי שתוארו על-ידי התובע ומצביעה על מספר גרסאות העולות לשיטתה מתוך מסכת הראיות, ועל סתירות נטענות בין העדויות השונות והתיעוד שהוצג. כך, מפנה הנתבעת לסתירה הקיימת לכאורה, בין תאור התאונה כפי שתוארה על ידי התובע בתביעה זו, לבין התיאור המופיע בטופס הבקשה להכרת זכות מיום 18/12/01, שהוגש על ידו, בו ציין התובע בפרק ג' שכותרו "חבלה" במשבצת "המקום בו אירעה החבלה": " 1 שפירא 2 שד' בן גוריון צומת חוצות תאונת דרכים", ותחת הכותרת "במקרה של תאונת דרכים" ציין התובע כי התאונה אירעה בהיותו הולך רגל ונפגע בתאונה פגע וברח. כמו כן, מפנה הנתבעת לעדות מר וקנין, אשר ניגש לסייע לתובע מיד לאחר אירוע התאונה. הנתבעת מפנה לאמירה של מר וקנין כי מצא את התובע על המדרכה ולא בחצר הגינה, בניגוד לגרסת התובע, לפיה נפל בתוך הגינה. עוד מפנה הנתבעת לבקיעים שנתגלו לטענתה במהלך חקירתו הנגדית של התובע, לעומת עדותו הראשית שניתנה בתצהיר. 11. לאחר שקלול טענות הצדדים והראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות הנתבעת בנוגע לאופן התרחשות התאונה - להידחות, כפי שיפורט להלן: 12. עיון בטופס הבקשה להכרת זכות מעלה כי הנתבעת נתפסה לכלל טעות בקריאתו ובמתן פירוש לאמור בו, החוטא למציאות, מאחר ובטופס רשם התובע שתי פגיעות אשר ארעו לו בשתי הזדמנויות שונות, כאשר התאונה האחת אירעה ברחוב שפירא ואילו התאונה האחרת, שהייתה אכן תאונת דרכים, אירעה בשד' בן גוריון צומת חוצות. כך מציין התובע בפרק ג' לטופס, תחת הכותרת "מקום בו אירעה החבלה", שני מקומות בהם נחבל: "1. שפירא. 2. שד' בן גוריון צומת חוצות תאונת דרכים", כאשר ברור כי תאונת הדרכים מתייחסת לפגיעה המצוינת ליד הספרה "2", אשר ארעה ברחוב אחר - בשד' בן גוריון. התאונה נשוא התובענה אירעה, כאמור, בגינת הבית ברחוב שפירא באשקלון ובטופס הכרת זכות לא צוין ליד תאונה זו כי מדובר בתאונת דרכים, להבדיל מהתאונה הנוספת, כאמור לעיל. אף מראייה כוללת של הטופס עולה, כי ישנם שני פרקים נפרדים שבכל אחד מהם מתייחס התובע לחבלה אחת בלבד. כך, בפרק "תאור החבלה" מצוינת החבלה נשוא התביעה הנוכחית, אשר אירעה כמתואר שם תוך כדי ריצה "במהלך ביום קניית סמים", ואילו בפרק שכותרות "במקרה של תאונת דרכים" השיב התובע בחיוב לשאלה האם נפגע כהולך רגל ובמקום המיועד לציון מספר הרכב הפוגע, ציין "פגע וברח". 13. אף טענות הנתבעת בעניין עדותו של מר יאיר וקנין ומשמעויותיה, דינן דחייה. העד העיד כי סייע לתובע לאחר ששמע את קריאתו במכשיר הקשר, וכי משהגיע למקום הימצאו של התובע, מצא אותו שעון על החומה הנמוכה המפרידה בין המדרכה לבין חצר הבית, בצד של המדרכה. הנתבעת מבקשת ללמוד מעדות זו, כי אין לקבל את גרסת התובע לפיה התאונה אירעה לאחר שקפץ מעל החומה הנמוכה שלפני הגינה, ויש לראות בכך חיזוק לטענתה כי התובע נפגע בתאונת דרכים. יש לזכור כי מר וקנין לא נכח בעת התאונה ולא העיד על נסיבותיה, ו/או על מיקומו המדויק של אירוע התאונה מידיעתו האישית. עדותו של מר