פינוי דייר מדירת אביו

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר מדירת אביו: כללי עניינה של התביעה שלפני בפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהדירה הנמצאת ברח' סן מרטין 26/2, ירושלים (להלן "הדירה"), וכן חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם לנתבע 2 (להלן: "הנתבע") זכויות של "דייר ממשיך" בדירה, לאחר פטירת אביו, לו היו זכויות חוזיות בה. מדינת ישראל, על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הינה הבעלים של המקרקעין והדירה, והתובעת משכירה את הדירה הכלולה במאגר הדיור הציבורי העומד לרשות הנזקקים. עפ"י הצהרתה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") והצהרת ב"כ הנתבעים, הנתבעת אינה מתגוררת בדירה כיום, ועל כן, כפי שנקבע בדיון מיום 2.3.06, ככל שהדבר נוגע לסעד הפינוי, לא התנהל הליך של הוכחות נגד הנתבעת, אלא בתביעה הכספית בלבד. טענות התובעים 2. בכתב התביעה נטען, כי התובעת השכירה את הדירה בשכירות בלתי מוגנת למנוח אקא אליהו ז"ל (להלן "הדייר החוזי" ו/או "המנוח") על פי הסכם שכירות מיום 27.12.90(נספח ב' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת). ביום 2.1.02 נפטר המנוח ומאז מחזיק בנו הנתבע, בדירה ללא כל זכות חוקית וללא הסכמתה ו/או רשותה של התובעת. לטענת התובעת, בקשת הנתבעים להעברת הזכויות החוזיות בדירה על שמם כ"דיירים ממשיכים" שהוגשה לוועדה ללגליזציה נדחתה, מאחר שהנתבעים אינם עומדים בקריטריונים וההוראות להקניית זכויות חוזיות עפ"י חוק הדיור הציבורי(זכויות רכישה), התשנ"ח-1998 (להלן : "ההחלטה"). הנתבעים הגישו ערר על ההחלטה לוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון (להלן "משב"ש"), ולאחר שדנה הועדה העליונה בערר הוחלט לדחותו כיוון שהנתבע לא התגורר עם המנוח 3 שנים טרם פטירתו. לאחר הערר, הביאה התובעת את עניינו של הנתבע לדיון חוזר בפני הוועדה העליונה, אשר החליטה לדחות את הבקשה מאותו הטעם. גם ערר חוזר שהגיש הנתבע לוועדה הציבורית על החלטת הוועדה העליונה נדחה. לטענת התובעת, היא פעלה במסגרת שיקול דעתה המתחייב, כדי לבדוק את זכאות הנתבע כ"דייר ממשיך", וקיימות ראיות חותכות לכך שהנתבע לא התגורר בדירה עם המנוח שלוש שנים טרם פטירתו. לחילופין, טענה התובעת בסיכומיה, כי מאחר שהמנוח הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית בכך שהרשה לנתבע להתגורר עמו, הרי שהנתבע אינו יכול לדרוש הקניית הזכויות הדירה. לפיכך נטען, כי שהות הנתבעים בדירה הינה בלתי חוקית ומהווה הסגת גבול והתובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין החזקתם הלא חוקית של הנתבעים בדירה, בין היתר, על יסוד דיני עשיית עושר ולא במשפט, וכי בהתאם לחוו"ד שמאי (נספח ג' לכתב התביעה) על הנתבעים לשלם סך של 39,900 ש"ח בגין התקופה שמיום הפלישה ועד ליום הגשת התביעה. לאור כל האמור, ביקשו