קיזוז קצבת ילדים בגין תושבות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קיזוז קצבת ילדים בגין העדר תושבות: השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופט אייל אברהמי ונציג הציבור מר מיכאל לוין; בל 12524/03, בל 11468/04) בו נדחו שתי תביעות של המערערת שנדונו במאוחד, הראשונה היא תביעה בגין קיזוז קצבאות ילדים שקיבלה המערערת משום שלטענת המוסד לביטוח לאומי היא לא הייתה תושבת ישראל והקצבאות שולמו לה שלא כדין, והשניה היא תביעה על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן גם חוק המזונות) שנדחתה על ידי המוסד לביטוח לאומי מהטעם כי בעלה של המערערת (להלן גם החייב) אינו תושב ישראל מזה שנים רבות. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. עובדות המקרה הרלוונטיות פורטו בסעיף 2 לפסק דינו של בית הדין האזורי כך: "א. התובעת ילידת 1969, גרושה מאז 8/04 ואם לחמישה ילדים בגילאי 6-15. ב. בשנת 1986 נישאה התובעת למר גאלב חרחש. ג. ביום 16.8.04 ניתן פסק דין לגירושין מבית הדין השרעי בירושלים. ד. לתובעת שולמו קצבאות ילדים מחודש 4/90 ועד היום. ה. אין מחלוקת כי התובעת תושבת ישראל מחודש 12/02. ו. ביום 2.11.03 הוגשה לבית הדין התביעה בתיק בל 12524/03 בעניין המזונות. ז. ביום 3.5.04 הוגשה התביעה בגין קיזוז החוב מקצבאות הילדים (בל 11468/04). ח. בהחלטת בית הדין מיום 15.11.05, הוחלט לאחד הדיון בשני התיקים, הואיל ובשניהם מתעוררת שאלת תושבותה של התובעת. ט. ביום 31.10.06, החליטה הועדה לביטול חובות, אשר דנה בבקשת התובעת לביטול החוב, לדחות את הבקשה". 3. המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלת מרכז חייה של המערערת לפני חודש דצמבר 2002. לטענת המערערת היא התגוררה החל משנת 1986 בשכונת ואדי ג'וז בירושלים בנכס השייך למשפחתו של בן זוגה לשעבר והיא נהגה לשהות לסירוגין בלבד בנכס אחר השייך למשפחתו של בן זוגה לשעבר באלראם. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, גרס כי מרכז חייה של המערערת בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה לא היה בגבולות ישראל אלא באלראם ולכן קצבאות הילדים שולמו לה שלא כדין. 4. מותב בית הדין האזורי נחלק בדעותיו בפסק דינו, כאשר השופט אברהמי קבע כי לאור הודאתה של המערער כי היא שהתה באלראם לסירוגין, הנטל מוטל עליה להוכיח כי מרכז חייה היה בירושלים, והיא לא עמדה בנטל זה ולכן נדחו תביעותיה. נציג הציבור מר לוין קבע כי יש לקבל את תביעתה של המערערת ולבטל את החוב שהושת עליה. לאור הוראת סעיף 22(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הקובע כי "נשאר המותב במספר זוגי והיו הדעות שקולות, תכריע דעתו של אב בית הדין", תוצאת פסק הדין הינה כדעתו של אב בית הדין השופט איל אברהמי. להלן קביעותיו וממצאיו של השופט אברהמי בפסק דינו: א. יש להעדיף את גרסתה של המערערת שניתנה לחוקר המוסד לביטוח לאומי על פני עדותה ה"משופצת" בבית הדין. על פי הודעתה המקורית של המערערת, שניתנה בזמן אמת, היא חזרה