קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רכב עם פגיעה בשלדה: רקע עניינה של התביעה פיצויים בגין הפרת הסכם, הטעיה ומצג שווא מצד הנתבע כלפי התובעת, במסגרת עסקה לרכישת רכב. 2. הנתבע היה בעל עסק למסחר ברכבים בשם "מוטור סטאר". 3. ביום 5.8.2005 נחתם בין התובעת לבין הנתבע הסכם לרכישת רכב מסוג רנו קנגו (מ"ר 86-898-50)(להלן- "ההסכם" ו-"הרכב") תמורת הסך של 56,000 ₪. 4. לתובעת נודע, כי הרכב עבר תאונה קשה בעבר, ולמרות זאת נמכר לה במחיר של רכב "רגיל". לפיכך, הודיעה לנתבע על ביטול ההסכם ודרשה פיצויים בגין נזקיה. 5. חרף פניותיה לנתבע, לא נענתה התובעת בתגובה עניינית, ומכאן תביעתה. 6. התובעת עותרת לחייב את הנתבע לשלם לה סך של 86,000 ₪, בקיזוז דמי שימוש ראויים, ולקבל לחזקתו לאחר ההשבה את הרכב. 7. נזקיה של התובעת המפורטים בכתב התביעה כוללים, בין היתר, את עלות הרכב, הוצאות עקב אובן הנאה מהשימוש בו, הוצאות הביטוח על הרכב, החזקתו והטיפול בו, וכן עוגמת נפש וצער. טיעוני התובעת 8. התנאי לקבלת תנאי ההסכם וסכום התמורה היה הצעה ומצג שיצר הנתבע, לפיו המדובר ברכב אשר לא עבר בעברו תאונות, ואשר נודע לה לאחר מכן, כי נפגע בשני מקומות בשלדה. היא קיבלה את ההצעה ובהתאם לתנאיה נחתם ההסכם. 9. היא הוטעתה על-ידי הנתבע, והרכב אינו מתאים למחיר אותו הסכימה לשלם לאור המצג שיצר, והוא אף אישר את האמור לה בכתב. 10. הנתבע הפר את ההסכם כבר בתחילתו, בכך שמכר לה רכב שאיננו ללא תאונות, דבר המשליך הן על מחירו והן על הסיכויים למכור אותו בעתיד ביחס ישר למחיר שבו הוא נרכש. 11. מעשיו של הנתבע מהווים הפרה יסודית של ההסכם מפאת אי התאמת הרכב הנמכר להסכם ו/או לאור ההטעיה שהטעה אותה הנתבע ביחס לתכונות הרכב. 12. לאור האמור לעיל, ובהתאם להוראות כל דין, זכאית היא, כי ההסכם עם הנתבע יבוטל, וכי יש לראות במכתבה אליו (מיום 9.5.2006) וכן במכתב והפקס שנשלחו לאחריו, הודעת ביטול כדין. 13. זאת ועוד, מעשי ו/או מחדלי הנתבע נגועים בחוסר תום לב ובהצגת מצג שווא. הפרת חובתו באה לידי ביטוי, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים הבאים: נטל על עצמו התחייבות ולא עמד בה; הסתיר ו/או העלים ו/או לא גילה לה את העובדות בדבר מצבו האמיתי של הרכב; פעל בחוסר תום לב ו/או עשה עושר ולא במשפט; גרם לה בעקבות מעשיו לטרחה ולעוגמת נפש; לא נהג כפי שסוחרי מכוניות סבירים היו נוהגים ו/או היו צריכים לנהוג בנסיבות הענין. 14. בנוסף, מציינת התובעת את הטרדה ואי הנעימות שהיו מנת חלקה, החל מהתקופה שבה גילתה, לדבריה, את "דבר השקר", וכלה במאמצים ובאנרגיה שהושחתו לשם ניסיון להשיב המצב לקדמותו, כשהיא מוטעית בכל פעם מחדש ובסופו של יום נתקלת בהתעלמות נמרצת לביטול הסכם. טיעוני הנתבע 15. הרכב נרכש על-ידו מאת חברת ניו קופל בע"מ לאחר שעבר תאונה, אולם הרכב תוקן בטרם נמכר לו, וכמו כן, לא נגרם כל נזק לשלדת הרכב. 16. בעת מכירת הרכב לתובעת, נלקחה בחשבון ירידת הערך שאירעה בגין התאונה ולאור כך הופחת ממחירו של הרכב הסך של 14,000 ₪. 