התובעים לקבל את התביעה, להורות על פינוי הנתבע מהדירה ולחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים בסך 39,900 ₪. טענות הנתבע 3. לטענת הנתבע הוא התגורר בדירה עם אביו המנוח מאז שנת 93', כ-9 שנים לפני פטירתו, ולפיכך הוא עומד בקריטריונים וההוראות להקניית זכויות חוזיות עפ"י חוק הדיור הציבורי ויש לו זכות מלאה להתגורר בדירה. עוד טען הנתבע, כי בתקופה הראשונה למגוריו בדירה שלחה התובעת שוברים לתשלום בסכום סביר התואם את הוראות התובעת ביחס לדייר ממשיך, שוברים אותם שילמו הנתבעים, ולפיכך נכרת ביניהם הסכם שכירות לפיו דמי השכירות יעמדו על הסכום ששילם אביו. בנוסף טען הנתבע, כי התובעת שלחה לנתבעים דרישה אחת בלבד לפינוי הדירה ומיד לאחר קבלתה הגיש בקשה להכרה כבן ממשיך בהתאם לחוק. העובדה שהנתבעים התבקשו ע"י התובעת להגיש בקשה להעברת זכויות חוזיות בדירה כ"דייר ממשיך" לוועדה ללגליזציה מהווה הודאה של התובעת כי הנתבעים זכאים להכרה כבנים ממשיכים בהתאם לחוק הדיור הציבורי. כן טען כי בשלב מסוים החלה התובעת לדרוש סכומים חסרי בסיס או עיגון, שלא היה בידי הנתבעים לשלם והתובעת סירבה לקבל סכום נמוך יותר. לפיכך, היא מנועה מלדרוש הפרשי ריבית או הצמדה על סכום החוב הבסיסי, וכי בנספחים שצירפה התובעת לא מצוין כיצד חושבו דמי השכירות או דמי השימוש הראויים או מדוע אין מקום לשלם דמי שכירות כפי שנקבעו בהנחיות משרד הבינוי והשיכון. עוד טען הנתבע כי לא הוכח שדוחות הביקור שנערכו בדירת המנוח משקפים את המצב האמיתי, עורכי הדוחות לא הובאו לעדות ומטעם התובעת הובאה רק עדותה של הגב' חנה ברונסקי, אשר אינה מכירה את עובדות המקרה מידיעה אישית. לשיטת הנתבעים, ממכלול העדויות שנשמעו בבית המשפט עולה בבירור כי הנתבע אכן התגורר בדירת המנוח למעלה משלוש שנים טרם פטירתו, ואין בידי התובעת כל ראיה אחרת. ביחס לדמי שימוש ראויים נטען כי מאחר שהנתבע הוא דייר ממשיך, הרי שהוא פטור מתשלום דמי שימוש ראויים. לחילופין, נטען כי אם ייקבע שיש לשלם דמי שימוש ראויים, הרי שיש לבכר את חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, על זו שהוגשה מטעם התובעת. לאור כל האמור נטען כי הנתבע הינו "דייר ממשיך" בדירה, שהותו בדירה חוקית ואינה מהווה הסגת גבול, ויש לדחות את התביעה. דיון והכרעה 4. מטעם התובעת העידו הגב' חנה ברונסקי, סגנית מנהל מרחב עמידר מחוז ירושלים מזה 6 שנים וכן מר יניב אסולין, שמאי מקרקעין. התובעת הגישה חוות דעת השמאי סם(שלמה) רובל להערכת דמי השכירות בדירה (מוצג ת/1). בנוסף לנתבעים העידה גם האם, הגב' זהבה אקא. שכנם של הנתבעים, מר מרדכי סעדון, אשר תצהיר עדותו הוגש לא התייצב לעדות וב"כ הצדדים הסכימו על משיכת תצהירו מתיק בית המשפט. כמו-כן, הגישו הנתבעים חוות דעת השמאי יעקב פטל להערכת דמי השכירות בדירה. 