קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פתיחת חשבון חיסכון בבנק כתנאי להגדלת מסגרת: התביעה וטענות הצדדים התובע, תאגיד בנקאי, (להלן: "התובע") עותר בתביעה בסדר דין מקוצר, לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, ביתרת הלוואה שלא סולקה וביתרת חובה בחשבון עו"ש. ביום 02.03.79 פתח התובע לנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), חשבון עו"ש שמספרו 5593 (להלן: "החשבון העסקי"). ביום 13.10.00 פתח התובע לנתבע מס' 2 מר קלצ'בסקי דוד (להלן: "הנתבע"), חשבון עו"ש שמספרו 40801. הנתבע חתם על טופס בקשה לפתיחת חשבון בתנאים כלליים לניהול חשבון (להלן: "התנאים"), לפיו התחייב בשמו ובשם הנתבעת לשלם לתובע לפי דרישתו הראשונה כל סכום שיגיע לתובע ביחד עם ריבית מירבית, עמלה והוצאות, הכל לפי האמור בתנאים. ביום 17.10.96 חתם הנתבע על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, בו התחייב לשלם לתובע עם דרישה ראשונה כל סכום שיגיע לתובע מאת הנתבעת בתוספת ריבית, עמלה והוצאות אחרות. ביום 01.01.01 נטלה הנתבעת הלוואה מהתובע בסך 1,280,000 ₪ לפרעון ב-30 תשלומים (להלן: "ההלוואה"). כתוצאה ממשיכות יתר, פיגורים בתשלומי ההלוואה ותנועות אחרות בחשבון, נוצרה יתרת חוב בחשבונות הנתבעים כדלקמן: בחשבון ההלוואה של הנתבעת סכום החוב נכון ליום 15.01.03 בסך 578,031 ₪, ובתופסת ריבית רבעונית וריבית בנקאית עד יום הגשת התביעה סך 580,102 ₪. בחשבון העסקי סכום החוב נכון ליום 01.01.03 669 ₪, ובצירוף ריבית עד ליום הגשת התביעה סך 677 ₪. בחשבון העו"ש מס' 40801 סכום החוב נכון ליום 01.01.03 עומד על 11,060 ₪, ובצירוף ריבית עד ליום הגשת התביעה סך 11,192 ₪. הצטברות הסכומים ביום הגשת התביעה עומדת על סך 591,973 ₪. סכום זה לא נפרע ומכאן התביעה נגד הנתבעת ונגד הנתבע, שהוא מנהלה, בעל עניין בה ובהיותו ערב בערבות בלתי מוגבלת בסכום. הנתבעים טוענים בבקשת רשות להתגונן שהגישו, כי על פי בדיקת מומחה מטעמם, מר מיכאל מילר (להלן: "מילר" או "המומחה") שהגיש חוות דעת, לא רק שאין הם חבים דבר, אלא כי התובע חב להם כספים והם רשאים לקזז את החוב הנטען. לטענתם, התובע התנה שירות בשירות והציג מצג שווא לנתבעים, באופן המקנה לנתבעים זכות להיפרע מהתובע על נזקיהם ו/או לקזז את חובם כנגד נזקיהם. לטענת הנתבעים, כדי לקבל אשראי, נדרשה הנתבעת באמצעות בעלי מניותיה, לפתוח תכניות חיסכון או לקבל הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון. לטענתם, מתן ההלוואה והגדלת מסגרת האשראי לנתבעת, שעה שבחשבון הפרטי נפתחת תכנית חיסכון, מהווה אילוץ והתניית שירות בשירות, פעולה האסורה לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. בתצהיר הנתבע (סעיפים 13-15 ) מפורטים 3 אירועים המהווים ע"פ הטענה התניית שירות בשירות אסורה. הראשון, לשם מימון תכנית חיסכון שנפתחה ביום 04.10.87 בסך 46,000 ₪ בחשבונו הפרטי של אבי הנתבע, מר ראובן קלצ'בסקי ז"ל (שיכונה להלן: "ראובן"), הועמדה הלוואה באותו יום ובאותו סכום בחשבון