וציינה כי היא התגוררה באלראם עם חמותה ולא מדובר בטעות בהבנת הדברים. גם בעדותה היא אימתה את רוב הפרטים שהובאו בחקירה למעט מקום המגורים. ב. לא מתקבל ההסבר של המערערת לפיו היא הייתה בלחץ מהחוקרים ולכן חתמה לכאורה על הודעה לא נכונה. ג. מעדותו של נהג ההסעות של אלי"ן (להלן גם הנהג) עולה כי הוא אסף את בנה של המערערת מואדי ג'וז במשך כשלוש שנים (משנת 1995 עד שנת 1998) אך לא ניתן ללמוד מכך כי המערערת ובן זוגה התגוררו שם, משום שמקום עבודתו של האב ומקום מגוריהם של אחיו של האב ואשתו היה בואדי ג'וז (זה היה ביתה של המשפחה המורחבת). מהעדות ניתן להסיק, לצד מסקנתה של המערערת גם את מסקנת המוסד לביטוח לאומי. בכל מקרה מדובר בתקופה של שלוש שנים בלבד מתוך השנים עשר שבמחלוקת. ד. גירסתה של המערערת בעדותה, לפיה בית המשפחה הגדול והמפואר באלראם עמד ריק פחות סבירה מהגרסה של המוסד לביטוח לאומי לפיה המערערת, החייב ואמו גרו בנכס באלראם בעוד שמשפחת אחי החייב התגוררה בואדי ג'וז. גרסה זו של המוסד לביטוח לאומי נתמכת בהודעה המפורטת והברורה שמסרה המערערת לחוקר, אשר נכונותה אוששה. ה. לא הוכח שבעת מתן פסק הדין למזונות החייב היה תושב ישראל, ולכן נדחית התביעה לחיוב המוסד לביטוח לאומי בתשלום המזונות. ו. יש לתת להודעת אביה של המערערת משנת 1990 משקל מועט מאוד, אם בכלל, משום שהוא נפטר ולא ניתן היה לאתר את גובה ההודעה. 5. על פי חוות דעתו של נציג הציבור מר לוין היה מקום לקבל את שתי התביעות. מר לוין השתכנע מהעדויות והראיות כי מרכז חייה של המערערת בתקופה הרלוונטית היה בירושלים, וקיבל את גרסתה של המערערת לפיה בזמן החקירה על ידי חוקרי המוסד לביטוח לאומי היא הייתה בלחץ וחתמה על ההודעה בלי שקראה אותה. באשר למזונות, כותב מר לוין כי יש לקבל את התביעה משום שהמוסד לביטוח לאומי לא חקר את החייב. בהתאם לכך, שתי התביעות נדחו על פי תוצאת דעתו של אב בית הדין, השופט אברהמי, כאמור. 6. בהתאם להסכמת הצדדים בדיון קדם הערעור שהתקיים בפני ביום 27.5.09, פסק הדין ניתן על בסיס סיכומים בכתב, כאשר הודעת הערעור שהגישה המערערת תיחשב לסיכומים בכתב מטעמה, ואילו באת כוח המשיב הגישה סיכומים בכתב מטעמה. עיקר טענות הצדדים בערעור: 7. המערערת טוענת בפנינו כי היה מקום לקבל את שתי התביעות על פי חוות דעתו של נציג הציבור מר לוין משהוכח כי היא הייתה תושבת ישראל בתקופה הרלוונטית. בין היתר, נטען כדלקמן: א. הנטל להוכיח כי החייב אינו תושב ישראל רובץ על כתפי המוסד לביטוח לאומי ולא על כתפי המערערת, משום שהחייב נושא תעודת זהות ישראלית, וכך הדבר גם לגבי המערערת. תושבותו של החייב בישראל הוכחה מהעדויות שנשמעו. ב. בית הדין האזורי טעה בניתוח עדותו של הנהג, לפיה הוא הסיע את בנה של המערערת מדי בוקר מביתו בואדי ג'וז והיה רואה את המערערת כך שהיה ברור שהיא מתגוררת שם. המסקנה היחידה המתבקשת מעדות זו היא שהמערערת התגוררה בואדי ג'וז. ג. בית הדין האזורי התעלם מעדותו של אחיו של החייב, מר השאם חרחש אשר תומכת בגרסת המערערת, ומראיות נוספות, לרבות עדותה של המערערת עצמה. ד. המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את סכום החוב. ה. במקרה דנן, בו חוות דעתו של נציג הציבור הפוכה לזו של אב בית הדין, מתקיים ספק שיש לפרשו לטובת המבוטח. 