פטור מערבות לחובות חברה לאחר מכירת מניות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור מערבות לחובות חברה לאחר מכירת מניות: 1. לפני תביעה כספית המתבססת על כתב ערבות עליו חתום הנתבע. רקע עובדתי ותמצית התביעה 2. ביום 6.8.1998 נחתם הסכם אשר במסגרתו נרכשו מניות של חברת ריקמור החזקות 1993 בע"מ (להלן: "ריקמור החזקות") מאת חברת קמור בע"מ (להלן: "קמור"). ההסכם צורף כמוצג 10 לתיק מוצגי התובעת (להלן: "הסכם 98'"). 3. לריקמור החזקות היו שתי חברות בת: חברת ריקמור בע"מ וחברה אשר כונתה בעבר ריקמור פ.ה. בע"מ ולאחר מכן שמה הוחלף לספידקס בע"מ (להלן: "ספידקס"). ריקמור בע"מ היתה בעלת הזכיון להפעלת רשת מסעדות "Burger King" בישראל. ספידקס עסקה בפעילות הפצה הקשורה לרשת המסעדות האמורה. הצדדים נהגו להתייחס במקרים רבים לחברת האם (ריקמור החזקות) וחברות הבת במשולב כ"ריקמור", וכך גם יעשה לעתים להלן (ר' גם הגדרת "החברה" בהסכם 98'). 4. רוכשות מניותיה של ריקמור החזקות מאת קמור במסגרת הסכם 98', היו שתי חברות: חברת אי.בי.קיי אינטרנשיונל (להלן: "IBK") וחברת קיי.די. קאדים בע"מ (להלן: "קאדים"). IBK וקאדים יכונו להלן לעיתים יחדיו - "הקונות". 5. בעל השליטה ב- IBKהינו מר משולם ריקליס, שהוא דמות מרכזית באירועים נשוא תביעה זו (להלן: "ריקליס"). 6. הנתבע (להלן גם: "חסון"), שהוא איש עסקים, היה אותה עת (1998) אף הוא בעל מניות ב-IBK. 7. במסגרת הסכם 98' ניתנה לריקמור, על ידי התובעת, הלוואה של 7,521,121 ₪. התובעת היא חברה העוסקת בין היתר במתן הלוואות, ונמצאת בשליטתה של קמור. 8. להבטחת החזר ההלוואה נקבעו מספר הוראות חוזיות ובכלל זה נחתמו אגרות חוב לטובת התובעת שהובטחו בשעבוד צף כללי אשר כפוף בדרגה רק לשעבודים שהיו קיימים כלפי בנק הפועלים. כמו כן, במסגרת הסכם 98' נחתם כתב ערבות על ידי ריקליס ועל ידי הנתבע, להחזר ההלוואה (סיפא מוצג 10, מוצג 11, תיק מוצגי התובעת) (להלן גם: "הערבות"). 9. ריקמור עמדה בהחזרי ההלוואה אותה קיבלה מאת התובעת מהלך מספר שנים אך אז חדלה. בקשה להקפאת הליכים בשמן של ריקמור בע"מ וספידקס, הוגשה לבית המשפט ביום 6.2.03 (מוצג 27 לתיק מוצגי התובעת). עו"ד טישמן מונה כנאמן. הסדר נושים לריקמור בע"מ שאושר על ידי בית המשפט, קבע בין השאר כי הנושה המובטח הראשון בדרגה (הבנק) יקבל 71% ואילו נושים בלתי מובטחים קיבלו סכומים בהתאם למדרגות מצטברות, כאשר חוב העולה על 700,000 ₪ מזכה ב-3% מהחוב (בחובות נמוכים יותר, האחוזים גבוהים יותר, עד 50%). 10. במסגרת כתב התביעה טוענת התובעת, כי נותרה יתרת חוב של ריקמור החזקות בגין ההלוואה ובעקבות כך בוצעה פניה אל שני הערבים, ריקליס וחסון. התובעת ממשיכה וטוענת, כי ריקליס נענה לפנייתה והגיע להסדר בדבר סילוק מחצית מיתרת החוב. לא כך הנתבע, ומשכך הוא נדרש במסגרת התביעה לסלק את המחצית הנותרת של יתרת החוב. יתרה זו (המחצית) הינה סכום התביעה שלפני - 1,229,722 ₪ (לאחר ניכוי מחצית סכום אשר אמור להתקבל מהנאמן של ריקמור). תמצית ההגנה 11. הנתבע אינו חולק על כך שהוא חתום על כתב הערבות במסגרת הסכם 98'. הנתבע טוען כי למרות האמור, אין לחייבו בתשלום הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, וזאת לאור מגוון טעמים. בין ההנמקות אותן מביא הנתבע ניתן לציין בקצרה את אלו: ההסדר בין התובעת לבין ריקליס הפטיר את הנתבע מערבותו; התובעת גרמה ברשלנות או במכוון לאי פרעון ההלוואה על ידי ריקמור; התובעת ויתרה על מעמדה כנושה מובטח; דרישת התשלום מאת הנתבע סותרת את לשונו ומהותו של כתב הערבות; הנתבע מכר החזקותיו ב- IBK זה מכבר. אין באמור כדי למצות את טענות הנתבע או לפרטן, אלא לתת תיאור כללי כתשתית לדיון שיתבצע להלן. הערות דיוניות 12. תיק זה החל דרכו בעמימות בענין מעמד התביעה: סדר דין רגיל או שמא סדר דין מקוצר. בסוף שנת 2006, עם העברת התיק לפני, הובהר מעמדה של התביעה ונתאפשר לנתבע להגיש הודעה לצד שלישי. 13. הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי כנגד ריקליס ו-IBK. לא הוגשו כתבי הגנה כלפי ההודעה לצד שלישי. בבקשה למתן פסק דין 'על תנאי' בהעדר הגנה ניתנה החלטת ביניים (מיום 24.4.08) והענין לא הבשיל לכדי פסק דין. 14. בסופו של יום, לאחר התפתחויות דיוניות שונות, כמו גם החלפות תכופות של פרקליטים מטעם הנתבע, הוגשו ראיות הצדדים ועדים נחקרו (בישיבה מיום 3.2.09 נחקרו מר דני ברנר (נציג התובעת), והנתבע עבור עצמו). 15. הנתבע חפץ לזמן את מר ריקליס לעדות ובקשתו נענתה, אולם מאמציו להביא את העד לבית המשפט לא נשאו פרי. גם הליכי הידברות שלאחר שמיעת הראיות (באמצעות עו"ד בר-נתן) לא צלחו. משכך, ומשהגישו הצדדים את סיכומי הטענות, הגיעה העת למתן פסק הדין. 16. כל ההפניות שלהלן הן הפניות לפרוטוקול ישיבת ההוכחות, אלא אם מצויין או משתמע אחרת. כללי 17. התשתית הראייתית שלפני מצביעה בבירור על כך שניתנה הלוואה מאת התובעת לריקמור, כי הנתבע (כמו גם ריקליס), נתן ערבות להחזר ההלוואה וכי הסכום שנדרש מאת הנתבע במסגרת התביעה הנוכחית, הינו סכום אשר לא הושב לתובעת ומהווה את יתרת החוב בגין ההלוואה. 