קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות מקצועית של עו"ד הוצאה לפועל: ת ביעה בעילה של רשלנות מקצועית נגד עורךֿֿדין ששימש פרקליטהּ של התובעת בעניינים שונים בין השנים 1997 ו-2004. א) ת י ק ה ה ו צ א ה ֿ ל פ ו ע ל 1. ביום 14/10/96 ניתן בבית משפט זה פסקֿֿדין המחייב את יהושע ברק, את פואד לוי ואת חברת 'שני א. א. מפעלי בניה ונכסים בע"מ' (להלן: ,,החייבים'') לשלם לתובעת סך 260,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק (להלן: ,,הסכום הפסוק''). במהלך שנת 1998, לבקשתה של התובעת, פתח הנתבע תיק בלשכת ההוצאהֿֿלפועל על מחצית מהסכום הפסוק. באותו תיק נגבו מהחייבים סכומים שהסתכמו באלפים בודדים של שקלים. עובר לפתיחת תיק ההוצאהֿֿלפועל הפכה החברה חדלתֿֿפירעון, ברק נכנס להליכי פשיטתֿֿרגל, ונותר לוי (להלן: ,,החייב''), אשר נגדו נקטו הליכי הוצאה לפועל נושים שונים. התובעת טוענת כי פתיחת תיק ההוצאהֿֿלפועל על חלק מהסכום הפסוק הפחיתה מסיכוייה לגבות את חובה, מן הטעם שהחייב איחד את תיקיו, וכך פחת חלקה היחסי בתיק האיחוד. עוד היא גורסת, כי שילמה לנתבע סכום כסף שנועד לתשלום מלוא האגרה על פתיחת התיק. הנתבע משיב כי בהסכמת התובעת, ולאחר שהסביר לה כי פתיחת תיק הוצאהֿֿלפועל כרוכה בתשלום אגרה בסכום גבוה, ובשים לב לסיכויי הגבייה הקלושים - החליטו השניים יחד לפתוח את התיק על מחצית מהסכום הפסוק. לטענת התובעת, הנתבע לא העביר לידיה את הסכומים שגבה בתיק ההוצאהֿֿלפועל. יתרֿֿעלֿֿכן, הוא ביטל ללא סיבה נראית לעין הליכי עיקול מקרקעין שנקט נגד החייב, ובכך מנע אפשרות למימוש אותו נכס. התובעת מעלה את האפשרות כי הנתבע ייצג בשלב כלשהו את החייב, וזו הייתה הסיבה לביטול העיקול. גם על נכסי מקרקעין אחרים שהיו בבעלות החייב מונה הנתבע לכונסֿֿנכסים, אך לגרסתה, הוא לא עשה דבר על מנת לממשם. בהסתמכה על פעולות הנתבע היא פיתחה ציפיות לגביית הסכום הפסוק, והוא פגע באינטרס ההסתמכות והציפייה שלה. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבטרם נפתח תיק ההוצאהֿֿלפועל היה פואד לוי החייב היחיד ברֿֿגבייה, ועל כך שנגדו תלויים ועומדים היו תיקי הוצאהֿֿלפועל אחרים אשר ביקש לאחד. לפיכך, ובהתחשב במצבה הכלכלי של התובעת באותה עת (ראו נספח ב לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, התצהיר שהגישה בתמיכה לבקשה להגדלת סכום התיק), נכון היה לייעץ לה לפתוח - בשלב ראשון - את התיק על מחצית הסכום הפסוק. בטענת התובעת כי שילמה לנתבע תמורת פתיחת התיק על מלוא הסכום הפסוק אין ממש. המוצג 'ת/7' הוא קבלה על סך 2,086 ₪ בעבור פתיחת התיק. התובעת שילמה לנתבע בהמחאה סך של 2,586 ₪ ('ת/6'), ויש להניח כי היתרה נועדה לכיסוי הוצאות שונות, אשר מטבע הדברים לא יכול הנתבע לזכור (עמ' 89-90 לפרוטוקול הדיון) - אך ודאי שסכום זה אינו יכול