17. בנוסף, בטרם נרכש הרכב, בדקה אותו התובעת באמצעות נציג מטעמה, וטענה בפני הנתבע, כי מדובר באדם מקצועי שהובא במיוחד לצורך רכישת הרכב. 18. לאור זאת, לא הפר את ההסכם, שכן הודיע על התאונה, ויתרה מזאת, מחיר הרכב הופחת באופן משמעותי בשל כך. אכן נשלח אליו מכתב מאת התובעת, אולם לא ניתן לבטל את ההסכם היות והרכב עבר תאונה קשה בהיותו בחזקתה של התובעת והיא זו אשר גרמה לרכב נזק בלתי הפיך. 19. התובעת מנסה כיום, לאחר שהרכב היה מצוי בחזקתה וניזוק קשות בתאונה, להתעשר על-גבו ובדרך לא דרך לחייבו בירידת ערך שנגרמה לרכב בעטייה של התובעת. התובעת ידעה, כי הרכב עבר תאונה ואישור שצורף לתביעה, ולפיו אין לרכב תאונות דרכים, הוצא ממנו לאחר שהוטעה על-ידי התובעת. 20. לבסוף, מכחיש הנתבע את הנזקים הנטענים בכתב התביעה וטוען כי הם מוגזמים, מופרזים ותלושים מן המציאות. לצורך פשרה בלבד, ציין, כי הוא מוכן לקבל את הרכב לחזקתו, תוך השבת המחיר אותו שילמה התובעת על-פי היחס למחירון ביום הקנייה. גדר המחלוקת 21. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הנתבע הטעה את התובעת לגבי מצב הרכב, הציג לה מצג שווא ונהג כלפיה בחוסר תום לב ובמרמה. כמו כן, האם זכאית התובעת לבטל את ההסכם ולקבל את כספה בחזרה כנגד השבת הרכב לנתבע. היה והתשובה לשאלות אלו הינה חיובית, כי אז יש לקבוע את שווי הרכב שעל הנתבע להשיב לתובעת עקב ביטול ההסכם. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית 22. פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן- "חוק החוזים"), מתיר לבטל חוזה במקרים בהם נפל פגם בכריתתו של החוזה. 23. הפגם הנטען בענייננו הוא הטעיה. לענין זה, קובע סעיף 15 לחוק החוזים, כי: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". ראוי גם להפנות לסעיף 14 לחוק החוזים, ולפיו: (א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה. ... (ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה." 24. לטענת התובעת, הנסיבות העובדתיות מצביעות על טעות והטעייה, באשר מדובר באי גילוי של עובדות, אשר לפי הדין, הנוהג או הנסיבות, היה על הצד השני לגלותן. 25. התובעת טוענת, כי היתה שמורה לה הזכות לבטל את ההסכם גם מחמת הפרת חובת תום הלב הגלומה בסעיף 12 לחוק החוזים, ולפיו: "(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים." 26. לא זו אף זו, לטענת התובעת, סעיף 56 לפקודת הנזיקין (להלן- "פקודת הנזיקין") העוסק בעוולת התרמית, עומד לטובתה, בקובעו, כי: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". 27. בנוסף, טוענת התובעת, כי עמדה לה הזכות לבטל את הסכם הרכישה מחמת אי התאמה כמשמעותה בסעיף 11 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן- "חוק המכר"): "המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר - ... (3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם; (4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה..." בהמשך, קובע סעיף 16 לחוק המכר: "היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה". 28. עוד טוענת התובעת, כי לפי החוק והפסיקה, ביטול בשם פגם בכריתה פועל למפרע, ולכן היא זכאית לקבל את מלוא הסכום ששילמה על הרכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ובניכוי דמי השימוש הראויים (בהתחשב בכך שההנאה "נכפתה" עליה). נטל השכנוע 29. נטל השכנוע מוטל על בעל הדין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בה משמעה דחיית הטענות. 