וקנין הסתכמה בכך שהתובע סבל מכאבים עזים כשמצא אותו, אולם מעדותו לא ניתן ללמוד כי התובע נותר במקום הנפילה עד לבואו, או שמא הצליח לנוע על אף הכאבים, על מנת להישען ולהזעיק עזרה. לא זו אף זו, מעיון בתמונות המצורפות לתצהיר עדותו של התובע עולה, כי בסמוך מאוד לבור הביוב נשוא התובענה, ישנו איזור בחומה הנמוך משמעותית מגובה החומה הרגיל, הכמעט נושק לקרקע, והמאפשר מעבר. יתירה מכך, ומשהוברר כאמור לעיל שאין במצוין בטופס הבקשה להכרת זכות, כדי להצביע כי התאונה נשוא התובענה נרשמה כתאונת דרכים, אף אין לראות בעדות מר וקנין חיזוק לגרסה לכאורה לפיה התאונה נשוא התובענה הינה תאונת דרכים שאירעה כתאונת "פגע וברח". 14. אף דינה של טענת הנתבעת לקיומן של גרסאות שונות להידחות. אפנה כדוגמה לסתירה הנטענת בין התיאור בטופס הבקשה להכרת זכות, לבין התיאור בתצהיר העדות הראשית, אשר לאו סתירה היא. בטופס צוין תיאור הנסיבות כדלקמן: "רצתי וקפצתי מעל חומה "בנחיתה" רגלי השמאלית נחתה על פתח של ביוף שנפתח...", ואילו בתצהיר עדותו הראשית מציין התובע נסיבות זהות לחלוטין, אלא, שדריכתו על מכסה הביוב נעשתה "לאחר צעד אחד לערך". לא זו בלבד שאין בתיאור שבטופס כדי לשלול לחלוטין אפשרות שאכן נעשה צעד אחד ויחיד טרם הדריכה המשמעותית על מכסה הביוב, ורק בהיסח הדעת ובהיות הפרט שולי לכלל התרחשות התאונה לא צוין הוא ע"י התובע, אלא, שהמדובר בטווח סטייה מהנסיבות, המצוי בגדר הסביר ואשר אין בו כדי לשנות ממסקנה זו או אחרת, המתבקשת. במאמר מוסגר יצוין, כי עיון בפרוטוקול מצביע על עדות עקבית ורצופה היורדת לפרטים, ואשר אין בה אלא אי דיוקים מינוריים, שאינם עולים כדי כרסום הגרסה. 15. לאור כל האמור לעיל, מקובלת עלי כנכונה גרסת התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה. אחריות הנתבעת 16. הנתבעת לא חולקת על כך שבתקופה הרלוונטית לתאונה כאמור, כשליש מהדירות בבניין שבחצרו אירעה התאונה היה בבעלותה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלת אחריות הנתבעת לנזקי התובע בגין התאונה, כאשר לטענתה, אינה אחראית למתרחש בשטח הרכוש המשותף של הבית, בו יש לה בעלות חלקית בלבד. 17. המשבצת המשפטית לאורה יש לבחון את שאלת האחריות של הנתבעת, הינה עוולת הרשלנות, שיסודותיה מוגדרים בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). יסודות אלו כוללים קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסים שבין התובע לנתבעת, הפרת החובה וגרימת הנזק כתוצאה מהפרה זו. 18. ההלכה היא כי הבעלות ו/או החזקה שמקרקעין, יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים הקיימים במקרקעין ומטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם (ר' לעניין זה, למשל ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 122). ההלכה החילה את החובה כאמור על המבקרים במקרקעין באשר הם, אף אם מדובר במסיגי גבול (ר' למשל: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זהר, פ"ד