להיחשב תשלום אגרת פתיחת תיק ההוצאהֿֿלפועל על מלוא הסכום הפסוק. טוב היה לטענה שלא נטענה משנטענה. התובעת לא הוכיחה אילו סכומים נגבו בתיק האיחוד, ובוודאי לא הראתה כי נגבו סכומים משמעותיים כלֿֿכך עד שיהיה ניתן לטעון כי פתיחת תיק ההוצאהֿֿלפועל על מחצית הסכום הפסוק בלבד גרמה לה חסרון-כיס ניכר. נהפוך הוא: הוכח כי בתיק ההוצאהֿֿלפועל נגבו אלפים ספורים של שקלים (7,900 ₪) וכי אלו הועברו לידי התובעת. נוסף על כך, מאות שקלים בודדות שנגבו שימשו לתשלום הוצאות, ואף זאת בדוחק. 2. ביום 30/08/98, לבקשת הנתבע בשם התובעת, הטיל ראש ההוצאהֿֿלפועל עיקול על נכס מקרקעין הידוע כגוש 8267, חלקה 207 - דירה ברחוב החשמונאים 12, נתניה (להלן: ,,הדירה בחשמונאים''). ואולם הבעלות באותה דירה רשומה על שם חברת 'מיפלד לבנין בע"מ' ('ת/13'), ולטובת החייב נרשמה ביום 22/01/96 הערת אזהרה. העיקול בוטל ביום 25/12/01 לבקשת הנתבע, אך הלה מודה כי פעולה זו בטעות יסודה, ומשהתבררה לו טעותו, ולבקשתו, הוטל העיקול מחדש, ביום 03/03/02. עם זאת, עיון בנסח הרישום מגלה כי אילולא בוטל העיקול לא היה בכך כדי להצמיח לתובעת כל תועלת שהיא, שכן על זכויות החייב נרשמו שעבודים רבים עוד קודם לביטולו, כדלקמן: צו כינוסֿֿנכסים של בית המשפט המחוזי, שלפיו מונתה עוה"ד ורד שר לכונסתֿֿנכסים על זכויות הבעלים; צו כינוסֿֿנכסים במצוות ראש ההוצאהֿֿלפועל בתיק 3-98-84748-01, שלפיו מונה עוה"ד אבי לוטן לכונסֿֿנכסים על זכויות החייב בדירה; הערת אזהרה לטובת מס שבח נתניה (לפי סעיפים 11א(1)(2) לפקודת המסים (גבייה)) על חוב בסך 1,797,194 ₪; הערת אזהרה לטובת פקיד שומה נתניה לתשלום חוב בסך 2,089,857 ₪. התובעת לא הוכיחה מה מתוך סך החובות האמורים נזקף רק לחובת החייב, לעומת יתר הבעלים, לא הוכיחה מה שווי הדירה, וממילא לא הוכיחה האם הייתה נשארת יתרה לו מומשה הדירה עלֿֿפי צו העיקול שהוטל לטובתה לאחר תשלום יתר החובות שבדין קדימה. התובעת לא הוכיחה אפוא כי נגרם לה נזק כלשהו עקב ביטול העיקול וחידושו מקץ שלושה חודשים. ובחקירתה הנגדית הודתה - לאחר שנשאלה מספר שאלות בלתי-מבוטל - כי כונסֿֿהנכסים, עוה"ד לוטן, הסביר לה כי התמורה ממכירת הדירה לא הותירה כספים לתשלום חובו של החייב כלפיה, קל וחומר שלא הספיקה כדי תשלום מלוא החובות שרבצו עליה בדין קדימה (עמ' 53 לפרוטוקול, שורה 29-עמ' 54, שורה 3). בהקשר זה יש להוסיף כי התובעת אף לא טרחה להוכיח את המועד שבו נמכרו זכויותיו של החייב בדירה - ואם נמכרו לאחר שחוּדש העיקול, מה לה כי תלין על הנתבע. עיון בנסח הרישום מיום 10/08/04 (נספח ז לתצהיר הנתבע) מעלה כי נכון לאז הנכס רשום עדיין על שם 'מיפלד לבנין בע"מ'. ביום 09/07/03 נרשמה הערת אזהרה על זכויות החייב לטובת מס שבח. עד לאותו מועד אין מופיע רישום כלשהו על מכר זכויותיו. ולמעלה מן הצורך: בסעיף 38 