18. לאור האמור, עובר למעשה הנטל אל הנתבע לשכנע כי חרף ערבותו אין לחייבו בסכום הנדרש בתביעה. לכלל ולפיו על בעל דין להוכיח את הטענה המשרתת את עניינו, ר' למשל רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו (5) 101, 105 (1992); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא (4) 769, 780 (1997); ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006); ע"א 2032/06 האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (1.2.09); ת.א (מחוזי חי') 808/03 טפחות בנק למשכנתאות נ' עו"ד אביבי גרי (2007), כב' השופט י. עמית; ת.א (מחוזי חי') 710/03 שרפי נ' אבו מוך (2007), כב' השופט י. עמית. 19. במסגרת חקירתו הנגדית, חזר הנתבע שוב ושוב על עמדתו כי הסכם 98' וכתב הערבות אשר במסגרתו, נערכו כך שיציבו לו "שבעה מנגנוני הגנה" אשר אמורים היו לדאוג לכך כי ההלוואה לא תדרש ממנו. עמדת הנתבע היא כי המנגנונים שנקבעו לא יושמו על ידי התובעת, ומשכך אין היא זכאית לממש את הערבות כלפיו. במהלך חקירתו פירט הנתבע את המנגנונים לפי זווית ראייתו ובסיכומה של החקירה הסתכם מניינם ב- 5 במספר. 20. נבחן להלן את המנגנונים הנטענים לפי הדרך בה הוצגו על ידי הנתבע ונתייחס במידת הצורך, לטיעונים נוספים אשר עולים מכתבי הטענות והסיכומים. 21. בפתח הדיון ולמען הנוחות הדיונית, תובא תחילה לשון הערבות במלואה: "ע ר ב ו ת אנו הח"מ: משולם ריקליס, נושא דרכון אמריקאי מספר 110857386 יאיר חסון נושא דרכון אמריקאי מספר 036601090 ערבים בזאת באופן אישי בלתי מותנה ובלתי חוזר לביצוען המלא והמדויק של ההתחייבויות להחזר במלואן ובמועדן של כל ההלוואות הנזכרות בסעיף 7 של החוזה דלעיל כולו (להלן: "החוזה"). ערבותנו זו תחול גם על כל שינוי, תיקון, תוספת, נספח, הסכמה וויתור להתחיבויות הקונים עליהם יוסכם בין הקונים לבין המוכרת בכתב ובחתימת הצדדים, מבלי שתהא על מי מהם כל חובה להודיע לנו על כך מראש או לקבל את הסכמתנו לכך. אנו מוותרים בזאת כלפי המוכרת כהגדרתו בחוזה על כל דרישה מכח הדין לפנות אל הקונים כהגדרתו בחוזה בטרם פניית המוכרת אלינו לצורך מימוש ערבותי זו. כל פניה לקונה תחשב אוטומטית גם כפניה אלינו לצורך כל הוראות הדין ואנו מתחייבים לשפות את המוכרת בגין כל התחיבויות הקונים כאמור בחוזה, לרבות פיצויים ונזקים, כאילו אנו אחראים ישירות כלפי המוכרת. למען הסר ספק מובהר כי ערבות זו תפקע במועד בו ישולם התשלום האחרון על חשבון החזר ההלוואות המובטחות בערבותנו זו. למניעת ספק בחתימתנו על ערבות זו הננו מכפיפים עצמנו בין היתר להוראות סעיף הבוררות, ברירת הדין והפורום הקבועים בחוזה. כתובתנו לצורך כל הקשור בערבות זו תהיה ככתובתה של החברה כהגדרתה בחוזה. מוסכם כי לא יפתח כל הליך משפטי כלפי הח"מ מר יאיר חסון בעניין ערבות זו אלא לאחר חלוף 5 (חמישה) חודשים מפנייה אל הח"מ מר משולם ריקליס בעניין ערבות זו אשר תכלול דרישה לתשלום הסכומים המובטחים בערבות ו/או דרישה למינוי בורר. ולראיה באנו על החתום : משולם ריקליס יאיר חסון הנני מאשר כי ה"ה משולם ריקליס ויאיר חסון המוכרים לי אישית חתמו על הערבות לעיל. אורי רוזן, עו"ד טענות הנוגעות לריקליס ולמדרג בין ערבויות 22. הנתבע טוען כי לפי כתב הערבות, ערבותו הייתה בטוחה "אחרונה בדרגה" ובפרט אין לממשה קודם למיצוי כל ההליכים כנגד ריקליס. לשיטת הנתבע, כוונת הערבות היתה למצות תחילה את כל ההליכים כנגד ריקליס שהוא "מוליטימיליונר/ביליונר" (עמ' 41 ש' 15) ולמעשה, נוכח מצבו הכלכלי של ריקליס, לא אמורה היתה ערבותו של הנתבע להיות רלבנטית. על טיעון זה חוזר הנתבע בדרכים כאלה ואחרות, לאורך כתבי טענותיו וחקירתו. 23. עיון בכתב הערבות ובהסכם 98' אשר הערבות ניתנה במסגרתו, אינו מגלה את הבסיס עליו נסמך הנתבע. אין במסמכים אלו (מסמך אחד למעשה) הוראה הקובעת כי ערבותו של הנתבע הינה אחרונה בדרגה. במסמך קיימת הוראה אחת אשר נותנת "מדרג" בין הערבויות, אך לא כנטען. אותה הוראה, בסיפא הערבות, מציינת: "מוסכם כי לא יפתח כל הליך משפטי כנגד הח"מ מר יאיר חסון בענין ערבות זו, אלא לאחר חלוף 5 (חמישה) חודשים מפניה אל הח"מ מר משולם ריקליס בענין ערבות זו אשר תכלול דרישה לתשלום הסכומים המובטחים בערבות ו/או דרישה למינוי בורר". 