30. נטל השכנוע פירושו, כי בעל הדין שנושא בו, חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו. 31. מידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי הינה "הטיית מאזן ההסתברות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע, כאשר "השקילות" ברמת הוודאות של שתי גרסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל זה. 32. על הנושא בנטל השכנוע להטות את המאזן ולשכנע את בית המשפט בגרסתו ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על-מנת לצאת ידי חובתו (ר' ספרו של י. קדמי על הראיות חלק שלישי (ת"א, 1991), בעמ' 1548 והפסיקה המובאת שם)(להלן- "קדמי"). 33. במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע, שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו, כדי להביא את בית המשפט למסקנה, כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה (ע"א 414/66 שרה פישביין נ' דגלס ויקטור פיל, פ"ד כא(2) 453, בעמ' 471). 34. אוסיף ואציין, כי נטל המשנה, הוא נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברי ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, איננה חובה במשמעותה הרגילה, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון, כי בית המשפט יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1540). 35. עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את הוראת סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לפיה ערכה של עדות ומהימנותם של עדים, הם עניין של בית משפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט. 36. ההכרעה במחלוקת שבפני תיעשה על בסיס העקרונות האמורים, משקלן המצטבר של הראיות שהובאו וכן מידת האמון והמשקל שמצאתי שיש ליתן לעדים ולמי מהם. וליישום העקרונות שלעיל על המקרה דנן: 37. הנתבע, סוחר מכוניות, רכש את הרכב נשוא המחלוקת מחברת ליסינג (ניו קופל בע"מ) ובמסגרת עיסוקו פרסם מודעה למכירת הרכב. 38. התובעת רכשה מהנתבע את הרכב ביום 5.8.2005. 39. בגין הרכב שילמה התובעת סך של 56,000 ₪, כעולה מאישור ההפקדה בהעברה בנקאית (מיום 10.8.2005) והעתק החשבונית שהציגה (מיום 4.4.2006)(נספחים ב' ו-ג' לכתב התביעה). 40. מסמכים שהתקבלו אצל התובעת (נספח ד' לכתב התביעה) מלמדים, כי הרכב היה מעורב בתאונת דרכים ביום 20.12.2003 וכתוצאה מכך נגרם לו נזק שהוערך בסכום של 32,666 ₪ (ללא מע"מ) וירידת ערך של 6% (כ-4,923 ₪), ובסה"כ נזק של כ-37,589 ₪. 41. התובעת סברה, כי הנתבע הפר את ההסכם עמה שעה שמכר לה רכב שעבר תאונה קשה במחיר של רכב "רגיל" בנסיבות (קילומטראז' וליסינג). לפיכך הודיעה לו, ביום 9.5.2006, על ביטול העסקה ודרשה השבה של מלוא כספה (כנגד השבת הרכב לידי הנתבע), וכן תשלום הוצאותיה, לרבות פיצוי על עוגמת נפש, בסך של 25,000 ₪. 42. מכתבה של התובעת, כמו גם דרישת תשלום נוספת והתראה לפני נקיטת הליכים מיום 21.11.2006, לא נענו בכל תגובה מצד הנתבע. 