לכתב התביעה התובעת טוענת (מבלי שהציגה הוכחה לכך) כי הדירה בחשמונאים נמכרה ביום 23/09/01 (כך!), דהיינו שלושה חודשים לפני שבוטל העיקול לבקשת הנתבע. אם כך, גם לגרסתה לא היה ביכולתו של הביטול לגרום לה נזק. ועוד טענה עלֿֿאתר (ושוב מבלי להוכיח), כי הדירה נמכרה ללא התמחרות תמורת 115,000$. משאישר ראש ההוצאהֿֿלפועל את המכירה, חזקה כי בדין אושרה, והתובעת לא סתרה חזקה זו. כאמור, בסכום זה לא היה דַי על מנת לשלם את החובות שבדין קדימה, ועל אחת כמה וכמה את החוב שחב החייב לתובעת. 3. במהלך הדיון עוררה התובעת טענות כלפי השירות המקצועי שנתן לה הנתבע בכל הנוגע לדירה אחרת של החייב, שעליה מונה לכונסֿֿנכסים. טענות אלו לא נזכרו בכתבי הטענות והן בבחינת הרחבת חזית. הנתבע התנגד להעלאתן, ובסיכומי הטענות לא חזרה עליהן התובעת, להוציא משפט סתמי על כך שהנתבע לא עשה דבר למימוש דירות נוספות (עמ' 7, סעיף 25ח). על כן יש לדחותן על הסף. לאור האמור לעיל, יש לקבוע כי בתיק ההוצאהֿֿלפועל ייצג הנתבע את התובעת כדבעי. הוא עשה כל שניתן כדי לגבות את חובה מהחייב, ואת העובדה כי נגבו אלפים בודדים של שקלים ותו לא אין לזקוף לחובתו או לייחס להתנהגות מקצועית רשלנית מצדו. ב) ה ה ל י כ י ם מ ו ל ע ו ה " ד ג ר פ י בשנת 1991 פנתה התובעת לעורךֿֿהדין ארנון גרפי (להלן: ,,עוה"ד גרפי'') על מנת שיגיש בשמה תביעה נגד החייבים, שמהם רכשה דירה בבניין שבנו, ברחוב חובבי ציון 4, הרצליה. התביעה, שהוגשה גם בשם דיירים נוספים, הושתתה על טענות בדבר מסירת החזקה שלא במועד וליקויי בנייה שונים שנתגלו בנכס. עוה"ד גרפי הגיש את התביעה כשנתיים לאחר שפנו אליו התובעים ושולם חלקו הראשון של שכרֿֿטרחתו. ביום 14/10/96 ניתן פסקֿֿהדין (המוצג 'ת/2' למוצגי התובעת), שמכוחו נפתח תיק ההוצאהֿֿלפועל נשוא פרק א. במהלך ניהול התביעה התברר, כזכור, כי חברת הבנייה מרוקנת למעשה מתוכן, כי אחד החייבים מבקש מעמד של פושט-רגל וכי נגד השני נפתחו תיקי הוצאהֿֿלפועל. התובעת סברה כי עוה"ד גרפי נהג רשלנות בטיפול בתביעתה וכי השתהותו במשך השנתיים שחלפו עד שהוגשה התביעה הקטינה את סיכויי הגבייה מהחייבים. היא ביקשה להגיש נגדו תביעה בעילה של רשלנות מקצועית, ולשם כך שכרה את שירותי הנתבע. את התביעה הגישה על סך 750,000 ₪, ומנגד הגיש נגדה עוה"ד גרפי תביעה לתשלום שכרֿֿטרחתו. בדיון שהתקיים לפני השופט (כתוארו אז) טל שחר קיבלו שני הצדדים את המלצת בית המשפט כי שתי התביעות תידחינה ללא צו להוצאות (המוצג 'ת/12' למוצגי התביעה). התובעת מבקשת לקבל כי הנתבע התרשל כאשר הסכים להמלצת בית המשפט והמליץ גם לה להסכים לפשרה המוצעת. לטענתה, כאשר נתנה הסכמתה להסדר הבינה שחרף הסכמתה תוכל לשוב ולהגיש תביעתה נגד עוה"ד גרפי, והנתבע לא טרח להסביר לה שהסכמתה לדחיית התביעה, להבדיל ממחיקתה, משמעה סתימת הגולל על ההליך. הנתבע