קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פלישה למקרקעין ובניה ללא היתר: 1. התובעת הגישה תביעה לפינוי הנתבע המחזיק, על פי הנטען, חלק מן המקרקעין אשר בבעלותה. 2. התובעת הינה בעלים של שטח של 600 מ"ר בגו"ח 22/19600 מאדמות טמרה-כאבול, הידוע כמגרש מס' 428 עפ"י מפת גוש רישום מס' 19600 ועפ"י תכנית מפורטת מס' ג/6958. הנתבע הינו בעליו של המקרקעין הסמוכים, מגרש מספר 427. המקרקעין מוסדרים. 3. לטענת התובעת הנתבע פלש למגרש שבבעלותה. שטח הפלישה הינו 36.6 מ"ר. הפלישה הינה בדמות רצפת בטון שבנה, המסתיימת בגדר בטון וכן בכביש אספלט שסלל, כשרצפת הבטון והגדר נבנו ללא היתר בניה. מדובר בדרך הכניסה לביתו של הנתבע ובגדר המקיפה את חצרו. 4. התובעת מבקשת שבית המשפט יורה לנתבע לסלק את ידו מהשטח אליו פלש, להרוס את רצפת הבטון, הגדר והכביש ולפנותם על חשבונו. לתובעת ניתן היתר לפיצול סעדים. 5. הנתבע טוען כי רכש זכויות חכירה במקרקעין ממנהל מקרקעי ישראל בהסכם מיום 11.9.96 לפי תכנית ג/6958, בשטח 580 מ"ר. הנתבע הכין תכניות בניה וקיבל היתר בניה ביום 11.12.96. הוא הקים על מגרשו בניין וגידר את מגרשו לפי הגבולות והשטח שהוחכר לו ולפי היתר הבניה שקיבל. לטענתו, הוא לא פלש למקרקעי התובעת. הראיות 6. בישיבת בית המשפט מיום 8.1.06 הסכימו הצדדים על מינוי מודד מוסכם מטעם בית המשפט. המודדת שמונתה, גב' ופא אליאס, התבקש להתייחס לטענות הצדדים בקשר לגבול החלקות ביניהם כפי שהוא משתקף במקרקעין עצמם ולשאלה האם הנתבע פלש לחלקתה של התובעת. 7. למומחית נשלחו שאלות הבהרה והיא זומנה לעדות בה נחקרה על ידי הצדדים. לאחר מכן ביקשו הצדדים להגיש תצהירים. התובעת הגישה תצהיר והנתבע וויתר על הגשתו. לאחר הגשת התצהיר הוגשו סיכומי הצדדים. הנני מתעלמת ממסמכים חדשים שצורפו לסיכומי הנתבע ללא רשות. 8. נערך ביקור במקום. במהלך הביקור נצפו השטחים של שני הצדדים. כמו כן הוגדר השטח שבמחלוקת המהווה היום כניסה לביתו של הנתבע. דיון 9. השאלה העיקרית הינה האם אכן מסיג הנתבע את גבול חלקתה של התובעת. אם כך הוא, יש לבחון האם יש להורות על פינויו מהשטח אם לאו. האם הנתבע מסיג את גבול מגרשה של התובעת 10. בחוות דעתה מיום 25.6.06 (להלן: "חוות דעת המומחית") קבעה המומחית: "לפי תשריט החלוקה המאושר שערך מינהל מקרקעי ישראל המצורף לחוות הדעת כנספח 1 ולפי התוכנית המפורטת ג/6958 החלה על המקום המצורפת לחוות הדעת כנספח 2 עולות המסקנות הבאות: המבנה והקירות הקיימים במגרש הנתבע נבנו על פי היתר בנייה מס' 1559/96 המאושר וחתום על ידי מנהל מקרקעי ישראל בתאריך 11.9.96. גבולות המגרש (427) התבססו על תוכנית מפורטת ג/ 6958. באותה תוכנית, חלוקת המגרשים הייתה ללא מידות ומידות המגרש נקלטו גראפית. הבניין והקירות הקיימים במגרש הנתבע (427) תואמים לתוכנית המפורטת ג/6958. על פי תשריט החלוקה החדש שהוכן ע"י מנהל מקרקעי ישראל שצורף כנספח 1, חלקה 