24. אין בהוראה המצוטטת משום מדרג נוסף בין ערבויות (פרט לשהות של 5 חודשים). בפרט לא מצאתי בסיס לטענת הנתבע, לפיה חִייב כתב הערבות לא רק פניה אל ריקליס, אלא גם פתיחת הליכים משפטיים כנגדו (וזאת אף מבלי להדרש לעמדת התובעת כי הטענה הינה משום הרחבת חזית). ההוראה אשר צוטטה לעיל קובעת כי יש לפנות אל ריקליס ב"דרישה לתשלום הסכומים המובטחים בערבות ו/או דרישה למינוי בורר". מלשון ההוראה עולה בברור כי די בפניה לריקליס בדרישה לתשלום ואין חובה להפנות דרישה למינוי בורר. אם היתה כוונת הצדדים לכך שהתובעת תמצה הליכים משפטיים מול ריקליס קודם שתפנה אל הנתבע (שלא לומר - בכל מקרה תפנה רק אל ריקליס), לא היה המסמך נוקט בלשון של פנייה אל ריקליס "ו/או" דרישה למינוי בורר. הדעת נותנת גם כי תקופה בת 5 חודשים ברב המקרים אינה מספקת למיצוי הליכים, אף לא הליכי בוררות (ודוק: 5 חודשים ממשלוח דרישה גרידא למינויו של בורר). 25. בשלב זה נציין כי הנתבע אינו הדיוט החותם על מסמך ללא הבנתו וללא הבנת מצבו המשפטי (ככל שבטיעון כזה היה כדי לסייע לו). לא זו בלבד שמדובר באיש עסקים החותם על מסמכים כגון דא (וחתם גם בתקופה הרלבנטית) בתדירות המתאימה למעמדו, אלא שהנתבע עשה שימוש ביעוץ משפטי קודם לחתימת כל מסמך, ובפרט קיבל יעוץ משפטי קודם לחתימה על הסכם 98' ועל הערבות אשר במסגרת הסכם זה. היעוץ שקיבל הנתבע היה מבכירי המשפטנים בישראל, וברי כי אלה ערים היטב למשמעות המינוח "ו/או" ולדרך בה ניתן להבהיר, אם חפצים בכך, כי יש חובה לפתוח בהליכים משפטיים קודם למעבר לשלב אחר. 26. ההערה האמורה, בענין היעוץ המשפטי שקיבל הנתבע קודם לחתימה על כתב הערבות, רלבנטית ונכונה גם לגבי טענות נוספות של הנתבע בענין פרשנותו של המסמך והדרך בה הוא קורא אותו. הדברים יפים לגבי טענתו כי ערבותו היוותה בטוחה "אחרונה בדרגה" בכל מובן שהוא. ברי כי פרקליטי הנתבע היו יודעים היטב כיצד לציין הסכמה מעין זו, לו היתה בפועל. הדברים יפים גם לגבי טענות נוספות שיוזכרו בהמשך. 27. באשר להוראה אשר אכן רשומה בכתב הערבות, לגבי פנייה לריקליס קודם לפתיחת הליכים כנגד הנתבע, טוענת התובעת כי קיימה את התנאי האמור, שכן פנתה לריקליס במכתב מיום 2.4.03 (נספח יד' לתצהיר ברנר), בעוד אל הנתבע פנתה רק למעלה מ- 5 חודשים לאחר מכן, במכתב מיום 30.9.03 (נספח יז' לתצהיר ברנר). 28. סימן שאלה עולה לגבי מועד פניית התובעת לריקליס. גופו של המכתב לריקליס הנושא את התאריך 2.4.03, מתייחס לגובה יתרת ההלוואה "נכון ליום 30.9.2003" (סעיף 3). בחקירה לא ניתן הסבר של ממש לכך. ההתייחסות לתאריך עתידי אינה מתיישבת עם התאריך הכתוב בראש המכתב, ומקימה ספק לגבי תוקפו של התאריך המוקדם. למעשה, התוכן מתאים יותר למועד בו הועבר מכתב אל הנתבע. גם המכתב של הנתבע מתייחס ליתרת הלוואה ליום 30.9.03 (הגם שאין מדובר באותו סכום באופן מדוייק). 29. למרות האמור, וגם אם נניח שלא נשלח לריקליס מכתב דרישה ביום 2.4.03, אלא מאוחר יותר, אין בכך כדי לשנות את הדיון באופן ממשי (וגם לא מצאתי בדרך המענה של מר ברנר בסוגיה נקודתית זו, כדי להשמיט מאמינות עדותו באופן כללי). כתב הערבות קובע כי לא יפתח "הליך משפטי" כנגד הנתבע אלא בחלוף 5 חודשים (וגו') וההליך המשפטי שנפתח כנגד הנתבע, התביעה שלפני, נפתח למעלה מ- 5 חודשים לאחר המועד אליו מתייחס תוכנו (להבדיל מכותרתו) של המכתב המופנה לריקליס. 30. יתר על כן, בחודש 12/03, עוד קודם להגשת התביעה כנגד הנתבע, נחתם הסכם בין ריקליס לבין התובעת בענין הסדר ערבותו (נספח טו לתצהיר ברנר). נתון זה מפחית את חשיבות שאלת הפנִיה לריקליס ומחדד את חשיבותה של השאלה, שהיא אשר שנויה במחלוקת אמיתית בין הצדדים, האם היה על ריקליס לשלם 100% מסכום החוב לו ערבו הנתבע וריקליס, או שמא היה עליו לשלם רק את חלקו היחסי בערבות. ר' גם: " ש. מתי לטענתך היו צריכים להודיעך שאתה נדרש לשלם את ערבותך. אף פעם. זה קשקוש אחד גמור. לא הייתי צריך להגיע לכאן." עמ' 55 ש' 16-17 (בהקשר טענה כי לא הודע לנתבע מהר די הצורך). 31. אני נכונה להניח לטובת הנתבע, כי אכן כוונתו (ואולי אף כוונתו של ריקליס, שלא העיד לפני) היתה כי ריקליס בסופו של יום ישא בחבויות הכספיות שיווצרו, ככל שיווצרו, כלפי התובעת, בשל אי החזר ההלוואה. קיימת אפשרות כי גם מטעם זה שולבה ההוראה אשר קובעת שיש לפנות אל ריקליס קודם לפניה אל הנתבע (הוראה אשר לפי עדותו של מר ברנר, הוכנסה לבקשתו של מר חסון כדי לאפשר לו שהות להתארגנות כספית, עמ' 19 ש' 18-26). אלא שגם אם זו היתה כוונת הנתבע ואולי רוחה של הבנה בין הערֵבים לבין עצמם בקשר ליחסים שביניהם (ואף אם הבנה זו, בענין היחסים שבין הערבים, היתה ידועה לתובעת ברמה כזו או אחרת), השאלה המשמעותית הינה האם כלפי התובעת היתה הבנה והסכמה לפיה אין להשתפות מהנתבע אלא רק ממר ריקליס. 32. לשונו של כתב הערבות אינו תומך בטענה של יחסיוּת בין ערבויות צדדים (פרט להוראה לגבי מדרג זמנים בפנִיה). בנוסף, לא זומן לעדות על ידי הנתבע אדם כלשהוא שהיה מעורב בהתקשרות ויכול היה אולי להעיד על כוונת הצדדים בעת החתימה ועל נסיבות אשר לאורן יש לפרש את ההסכם. העדר זימון כאמור הוא בעל משמעות מבחינה ראייתית (ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (2006); ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (1994); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658- 659 (1991)). 