מצדו גורס כי התובעת, שנכחה באולם הדיונים במהלך הישיבה, הייתה מודעת היטב למשמעויות הנובעות מהסכמתה. לדבריו, הוא שקל את הצעתו של בית המשפט וכן את הסיכונים ואת הסיכויים שבניהול ההליך. הוא הסביר לתובעת כי חרון אפו של השופט עליו, שבא לידי ביטוי באותו דיון, עלול להוביל בסופו של דבר לתוצאה שגרסתו של עוה"ד גרפי תתקבל, גרסתה שלה תידחה, והיא תמצא שניתן נגדה פסקֿֿדין המחייב אותה לשלם לעורךֿֿהדין את שכרֿֿטרחתו, בתוספת הוצאות משפט. עוה"ד גרפי ביסס תביעתו על חוזה שכרֿֿהטרחה שכרת עם התובעת. בחוזה התחייבה התובעת לשלם לו שכר בסך השווה לֿֿ18% מהסכום שייפסק. התובעת טענה להגנתה כי סברה, וכך הסביר לה הפרקליט, שתשלם לו שיעור זה מתוך כל סכום שייגבה. התביעה שהגישה נגדו סבה, כאמור, על הטענה כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לכך שעם מתן פסקֿֿהדין תעמוד מול שוקת שבורה. אלא שבתיק שלפניי לא הוכיחה התובעת כל עיקר שהייתה מצליחה לגבות את הסכום הפסוק אלמלא השיהוי. לפיכך, ורק מן הטעם הזה, היה ראוי לדחות את תביעתה. אך מעבר לזה, בעוד התובעת תומכת טיעוניה להגנה טובה מפני תביעת עוה"ד גרפי בדברי בית המשפט (השופט מאיר יפרח) עת נתן לה רשות להתגונן (המוצג 'ת/11' למוצגיה), נמצא שאותה החלטה עומדת לה כחרב פיפיות. אמנם נכתב בה כי סיכויי ההגנה טובים, אך בצד זאת צוין שם כי: [...] עמדת המבקשת היא שהמשיב ידע אודות דלות סיכויי הגבייה, שכן החברה הקבלנית שנתבעה בתביעת הנזיקין היתה חסרת תוכן כלכלי עוד בשנת 1991, ואילו מנהלי [כך במקור - ש' א'] הם פושטי רגל למעשה. [...] (עמ' 9, שורות 17-19; ההדגשה במקור) במילים אחרות, התובעת ידעה שסיכוייה לגבות את חובה נושקים לגבול הבלתי-אפשרי עוד כשפנתה לעוה"ד גרפי. מכאן שנשמטת הקרקע מתחת טענתה, הנסמכת על עדותו של הנתבע, כי משך הזמן שחלף מיום פנייתה לעוה"ד גרפי ועד שזה הגיש את התביעה מגבש את עילת התביעה נגדו. חשוב לא פחות מכך: לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עילת התביעה מתגבשת בין היתר בהוכחת קשר סיבתי בין המעשה הרשלני לבין הנזק הנטען. לא ברור עלֿֿסמך מה הייתה התובעת סבורה שתצליח להוכיח כי העיכוב בהגשת התביעה וההפסד הכספי כרוכים זה בזה. החוליה החסרה לא נמצאה בעדות הנתבע לפניי ולא במקום אחר. מנגד, אחד העדים שהובא למסור עדות מטעם התביעה היה עוה"ד גרפי עצמו, וזה העיד כי דיירי הבניין הבינו שהבעיה הבוערת שדרשה פתרון מבחינתם הייתה השלמת הבנייה וקבלת החזקה. רק כשנשלמו העבודות ונמסרה החזקה לידיהם התגבשו נזקיהם והם נתפנו להגיש את התביעה הנזיקית. התובעת נמנתה עמם (עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 20-28). עדותו זו, כעדות ראשית מטעם התובעת, לא נסתרה. המסקנה המתבקשת היא שאילו הוסיפו ההליכים נגד עוה"ד גרפי להתנהל, כלל אין ביטחון שהכף הייתה