לז (3) 757, 766 וכן עניין ועקנין לעיל) ואין צורך להרחיב עוד בנקודה זו. לאור האמור, לא יכולה להיות מחלוקת כי הנתבעת חבה בחובת זהירות מושגית כלפי התובע, וזאת מכח היותה בעלים בחלק מן המקרקעין בשטחם אירעה התאונה, אף אם בחלק יחסי ממנו. 19. כידוע בתביעות בעילת הרשלנות, לא די בקיום חובת זהירות מושגית, ועדיין יש לבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, ובגין הנזק המסויים שהתרחש. חובה זו נבחנת על-פי מבחן הצפיות ולאור הנסיבות הספציפיות של המקרה. לטענת הנתבעת, משנרכשו רוב הדירות בבניין על-ידי הדיירים, הפסיקה לטפל בכל הנוגע לגינון וחצרנות, ועל כן אין לחייבה בנזקי התובע בגין התאונה שאירעה בחצר הבית שאינו עוד בטיפולה. הנתבעת מפנה לנוהל פנימי מס' 17-32 מיום 20/5/96 , המתייחס בפרק "נדון ב'" ל"הפסקת גנון ו/או חצרנות בגין היווצרות רוב רוכשים בבית". בסעיפים 1-3 קובע הנוהל כדלקמן: "1. עם הווצרות רוב רוכשים בבית יודיע על כך האחראי לנכסים, בכתב למנהל הסניף... מנהל הסניף, בעקבות קבלת ההודעה הנזכרת בסעיף 1 לעיל, ייזום פגישה עם רכז השכונה הרכז החברתי, ומפקח הגנון המרחבי, לדיון על הפסקת השירותים לבית, כולם או מקצתם, כולל שירותי גנון ו/או חצרנות. בעקבות הדיון וקביעת המועד להפסקת השרותים יועבר הנושא לאשור הועדה המרחבית לגנון. פרטיכל הועדה המרחבית לגנון ישמש כאסמכתא להפסקת הגנון ו/או חצרנות, כולם או חלקם, וחיוב הדיירים בהתאם...". סעיפים 4-5 לנוהל, מפרטים את הפרוצדורה של העברת הטיפול בנושאים כאמור לידי גופים חליפיים, כגון ועד הבית או האגודה לתרבות הדיור, ומפרטים את חובת ההודעה והישיבות שיש לקיים, בטרם יועבר הטיפול לגופים אלו. 20. הנתבעת טוענת כאמור, כי אינה חבה בנזקי התובע מאחר ואינה אחראית עוד על תחזוקת הגינה בה אירעה התאונה, ומחויבת כמובן לנוהלה שלה, שצוטט לעיל. מובן כי אין לקבל טענת הנתבעת, אשר בטעות יסודה, שהרי, הנתבעת מתייחסת לאחריותה כמי שמתחזקת את המקרקעין, אך מתעלמת לחלוטין מהאחריות המוטלת עליה בהיותה הבעלים של המקרקעין בהם אירעה התאונה, וזאת בהתאם לדין. הנתבעת, בהיותה חברה ציבורית שתפקידה, בין היתר, לנהל ולתחזק מבנים המושכרים על-ידה למי שזכאי לכך, חובשת כאן, למעשה, שני כובעים. האחד - כובע הבעלים מכוחו מוטלת עליה חובת הזהירות כלפי המבקרים במקרקעיה, והשני - כובע האחראית על תחזוקת הדירות והרכוש המשותף. הגנת הנתבעת מתרכזת כולה בהסרת הכובע השני, ומתעלמת מהאחריות המוטלת עליה - הן מכח פקודת הנזיקין והן מכח הפסיקה - מעצם היותה הבעלים של חלק מן המקרקעין בהם אירעה התאונה. 21. לעניין אחריות הנתבעת לתחזוקת המקרקעין שבבעלותה, העיד מר אבודרהב בחקירתו הנגדית, כי הנתבעת הינה חברה לדיור ציבורי, דיור הניתן לזכאי משרד השיכון או משרד הקליטה (עמ' 10 ש' 5-6). עוד העיד מר אבודרהב כי בעת כניסת הדייר, החברה אחראית על שיפוץ הדירה ואיכלוסה (עמ' 10 ש' 6-7). כן העיד מר אבודרהב, כי במידה ורוב הדירות בבנין הינן בשכירות (כאשר הנתבעת היא המשכירה- י.