33. נחזור ונציין כי נוכח היעוץ המשפטי שקיבל הנתבע, וגם אם לא היה מקבל יעוץ כזה, ברי שהבנה לפיה יש להשתפות מערב אחד בגין כל סכום החוב ואין להשתפות מערב אחר, הינה הבנה שיש להעלותה בצורה ברורה על הכתב. בפרט נכונים הדברים כאשר למעשה משמעות הטענה הינה שאין כל משמעות לערבותו של הנתבע. קושי זה אכן הוצב בפני הנתבע במסגרת חקירתו: "ש. לשיטתך, אם הכוונה הייתה שריקליס במידת הצורך ואם לא תועלנה כל הבטוחות יהיה צריך לשלם 100% מדוע הוספה גם ערבותך? לשם פורמליסטיקה בלבד. אין לכך שום משמעות" (עמ' 46 ש' 9-11). 34. כידוע, לא ישמע אדם בטענה כי מסמך עליו הוא חתום חסר כל משמעות. בפרט נכונים הדברים כאשר מהותו הבסיסית של המסמך היתה ידועה לו היטב. יש קושי אם כך לשמוע מפי הנתבע כי אין לתת משמעות למסמך עליו חתם ביעוץ משפטי. למעשה, הרושם שעלה מחלקים אחרים של עדות הנתבע עצמו, הינו כי הנתבע ער לכך שהערבות לא היתה "פורמלית" בלבד כלפי התובעת. זאת, אף שהעדות העלתה במקביל כי אותה עת סבר הנתבע שריקליס יקח על עצמו את מלוא הסכום ולכן לא יעלה צורך שהנתבע יוציא כסף מכיסו. 35. בשלב זה יוער באופן כללי בענין עדותו של הנתבע, כי זו לא הצטיינה בבהירות, בדיוק, ולעתים אף בהגיון. ר' למשל עירוב מושגים שביצע הנתבע בשלב מסוים בעדותו בין הגורמים המעורבים בעסקת 98' ואי יכולתו לציין להבטחת איזו התחייבות נחתמה ערבותו (עמ' 43-44 לפרוטוקול). כן ר' למשל טענתו בעדותו כי בין הקפאת ההליכים לבין מכתב הדרישה חלפו "בין שנתיים ל-4 שנים" (עמ' 40 ש' 2-3), בעוד בפועל דובר בכ-7 חודשים (פברואר עד ספטמבר 2003). באופן כללי, הנתבע מאן לקבל כל טיעון או ראייה שלא התיישבו עם ראייתו הסובייקטיבית את רוח הדברים, וזאת באופן שלא חיזק דווקא את עמדתו ועדותו. 36. ראינו כי דבר מתוך המסמכים שלפני והראיות האחרות (פרט לעדות בעל הדין) אינו מצביע על כך שהתובעת היתה מחוייבת לגבות מריקליס בלבד את הערבות. בשלב זה ניתן להזכיר את הדין הישראלי בענין ערֵבים, אשר קובע: "שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד, יהיו אחראים יחד ולחוד; ואם היה היקף הערבויות שונה, יהיו אחראים כאמור בתחום הערבות המשותפת; והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן הערבויות" (סע' 13 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, להלן "חוק הערבות"). לדידי, אין כוונה אחרת משתמעת מן הערבות, לא הוכחה כוונה אחרת בענין התובעת, וההגיון העסקי במועד ההתקשרות מתיישב עם מתן תוקף ללשון המסמך. משכך, התוצאה הפרשנית לגבי כתב הערבות אינה משתנה בין אם נלך במשעול הלכות אפרופים וארגון מגדלי הירקות (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (2006) ור' למשל - ע"א 9207/04 כמיסה נ' גרטלר (2008)), ובין אם נצעד לאורן של עמדות הנותנות דגש מוגבר ללשון ההסכם או מתייחסות לחוסר ודאות העלול להגרם ביישומה של הלכת אפרופים (בענין זה ר' בפרט פסקי דינו של כב' השופט דנציגר: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (2008); ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (2008); ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (2008); הערתו בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (2008); רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים (23.3.09)). 37. בתצהירו (סע' 23.2) טען הנתבע שהיתה למעשה קנוניה בין התובעת לבין הלווים המקוריים (ריקמור) וכן כי ההסדר בין התובעת לריקליס עלום (אף שההסכם עם ריקליס הוצב למול עיניו, עמ' 60, ש' 6-7). כאשר התבקש הנתבע לפרט את טענתו בענין הקנוניה, טען כי התובעת הסכימה לוותר על כל ההליכים כנגד ריקליס וחברות בבעלותו והתייחס לכך שנגבתה מריקליס מחצית מהחוב בלבד. הנתבע טען כי דרישת התובעת ממנו למחצית מסכום החוב, נקבעה "באופן שרירותי כי זה גם יכול היה להיות 10%" (עמ' 57 ש' 9-21), ועוד - "מה שהפריע לנו אני חושב זה שהגיעו להסכם עם ריקליס באופן שרירותי על מחצית מהחוב" (עמ' 60 ש' 12-13). 38. בכל הנוגע לדרישת התובעת כי הנתבע ישלם מחצית מהחוב, ראינו כי הדין קובע חלוקה שווה בין הערבים, ומשכך - כאשר מדובר בשני ערבים - מחצית הינה הסדר סביר. לא הונחה תשתית ראייתית ללמד כי סוכם מלכתחילה למול התובעת על יחס אחר בין הערבים (מעבר להדרגתיות בפנִייה אליהם). 39. הנתבע גם טוען כי ההסדר שבין התובעת לריקליס מהווה הסכם בין נושה לחייב וכי נוכח סעיף 5 לחוק הערבות וסעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, מופטר הנתבע מערבותו. 