43. טענת התובעת הינה, כי הנתבע הטעה אותה כבר כאשר ניהל עמה משא ומתן שלא בתום לב, והציג בפניה מצג שווא לגבי מצב הרכב, תוך הפרה מכוונת, והפר בכך את ההסכם. 44. לדברי התובעת, היסטוריית ה"שלדה" לא גולתה לה. מדובר באלמנט חיוני לערך הרכב, ומהווה לפיכך פרט מהותי לרוכש אותו. בכך, לפי טענתה, הטעה אותה הנתבע ונהג כלפיה בחוסר תום לב. 45. הטעיה מורכבת בעיקרה משתי קטגוריות חלופיות: האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות, והשנייה, הטעיה במחדל, אשר מקורה באי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם (ע"א 3955/04 עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', , תק-על 2005(3) 58 (2005), בסעיף 8(ג)). 46. חובת גילוי נאות של עובדות מהותיות, נכללת גם במסגרת חובת תום הלב, ובכללה החובה לנהל מו"מ בתום לב (בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר - אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998), בסעיף 17 לפסק דינו של השופט זמיר). 47. חובת הגילוי אינה אבסולוטית, ולא מן הנמנע, כי במקרים מסוימים צד לחוזה לא יהא מחויב לגלות עובדות מסוימות הקשורות בחוזה. כך למשל, "כאשר צד א' אינו מודע לעובדות מסוימות, העשויות להיות משמעותיות עבור צד ב', ומנגד, צד ב' יכול לגלות את אותן עובדות בעצמו, הרי שאי גילוין של אותן עובדות, ע"י צד א', לא תחשב כהטעיה במחדל, ולכן לא תהא לצד ב' כל עילת תביעה כנגד צד א'." (בר"ע (ת"א) 1383/04 יניב פז ואח' נ' מרכז המכרזים (נירם), , תק-מח 2004(4), 8612 (2004), בעמ' 8615; ר' לענין זה גם את דבריו של כב' הנשיא דאז, השופט שמגר, בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533 (1986), בעמ' 540-539). 48. לשיטתה של התובעת, הנתבע לא גילה לה עובדות, אשר היה עליו לגלותם, ואשר היו משפיעים באופן חד משמעי על שיקוליה ברכישת הרכב. נטען, כי המידע אודות המכירה, הצד המוכר ונסיבות רכישתו של הרכב, היו בידי הנתבע והוא בחר שלא להעבירו לידיה. 49. הנתבע טוען מנגד, כי לא ידע ולא נאמר לו על-ידי חברת הליסינג שהרכב עבר תאונות עם פגיעות בקורות הרכב או כל פגיעה משמעותית לשלדת הרכב. משכך, הסכים לחתום לתובעת על מסמך, לפיו הרכב לא עבר תאונה עם פגיעות שלדה. 50. מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי הנתבע נתן לתובעת אישור על ביצוע עסקת המכר, בזה הלשון: "אני מאשר... שמכרתי רכב מסוג רנו קנגו מס' 8689850 לצוות תנופה בע"מ אני מצהיר במסמך זה שהרכב אינו עבר בעברו תאונות". המסמך צורף כנספח א' לכתב התביעה. 51. לטענת הנתבע, האישור ניתן לתובעת בדיעבד, לפי בקשתה, בעקבות תאונה שעבר עובד התובעת, מר יואב חדד (להלן- "חדד") עם הרכב ביום 9.1.2006 ושבעטיה נגרמה פגיעה קשה לחלק האחורי של הרכב, לטמבון ולדלתות. לפי גרסתו של הנתבע, "לאחר כ-6 חודשים ממכירת הרכב, פנה אליי נציג התובעת והודיעני כי היות והרכב עבר תאונה קשה בהיותו בחזקת התובעת, ועל מנת לזכות בכספי הביטוח, עליו להציג אישור כי לרכב לא היו תאונות קודמות. בתמימותי ובהיסח דעתי סברתי כי אני עוזר לתובעת וכי לא ייגרם כל נזק באם אחתום על המסמך. זאת ועוד, נציג התובעת דרש כי האישור ייחתם עם תאריך בו בוצעה העסקה כאילו ניתן האישור בדיעבד, דהיינו טרם מכירתי את הרכב לתובעת. לא שיערתי בדעתי כי אני מולך שולל והאישור הוצא בדרך לא דרך על מנת שישרת את התובעת בתביעתה זו" (סעיפים 13-11 לתצהירו של הנתבע). 