ש.) הנתבעת היא זו שמטפלת בגינה, בשירותים ובתחזוקה (עמ' 10 ש' 8-9). מר אבודרהב המשיך והעיד, כי במידה ומרבית הדירות נרכשות על-ידי הדיירים, מוציאה הנתבעת הודעה לאחר קיום ישיבת הוועדה להנהלה, וההנהלה מפסיקה לטפל במבנה ועל כך גם נשלחות הודעות לכל הדיירים, ללא יוצא מן הכלל (עמ' 10 ש' 9-11) וכן לוועד הבית, במידה וקיים. עדות זו של מר אבודרהב תואמת בהחלט לנוהל הקיים אצל הנתבעת, ואשר צוטט לעיל, ברם, אין ללמוד מכך כי במקרה הספציפי הזה אכן פעלה הנתבעת על-פי הנוהל. כאמור, על-פי הנוהל, הפסקת מתן שירותי גינון וחצרנות בעקבות רכישת מרבית הדירות והעברתן לבעלות פרטית הינה הליך ארוך ומייגע, הכולל, בין היתר הודעה מאת האחראי על הנכסים למנהל הסניף, פגישת מנהל הסניף עם רכז השכונה, הרכז החברתי והמפקח על הגינון, קבלת אישור להפסקת השירותים על-ידי הועדה המרחבית לגינון, עריכת פרטיכל הועדה, הודעה לכל הדיירים ולעד הבית וגו'. הנתבעת לא הציגה אסמכתאות לכך שאכן מילאה אחר הנוהל של עצמה. לתיק בית המשפט לא צורפו העתקי ההודעות שנשלחו, סיכומי הפגישות, אישור הועדה, פרטיכל רלוונטי וכד', ומר אבודרהב העיד כי המסמכים האלו אינם מצויים ברשותו (עמ' 10 ש' 17). מר אבודרהב אף העיד, כי לא שימש בתפקידו הנוכחי בעת אירוע התאונה (עמ' 10 ש' 17) והעובדות ידועות לו מעיון במסמכים שהוצגו לפני בית המשפט, כך שגם מר אבודרהב לא זכה לעיין במסמכים הרלוונטיים (עמ' 11 ש' 22-27) ואף אינו יכול להעיד על מילוי אחר הנוהל מהידיעה האישית. יצוין כי הנתבעת ביקשה לצרף עותק מהודעה לדיירת על הפסקת מתן שירותי גינון וחצרנות, "כדוגמא" להודעות שנשלחו. מבלי להיכנס למחלוקת שנתגלעה בין הצדדים לעניין קבילות המסמך ומשקלו, הרי שאין ללמוד מצירוף מסמך זה לתיק בית המשפט, כי נשלחו הודעות דומות לכל דיירי הבניין וכי קדמו לכך קיום כל הפגישות וקבלת כל האישורים הנדרשים על-פי הנוהל, כמפורט לעיל. אי לכך, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי ולא הוכיחה כי אכן מילאה אחר הנוהל שלה עצמה, המאפשר להפסיק מתן שירותי גינון וחצרנות לבית שמרבית הדירות בו אינן עוד בבעלותה. כך או אחרת, אשוב ואדגיש, שאף בהנחה כי הנתבעת עמדה בנהליה ובכך פטרה את עצמה מהאחריות לשירותי הגינון והחצרנות בבניין- אין לכך כל קשר לאחריותה כבעלת מקרקעין, המוטלת עליה על פי הדין. 22. ניתן היה להיכנס לדיון מאלף לכשעצמו, בשאלת זכאות הנתבעת באופן חד צדדי להסיר מעצמה אחריות לספק שירות כזה או אחר, אך בנסיבות העניין יהא הדיון תיאורטי גרידא, שכן לא רק שהנתבעת לא הוכיחה כי מילאה אחר הנוהל אלא גם לו הייתה מוכיחה כי אכן הוסרה אחריותה לגינון וחצרנות - אין בכך כדי להסיר את אחריותה כלפי התובע - כבעלת חלק מהמקרקעין. 