5. לאחר עיון בכתבי הטענות ותצהירי העדויות, שמיעת העדים ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל. חוק הדיור הציבורי 6. חוק הדיור הציבורי(זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 נחקק בשנת 98' (להלן: "חוק הדיור הציבורי"). תכליתו הסוציו-אקונומית בולטת לעין, והיא עולה בין היתר, מדברי ההסבר להצעת החוק (דברי ההסבר להצעת חוק הדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, ה"ח 2702, 306):   "הדיור הציבורי הוא אחד המכשירים החשובים לצמצום ממדי העוני בישראל. כאשר המדינה אינה מרחיבה את מלאי הדיור הציבורי, מונצחים הפערים בין אלה שיש בידם אמצעים לרכוש דירות בשוק החופשי, לבין אלה שאין ידם משגת לעשות כן. לפיכך, מכירת דירות ציבוריות במחיר מסובסד, תוך חידוש מלאי הדירות הציבוריות, הם צעדים חברתיים חשובים ונכונים, שיאפשרו לפתור את מצוקת הדיור של משפחות רבות ויבלמו את העליה במחירי הדירות ובשכר הדירה". 7. ביחס להסדר של דייר ממשיך, נקבע בפסיקה כי מטרתו העיקרית של הסדר זה, היא לדאוג לבן משפחה נזקק שהתגורר יחד עם הדייר הזכאי המקורי, והוא עצמו חסר דיור. ביחס להגדרתו של אותו דייר ממשיך, נקבע כי הבחינה מיהו דייר ממשיך, תהיה בחינה דווקנית ומדוקדקת. כך קבע כב' השופט מ' רביד בע"א (מחוזי ירושלים) 6184/05 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, : "אם כן, בבואנו לקבוע המובן המשפטי שיש ליתן למונח 'התגורר' בהגדרת 'דייר ממשיך', עלינו לבחון את התכלית הניצבת בבסיס חוק הדיור הציבורי. אציין כבר עתה, כי לאור תכלית החוק - שהינה תכלית סוציאלית לאפשר לזכאי או לדייר ממשיך, בתנאים הקבועים בחוק ומכוחו, לקבל לידיו דירה בתנאים נוחים ומיוחדים ובכך לסייע לביסוס הכלכלי המינימאלי, ובהינתן מלאי מוגבל בהיקפו של דירות ציבוריות, מחד גיסא, ומספר הולך וגדל של זכאים לדיור ציבורי, מאידך גיסא - באתי לכלל מסקנה, כי יש לפרש המונח 'התגורר' פירוש דווקני ומצמצם, המבטיח הגשמת התכלית הניצבת בבסיס החוק" (עמ' 11449, ההדגשה אינה במקור). על פסה"ד הנ"ל הוגשה רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם קבע כב' השופט א' רובינשטיין: "שותף אני להגדרת תכליתו של הדיור הציבורי בפי בתי המשפט הקודמים, כמיועד לאוכלוסיות שאין בידן להשיג דיור בשוק הפרטי, תוך מקסום הדירות הציבוריות לשימוש הנזקקים. בעיני קיומם של נזקקים אחרים - רבים למרבה הצער - העומדים בתור לדיור ציבורי, הוא שיקול ראשון במעלה בפרשנות החוק... מאחורי המסגרת הנורמטיבית של חוק זכויות הדייר, שאליה נידרש בקצרה, מצויה אחריות כבדה של הרשויות: הדיור הציבורי נועד לזכאים לו במכלולם, המוחילים עד בוש בתור. אין "תפוס כפי יכולתך" ברכוש הציבור, ועל הרשויות להקפיד על הצדק החלוקתי, ועל בתי המשפט ליתן יד לכך, כמובן תוך בדיקת כל מקרה לגופו" [רע"א 3798/07 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, (להלן פרשת זריהן)]. בדומה נקבע בעע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור נכסים בע"מ, , ע"י כב' השופט דנציגר: "סבור אני כי ככל שהדבר אפשרי, יש לפרש את המונחים שבחוק בדרך העולה בקנה אחד עם התכלית החקיקתית. לאור מצוקת הדיור במדינה כיום ועליית מספרם של דורשי הדיור הציבורי, מסכים אני עם הקביעה העקרונית כי יש ליתן למונח "דייר ממשיך" שבחוק פרשנות אשר מחד תביא להגשמת תכליתו של החוק (מתן אפשרות לבן משפחה נזקק לרכוש את הדירה בתנאים מוזלים) ומאידך לא תפגע באחרים הממלאים כראוי אחר מלוא תנאי הזכאות...". 8. ביהמ"ש דן בסוגיית פרשנות בדיקת המגורים במשך 3 שנים בפסק הדין בע"א (תל אביב- יפו) 2054/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' סוליקה, , וקבע כי: "יש לפרש את התיבה "התגורר עם הזכאי בדירה" פירוש דווקני וליתן לקרוב משפחה של זכאי זכויות אם השתמש בפועל בקביעות, אף אם לא ברציפות, והוא זקוק לה בעת פטירת הזכאי במקום מגוריו". הוראת נוהל 8/19 של משרד הבינוי והשיכון, סעיף 2.10 הגדרת "דייר ממשיך" כוללת גם אלמנט של רציפות: "בן זוג של דייר חוזי שנפטר או דייר חוזי שעבר לגור במוסד סיעודי לרבות... בנו... (ו) גר לפחות שלוש שנים ברציפות עם הדייר החוזי (הזכאי) בסמוך לפני פטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי. הרציפות אינה נגרעת עקב היעדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון: שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי". האם הנתבע הוא דייר ממשיך עפ"י הגדרת חוק הדיור הציבורי 9. סעיף 1 לחוק הדיור הציבורי מגדיר "דייר ממשיך" כדלקמן: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;". "זכאי" לדיור ציבורי מוגדר בסעיף 1: "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים;". בענייננו, אין חולק כי מדובר בדירה ציבורית, וכי אביו המנוח של הנתבע היה בבחינת "זכאי" כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הנתבע גר עם אביו המנוח שלוש שנים טרם פטירתו, כאמור בסעיף 1 לעיל (להלן: "תנאי המגורים").   תנאי המגורים בא להבטיח כי הענקת הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה ל"דייר ממשיך" תהיה רק מקום בו אותו דייר אכן התגורר בפועל בדירה פרק זמן משמעותי עובר למועד בו נפטר הזכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי.   הגב' ברונסקי, סגנית מנהל מחוז ירושלים אצל התובעת, העידה ומסרה מסמכים רבים ביחס למגורי הנתבע, עובר לפטירת אביו. בתצהירה חזרה על עיקרי כתב התביעה, והוסיפה כי בין השנים 2001-1991 נערכו ביקורים בביתו של המנוח ונמצא כי הוא גר לבדו והנתבעים מעולם לא גרו עמו, כפי שעולה מדו"חות ביקורי הבית שנערכו בדירה (נספח ד' לתצהיר עדות ראשית). כמו כן מסרה שבחקירה כללית שבוצעה למנוח ביום 3.8.98, הצהיר: "האישה והילדים מתגוררים בדירת עמידר שלנבדק היו זכויות בה לאחר מות הוריו, אך הנ"ל ויתר על זכויות אלה בהסכם גירושין לטובת האישה וילדיו" (נספח י"א