העסקי של הנתבעת. החזר ההלוואה נעשה מחשבון הנתבעת. החשבון שנכנס ליתרת חובה חויב בריבית חריגה ממוצעת לשנה של 31% למשך 4 שנים בעוד תכנית החיסכון נשאה תשואה של 20% לשנה. בסמוך לפתיחת החיסכון, ביום 12.11.87 הוגדלה מסגרת האשראי בחשבון הנתבעת ב-75,000 ₪ ועמדה ע"ס 150,000 ₪. השני, לטענת הנתבע, ביום 20.1.88 נפתחה בחשבונו הפרטי תכנית חיסכון ע"ס 112,976 ₪ וזאת לאחר שב-13.1.88 הועמדה הלוואה בחשבון העסקי ע"ס 150,000 ₪ (סעיף 14 לנ/3). תכנית החיסכון נשאה תשואה שנתית של כ-15% בעוד הריבית למימון התכנית עמדה על 25%. השלישי, לטענת הנתבע ביום 1.4.88 נפתחה תכנית חיסכון בחשבון הפרטי שלו בסך 40,549 ₪ כשביום 13.4.88 הועמדה הלוואה בסך 150,000 ₪ ששימשה בחלקה למימון ההפקדה בתכנית החיסכון. גם כאן תכנית החיסכון נשאה תשואה שנתית של כ-15% בעוד הריבית למימון התכנית עמדה על 25%. ב-3.7.91 אולצו הנתבע ואביו ע"י הבנק, לפי הטענה, לשבור 6 תכניות חיסכון בסך כולל של 484,464 ₪ כדי להקטין את יתרת החובה של הנתבעת ואגב כך שלמו ללא הצדקה גם קנסות. עוד טוענים הנתבעים כי תכנית חיסכון שנתפתחה ב-13.9.84 בחשבונו הפרטי היתה אמורה להיפרע ב-13.9.89 בסך 76,271 ברם במקום שהכספים יועברו להקטנת יתרת החובה אילץ אותו הבנק להאריך את תכנית החיסכון לשנתיים נוספות בתשואה של 9.3% לעומת 28% ריבית על יתרת החובה בחשבון העסקי (סעיף 17 לנ/3). הנתבע טוען כי הבנק גבה כספים ביתר בגין חיובי ריבית חריגה הואיל וחִיֵיב לפי ריבית שנתית המחולקת ל-360 יום במקום 365 יום שבשנה. צמצום ימי השנה גרם לשיעור ריבית אפקטיבית גבוהה יותר בגין כל יום. שיטת החישוב תוקנה רק באפריל 1991 והנתבע הפסיד סכומים גבוהים בשנים 1984 עד 1991. כן נטען כי הבנק הגדיל במהלך השנים את הריבית בשל תוספת הסיכון, ללא הסכמתם של הנתבעים וגם בכך גרם להגדלת החובה שלא כדין ובסכומים ניכרים. לטענת הנתבע לא היה טעם למחות על התנהלות הבנק במהלך השנים הואיל והתובע הבהיר באופן התנהלותו כי אם הנתבעים רוצים שנתבעת 1 תמשיך בפעילותה, עליה לפעול לפי תכתיבי הבנק. בהחלטת כב' הרשמת פומרנץ מיום 13.02.05 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, בכפוף להפקדת ערבות בנקאית צמודת מדד ובלתי מוגבלת בזמן על סך 100,000 ₪. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, אינני סבורה כי הורם הנטל ע"י הנתבעים במידה הנדרשת כדי להוכיח שהיתה התניית שירות בשירות הנעדרת קשר עסקי סביר בין שני השירותים, שהאחד הוצב כתנאי לרעהו. לגבי רוב רובן של הטענות חלה התיישנות. חוות דעת המומחה התומכת בהגנה, הוכנה על בסיס היפותזות תיאורטיות הטעונות בסיס ראייתי עובדתי מוצק, שלא הונח בפניי ו/או שנסתר. בשים לב לאמור, דין התביעה להדחות, להלן יובאו טעמיי בפירוט. מצב משפטי סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), קובע בהאי לישנא: " לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". האיסור בדבר התניית שירות בשירות הוא התערבות בחופש ההתקשרות החוזית כדי להגן על הלקוח מהפעלה