נוטה בסוף הדרך לצדה של התובעת. זאת - מפני שבמועד שבו ביקשה לשכור את שירותיו כבר נמצאו החייבים כפסע ממצב של חדלותֿֿפירעון; משום שהפרקליט שקל את השיקולים הנדרשים להחלטה בדבר העיתוי הנכון להגשת התביעה בשיתוף התובעת; הואיל והתובעת לא השכילה להציג את הקשר הסיבתי בין הרשלנות, אם כזאת אמנם הייתה, ובין הנזק שלדידה נגרם לה. מטעמים אלו יש לדחות תביעת התובעת גם בגין עילת תביעה זו. לא למותר להטעים בהקשר זה כי הרושם שהצטייר במהלך שמיעת עדות התובעת היה שעסקינן באישה נבונה, אשר מבינה את הדברים כהווייתם ואינה מקבלת אותם כמובנים מאליהם, כי אם חוקרת ודורשת בהם. במהלך השנים שבהן טיפל הנתבע בענייניה היא נהגה לפקוד את משרדו לעתים נפרצות ולעיין באופן עצמאי בתיקים שניהל בשמה (ראו במיוחד עדות עדת התביעה אחינעם רווה, מזכירתו, בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-15). היא אף שכרה חוקר פרטי שידווח על נכסיו של החייב. קיצורם של דברים: התובעת הייתה מעורה היטב בהליכים המשפטיים שניהלה נגד אחרים ובאלו שנוהלו נגדה. בחקירתה הנגדית, לאחר שנשאלה פעמים מספר, נדחקה לאשר כי בהסכימה לפשרה עם עוה"ד גרפי הבינה שלא תצטרך עוד לשלם לו את שכרֿֿהטרחה (עמ' 44, שורות 15-21). תשובה זו מסירה כל פקפוק שהתובעת הבינה גם כי לפי ההסכם, עוה"ד גרפי לעולם לא יפצה אותה בעד הנזקים שבשלם תבעה אותו. לכן אין לקבל את הטענה כי משמעות ההסדר, שלפיו תביעות הצדדים נדחות אהדדי, לא הייתה ברורה כל צורכה. ג) פ ס ק ה ב ו ר ר ו ת בפסק בורר שניתן מפי עוה"ד רן יגנס ביום 04/03/02 חויבה התובעת לשלם לטל כהן, שממנו רכשה דירה, הפרשי מטבע - שאת סכומם לא הוכיחה - עלֿֿפי עסקת המכר. כן נפסק שעליה לשאת בהוצאות ההליך ובשכרֿֿטרחת המוכר, בסך 5,000 ₪. שנתיים מאוחר יותר, ביום 25/04/04, הגיש הנתבע בשם התובעת לבית המשפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו המרצתֿֿפתיחה שבמסגרתה עתר לביטול פסק הבוררות (המוצג 'ת/15' למוצגיה), בטענה שנתגלה לה דבר קיומם של קשרי עבודה כלשהם בין הבורר ובין רוה"ח שלמה זיו, אשר ייצג את המוכר בהליך. ביום 04/07/04 דחה בית המשפט (השופטת רות שטרנברג-אליעז) את הבקשה (להלן: ,,פסקֿֿהדין''). אליבא דתובעת, היא ביקשה לערער על פסקֿֿהדין. תחילה הביע הנתבע נכונות לייצגה בהליך הערעור, והודיע לה כי זכותה לערער עומדת לה למשך 45 יום מיום מסירת פסקֿֿהדין לידיו. לאחר מכן נמלך בדעתו, ורק כעבור יותר מחודשיים הודיע לה כי לא ייצגה. התובעת פנתה לעוה"ד גולן בן-צבי, וזה הבהיר לה כי החמיצה את המועד להגשת בקשת רשות ערעור, ועליה לבקש ארכה. הוא הגיש בשמה בקשות מתאימות, אך בית המשפט העליון דחה אותן. לגרסת הנתבע, משהתבררה לתובעת הכרעת בית המשפט בפסקֿֿהדין, היא הודיעה לו כי אינה מסוגלת לעמוד בנטל הכספי, הבריאותי והנפשי הכרוך בהגשת בקשת