40. סעיף 5 לחוק הערבות מתייחס להשלכת הסכם (הנוגע לחיוב הנערב) שבין חייב לבין נושה, על היקף חבותו של הערב. בכלל זה קובע הסעיף כי במקרה בו "הוקטן החיוב הנערב, על פי הסכם בין החייב לבין הנושה או על פי ויתור של הנושה, מופטר הערב במידה שהופטר החייב". באשר לסעיף 55 לחוק החוזים, זה מתייחס באופן כללי לחיובים ביחד ולחוד, וקובע, בין השאר כי במקרה בו "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". 41. אלא מאי? ריקליס אינו הנושה בענין ההלוואה. ריקליס הוא ערב. כיצד ניתן אפוא להפנות לסעיפי החוק האמורים בענין ההסכם שבין התובעת לבינו? הנתבע טוען כי "הלכה למעשה" לא חתמה התובעת על ההסדר עם ריקליס "בכובעו כערב בלבד" אלא יש לראות בהסדר שנחתם, כהסדר כולל בין התובעת לבין ריקליס "כבעל השליטה הבא בנעליהן של כל החברות מקבוצת ריקמור" וזאת נוכח לשון ההסדר ועצם העובדה שלא ננקטו הליכים לגביית החוב ממי מקבוצת ריקמור. מוסיף הנתבע וטוען כי התובעת ידעה כי אם תפתח הליך לגביית החוב מחברה כלשהיא בקבוצת ריקמור, "תהיה חשופה בהפרתו של ההסדר עם ריקליס". בנסיבות אלה, טוען הנתבע, כי הפטרת החייבות (לוות) על ידי התובעת מיתרת חובן, מהווה בהכרח גם הפטרת הנתבע מערבותו. 42. הטיעון האמור מעניין, אך אינו מגובה כדבעי. ריקליס היה באופן אישי ערב כלפי התובעת. ההסדר נשוא הטענה (נספח טו לתצהיר ברנר), הינו בין התובעת לבין ריקליס עצמו, מפרט את היותו של ריקליס ערב לפי הסכם 98', וקובע כי בכפוף לביצוע התשלום (עליו סוכם), מוסדרות כל הטענות בין הצדדים - ריקליס עצמו והתובעת - לגבי ריקמור או ריקמור החזקות, כולל בענין היותו של ריקליס בעל מניות או מנהל בחברות האמורות. לא מצאתי באמור משום הפטר כלשהוא לחברות עצמן. התייחסות הנתבע להסדר אינה אלא השערה, שהוכחשה על ידי התובעת ולא הובאה לה ראיה של ממש. איני מקבלת כי לוחות הזמנים בענין הזרמות כספים על ידי מר ריקליס (כנטען בסע' 17-18 לסיכומי הנתבע) הם בסיס מספק למסקנה אליה מבקש הנתבע להגיע בענין מהות ההסדר שבין התובעת לריקליס. 43. סיכומה של נקודה זו - איני מקבלת את עמדת הנתבע כי היה על התובעת להפרע מריקליס בלבד וכי יש בהתנהלותה בענין ריקליס ובהסדר אשר נחתם עימו, כדי להביא להפטרו של הנתבע מערבותו. איני מקבלת את טענת הנתבע כי התנהלות התובעת "מנוגדת לפרשנות ההכרחית והיחידה של כתב הערבות" (סע' 22 לסיכומיו). משכך, אלא אם חדלה התובעת באופן אחר כלפי הנתבע, היא זכאית לגבות ממנו את סכום מחצית החוב שנותר בגין ההלוואה, נוכח ערבותו אשר ניתנה "באופן אישי בלתי מותנה ובלתי חוזר". פעולה כנגד הלוות הלוות 44. הנתבע טוען כי היה על התובעת למצות את כל ההליכים כנגד הלוות קודם לכך שהיא נדרשת לערבים ובהם הנתבע, וכי לא עשתה כן. במידה מסוימת, גם טענה זו קשורה לראייתו את עצמו כ"שלב אחרון" במדרג הגבייה, אם בכלל. 45. הלווה לפי הסכם 98' היא ריקמור. אין כלל מחלוקת שעל הלווה להשיב את ההלוואה, זהו בסיסה של הלוואה. התשתית הראייתית שלפני, כנזכר לעיל, מלמדת שריקמור עמדה בהחזרי ההלוואה עד סוף שנת 2002/תחילת 2003 (סע' 16-17 לתצהירו של מר ברנר). למעשה, ריקמור עמדה בהחזרי ההלוואה עד ימים ספורים קודם לכניסת ריקמור בע"מ להקפאת הליכים. 46. הנתבע טען בחקירתו כי למרות כניסתה של ריקמור להקפאת הליכים היה על התובעת לפעול כנגדה והיא היתה רשאית לעשות כן (עמ' 45 ש' 24-27). דומה כי הטענה נזנחה בשלב הסיכומים ולמותר לציין כי עמדה זו אינה מתיישבת עם הדין. ככל שעמדת הנתבע היא למעשה "השתקפות" של עמדתו בסוגיות אחרות כמו דרך התנהלותה של התובעת למול הנאמן בהקפאת הליכים, נדרש לכך בהמשך במקום המתאים. 47. בסיכומיו טוען הנתבע כי הוא מופטר מערבותו משום שהתובעת לא פעלה כלל למול ריקמור החזקות וספידקס ונוכח סעיף 8 לחוק הערבות, עליו לא ויתרו הערבים במסגרת כתב הערבות (להבדיל מויתור על פנייה לקונות). הנתבע טוען כי ריקמור החזקות וספידקס הן חברות סולבנטיות ופעילות, ואין מניעה לגבות מהן את חוב ההלוואה. 48. לשיטת התובעת, מנגד, לא היו לחברות האמורות כל נכסים גם אם לא היה כנגדן צו פורמלי של הקפאה, עת נכנסה ריקמור בע"מ להקפאת הליכים קרסו למעשה גם שתי החברות הנוספות ולא היה טעם לפתוח כנגדן הליכים יקרים שהם הליכי סרק (עמ' 37 ש' 8-12). 49. מה מלמדת התשתית הראייתית? ספידקס מצויינת כאחת מהחברות המבקשות הקפאת ההליכים במסגרת הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בת"א (מוצג 27 לתיק מוצגי התובעת). עו"ד טישמן, בשלבים מסוימים, מכנה עצמו כנאמן בענין שתי החברות. במסגרת דו"ח נאמן שהוגש לבית המשפט (מוצג 28 לתיק מוצגי התובעת), צויין כי ספידקס עסקה כמרכז הפצה לרשת מסעדות "Burger King" אשר הופעלה על ידי ריקמור בע"מ וכי לא התפתחה פעילות הקשורה להספקת מוצרים לרשתות שונות. גם מעדות הנתבע בענין ספידקס, ניתן להעלות רק פעילות הפצה לענין ריקמור (עמ' 50 ש' 25-27; עמ' 51 ש' 9-19). נתונים אלה מגבים את הטענה כי קריסתה של ריקמור מביאה למעשה לשיתוקה של ספידקס. הנתבע העיד כי עת היה מעורב בחברות, ספידקס היתה חברה רווחית, אך לא היו לו נתונים לגבי השנים הרלבנטיות. עמדתו של הנתבע בענין ספידקס מתבססת על העובדה שבסופו של יום קויים הסדר נושים רק לגבי ריקמור. מעובדה זו הוא מניח קיומם של נכסים לספידקס (עמ' 52 ש' 7-12), אך הדבר אינו מתיישב עם הראיות בענין פועלה ומצבה של ספידקס כפי שדווח לבית המשפט על ידי הנאמן (ולא הובאו כל ראיות אחרות בעניין). 