23. מעיון בתמונות ממקום האירוע שצורפו לתיק בית המשפט, ניתן להתרשם ממכסה ביוב פתוח ובו אשפה וצנרת שייעודה לא ברור. במהלך החקירה הנגדית הוצגו התמונות למר אבודרהב, אשר העיד כי זכור לו שהיה לבור מכסה וכי "אולי היה רעוע" (עמ' 12 ש' 13). כאשר נשאל מר אבודרהב האם מדובר במפגע בטיחותי, השיב בשלילה ונימק תשובתו בכך שהבור אינו ממוקם במעבר (ש' 12 באותו עמוד). נימוק זה ודאי אינו יכול להתקבל. משנמצא כי הבור היה בעת התאונה מכוסה במכסה רעוע, הרי שהימצאותו בחצר בניין מגורים מהווה סכנה ברורה, כאשר הפגיעה היא יותר שאלה של "מתי" מאשר השאלה של "האם". בלשון משפטית, התשובה לשאלה אם אדם סביר יכול ואמור היה לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק הספציפי - הינה חיובית, ועל כן חלה על הנתבעת חובת הזהירות הקונקרטית אשר הופרה במקרה זה. 24. אפנה כעת לטענת הנתבעת כי לא מתקיימת יריבות בינה לבין התובע, וכי נציגות הבית המשותף היא הנתבעת הנכונה בתיק זה. בשורה ארוכה של פסקי דין אכן הוכרה נציגות הבית המשותף כאישיות משפטית נפרדת הכשירה לתבוע ולהיתבע. הרציונל המונח בבסיס ההכרה כאמור, הינו הרצון להיטיב עם התובע ולאפשר לו לתבוע גוף אחד שפרטיו ידועים. במילים אחרות: "אין זה רצוי, כי עובר אורח הנפגע בשטח המהווה רכוש משותף של עשרות ולעתים מאות בעלים, ייאלץ לטרוח ולהגיש תביעתו נגד כולם, או נגד יחידי הבעלים, שבהם יבחר לפי שיקול דעתו, או לפי מצב "הכיס" של בעל דירה זה או אחר..." (ר' ע"א (ת"א) 227/95 רוזנגרטן נ' נציגות הבית המשותף, פ"מ תשנ"ה (3), 164). עם זאת, פסקי הדין ניתנו כאמור בהתייחס למצבים בהם הנציגות צורפה כנתבעת ואך טענה כנגד צירופה. במקרה שבפני המדובר במצב הפוך, בו כלל לא ברור מיהי אותה נציגות עלומה, ובנסיבות אלה, משבחר התובע לתבוע את אותו מעוול הניתן לאיתור בקלות יחסית, הרי שאין להקשות עימו יתר על המידה את הליך מימוש זכותו לקבלת פיצוי. כן מובן, כי לא מוטלת על התובע החובה לתבוע את מלוא מזיקיו. 25. בענייננו המדובר בנזק אחד שאינו ניתן להפרדה ואשר נגרם על-ידי מספר מזיקים, בבחינת מעוולים במשותף. בהתאם להוראת סעיף 11 לפקודה, במקרה כזה חבות המעוולים כלפי התובע הינה "יחד ולחוד" וכך גם האפשרות להגשת התביעה נגדם הינה - יחד ולחוד. לא ניתן לחייב את התובע לצרף נתבע שבחר משיקוליו הוא שלא לצרפו, או לדחות תביעה נגד מי שנמצאה אחראית, רק בגלל העובדה שיש מזיקים נוספים שהתביעה לא הוגשה גם נגדם. 26. לבסוף, ובנוגע לטענת הנתבעת כי התובע בהתנהגותו הפזיזה גרם לתאונה, בשים לב לנסיבות הפגיעה, ולאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהובאו, סבורני כי אין מקום להטלת שיעור כלשהו מהאחריות לקרות האירוע, על התובע. סיכום 27. לאור כל המפורט לעיל אני קובע, כי על הנתבעת מוטלת חבות לפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה נשוא התביעה. 28. הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד, בגין חלק זה של פסק הדין, בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. 29. המזכירות תמציא עותק פסק הדין החלקי לב"כ הצדדים ותנתב את התיק להמשך דיון בשאלת הנזק, לפי הניתוב הרגיל. חצרביובבתים משותפים