שרירותית של הבנק, החזק ע"י התנייה בלתי הוגנת. התערבות ביחסים חוזיים היא בעלת מימד פטרנליסטי ויש להיזהר לא לפרש את ההוראות המגבילות על דרך הרחבתן יתר על המידה. מלבד הגדלת הרווח שהוא אינטרס ברור, האינטרס של הבנק בדרישתו לפתוח תכנית חיסכון כבטוחה להעמדת אשראי נובע מהחשש לפיו הלקוח לא יוכל לפרוע את חובו ורצון הבנק להבטיח עצמו מפני סיכון זה. אינטרס הבנק הוא לגיטימי ומוצדק. "קיום ערבות להבטחת פירעונו של החוב הינו גורם מרכזי ביציבות המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית. יותר מכך, האינטרס לדאוג לבטוחות אינו אינטרס של הבנק בלבד, הואיל והמשק כולו נהנה מיציבותה של המערכת הבנקאית" (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, עמ' 510 מול האות א' ). המשבר הפיננסי שהתרגש על כלכלת העולם בכלל, והכלכלה האמריקנית בפרט, בשנה האחרונה, מדגים יפה את הנאמר לעיל בדבר חשיבות בטוחות הולמות לשמירה על היציבות והביטחון הכלכלי של הציבור כולו. בשים לב לאמור, והואיל ומתן אשראי לא נמנה על השירותים שבנק מחויב לתת ללקוח לפי סעיף 2(א) סיפא לחוק הבנקאות, אך טבעי הוא שבנק ידרוש בטוחות הולמות להגדלת מסגרת אשראי, ונראה כי לנוכח חוסר בביטחונות מספקים, דרישתו לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי להעמדת אשראי, עשויה לקיים את הקשר העסקי הסביר בין מתן שני השירותים, המבחין בין התנייה אסורה למותרת. יש אפוא לבחון את האינטרס של הבנק בהתניית השירות. כך למשל שעה שהלקוח יכול להעמיד ערבויות או בטוחות טובות ומספקות מנכסיו האחרים והבנק דורש בכל זאת לפתוח תכנית חיסכון כתנאי להגדלת המסגרת, עלולה דרישתו להתפרש כהתניית שירות בשירות. שכן " במצב זה לא האינטרס להבטיח את החוב הוא השולט בכיפה, אלא רצונו של הבנק להגדיל את רווחיו" שם עמ' 510 מול האותיות ד', ה'. בפרשת ציביאק מסביר בית המשפט כי ישנן שתי גישות לענין המימון. הגישה המחמירה (מחמירה מבחינת הבנק), סוברת כי מקום שמימון תכנית החיסכון הוא ע"י הבנק, ולא כספי הלקוח, אין לראות בכך משום העמדת בטוחה אמיתית ובמצב כזה, מתנתק הקשר העסקי הסביר בין השירותים ומדובר בהתניית שירות אסורה. הגישה המקלה (מבחינת הבנק) גורסת כי אף אם מימון תכנית החיסכון נעשה ע"י הבנק, עדיין מדובר בבטוחה אמיתית, ולפיכך מתקיים הקשר העסקי הסביר בין שני השירותים. גישה זו מוסברת בפס"ד ציביאק ולפיה: " העיקרון העומד בבסיסה של גישה זו הוא שתכנית חיסכון צוברת עם הזמן ממדים עקב הכספים המופקדים בה בתדירות אשר נקבעה בין הצדדים. לעומתה, ההלוואה שהועמדה כנגד תכנית החיסכון הולכת וקטנה עם פירעונה לשיעורין. ובמילים אחרות, אם בתחילת הדרך הייתה תכנית החיסכון קטנה, וסכום החוב בגין ההלוואה גדול, הרי שבחלוף הזמן קטן החוב וגדל החיסכון, דבר המעמיד את הלקוח בעמדה טובה יותר לפירעון האשראי שהוענק לו" (שם עמ' 511). בית המשפט בפרשת ציביאק העדיף את הגישה העקרונית המחמירה וכך גם ינותח פסק דיני, בבחינת משקלן המצטבר של ראיות עצמאיות חיצוניות שיש בהן לשפוך אור לא רק