22 בגוש 19600 חולקה למגרשים, מידות המגרשים לא תואמות למידות המגרשים בתוכנית המפורטת ג/6958. היום, תשריט החלוקה החדש הוא הקובע מבחינת הגבולות ורק לפיו אפשר לקבוע גבולות המגרשים בחלקה 22 גוש 19600. על פי תשריט החלוקה החדש, קיימת היום הסגת גבול מצד התובע, בצד המזרחי המשותף בין שני המגרשים 427 ו- 428 בנוי קיר בטון, בצד הצפוני מזרחי הקיר חודר בתווך מגרש התובע (428) ב- 1.64 מ' ובצד המזרחי דרומי הקיר בנוי בדיוק על הגבול. ... שטח ההסגה הוא 25 מ"ר וצבוע בתוכנית המצורפת בצהוב. שטח מגרש 427 על פי תוכנית המדידה המצורפת להיתר הבנייה הוא 580 מ"ר לעומת זאת שטח אותו מגרש על פי תשריט החלוקה החדש הוא 0.602 מ"ר. זאת אומרת שהנתבע קיבל 22 מ"ר יותר ממה שהיה לו בתוכנית הקודמת. שטח מגרש 428 על פי תשריט החלוקה החדש הוא 0.599 מ"ר. ההבדל בשטח מגרש 427 נובע מההבדל במידות בין שתי התוכניות... הסגת הגבול נובעת מההבדל במידות בין שתי התוכניות" 11. המודדת הבהירה כי תוכנית ג/6958 אושרה ביום 3.12.95. היתר בניה לנתבע ניתן ביום 12.12.1996 (תשובות לשאלות הבהרה מיום 24.1.07). בחקירתה הבהירה המומחית כי אין זה נכון שקיימת תכנית מאוחרת לתכנית ג/6958, כפי שכתבה בחוות הדעת וכי תכנית ג/6958 היא התכנית המחייבת. ההיתר ניתן לנתבע ונחתם ע"י המינהל לא לפי תכנית ג/6958 (עמ' 3 ש' 1-3, 12-15). תכנית ג/6958 היא התכנית החדשה, קדמה לה תכנית אחרת שבהתבסס עליה הוכן היתר הבניה שלפיו בנה הנתבע (עמ' 4 ש' 1 ואילך). 12. על פי עדותה של המודדת הנתבע פעל כחוק, הוא בנה כדין ועפ"י היתר, התכנית החדשה היא זו ששינתה את הגבולות בשטח (עמ' 4 ש' 15-16). החלוקה הקודמת היתה גראפית ללא מידות, לפי שיטת המדידה בה נהג המינהל בזמנו אפשרי טווח טעות של 20 מ"ר (עמ' 4 ש' 21-24). כשעשו את ההסדר בשנות החמישים היו נקודות עליהן התבססו הגבולות, שכיום אינן קיימות ובגבולות החדשים יש סטיה (עמ' 6 ש' 1-4). 13. המומחית מבהירה כי הנתבע בנה לפי ההיתר והסקיצה שקיבל מהמנהל כשעשה את ההסכם, אין הסגה לפי החוזה החתום ע"י המנהל, אולם קיימ הסגה לפי התכנית החדשה (עמ' 7 ש' 8-9). המודדת לא ידעה להסביר כיצד התכנית היא משנת 1995 בעוד שהסקיצה של מגרש התובע והרכישה נערכו בשנת 1996 (עמ' 7 ש' 10-12). לפי התשריט החדש הנתבע מחזיק ב- 602 מ"ר, אם כי המודדת לא ידעה לומר האם מדדה את שטח המגרש בפועל (עמ' 3 ש' 20-22). 14. בהתאם לנסח טאבו שהוגש התובעת רשומה כבעלים במושאע של 600/57045 חלקים בגו"ח 22/19600, שטח החלקה 57,045 מ"ר (נספח א'). לבקשת הרשות להתגונן צרף הנתבע הסכם חכירה שלו עם המינהל (חלקו צורף גם לתצהיר התובעת). עוד יצויין כי על פי נסח הטאבו שהגישה התובעת אזי זכויותיה נרשמו בטאבו בשנת 2004. יתרת החלקה הינה בבעלותו של מר אחמד מוחמד דיאב וכן מרבית החלקה בבעלות מדינת ישראל. מכאן שזכויותיו של הנתבע נגזרות מזכויות מדינת ישראל, ממנה חכר את המקרקעין, באמצעות מנהל מקרקעי ישראל. 