לתצהיר עדות ראשית). בנוסף, לדבריה, בתעודת הזכאות של המנוח נרשם כי הוא זכאי לסיוע כיחיד ולא הוזכר שמם של הנתבעים כאחד הדיירים בדירה. בביקורים שנערכו בבית אמם של הנתבעים ברח' השומר 17/21 בירושלים בין השנים 2002-1996, ציינה אמם של הנתבעים כי הנתבעים מתגוררים עמה (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית). בנוסף טענה הגב' ברונסקי, כי עפ"י תמצית מרשם האוכלוסין, הנתבע נכנס לדירת אמו ביום 30.11.90 (נספח י' לתצהיר עדות ראשית), וכי בהתאם לנהלי התובעת, הרישום במשרד הפנים מהווה ראיה להוכחת מענו הקבוע של הדייר, ולפיכך הנתבע התגורר בדירת המנוח רק לאחר פטירתו. בתצהיר גילוי מסמכים שהוגש מטעם התובעת ביום 8.3.05 צורפו מסמכים נוספים המעידים כי המנוח התגורר לבדו בדירה. מכתב הפנייה לאיכלוס מיום 27.12.90 בו צויין כי מס' הנפשות בדירה הינו אחד, המנוח. הצהרה על מצבו המשפחתי של המנוח מיום 27.12.90, בו הצהיר המנוח כי הוא בודד והתחייב להודיע לעמידר אם מס' הנפשות המתגוררות עמו בדירה ישתנה ויהיה פחות מ- 5 ולאחד מהם יהיה מקור פרנסה אחר. פרוטוקול חברת "פרזות" מיום 31.1.91, לפיו המנוח גרוש ושלושת ילדיו ודירת עמידר ברח' השומר 17/21 נשארו ברשות אשתו. בקשה להנחת מה"ש מיום 19.4.98, בה הצהיר המנוח כי הוא מתגורר בדירה לבדו ומקבל הבטחת הכנסה ממרץ 1998. גם בדו"ח חוקר מטעם המודיעין האזרחי מיום 6.8.98צויין, בין היתר, כי המבקש גרוש ואב לשלושה ילדים, המתגוררים עם אשתו לשעבר בדירה בה ויתר על זכויותיו בהסכם הגירושין. ובנוסף, מסמך מיום 30.12.01, שכותרתו פרטי דירה המיועדת למכירה, ולפיו מס' הנפשות בדירה והמחזיקים בדירה הינו אחד. אל מול המסמכים הרבים, והראיות מטעם התובעת, עמדו עדויות הנתבעים ואימם. הנתבעים טענו כי הנתבע התגורר עם אביו מאז שנת 93' בעקבות מחלת האב. הנתבעים הסבירו כי באף אחד מהמסמכים הרבים, לא צויין שהנתבע התגורר עם המנוח, מהטעם שהמנוח סירב לציין זאת בפני הרשויות, מתוך רצון לשמור על זכויותיו בדירה. כך, העידה אימם של הנתבעים שהמנוח חשש שזכויותיו ב"עמידר" יפגעו ויאלץ לשלם יותר שכירות, ולכן סירב לרשום את שמו של הנתבע בדירה. עדותה של אמו של הנתבע היתה בעייתית ביותר. בניגוד להצהרותיה כפי שבאו לידי ביטוי במסמכים בעבר, בהם הצהירה כי הנתבע מתגורר איתה, העידה בבית המשפט כי הנתבע לא התגורר איתה אלא עם אביו המנוח. ההסבר שמסרה לכך שלא דיווחה אמת ביחס לכך שהנתבע מתגורר בבית המנוח, היה כאמור, כי אביו המנוח של הנתבע הדריך אותה להצהיר כך, כדי לשמור על זכויותיו בדירה. ביום 28.5.06 הגיש הנתבע העתק מפנייתו לוועדה הציבורית מיום 15.5.05, לפיה, בין היתר, עקב היותו קטין לא הייתה לו תעודת זהות כאשר התגורר עם אביו וכיוון שאביו רצה להימנע מתשלום דמי שכירות גבוה יותר, לא נרשמה כתובתו בדירת המנוח, אלא בדירת אמו. כן ציין כי סבר שכתובתו נשארה רשומה ככתובתה של אמו עקב תקלה. הנתבע