רשות ערעור עליו. ברם בתחילת חודש ספטמבר 2004 פנתה אליו בבקשה לנקוט הליך כזה, לאחר שמצאה חומר חדש שלכאורה מגיה אור על הכרעתו של בית המשפט ונותן תימוכין להרהור שני על אודותיו. הוא הודיע לה כי בשל עומס עבודה לא יוכל ליטול על עצמו ייצוגה, והציע לה לפנות לעורךֿֿדין אחר. עוה"ד בן-צבי הצהיר בתצהירו שעם קבלת הטיפול בתיק לידיו, שוחחו הוא והנתבע ונחלקו בשאלה האם על פסקֿֿהדין מוקנית זכות ערעור, או שמא יש להגיש בקשת רשות לערער עליו (ההפרש בין התקופות הקצובות למבקש לנקוט כל אחד מההליכים הוא 15 יום). לדבריו, אז נודע לו כי הנתבע לא היה מודע לסייגים הספציפיים החלים על הליך אישור פסק בורר. הנתבע לא זכר קיומה של שיחה כזו. על כל פנים, בבקשה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור שהגיש עוה"ד בן-צבי לא צוין ייעוצו הרשלני של הנתבע בין הסיבות לאיחור. עוה"ד בן-צבי העיד כי התובעת מיאנה להוסיף טעם זה הואיל ובאותו זמן עוד טיפל הנתבע בעניין או שניים מענייניה, והיא חפצה לשמור על יחסים תקינים עמו (עמ' 72 לפרוטוקול, שורות 22-24). טענה זו נשמעת תמוהה משהו, בהתחשב בעובדה שתביעה נגד עורךֿֿדינה הקודם לא היססה התובעת להגיש. לולא הייתה אמת בדבריו של הנתבע כשנימק באוזניה מדוע לא יוכל לפעול בשמה בערעור, ברי כי הייתה מזכירה עצת אחיתופל כזאת בפנייתה לבית המשפט ללא כל עכבה. בשולי הדברים אציין כי אותו חומר שגילתה התובעת ואשר בראות עיניה סיפק עילה לערעור הצביע, לדעתה, על קשר בין הבורר לבין בית המשפט. התובעת טענה כי יש לפסול את השופטת שטרנברג-אליעז מלישב בדין לאור העובדה שהאחרונה הייתה חברת סגל המרצים של המרכז הבינתחומי בהרצליה, בעוד הראשון היה רשום כדירקטור באותו מוסד. דומתני כי לא ניתן לומר שעובדה זו יכולה באמת לשמש סיבה להעביר מותב מכיסאו. ספק אם השופטת הייתה בקיאה בזהות הדירקטורים של המכללה, אך גם אם ידעה מיהם, קשה לכנות יחס כזה ,,קשר עסקי'' או אחר שיצדיק חשש ממשוא-פנים. משכך, התובעת גם לא הוכיחה כי היו לה סיכויים טובים לזכות בהליך בקשת רשות הערעור אילו נערך בו דיון לגופו של עניין. נוכח הנימוקים דלעיל, אני דוחה את התביעה בעילה זו. ד) ה מ ר צ ת ה פ ת י ח ה נ ג ד ה ח י י ב ו ב נ י מ ש פ ח ת ו הנתבע הגיש לבית משפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו, בשם התובעת, המרצתֿֿפתיחה ובה עתירה למתן פסקֿֿדין הצהרתי שלפיו הדירה בחשמונאים היא של החייב (המוצג 'ת/17' למוצגי התובעת). הדירה הייתה רשומה על שם 'מיפלד לבנין בע"מ' ונרשמה עליה הערת אזהרה לטובת אשת החייב ובנו. התובעת מודה בסיכומיה (עמ' 11, סעיף 33) כי ההליך נפתח כדי להפעיל לחץ על החייב. לכול ברור כי לא היה לעתירה כל סיכוי להתקבל, ולכל הפחות התובעת לא ניסתה להוכיח סיכוייה לזכות בתיק. עם זאת היא טוענת כי הנתבע החליט על דעת עצמו, מבלי להתייעץ עמה, למחוק את הבקשה, והסביר לה כי הזכות נתונה בידה להגיש בקשה חדשה תוך שבע שנים מן היום שבו תימחק. דא עקא, לגרסתה הוא טעה בחישוב מועד ההתיישנות, וכך פגע באינטרס ההסתמכות שלה וגרם לה נזק ממוני (שאותו היא מעריכה בסך 11,000 ₪) ונזק נפשי (250,000 ₪). טענותיה של התובעת משוללות יסוד מכמה סיבות: ראשית, היא לא הוכיחה שאפילו מצא בית המשפט כי הערות האזהרה לטובת הרעיה והבן נרשמו על עסקאות שהתקיימו למראיתֿֿעין בלבד, הייתה הבעלות חוזרת לחברה ולא לחייב. שנית, היא לא הוכיחה ולו בבדל של ראיה את הנזק הנפשי הנטען, וגם לא את הממוני, שלו טענה בסיכומיה בלא שזכרו בא בתצהיר עדותה הראשית. לבסוף, הפרקליט החליפי נשכר בשנת 2004, כך שאם החל מירוץ ההתיישנות ביום מחיקת התביעה, כפי שסבר הנתבע, ואם ביום הגשתה - אין נפקא מִנה, שכן טרם חלפו שבע השנים. הלכך לא הוכיחה התובעת כי נגרם לה כל נזק שהוא בשל הטעות שטעה הנתבע בחשבו את המועד הקובע לתחילת התקופה. מן הדין, לכן, לדחות גם עילת תביעה זו. ה) ה ת ב י ע ה נ ג ד ע ו ה " ד ע צ מ ו ן עוה"ד יניב עצמון מונה לכונסֿֿנכסים לצורך השלמת בניית הבניין בהרצליה שבו רכשה התובעת דירת מגורים מהחייבים. בית המשפט המחוזי אישר את פעולותיו ושחררוֹ מתפקידו. לאחר מכן, בסוף שנת 2001 או בתחילת 2002, הורתה התובעת לנתבע להגיש בשמה תביעה נגד עוה"ד עצמון בגין נזקים שלטענתה נגרמו לה בעקבות פעולותיו. הנתבע, שלא האמין כי לטענות התובעת הסתברות גבוהה להתקבל, הודיע לה כי לא יגיש את התביעה. התובעת התקשרה עם עוה"ד בן-צבי, וזה הגיש בשמה תביעה בבית המשפט המחוזי בתלֿֿאביב-יפו. מן הון להון הגיעה התובעת להסכם פשרה עם עוה"ד עצמון, שבמסגרתו שולם לה סך 80,000 ₪ לחיסול תביעתה נגדו. התובעת טוענת בסיכום טענותיה לנזק בסך 350,000 ₪, תוצאת ההיסוס שהיסס הנתבע עד שהחליט כי לא יגיש את התביעה בשמה, ותובעת בעילה זו 500,000 ₪ בסךֿֿהכול. פעם נוספת, אין בנמצא שמץ של ביסוס לטענה או קצהֿֿקצהו של חישוב אשר ילמד כיצד הגיעה התובעת לסכום הנתבע. אם כן, התובעת לא הוכיחה מהו הנזק שלו היא טוענת - שלא לומר, לא הוכיחה כי נגרם נזק כלשהו מאז שנת 2002, אז פנתה לנתבע בעניין זה, ועד שהגישה התביעה עלֿֿידי חליפו - ואין זאת כי טענותיה (אף בהנחה כי הייתה מתקבלת טענתה בדבר התנהגות רשלנית) קלוטות מן האוויר. מטעם זה בלבד גם דינן שלהן - להידחות. ו) נ ז ק ל א ֿ מ מ ו נ י נוסף על אשר פורט עד הנה, התובעת תובעת פיצוי בגין נזק לא-ממוני שלהשקפתה גרמה לה התנהגותו הרשלנית של הנתבע. לאור כל האמור לעיל, ומיותר לחזור על כך שוב, יש לדחות התביעה בעילה זו. ס ו ף ֿ ד ב ר התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 50,000 ₪, בצירוף מסֿֿערךֿֿמוסף, ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.רשלנות מקצועיתרשלנותהוצאה לפועלעורך דין