8. המוסד לביטוח לאומי, מנגד, טוען כי תביעתה של המערערת נדחתה כדין על סמך קביעות עובדתיות, ומוסיף את הטענות הבאות: א. נטל הראיה מוטל על כתפי המערערת, מקום שהודתה בדבר מגוריה מחוץ לישראל ושהייה לסירוגין בתחומי ישראל, ולכן אין בעצם היותה נושאת תעודת זהות ישראלית כדי להעביר את נטל ההוכחה למוסד לביטוח לאומי. ב. בית הדין האזורי העדיף בצדק את הודעתה הראשונית של המערערת על פני עדותה המשופצת בבית הדין, הואיל והיא ואין מדובר בהודעה כללית וסתמית אלא בהודעה מפורטת אשר נתמכה בהודעת אביה המנוח. ג. בית הדין האזורי קיבל את עדותו של הנהג בדבר איסוף הילד מואדי ג'וז אך לא ניתן ללמוד מכך כי המערערת התגוררה בואדי ג'וז. ד. עדותו של מר השאם חרחש אינה מסייעת למערערת משום שנתגלו בין עדותו לעדותה של המערערת סתירות מהותיות. ה. המערערת לא הרימה את נטל הראייה בעניין תנאי הזכאות לתשלום מזונות לרבות בנוגע לתושבותו של החייב בתקופה הרלוונטית. על פי הודעתה של המערערת החייב התגורר באלראם, ומדו"ח כניסות ויציאות שלו עולה כי הוא שוהה במשך פרקי זמן ממושכים בירדן. ו. התנהלותה של המערערת לכל אורך ההליך מעידה על חוסר תום לב, כאשר הסתירה את העובדה כי התגוררה מחוץ לתחומי ישראל וניסתה להכחיש את האמור בהודעתה. בנוסף, הפלוגתא היא בעניין הזכאות ולא בעניין שיעור החוב. דיון והכרעה: 9. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו של השופט אייל אברהמי, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב, ולא שוכנענו כי מתקיים במקרה זה טעם חריג המצדיק סטיה מכלל זה. למעלה מן הנדרש, נעמוד להלן, בקצרה, לדברים אחדים שעלו בערעור. 10. באשר לנטל ההוכחה: על פי ההלכה, הנטל להוכחת תושבות מוטל על הטוען לקיומה. במקרה בו הטוען לגמלה נושא בתעודת זהות ישראלית, זוהי חזקה באשר לתושבות הניתנת לסתירה והנטל עובר למוסד לביטוח לאומי להוכיח כי הוא אינו תושב ישראל, ועל התובע להצביע על מגורי קבע במקום מסוים בתוך מדינת ישראל. אם בית הדין ישוכנע כי התובע איננו מתגורר דרך קבע איפה שהוא טוען שהוא גר, אזי הנטל עובר לתובע להוכיח מקום מגורי קבע בתוך מדינת ישראל. בהתאם, וכפי שהתברר בערעור שבפנינו, כאשר תובע מודה כי עזב את תחום מדינת ישראל וכי התגורר מחוץ לו, עובר נטל ההוכחה, כי חזר להתגורר בתחום, אל התובע (ראו דב"ע 97/ 3-7 נאיל עאוויסאת נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 9.3.1998), עב"ל 540/07 אלי רזוק נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 5.2.2009), עב"ל 591/08 אבו גרביה אנוור נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 5.6.2009)). 