על סמיכות הזמנים בין מתן השירותים ורמת מִתאם הסכומים, אלא אף על מקור מימון תכניות החיסכון, והשימוש שנעשה בכספים. העובדות שהוכחו המומחה לא בדק את חשבון 40801 לפיכך אין טענה ביחס לחשבון זה ולחוב בסך 11,060 ₪. הוכח כי לא הנתבע, אלא אביו, ראובן הוא זה שפתח את החשבון ביום 02.03.79 כבעל מניות ומנהל של הנתבעת, והוא זה שביקש להעמיד אשראי לנתבעת. במהלך השנים, החל הנתבע להיכנס בנעלי אביו כבעל מניות בחברה והפך מנהלה היחיד וניהל את החשבונות הפרטיים שלו ושל הנתבעת אצל התובע. חשבון הנתבע אצל התובע נפתח ביום 13.10.00 (נספח א-2 לתיק המוצגים). במהלך השנים ולבקשת הנתבעים קיבלה הנתבעת בחשבונה אשראים שונים, וראה סעיף 4 לתצהיר של מר שולמן מטעם התובע - ת/2. ביום 17.10.96 חתם הנתבע על כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, להבטחת מלוא חובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת לתובע (נספח ד' לתיק המוצגים). ביום 12.03.01, נטלה הנתבעת בחשבון העסקי הלוואה בסך 1,280,000 ₪, לפרעון ב-30 תשלומים חודשיים, וזאת לשם הסדרת חובה לתובע נכון לאותו מועד. (נספחים ה-1 ה-2 לתיק המוצגים). הטענה של הנתבע, לפיה תנאי ההלוואה גרועים בהשוואה לאנשים אחרים שעבדו עם הבנק (סעיף 4 לתצהירו, נ/3), נטענה בעלמא. לא הובאו עדים או מסמכים שיכלו לספק מידע משווה ממנו ניתן ללמוד שהתנאים שהם קיבלו טובים יותר מהתנאים שקיבלה הנתבעת, והטענה לא הוכחה. גם טענת הנתבע, לפיה נעלמו כספים מחשבון הנתבעת בדרך לא ברורה (סעיף 5 לתצהירו), לא הוכחה בכל דרך. וראה חקירתו הנגדית בה לא נתן פירוט קונקרטי אלא הפנה לחוות דעת מילר, וראה עדות מילר, לפיה הוא לא נתקל במהלך בדיקת החשבונות במקרה בו כספים נעלמו (עמ' 20 לפרו' שורות 1-3). הנחת העבודה של מילר, לפיה התובע הגדיל את הסיכון בחשבון הנתבעת ללא הסכמתה (סעיף 3.4.4 לחוות דעתו), לא הוכחה מבחינה עובדתית. בחקירתו הנגדית אישר כי אף קודם לשנת 1996 חתמה הנתבעת על כתבי התחייבות מ-03.02.92 (ת/6) ומ-27.04.92 (ת/7) בהם הסכימה לשיעורי הריבית ראה עמ' 21 לפרו' ש' 14-25 ). באשר לטענת התניית שירות בשירות, מילר אישר בחקירתו הנגדית כי אף לשיטתו, מאז שנת 1991, ולמרות שהנתבעת קיבלה מהתובע אשראים רבים, אין בנמצא התנית שירות בשירות או כפיה אחרת (עמ' 19 לפרו' שורות 20-24). לא הוכחה הטענה לפיה התובע אילץ את הנתבע לפתוח תכניות חיסכון בחשבון הנתבע, שכן הוכח שכל תכניות החיסכון לא היו בחשבונו אלא בחשבון ראובן ורעייתו חנה קלצ'בסקי, ראה חקירתו הנגדית של מילר, (עמ' 16-18 לפרו' ובישיבת 27.11.03 בפני כב' הרשמת פומרנץ), ושל הנתבע בחקירתו הנגדית, (עמ' 2-3 לפרו' מיום 27.11.03 בפני כב' הרשמת ועמ' 26 לפרו' שורות 22-25). כדי להוכיח אילוץ שהוא עניין עובדתי, יש לשמוע עדות מפי אלו שאולצו, ברם בענייננו כאמור לא הובאה עדות לפיה במהלך השנים הארוכות העלה ראובן ו/או הנתבע טענה כלשהי בעניין זה. עובדתית, קשה להלום מצב בו נעשית כפיה ובמשך 20 שנה לא מעלה הנכפה כל טענה או תלונה שהיא, ומוצא להעלותה