העיד כי התגורר עם אביו מאז היה בן 6, שכן אביו סבל מחרדות, ולא יכול היה לישון לבדו. יצויין, כי המסמך היחיד התומך בטענת הנתבעים כי הנתבע התגורר בדירה עם אביו, הוא מכתב העובדת הסוציאלית בלשכת הרווחה בעירית ירושלים, מיום 28.7.04, שם נכתב כי הנתבע התגורר עם אביו מאז שנת 93' (נספח א' לתצהיר הנתבע). ואולם, לא ידוע על מה הסתמכה כותבת המכתב, והאם היא מכירה באופן בלתי אמצעי את עברם של הנתבעים בכלל ומגורי הנתבע בפרט, שכן היא לא הוזמנה לעדות. בחינת העדויות והראיות שהגיש כל אחד מהצדדים, נוטה הכף באופן בולט לטובת התובעת. אמנם העדה מטעם התובעת, הגב' ברונסקי, סמכה את ידיעותיה על החומר המצוי בתיקים ולא על ידיעותיה האישיות, אך מדובר במסמכים רבים, דוחות חוקרים וביקורי בית, שנערכו לאורך שנים. ממסמכים אלה עולה תמונה ברורה לפיה בשנים הרלוונטיות, הנתבע לא התגורר עם אביו אלא עם אמו. מדובר במסמכים שנערכו במשך תקופה ארוכה, הן ביחס לדירת המנוח והן ביחס לדירת אם הנתבעים, וכן ברישומי משרד הפנים. מעדותה של הגב' ברונסקי עולה תמונה ברורה כי הנתבע לא התגורר עם המנוח שלוש שנים עובר לפטירתו. על אף שעדותה נסמכה על דוחות ומסמכים שלא נערכו על ידה באופן אישי, אלא על ידי עובדי התובעת השונים, הרי שעדותה היתה עקבית ומהימנה, ואני מקבלה ללא סייג. מנגד, עדויות הנתבעים היו בעייתיות, ועמדו בסתירה להצהרות שונות מצידם בעבר. ההסבר שסיפקו הנתבעים למסירת המידע השגוי לטענתם בעבר, כאילו הנתבע לא התגורר עם אביו, לא הניח את דעתי. עיון מעמיק במסמכים מעלה כי במשך השנים, היו הנתבע ויתר אחיו בחזקת אמם, עמה גם התגוררו. טענות שונות שהעלו הנתבעים נגד המסמכים והדו"חות שהגישו התובעים, לא נמצאות בעלות משקל והנתבעים לא הצליחו בעדויותיהם לסתור את האמור בדו"חות השונים. עדויותיה לא היו אמינות ובעלות משקל מספק לסתירת גרסת התובעת, שהיתה מגובה במסמכים רבים. מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע, אינו יכול לבדו, לזכותו בדיור ציבורי אצל התובעת, וכדי שיזכה במעמד של "דייר ממשיך", עליו למלא אחר התנאים הקבועים בחוק. יוער, כי משנקבע כי הנתבע אינו "דייר ממשיך" בדירה, הרי שאין מקום לדון בטענת התובעת, אשר נטענה בסיכומים, כי הדייר החוזי, הפר את הסכם השכירות בהפרה יסודית. לפיכך, אני קובע כי דין התביעה, בכל הנוגע לסילוק ידו של הנתבע מהדירה, להתקבל. התביעה הכספית 12. לכתב התביעה צורפה שומה לדירה (נספח ג' לכתב התביעה), שנערכה ע"י השמאי שלמה (סם) רובל ועל פיה דמי השכירות החודשיים עומדים על סך של 1,330 ₪. מטעם התובעת העיד מר יניב אסולין, שמאי מקרקעין מוסמך מזה 3 שנים, שערך ביקור בדירה וערך את חווה"ד בהנחייתו המקצועית של השמאי סם רובל. עפ"י חוות הדעת מטעם התובעת, הדירה ממוקמת בקומת הקרקע של בניין ישן, שמצבו הכללי מניח את הדעת. בקיר המטבח והשירותים קיימים סימני רטיבות הניתנים לתיקון, הדירה ראויה