52. מר אלברט אביטבול, מנהל התובעת (להלן- "אביטבול") טען, כי קיבל מהנתבע את מסמך האישור ביום 5.8.2005, היינו במועד קניית הרכב. חרף זאת, הוא לא הוצג בפני סוכן הביטוח בעת עריכת הביטוח על הרכב, כעולה מעדותו של אביטבול. 53. חדד, עמו ביצע אביטבול את רכישת הרכב ואשר נשלח לקבל את המסמך מידיו של הנתבע, העיד, כי לא זכור לו האם המסמך הרלבנטי ניתן במעמד מסירת הכסף או שבועות ספורים לאחר מכן. חדד גם הכחיש את טענת הנתבע בדבר שינוי תאריך המסמך. 54. נתתי אמון בדברי הנתבע, אשר נתמכו בעדותו של מנהל התובעת, כמו גם במסמך האישור הנוקט בלשון עבר, כי האישור היה דרוש לחברת הביטוח לאחר התאונה בה היתה מעורבת התובעת עם הרכב, לאחר שזה נמכר לה וכבר לא היה בבעלותו או בחזקתו של הנתבע. 55. קיימת מחלוקת גם לגבי השאלה, האם הנתבע מסר לידי נציג התובעת את ההיסטוריה של הרכב, אם לאו. 56. בעוד שלטענת אביטבול, סירב הנתבע למסור לו את היסטוריית הרכב, ומידע זה התברר לו מחברת הליסינג, הרי שלדברי הנתבע, הוא מסר לנציג התובעת את המידע הנדרש, "היסטוריה של טיפולים בלבד, זה מה שנותנים בליסינג" (עמ' 14, ש' 8). 57. אביטבול פנה לחתנו של הנתבע, מר מירום גולן (להלן- "גולן"), סוחר מכוניות בעצמו, וטען בפניו שהנתבע מונע מהתובעת לראות את היסטוריית הרכב, ועל כן נדרשת התערבותו בנושא. גולן הבין מהנתבע שההיסטוריה של הרכב נמסרה לידי נציג התובעת, אם כי לא ידע לומר, האם היה מדובר על היסטוריה של טיפולים או גם על תאונות (עמ' 12, ש' 17-15, 22). 58. עולה מעדותו של גולן, כי לתובעת לא היתה כל טענה כלפי הנתבע באשר למצב הרכב, וכאשר פנתה אל הנתבע לצורך קבלת היסטוריית הרכב, היה זה בעקבות התאונה שארעה לה בשנת 2006. 59. הנני ערה לסתירות בין עדותו של הנתבע, לפיה הרכב נרכש מחברת ניו קופל, "לאחר שעבר תאונה" (סעיף 5 לתצהירו), לבין דבריו בבית המשפט, כי לפי מיטב ידיעתו הרכב לא עבר תאונה, אלא הוחלפו בו חלקי פח (עמ' 14, ש' 23). בהמשך עדותו טען הנתבע: "לא ידעתי שהרכב עבר תאונה לכן גם חתמתי לו לאחר חמישה חודשים", ולאחר מכן הודה, כי הרכב "קיבל מכה קטנה" (עמ' 14, ש' 25; עמ' 15, ש' 2). 60. בחוות דעת השמאי של חברת הליסינג מיום 28.6.2004, יש כדי ללמד על מצבו של הרכב ביחס לתאונה שעבר הרכב טרם מכירתו לתובעת. חוות דעת זו, של השמאי אבנר בהיר, מתארת את הנזק בקורות השלדה הקדמית הימנית והשמאלית תחת חלפים שניזוקו ותוקנו, ואינה מציינת דבר (לרבות פגיעה בשלדה) תחת סעיף ירידת הערך. 61. יחד עם זאת, נתתי אמון בגרסת הנתבע, כי במועד בו מכר לתובעת את הרכב, ידע הוא שלרכב היתה תאונה בעבר, אך ללא פגיעות בשלדת המרכב. לכן, גם היה נכון להתחייב לתובעת בכתב, כי אין פגיעה בשלדת הרכב, שכן זה המידע שהיה ידוע לו באותה עת. 62. מצבו של הרכב, לרבות התאונה שעבר בעת שהיה בבעלות חברת הליסינג, בא לידי ביטוי במחיר הנמוך בו הוא נמכר לתובעת. 