15. הצדדים לא טענו לפני ביחס למעמדה של תוכנית החלוקה ג/6958 והאם יש אפשרות לשנותה כך שתשקף את המצב בשטח. לדברי המומחית תוכנית זו היא התוכנית הסופית והמחייבת. 16. לאור האמור בחוות דעתה של המומחית אני קובעת כי הנתבע מחזיק בשטח של 25 מ"ר השייכים למגרשה של התובעת בהתאם לתוכנית החלוקה החלה על המקרקעין ג/6958. 17. עוד אני קובעת כי כשביצע הנתבע את הבניה במקרקעין עשה כן לפי היתר בניה שניתן לו כדין, לפי גבולות המגרש בהתאם לתוכנית קודמת שחלה באותו מועד על המקרקעין וללא הסגת גבול. המצב בו הנתבע מסיג את גבול התובעת נוצר במועד מאוחר יותר, כתוצאה משינוי בתכנית החלה על המקרקעין. לפיכך הבניה והסגת הגבול נעשו בתום לב וללא שהנתבע ידע ואף לא יכול היה לדעת כי הינו מסיג או עלול להסיג את גבול חלקתה של התובעת. יתרה מכך, בעת ביצוע הבניה כלל לא היתה הסגת גבול. 18. עוד יש לקבוע כי היתר הבניה ניתן בשנת 1996. מכתב הדרישה הראשון של התובעת לנתבע לפינוי השטח הסגה נערך ב- 17.8.03, כמעט שבע שנים לאר מתן היתר הבניה. (ראה סעיף 6 לתצהיר בעלה של התובעת). זכויותיה של התובעת נרשמו בטאבו בשנת 2004. האם יש להורות על פינוי הנתבע משטח ההסגה 19. ברע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, פ"ד נה (1) 199 (להלן: "עניין רוקר"), בהרכב של 7 שופטים, נקבע כי עקרון תום הלב, הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, חל גם על ההגנה על זכויות הקניין וכי קיומה של זכות קניין אינו שולל את החובה לנהוג בתום לב. הכלל הוא כי בעל המקרקעין זכאי לחזקה בהם ואולם ישנם חריגים לכלל בהם ניתן מכוח עקרון תום הלב שלא להעתר לתביעה לקבלת חזקה. 20. שופטי הרוב בעניין רוקר תמכו בפסק דינו של כב' השופט טירקל ביחס לעקרונות שלאורם ראוי להפעיל את שיקול הדעת בהגבלת בעל זכות הקניין מכוח סע' 39: "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. לענין שיקולים אלה, תיראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עוצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי תפיסה של שטח גדול תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תיראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך ארעי." (ההדגשות שלי, ש.פ.כ). 21. יישום העקרונות שנקבעו בפסק דין רוקר הביא לכך שבמקרים מסוימים הורו בתי המשפט על פינוי מקרקעין שאינם בבעלות המחזיק, בקובעם כי חל הכלל (ראה למשל ע"א (תל-פאביב-יפו) 2816/03 צפורה קונצ'יצקי ואח' נ' דליה שפלן ואח', תק-מח 2006(2), 991, ע"א 2232/08 (מחוזי-י-ם), חברת אליק נכסים והובלות בע"מ נ' יצחק דדש (16.12.08), ת"א (תל-אביב-יפו) 36789/04 כהן אברהם נ' ארגון יוצאי תימן-המרכז ואח', תק-של 2007(4), 24638, ת"א (ירושלים) 1844/04 נציגות הבית המשותף - רח' מטודלה 20 נ' חגי רבלין, תק-של 2007(2), 5531). במקרים אחרים נמנעו בתי המשפט ממתן