למגורים ועפ"י השוואה לנכסים דומים בסביבה, מחירים מבוקשים ועסקאות שבוצעו בסמוך למועד הקובע לשומה תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות למצב הפיזי של הנכס ומיקומו, תוך התחשבות בגודל הדירה, גיל הבניין, מיקום הדירה ומצבה הפיזי והתחזוקתי של הדירה, נקבע שווי דמי שכירות ראויים לחודש בגבולות ה- 1,350 ש"ח. מחקירתו הנגדית של מר אסולין, עלה כי מחירי עסקאות ההשוואה נלקחו מתוכנה שנקראת "מידע נדל"ן", בה הופיעו גם בניינים שהם במפלס הכביש, להבדיל מהדירה שממוקמת כקומה מתחת למפלס הכביש. על פי חוות הדעת מטעם הנתבעים, הדירה ממוקמת בקומת קרקע וכדי להגיע אליה צריך לרדת מספר רב של מדרגות. הדירה חשופה לרעש ולכלוך, הבניין לקוי ובלתי מתוחזק, והדירה רטובה מאוד כיוון שהיא נמצאת בסמוך לשעוני המים להם צנרת רקובה ודולפת. כן צוין כי דלת הכניסה לקויה והפרזול פגום, ודמי השכירות החודשיים הוערכו בסך של 900 ש"ח. בכתב התביעה דרשה התובעת דמי שימוש ראויים עבור 30 חודשים. קרי, מיום פטירת האב, 2.1.02, ועד להגשת כתב התביעה, 13.7.04. לטענת הנתבעים, שלא הוכחשה ע"י התובעת, התובעת שלחה שוברי תשלום על סך 69 ש"ח בתקופה הראשונה למגורי הנתבעים בדירה והשוברים שולמו על ידם. עוד טען הנתבע, כי בשלב מסוים החלה התובעת לדרוש מהנתבעים סכומים חסרי ביסוס או עיגון שלא היה בידי הנתבעים לשלם והתובעת סירבה לקבל סכומים נמוכים יותר. לא ברור במשך כמה זמן שילמו הנתבעים 69 ש"ח בהתאם לסכום ששילם המנוח, וכמה זמן לא שילמו דבר. בחינת שתי חוות הדעת, זו מול זו, מצאתי כי יש לבכר את חוות דעת הנתבעים, ונראה כי היא משקפת את מצבה העובדתי- התחזוקתי של הדירה בדיוק רב יותר. לפיכך, אני מאמץ את חווה"ד שהוגשה מטעם הנתבעים. סבורני כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום דמי שכירות ראויים החל מיום 23.9.03, בו נשלח המכתב הראשון מהתובעת לנתבעים עצמם ועד ליום 13.7.04, המועד בו הוגש כתב התביעה. קרי, 9,000 ש"ח, שישולמו ב-10 תשלומים שווים לאור מצבו הכלכלי של הנתבע. ביחס לנתבעת - כאמור לעיל, בהסכמת הצדדים, נותרה כנגדה התביעה הכספית בלבד. על פי עדות הנתבעת עצמה, החלה לגור בדירת אביה, לאחר שנפטר. כמה חודשים לפני שנישאה, עזבה את הדירה בשנת 2004. לפיכך, יש לחייב את הנתבעים בתביעה הכספית ביחד ולחוד. סוף דבר 13. נוכח כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה על פינויו של הנתבע מן הדירה, כשהיא נקיה מכל חפץ ואדם ומסירת החזקה בה לידי התובעת וזאת תוך 60 יום. התביעה הכספית מתקבלת גם היא. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 9,000 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעים ישאו בסכום זה ב-10 תשלומים שווים, כאשר התשלום הראשון יתבצע ביום 1.5.09 ובכל 1 לחודש שאחריו. אשר להוצאות משפט- אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. מקרקעיןפינויפינוי דירה