63. לא הוכח מה היה ערכו של הרכב על-פי מחיר המחירון, אך אין חולק, כי נרכש מהנתבע בשיעור מופחת משוויו בעת מכירתו לתובעת (לטענתה, ערך הרכב לפי מחירון לוי יצחק היה רק 62,000 ₪, ואילו הנתבע גורס, כי מחיר המחירון עמד על הסך של 70,000 ₪). מכאן נגזר, כי התמורה המופחתת ששילמה התובעת משקפת, הלכה למעשה, ירידת ערך של 6% מחמת התאונה בשנת 2003, וניתנה הנחה במחיר אף מעבר לכך. 64. לאור האמור לעיל וממכלול הראיות שהובאו בפניי, אני קובעת, כי התובעת לא הצליחה להוכיח את טענתה, כי הוטעתה על-ידי הנתבע, עת רכשה ממנו את הרכב. 65. יתירה מזאת, עובר לרכישת הרכב הציע הנתבע לתובעת ליטול את הרכב לבדיקה במכון מורשה, אולם היא סירבה לעשות כן. לטענת הנתבע, היא נטלה את הרכב לסיבוב בדיקה, כמו גם לבדיקה אצל מוסכניק מטעמה והרימה את הרכב על ה-"ליפט", וכן בדקה את הרכב יחד עם חדד. 66. אביטבול טוען בסעיף 4 לתצהירו: "אני רציתי לקחת את הרכב לבדיקה, כדי לבדוק את מצבו (מכני ושילדה), אך הנתבע אמר לי שאין צורך, שהוא "הוריד" את המחיר בגלל המצב המכני והקילומטראז' בכמה אלפי שקלים, ויתחייב לי שהרכב לא עבר כל תאונה, כפי שעשה, כאמור בהסכם נספח א'". 67. חדד, אשר הגיע יחד עם אביטבול לבדוק את הרכב, היה מפקח ניקיון בתובעת ובעל הבנה מעטה מאוד ברכבים. לפי עדותו, "ממה שבעל הרכב אמר והצהיר שהאוטו פיקס, אין שום בעיה, לא עבר תאונות והיה מוכן להתחייב על זה. עשה רושם מאוד אמין. לפי הדיבור שלו נראה שהאוטו היה טוב, גם חיצונית האוטו היה נראה טוב... התחייב שהאוטו נקי מתאונות, נקי מכני פיקס... (עמ' 17, ש' 27-23; עמ' 18, ש' 2). מדברי אביטבול וחדד עולות סתירות לפחות לענין מצבו המכני של הרכב. יצוין, כי לא מצאתי ביסוס לגרסת הנתבע, לפיה הרכב נבדק באמצעות נציג מקצועי מטעם התובעת שהובא במיוחד לצורך הרכישה. 68. על רוכש סביר לבדוק את הרכב טכנית, חיצונית וכל בדיקה אחרת, במוסך מורשה, טרם רכישתו. בענייננו, התובעת בדקה את הרכב אצל מוסכניק מטעמה ולא במכון בדיקה מורשה, ואף היא לא גילתה את הפגיעה בשלדה. 69. התובעת בחרה להסתמך על הבדיקה שערכה, כמו גם על דבריו של סוחר מכוניות, וזאת, למרות שיש לה ניסיון ברכישת מכוניות, כפי שהעיד מנהלה. יתרה מזאת, יש לתמוה על כך שאחיו של אביטבול, שהינו כאמור סוכן ביטוח, לא הפנה את תשומת לבו בדבר הצורך לבדוק את הרכב שנרכש, בטרם בוטח. 70. מן המקובץ לעיל עולה, כי עסקת רכישת הרכב גובשה על-סמך מידע שנמסר לתובעת מפיו של הנתבע, כפי שהיה מצוי בידיעתו באותה עת, ולאחר שהתובעת ערכה בדיקה אצל בעל מוסך מטעמה, והתרשמה אודות מצבו של הרכב, כמו גם שהנתבע הגון והעסקה טובה. 71. לתובעת ניתנה ההזדמנות, כפי שהמליץ לה הנתבע, לבדוק את הרכב באופן יסודי בטרם הקנייה. אלא שהיא הסתפקה בבדיקה שטחית ועצמאית של הרכב וגם סמכה ידיה על דברי הנתבע, לאור האמון שרכשה לו. בדיעבד התברר, כי הנתבע לא ידע על קיומה של פגיעה קודמת בקורות הרכב או בשלדת הרכב, ואף הסכים להתחייב על כך בכתב. התובעת לא הביאה כל ראיה, כי מדובר בעובדות שהיו מצויות בידיעתו המוקדמת, או שיכול היה לדעת אודותיהן באמצעים סבירים, ולא הוכיחה הטעיה, מצג שווא או התנהלות חסרת תום לב מצדו. 72. לענין הודעת הביטול, לטענת התובעת, יש לראות במכתב שנשלח לנתבע ביום 9.5.2006 מאת ב"כ הקודם של התובעת, בבחינת הודעת ביטול כדין. 73. אין בידי לקבל טענה זו. 74. ביטול החוזה יכול להתרחש, בין היתר, מחמת פגם בכריתה, והוא טעון הודעת ביטול. לפי סעיף 20 לחוק החוזים, "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". 