לראשונה לאחר שמוגשת נגדו תביעה לפירעון חוב שלא שילם. כך גם לגבי הטענה של טעויות וחיובי יתר בחשבונו. ודוק: מדובר באדם משכיל ובחברה בע"מ שהתנהלה באופן מסודר ובליווי רואה חשבון במהלך השנים. זאת ועוד, המשך פעילויותיו העסקיות של הנתבע במהלך השנים ולאחר שנפסקה התנית השירות לכאורה, כמו למשל סחר באופציות מעוף וכד', מצביעות כי לא היו לו כל טענות וכי המשיך לנהל כרצונו את חשבונותיו בתובע. מסתבר מעדותו של מילר כי הטפסים של פתיחת חשבונות החיסכון (בחשבון ראובן), כלל לא נמסרו לו ולא עמדו לנגד עיניו (עמ' 17 לפרו' ש' 6-7). מילר אישר כי לחוות דעתו הכניס רק את הפירעון הסופי של תכניות החיסכון, אך לא חישב את ההכנסה החודשית, שכלל לא יודע אם היתה, ומה היקפה. בענין זה, הוכח מתוך ת/4 ת/5 המהווה פירוט שווי תיק תכניות חיסכון של ראובן וחנה קלצ'בסקי, כי אותן תכניות חיסכון העניקו לבעליהן הכנסה חודשית וזו נפרעה לחשבונם הפרטי. לא הובאה ע"י הנתבעים כל הוכחה בדפי הבנק לפיה כספים אלו הופקדו לאחר מכן בחשבון הנתבעת. מילר הודה בעדותו כי כלל לא בדק מה היו היתרות בחשבון של ראובן בכל התקופות של קיום תכניות החיסכון ולמעשה הסתמך על טענת הנתבע לפיה כספי תכניות החיסכון נפרעו לחשבון החברה. (עמ' 17 לפרו' ש' 20-25). ולמטה מזה מעיד: "לשאלתך האם כשראיתי שמדובר בתכנית דולרית לא ביקשתי לראות את דפי החשבון ולבדוק כמה כסף נכנס כל חודש, אני משיב שאני ביקשתי מדוד קלצ'בסקי, והדפים לא היו בנמצא." (שם, ש' 28-29). הוא אף הסכים כי להכנסה שלא נלקחה על ידו בחשבון בחוות דעתו יש השפעה על מסקנות חוות הדעת (עמ' 20 לפרו'). כלל לא הוכח כי האשראי שניתן לנתבעת ע"י התובע בחשבון העסקי, שימש לרכישת תכניות חיסכון בחשבון המנוחים. מילר מדבר בחוות דעתו על סמיכות הזמנים בין פתיחת תכניות החיסכון והגדלת מסגרת אשראים, ברם אינו מתייחס לשאלת מימון תכניות החיסכון. וראה עדותו לפיה: " אם את אומרת לי שאין שום מסמך שמראה שהאשראים בחברה באותו יום, הועברו הכספים לחשבון הפרטי של ראובן וחנה קלצ'בסקי לשם הקמת תכנית חיסכון, אני משיב שנכון, זה לא מה שטענתי בכלל. אני טוען שהיו תכניות חיסכון בחשבון אחר. (עמ' 18 לפרו' ש' 11-13). ולמטה מזה אף מודה כי אינו טוען כלל שהאשראי הזה, שהועמד לחברה, הועבר לחשבון הפרטי. נמצא אפוא כי המומחה כלל לא בדק מהו מקור המימון לתכניות החיסכון והניח הנחת עבודה המתבססת על תזה, שלא הוכחה, לפיה המימון נעשה בהלוואה מהבנק או בדרך של הגדלת יתרת החובה. הוא אף התעלם מכך שהכנסות תכנית החיסכון הועברו לראובן ולא לנתבעת. הנתבע העיד כי יכול להיות ואף סביר שכספים רבים שנמשכו מחשבונות של הנתבע הועברו למקומות אחרים ולא רק לחשבון הנתבעת (עמ' 30 ש' 1-2). גם עניין זה מלמד כי לא הופעלה עליו כפיה מצד התובע. הטענה לפיה הבנק אילץ את ראובן להאריך את תכנית החיסכון שהיתה אמורה להיפרע ב-13.9.89 בתכנית חיסכון למשך שנתיים נוספות- כלל לא הוכחה וכן אין ראייה לפיה הבנק איים כי אם לא תפתח תכנית חיסכון לא יכובדו שיקים. מסקנות הטענות בדבר התניית שירות בשירות או ריביות מופקעות, נוגעות לתקופה שמפתיחת החשבון העסקי ב-1979 ואילך. מובן כי הטענות שעניינן התקופה שלפני שנת 1996 (בעצם כל תכניות החיסכון נשוא תיק זה לגביהם הובאו ראיות), התיישנו במועד הגשת התביעה ומטעם זה כשלעצ;מו, "החשבון המשוחזר" שבחוות הדעת, לא יכול לשקף סכומים הראויים להשבה. ע"פ סעיף 7(א) לחוק הבנקאות כפי שפורש בהלכה הפסוקה, אין די בדרישת הבנק לפתיחת תכנית חיסכון כתנאי למתן אשראי, כדי שההתנייה תהא פסולה, אלא על הנתבע להוכיח כי אין בנמצא "קשר עסקי סביר". הנחת היסוד להתניית שירות בשירות באופן שאין בו הגיון עסקי, הוא בין השאר כי מימון תכניות החיסכון נעשה באמצעות האשראי שהעמיד הבנק וכך קובע עובדתית מילר בחוות דעתו (סעיף 1.4 ). קביעה עובדתית זו כאמור אינה נתמכת בכל ראיה והמומחה אף הודה בחקירתו כי טעה כשכתב שהבנק מימן את תכניות החיסכון. בניגוד לנטען בתצהיר הנתבע, הוכח, אם כן, כי תכניות החיסכון לא נפתחו בחשבון הנתבע אלא בחשבון ראובן, הם לא מומנו ע"י הבנק אלא מכספיו הפרטיים של ראובן, וכן הוכח שההכנסות מהחסכונות לא הועברו לכיסוי חשבונות הנתבעת כי אם לחשבונותיו הפרטיים של ראובן. בשים לב לכל האמור והעובדות שהוכחו (ובעיקר לא הוכחו ע"י הנתבעים שהנטל עליהם), וגם אם תאריכי פתיחת חשבונות החיסכון קרובים לתאריכי הגדלת מסגרות האשראי, כל שניתן לומר הוא שלכל היותר היתה התניית שירות בשירות, דהיינו התניית הגדלת המסגרת, בפתיחת חשבונות חיסכון כבטוחה. ברם, המאפיינים ההופכים את ההתנייה לאסורה בשל היעדר "קשר עסקי סביר", לא הוכחו. בנפול התשתית העובדתית להתנייה אסורה, נשמט בסיס קיומה של חוות הדעת והחשבון המשוחזר. לשם השלמת התמונה, מעבר להתניית שירות, בנקודות נוספות הנוגעות לחוות דעת המומחה והנחות יסוד שגויות שבבסיס חוות הדעת, יובאו ההערות להלן; הנחת העבודה של מילר, לפיה כאמור התובע הגדיל את הסיכון בחשבון הנתבעת ללא הסכמתה לא הוכחה, כאמור לעיל, ומובן כי גם נתון זה טורף את הנחות הבסיס לחישובים בחשבון המשוחזר. הנתבע הצהיר על ריבית של 6% בזמן שהמומחה ערך חישובים לפי 4.8%. המומחה מודה כי לא ערך את חוות דעתו לפי ההסכמות בענין שיעור הריבית במרכיב הסיכון אלא לפי השיעור שהוא בחר בו. כך גם טענתו של מילר, לפיה יתרות זכות בחשבון הנתבעת צריכות לשאת ריבית חריגה ולפי זה ערך את חשבונו, אין לה על מה לסמוך במערכת ההסכמית שבין הבנק ללקוח, והוא אישר בחקירתו כי פיקדונות בבנקים אינם נושאים ריבית כזו (עמ' 23 לפרו'). הואיל ועניינים אלו הם מכוח הסכם, הרי שהשיעור בו בחר מילר הוא שרירותי, לא משקף את ההסכמות בפועל, ולא ניתן להסתמך עליו לצורך חשבון משוחזר. אשר על כן, מכל הטעמים כשלעצמם ובמצטבר, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סך 591,973 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (21.1.03) ועד התשלום בפועל, ובניכוי סכום הפיקדון שהפקידו בתיק. הנתבעים ישאו בהוצאות התובע (אגרה משוערכת), ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪ + מע"מ. בנק