50. משמקבלים את הנחת קריסת שתי חברות הבת, ומשלא נסתרה הטענה כי אין לריקמור החזקות כל נכס אחר פרט לאחזקותיה בחברות אלה (ולנתבע אין כל ידיעה לגבי מצבה - עמ' 57 ש' 4-8), הוכחה די הצורך הטענה כי זו קרסה עימן. 51. לאור האמור, אף שלא נוהלו נגד ספידקס וריקמור החזקות הליכים משפטיים, שוכנעתי כי לא היה בניהול הליכים כנגדן כדי להביא תועלת. 52. בשלב זה נזכיר כי אין מדובר בערב יחיד או ערב מוגן אשר חלים לגביהם תיקוניו השונים של חוק הערבות (לרבות בענין 'מיצוי הליכים' לפי סעיף 27 לחוק). הדרישה בענין "מִשניות" חיובו של ערב בענין זה היא מוגבלת יחסית. סעיף 8 לחוק הערבות, עליו מסתמך הנתבע, מתייחס רק לצורך "לדרוש" מהחייב את קיום חיובו קודם לדרישתו מהערב, ואף הוראה מתונה יחסית זו ("מצומצמת ביותר" כלשון רע"א 1873/05 דואק נ' בנק הפועלים בע"מ (2005)), כוללת בתוכה מספר חריגים, ובהם חריג סל המתייחס למקרה בו "מתן הדרישה כרוך בקשיים מיוחדים". במקרה שלפנינו, אין למעשה טענה ממשית כי לא הוצבה דרישה בפני הלווים. ריקמור כולה - הן ריקמור בע"מ, הן ריקמור החזקות והן ספידקס - ידעו היטב דבר דרישת התובעת, שגם הגישה תביעת חוב לנאמן (ע"א 38/77 צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא(3) 401 (1977)). הטענה הינה כי לא מוצו הליכים נגד חברות אלה. סעיף 8 לחוק אינו כולל, כאמור, דרישה כזו (ע"א (מחוזי ת"א) 2056/05 דור נ' אלבי יבוא ושיווק טקסטיל בע"מ (2006)). 53. עם זאת, אני נכונה לצורך הדיון להניח כי ניתן להתייחס לשאלות דרישה ומיצוי הליכים גם ב"משקפי" חובות תום לב וחובות זהירות החלות על נושה, וכי גם מכח חובות אלה ניתן להעלות טענת הפטר של ערב. ברם, יש להוכיח קיום קשר סיבתי בין טענת אי ניהול הליכים לבין הפנייה לערב. על הערב להראות כי ניהול הליכים כנגד חברות אלה היה מוביל לכך שהתובעת היתה מקבלת כספים נוספים, ואלה היו מופחתים מיתרת החוב שהופנתה כלפי הערבים. אין לפני כל נתון אשר יכול לגבות טענה מעין זו. נהפוך הוא, הראיות שלפני תומכות בעמדת התובעת ולפיה לא היה טעם בהוצאת כספים בניהול הליכים כנגד ריקמור החזקות וספידקס, אשר קרסו ביחד עם ריקמור בע"מ. הקונות 54. תחת ה"כותרת" של חובת התובעת לפעול כנגד הלוות (או במנותק), העלה הנתבע גם טענה כי היה על התובעת לפעול כנגד חברות IBK וקאדים. דא עקא, IBK וקאדים אינן הלוות לפי הסכם 98', אלא הקונות, חרף בלבול מסויים שחל אצל הנתבע בחקירתו בענין זה (עמ' 43-44, עמ' 43 ש' 26-27 בפרט). IBK וקאדים ולא היו הגופים אשר קיבלו את ההלוואה, וממילא לא היו אמורות להחזיר אותה. חברות אלה גם לא ערבו להלוואה. 55. הסכם 98' מתייחס לחובת הקונות (IBK וקאדים) בהקשר ההלוואה במילים הבאות: "הקונים מתחייבים לגרום לכך שהחברה [ריקמור-ת.א.] תפרע ותשלם לסהר מימון [התובעת - ת.א.] את כל יתרת הלוואת סהר מימון..." (סעיף 7.3). ובמילים: "הקונים מתחייבים לגרום לכך שהחברה תעמוד בהתחייבויות כלפי המוכרת וכלפי סהר מימון..." (סעיף 7.8). בניגוד לטענת הנתבע, אין מדובר בחבות של הקונות "ביחד ולחוד" עם הלווה, ריקמור. זוהי חבות שונה לחלוטין באופייה (ור' גם עדות הנתבע עמ' 49 ש' 25- עמ' 50 ש' 1, אך השווה: עמ' 58 ש' 4-11). ובנוסף - כתב הערבות שצוטט לעיל ציין במפורש ויתור של הערבים (ובהם הנתבע) על כל דרישה מכח הדין לפנות אל הקונים בטרם פנייה אל הערבים למימוש הערבות. 56. כל זמן שריקמור היתה פעילה, אכן נפרעה ההלוואה ובכך מילאו הקונות את התחייבותן לדאוג לכך. מעת שקרסה ריקמור, לא יכלה עוד לשלם את ההלוואה. הקונים (IBK וקאדים) לא התחייבו לשלם את ההלוואה אם ריקמור לא תעשה כן. הם לא נטלו ערבות להלוואה, להבדיל מריקליס והנתבע. הערבים אף ויתרו על פנייה אל הקונות קודם למימוש הערבות. משכך, אין לקבל את טענת הנתבע כי מיצוי הליכים למול הקונות הוא תנאי למימוש ערבותו. השעבוד 57. טענה מרכזית של הנתבע מתייחסת למעמדה המובטח של התובעת כלפי ריקמור. 58. אין חולק (לפחות בין הצדדים בתובענה הנוכחית) כי התובעת היתה נושה מובטח של ריקמור כאשר הבטוחה שבידיה היתה בדרגה שניה לבטוחת הנושה העיקרי - בנק הפועלים. עוד אין חולק כי בסופו של יום התובעת ויתרה על מעמדה כנושה מובטח והשתלבה במסגרת הסדר הנושים של ריקמור אשר הקנה לה זכאות לסכום נמוך יחסית. 