הוראה לפינוי המקרקעין וקבעו שהמקרה שלפניהם נכנס בגדר החריג לכלל (ראה למשל ת"א (חיפה) 727/03 חיים שלום זנגו ואח' נ' צור (ג'רבי) גבע, תק-מח 2006(1), 6603, ע"א (חיפה) 1677/05 נאוה כרמל ואח' נ' ראול ינקוביצי (ינקוביץ), תק-מח 2007(3), 8495, ת"א (תל-אביב-יפו) 1030/00 עמיה בע"מ ואח' נ' יזהר אשדות, תק-מח 2007(2), 8656, ת"א (חיפה) 492/05 שני יצחק ואח' נ' ליפסמן דינה ואח', תק-מח 2007(2), 9260. 22. ניתן לקבוע כי סיכום פסקי הדין מלמד כי יש לבחון כל עניין לנסיבותיו. כאשר על פי האמור בפסק הדין בעניין רוקר, הכלל הוא החזרת החזקה במקרקעין לבעליהם החוקיים והחריג הוא הותרתה בידי המחזיק בה שלא כדין. יש לבחון כל מקרה לגופו ולהכריע האם יש להחיל עליו את הכלל, או שמא את החריג לו, בהתאם לשיקולים שפורטו בעניין רוקר. עוצמתה של הזכות שנפגעה 23. "השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה." הזכות הנפגעת היא זכות חזקה של התובעת במקרקעין שבבעלותה, אשר שטחם 25 מ"ר, שטח שצורתו משולש, לאורך חלקתה. עסקינן בזכות רשומה של בעלות במושעא. השטח המדויק של חלקה של התובעת נקבע על פי תוכנית חלוקה. יש לציין כי על פי עדותה של המומחית תוכנית החלוקה היא סופית אולם עניין זה לא הובהר דיו. התובעת רכשה שטח של 600 מ"ר. בהתאם לתכנית החדשה שטח מגרשה הוא 599 מ"ר. מתוך שטח זה הפלישה היא של 25 מ"ר. עוצמתה של הפגיעה בזכות 24. "השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה." הפגיעה בזכויות התובעת הינה מוחלטת ביחס לשטח זה, המצוי מעבר לקיר שבנה הנתבע. מדובר בנישולה מחלק זה של המקרקעין לצמיתות. בעלה של התובעת, המצהיר, התייחס לשאלת התועלת שבשימוש בשטח המריבה. לטענתו בכוונתה לפתוח במקום עסק. עומק הפלישה הגדול ביותר 1.64מ' הינו דווקא לאורך גבול החלקה עם הכביש. צמצום הגישה למגרש מהכביש פוגעת בפוטנציאל לפתיחת עסק כמו גם בערך הכספי של המגרש (סע' 11 לתצהיר). המומחית אישרה כי חזית רחבה לכביש עשויה להיות טובה יותר לעסק (עמ' 6 ש' 17-22). לשטח החלקה ישנה גם השפעה על זכויות הבניה ככל שהשטח קטן יותר זכויות הבניה מאפשרות פחות מ"ר של בניה. לעניין זה יש להבהיר כי הוצע לתובעת, בהליך פשרה כי הנתבע יעביר לידיה את שטח המקרקעין של הסגת הגבול במשולש שקודקודו גבול החלקה עם הכביש ובסיסו, החלק הרחב שלו, בקצה השני של הגבול המשותף שלהם, קרי לאורך דרך כורכר המצויה בגבול הדרומי. התובעת סרבה, בשל החשיבות אותה מיחסים התובעת ובני ביתה לגבול ארוך ככל הניתן עם הכביש. עוצמת הפגיעה בנתבע 25. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. מביקור במקום התרשמתי כי שלילת החזקה בשטח שבמחלוקת מהנתבע והעברתו לתובעת לא תותיר בידי התובע גישה סבירה לביתו ולכניסה הראשית לבית. נזקו של הנתבע באם יינתן הסעד המבוקש הינו רב. שלילת החזקה תגרור בעיה תיכנותית אמיתית באשר לכניסות לבית. ודאי שניתן להסדיר העניין בהוצאה כספית כזו או אחרת, שכן תמיד ניתן להרוס ולבנות חלקי בית, אולם לא ניתן להתעלם מכך כי מדובר בבעיה אמיתית. באשר להפיכת ביתו של הנתבע למבנה חורג באם יוסט קו הגבול, שכן לא ישמור על מרחק נדרש מגבול החלקה, המודדת הבהירה כי משבנה במועד הרלבנטי עם היתר כדין, לא תתעורר בעיה בעניין זה (עמ' 4 ש' 7-13). עוד יש לציין כי בפועל קיבל הנתבע על פי תוכנית החלוקה החדשה שטח גדול יותר מזה שחכר ממנהל מקרקעי ישראל. הנתבע רכש זכויות חכירה בשטח של 580 מ"ר, בהתאם לתכנית החדשה קיבל 602 מ"ר. לא נבדק כמה הוא מחזיק בפועל. התנהגות בעלי הדין 26. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי הדין. הגבול כפי שהוא במיקומו כיום נקבע בשנת 1996 לערך. המקרקעין נרשמו על שם התובעת בשנת 2004. לתצהירה צורף מכתב התראה לנתבע ביחס להסגת גבול משנת 2003. בביצוע הבניה בשטחו הסתמך הנתבע על התוכנית הקודמת שהיתה בתוקף במועד הרלבנטי, חוזה החכירה עם המנהל, היתר הבניה, תוך שנערכו מדידות ע"י מודד מוסמך ומהנדס. בזמן הבניה לא היתה הסגת גבול, הבניה בוצעה כדין בהתאם לתכנית התקפה והיתר בניה. הסגת גבול נוצרה לאחר מכן כתוצאה משינוי בתכנית החלה על המקרקעין, ככל הנראה כתוצאה מאי דיוק במדידות שהביאו להבדלים בתכניות. כך שהנתבע נהג בתום לב מוחלט וכאדם סביר. סיכום כולל של השיקולים 27. יש להחיל את החריג לפיו אין להורות על פינוי הנתבע משטח ההסגה. המדובר במקרה חריג בו בזמן אמת, עת בוצעה הבניה על ידי הנתבע, לא היתה כל הסגת גבול. הסגת הגבול נוצרה לאחר מכן, כתוצאה משינוי בתכנית החלה על המקרקעין. כלומר הגבולות אשר נקבעו בתוכנית לא התחשבו במצב הקיים בשטח, מצב אשר נוצר כתוצאה מפעולה כדין השל הנתבע. הנתבע תם לב ופעל בסבירות, שינוי המצב בשטח יגרום לו נזק רב ממדים. התובעת, רכשה את המקרקעין לאחר שהתובע כבר סיים את בניית ביתו ולאחר שאושרה התוכנית החדשה. כלומר, לאחר שההסגה כבר הייתה עובדה קיימת. התובעת טרם החלה בבניה ותוכל למזער נזקיה באמצעות תכנון נכון של הבניה. כמו כן ברי הוא כי אין בפסק דין זה לחסום דרכה לקבלת סעדים אחרים ממי אשר על פי הבנתה נושא באחריות למצב אשר נוצר. 28. יש לציין ולהדגיש, הסגת הגבול לא נגרמה כתוצאה מפעולה או מחדל כלשהוא של הנתבע. על פי חומר הראיות אשר הוצג לפני הסגת הגבול נוצרה כתוצאה מקביעת הגבולות בתוכנית החלוקה אשר לא תאמו את ההסכמים של מנהל מקרקעי ישראל, אחד מבעלי החלקה, עם התובע. יכול והמקור לבעיה הינו שינוי אופן המדידה והסימון ויכול וקיים מקור אחר לבעיה. אולם, בכל מקרה ספק אם ניתן לקבוע כי פעולת הבניה שביצע הנתבע הייתה שלא כדין. בעת ביצוע הבניה פעל התובע כדין על פי זכויות שהוענקו לו על ידי אחד הבעלים , על פי תוכנית חלוקה קודמת ובהתאם להיתר בניה כדין. 29. הנני מורה על דחית התביעה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. בניהמקרקעיןבניה ללא היתרפלישה למקרקעין