75. הודעת ביטול צריכה להינתן בתום לב ובתוך זמן סביר, ולטעמי, לא כך הם פני הדברים בענייננו. זאת, משום שנעשה שימוש ברכב על-ידי התובעת כ-9 חודשים עד למתן הודעת הביטול על-ידה ובמרוצת הזמן עבר הרכב תאונה נוספת, בעת שהיה בחזקתה ואף נגרמו לו נזקים, בגינם קיבלה התובעת פיצוי בסך של 11,276 ₪. התובעת לא עשתה כל ניסיון להשיב את הרכב לנתבע עד למשלוח הודעת הביטול. 76. אף אין להניח, כי בפרק זמן זה הרכב לא עבר כל טיפול, וגם כאשר היה מעורב בתאונה שארעה בחודש ינואר 2006, לא נתגלתה לתובעת הפגיעה הקודמת בשלדה. ואם גילתה הפגם בסמוך לתאונה זו, אזי לא נהיר מדוע המתינה התובעת עד לחודש מאי 2006 על-מנת ליתן הודעת ביטול. 77. גם עובדות אלו שומטות את הקרקע תחת דרישת התובעת לביטול ההסכם. 78. כידוע, הנטל על כתפי התובעת להוכיח את זכאותה לביטול ההסכם והשבת תמורת הרכב לידיה, וזאת על-פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". 79. בשים לב למכלול הנסיבות כמתואר לעיל, קביעתי היא, כי התובעת לא עמדה בנטל הרובץ על כתפיה להוכיח כי קמה לה עילת תביעה כנגד הנתבע בגין טעות, הטעיה או חוסר תום לב, כמשמעם בחוק החוזים. 80. עילת התרמית גם היא לא הוכחה במקרה דנן. 81. בפסיקה נקבע, כי נדרשת הוכחה של כל התשתית העובדתית לקיומה של עוולת התרמית, וכן כי רמת ההוכחה הנדרשת קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל של מאזן הסתברויות הנהוג במשפט האזרחי (ע"א 125/89 רו"ח עובדיה בלס נ' ערן פילובסקי ואח', פ"ד מו(4) 441, 449-448). 82. לא התרשמתי, כי הנתבע היה מעורב במעשה רמיה כלשהו, ובכלל זאת, כי ידע או שהיה עליו לדעת על עברו המלא של הרכב, ויצר מצג שהרכב הינו רכב "רגיל" מתוך כוונה להטעות את התובעת. 83. לאור הנסיבות, סבורה אני, כי יש לדחות את טענות התובעת לעילת תביעה מכוח אי התאמה שבחוק המכר, משלא שוכנעתי כי מתקיימת אי התאמה שהתובעת זכאית להסתמך עליה. לטענת התובעת, הרכב שנמסר לה היה פגום וחסר את אותה איכות הנדרשת לשימושו, אולם לא מצאתי, כי אכן כך הוא הדבר. זאת ועוד, הנתבע לא היה מודע לאי ההתאמה נשוא הדיון בעת השלמת העסקה, עד אשר התוודע לטענות התובעת לאחר מכן, וממילא לא ניתנה לו הודעה על אי ההתאמה מיד לאחר שזו נתגלתה לתובעת, כמצוות הוראת סעיף 16 לחוק המכר. 84. משקבעתי את האמור, מתייתר הצורך לדון בסוגיית שוויו של הרכב. 85. למעלה מן הצורך אציין, כי לא הוכחה תביעה חלופית, בגין ירידת ערך נוספת בשל הפגיעה בשלדה (בתאונה הראשונה). משתביעה חלופית לא הוגשה ולא הובאו ראיות לענין זה, אזי אין מקום לדון בכך. סוף דבר 86. על-יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות. 87. שקלתי את ענין ההוצאות ולאור נסיבות הענין, מצאתי לחייב כל צד לשאת בהוצאותיו. רכבביטול עסקה (רכב)קניית רכב