59. לנתבע טענות רבות וקשות כנגד התנהלותה של התובעת בענין זה. מבחינתו, התובעת לא פעלה למיצוי זכויותיה בהתאם למעמדה. התובעת הגישה תביעת חוב והפנתה מכתבים אל הנאמן (אשר לא הכיר במעמדה), אולם לא פתחה בהליכים משפטיים. 60. עמדת התובעת הינה כי בנסיבות הכלכליות, פתיחת הליכים משפטיים בענין מעמדה כנושה מובטח ועמידה על מעמד זה, לא היו משרתות אותה אלא למעשה אף גורעות מהסכום שיכלה לקבל. זאת מדוע? בקופתה של ריקמור לא היה די כסף אפילו לשם תשלום לנושה המובטח בדרגה ראשונה (בנק הפועלים). משכך, לשיטת התובעת, לא היתה לבטוחה שבידיה משמעות של ממש ואם היתה עומדת עליה, לא היתה מקבלת דבר (בעוד נכונותה להשתלב בהסדר הנושים איפשרה קבלת חלק מסכום החוב). 61. בעמדת התובעת תומך מכתבו של הנאמן בהקפאת הליכים, עו"ד דורון טישמן (מכתב מיום 8.1.09 אשר הוגש בהסכמה ביום 12.1.09). ממכתבו של עו"ד טישמן עולה, כי במסגרת הסדר הנושים ויתר בנק הפועלים על חלק משמעותי מהחוב כלפיו וכך נותרה יתרה לטובת הנושים האחרים ובכלל זה התובעת. הנאמן, עו"ד טישמן, מציין כי טענת הנתבע לפיה ויתרה התובעת על החזר בשיעור ניכר מנותקת מהמציאות וכי סכום נשייתה של התובעת במסגרת מעמדה כנושה מובטח, היה עומד על 0%. 62. הנתבע אינו יכול לסתור את הנתונים הכלכליים אשר צוינו על ידי הנאמן ואשר עולים למעשה גם מהסדר הנושים אשר אושר בבית המשפט. הנתבע גם אישר שאינו טוען לקנוניה בין הנאמן לבין התובעת. עמדתו של הנתבע היא למעשה כי התובעת לא הפעילה די "כח" במו"מ מול הנאמן וכי ניתן היה לקבל במסגרת הסדר הנושים תוצאה טובה יותר לזכותה. טענה מסוג זה, אשר יתכן שיש בה טעם כלשהוא, היא טענה קשה להוכחה. לא ניתן לבססה אך ורק על הערכה כוללנית של בעל הדין את יכולותיו הוא במו"מ ואת היכרותו את העולם העסקי. זהו למעשה הבסיס היחיד עליו נסמך הנתבע (עמ' 61 ש' 13-16). בנוסף, יש צורך ליצוק תוכן כלכלי לתוך הטענה. כלומר, יש לבאר באיזו מידה ניתן היה לשפר את ההסדר מבחינת התובעת על מנת לראות בכמה, אם בכלל, יש להפחית את הדרישה מן הערב נוכח המחדל הנטען של התובעת במו"מ למול הנאמן. הנתבע לא עשה כן ולא שוכנעתי כי עמידה חזקה יותר של התובעת למול הנאמן היתה מביאה לכך שהערבים ובהם הנתבע, לא היו צריכים לשלם דבר. למעשה, החומר הראייתי תומך במסקנה ההפוכה ולפיה בכל מקרה לא היתה מקבלת התובעת את הרוב המכריע של החוב והיתה נשארת יתרה ממשית לגביה מאת הערבים. בנסיבות אלו לא מצאתי כיצד ניתן לאמוד את טענת הנתבע, גם אם יש בה ממש. 63. לקראת סיום סוגיה זו תוזכר גם טענה נוספת של הנתבע לפיה ה"תמורה" שקיבלה התובעת מאת הנאמן עבור עמדתה בענין הסדר הנושים והויתור על מעמד הנושה המובטח, היא חופש הפעולה שנתן הנאמן לתובעת לפעול כנגד הערבים (ובהם הנתבע). לטענה זו לא מצאתי גיבוי ראייתי והיא אינה מתיישבת עם מכתבו של הנאמן. במכתב זה צוין כי טענתו האמורה של הנתבע אינה נכונה. הנאמן כותב כי ההסדר אכן לא כלל שחרור צדדים שלישיים מערבותם לחובות החברה, וזאת החל מהטיוטה הראשונה, אך הדבר נבע מכך שהערבים לא תרמו דבר למימון ההסדר ולא היתה כל סיבה לנושים להפטירם. מכירת המניות ב- IBK 64. בשנת 2000 מכר הנתבע את מניותיו ב- IBK לריקליס. למעשה, החל ה'קרע' בין ריקליס והנתבע ככל הנראה כבר בשנת 99'. ההסכם עצמו (בין ריקליס לנתבע) נחתם ב- 4/00 (נספח 3 לתצהיר הנתבע). עם פרידתם של ריקליס והנתבע, עזב הנתבע גם את פעילותו בריקמור אשר הוחזקה על ידי IBK וחדל להיות מעורב בה. 65. לשיטת הנתבע, עת התנתק מ- IBK ומריקמור, הופטר למעשה מערבותו כלפי התובעת. זאת משום שערבות זו ניתנה נוכח היותו בעל מניות ב- IBK בזמן הסכם 98'. 66. ברם, כתב הערבות אינו מתנה את תוקפה של הערבות בהמשך החזקות של מי מהערבים במניות של חברה זו או אחרת. תניה מעין זו (המקשרת בין החזקה לבין ערבות) היא תניה מוכרת אשר ברי כי פרקליטיו המיומנים של הנתבע היו מוצאים לנכון לשלבה במסמך אם וככל שכך הוסכם בין הצדדים. 67. אין חולק כי התובעת לא נתנה אישור או הסכמה מצדה למכירת מניות הנתבע לריקליס. הנתבע העיד כי התובעת לא היתה נמענת להסכם ואישר כי לא נתבקשה הסכמת התובעת לשחרורו מערבותו לפני חתימת ההסכם או במקביל לו (עמ' 52 ש' 24 - עמ' 53 ש' 3). הנתבע ציין כי לא היה מחוייב בקבלת אישור של התובעת (עמ' 53 ש' 8-10), ובכך אכן צודק הנתבע. אולם, בהעדר אישור של התובעת, קל וחומר אישור המלמד על כך שמכירת המניות על ידי הנתבע תוביל - בידיעת התובעת - להפטרתו מערבותו כלפיה, לא ניתן לטעון לפטור כאמור. 68. גם אם התובעת ידעה על הקרע בין ריקליס לבין הנתבע, ואני נכונה להניח כי אכן התובעת ומר ברנר אשר פעל מטעמה היו מודעים לקרע האמור, לא מצאתי מדוע ידיעה זו - שאף אין ראיה כי היתה קיימת לפני מכירת המניות אלא בדיעבד בלבד - יכולה להביא לכדי פטור של הנתבע מערבותו. 