11. בנסיבות העניין שבפנינו, עבר נטל ההוכחה לשכמה של המערערת, לאור הודעתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי מיום 11.11.03 לפיה היא התגוררה מיום נישואיה בבית חמותה באלראם. קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה המערערת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מרכז חייה בתקופה הרלוונטית היה בתחומי ישראל, מבוססת על התרשמותו מהעדויות שנשמעו בפניו, לרבות עדויות החוקרים אשר גבו את ההודעה מהמערערת. בעניין זה מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה יש להעדיף את גרסתה הראשונה והספונטנית של המערערת בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי על פני הודעתה המאוחרת בבית הדין שניתנה לאחר שקיבלה המערערת ייעוץ משפטי. בית הדין האזורי קבע כי המערערת והחייב התגוררו בנכס המשפחתי באלראם יחד עם אמו של החייב, ובבית בואדי ג'וז התגוררו אחיו של החייב ואשתו. זוהי קביעה עובדתית מובהקת אשר לא שוכנענו כי יש להתערב בה. 12. כן יצוין, כי מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי באשר לניתוח עדותו של הנהג. אמנם, במסקנותיו קובע השופט אברהמי, כי אכן אחת המסקנות האפשריות מהעדות היא כי המערערת התגוררה בבית בואדי ג'וז, אך אין בכך די כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המערערת הואיל וניתן להסיק מהעדות גם את המסקנה ההפוכה, ובכל מקרה העדות מתייחסת לתקופה של 3 שנים בלבד מתוך 12 השנים שבמחלוקת. בהקשר זה יש לציין כי הימנעותה של המערערת מלזמן לעדות את החייב פועלת לרעתה, מקום שנטל ההוכחה רובץ על כתפיה, וסביר להניח כי האינטרס של החייב יהיה להעיד כי הוא מתגורר בתחום ישראל. כמו כן אין בידינו לקבל את טענות המערערת בדבר עדותו של אחיו של החייב, מאחר שאין בה כדי להטות את הכף לזכותה של המערערת, לאור פסק הדין המנומק והמפורט של בית הדין האזורי. כן מקובלת עלינו הקביעה בדבר תושבותו של החייב, כאשר על פי הודעתה הראשונית של המערערת הוא התגורר עמה באלראם, ולא עלה בידה להוכיח כי הוא חזר להיות תושב ישראל בתקופה הרלוונטית. 13. בערעור שבפנינו מעלה המערערת טענה בדבר סכום החוב שעליה להחזיר למוסד לביטוח לאומי. מקובלת עלינו בעניין זה טענתו של המוסד לביטוח לאומי, לפיה המערערת מושתקת בשלב זה מהעלאת טענה בעניין, משום שהדבר לא היה שנוי במחלוקת בבית הדין האזורי, ולא היה מנוי ברשימת הפלוגתאות שנקבעו בין הצדדים, אותה אף מצטטת המערערת בסעיף 16 לסיכומיה בבית הדין האזורי. יתר על כן, המערערת לא הגישה חישוב נגדי מטעמה, וגם מטעם זה דין טענתה להידחות. 14. טרם סיום נתייחס לטענתה של המערערת לפיה הדעות בפסק הדין של בית הדין האזורי היו שקולות, ולכן מתקיים ספק הפועל לטובתה. לאור הוראת סעיף 22(ב) לחוק בית הדין לעבודה אין מדובר בחוות דעת שקולות באופן שהספק פועל לטובתה של המערערת. תוצאת פסק הדין הינה לפי חוות דעתו של השופט אברהמי וכערכאת הערעור עלינו לבחון האם טעה בית הדין קמא במסקנותיו. משקבענו כי בית הדין קמא לא טעה במסקנותיו ובתוצאת פסק הדין, דינו של הערעור להידחות. 15. סוף דבר: הערעור נדחה. אין צו להוצאות. קטיניםמשרד הפניםקצבת ילדיםתושבותקיזוז