69. יתכן שהנתבע שכח את דבר ערבותו עת מכר את מניותיו לריקליס (ר' עמ' 59 ש' 26). יתכן - ואף סביר - שלו היה הנתבע זוכר את דבר ערבותו, היה דואג לענין זה בעת מכירת מניותיו. הנתבע לא עשה כן ואין בתשתית הראייתית שלפני משום בסיס לחייב את התובעת בויתור על בטוחה זו שבידיה. רשלנות התובעת 70. התובעת היא, כזכור, חברה בשליטתה של קמור אשר מכרה את מניות ריקמור ל-IBK וקאדים במסגרת הסכם 98'. 71. הנתבע טוען כי דירקטורים מטעמה של קמור (ובעקיפין - מטעמה של התובעת אשר בשליטת קמור) "ישנו" על זכויותיהם ואפשרו את כניסת ריקמור להקפאת הליכים קודם לתום פרעון ההלוואה. במסגרת זו טוען הנתבע כי התובעת לא נקטה בכל הליך לכפות על בעלי השליטה ב- IBK ובקאדים להעמיד לרשות ריקמור את הלוואת הבעלים ובכך נגרמה קריסתה. הנתבע טוען כי הסדר המימון עמד בבסיס נכונותו לחתום על כתב הערבות בשל ידיעתו כי הסיכויים לאי-פרעון ההלוואה יהיו קלושים ביותר. לשיטת הנתבע, ההתנהלות האמורה מפטירה אותו מהערבות בהתאם לסעיף 6 לחוק הערבות. 72. בענין זה טוענת התובעת כי מדובר בהרחבת חזית, וכי משלא הוגשה תביעה כנגדה ואף לא הועלתה בכתב ההגנה טענת קיזוז, אין לדון בה. לגופו של ענין טוענת התובעת כי התנהלה באופן סביר בנסיבות הענין ובכלל זה כי רשמה שעבודים לפי ההסכם ומינתה דירקטורים מטעמה בריקמור לפי ההסכם ואלה דאגו בין השאר לכך שבעלי השליטה בריקמור ילוו לה כספים כדי לאפשר לה לעמוד בהתחייבויותיה. לשיטת התובעת, התפטרות הדירקטורים או הימנעותם מלהצביע כשהחברה הגיעה לסוף דרכה, היתה סבירה לאור העדר יכולתם להשפיע ואף נחוצה למניעת ניגוד ענינים לפי עצה משפטית שקיבלו. התובעת מציינת כי קריסת ריקמור היתה מהירה ונבעה מסיבות שלא היו בשליטתה, ומבלי שנוצר כל פיגור בתשלומי ההלוואה קודם להקפאת ההליכים. עוד חוזרת התובעת על עמדתה בענין סבירות הצטרפותה להסדר הנושים כנושה רגיל ומוסיפה ומציינת כי ההסדר עם ריקליס עצמו היה סביר לפי שתאם את חלקו היחסי בחוב. 73. הראיות שלפני אינן מצביעות על כך שהסיבה לקריסת ריקמור הינה אי הזרמת כספים מאת הבעלים. מעדותו של מר ברנר, אותה מצאתי ישירה ובלתי מתחמקת ולה האמנתי, הקריסה היתה מהירה ונבעה מתנאי המשק (כמפורט בעדותו, עמ' 22 ש' 24, עמ' 25 ש' 1-8). בעדות זו של מר ברנר תומך דו"ח הנאמן כפי שהוגש לבית המשפט המחוזי בתיק פש"ר 1149/03 ומתייחס בין השאר לשינויים בענף הקמעונאות בכלל ושוק המזון המהיר בפרט אשר התרחשו החל משלהי שנת 2000 (מוצג 28 לתיק מוצגי התובעת). שאלת הוכחת הטעם לקריסת החברה (ומכאן - לאי עמידה בפרעון ההלוואה), מונחת לפתחו של הנתבע, אולם לא הובאו ראיות ממשיות כלשהן בעניין. בכלל זה, הנתבע לא זימן לעדות איש מהדירקטורים האחרים בריקמור, על מנת שניתן יהיה לשמוע את הנסיבות לקריסת החברה. מעדותו של הנתבע עולה כי טענתו מתבססת על הנחה כללית לפיה "חבר דירקטריון סביר היה מזהה רבעון אחד קודם שיש בעיות. זה הרי לא קורה ביום אחד, זה תהליך" (עמ' 56 ש' 21-22). בכך לא סגי. סוף דבר 74. לאור כל האמור, לא מצאתי כי הנתבע הראה טעם מדוע יופטר מערבותו הכתובה, הברורה והבלתי מותנית. 75. לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 11019/08 הרשות הפלסטינית נ' אזוז (2009); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין (2008); רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני  (2008); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (2007); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)), ובכלל זה בשאלה האם ברנר התפטר מכהונתו כדירקטור כמה ימים לפני הקפאת ההליכים או רק נמנע מהצבעה; העדר החלטה רשמית של הנאמן בענין תביעת החוב של התובעת ואי השתתפותה באסיפות הנושים, ועוד. כמו כן דומה כי חלק מטענות הנתבע (כמו בענין העדר זכאות לריביות חוזיות), נזנחו בשלב הסיכומים (ע"א 7556/07 עו"ד רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ (25.3.09); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 321 (1993); ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, 106 (1995)). 76. הנתבע מחוייב אפוא כלפי התובעת בסכום התביעה (1,229,722 ₪) כשהוא נושא בריבית ההסכמית הרגילה (להבדיל מריבית הפיגורים) ממועד הגשת התביעה (1.2.04) ועד לתשלום המלא בפועל. יובהר כי בפסיקת הריבית ההסכמית, הריני נעתרת לחלופה השנייה מתוך אלה שהציבה התובעת בכתב התביעה, ונותנת דעתי לכך שמדובר בערב בלבד (להבדיל מלווה) אשר אינו עוד בעל מניות בחברות הרלוונטיות. כמו כן מחוייב הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת (לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984), ובשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ (השווה: כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000). 77. בהעדר פעילות בענין ההודעה לצד שלישי, זו נמחקת, ללא צו להוצאות.דיני חברותחובות חברהמניותחוב