קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש ייחודי ברכוש המשותף: כללי עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שלפני בסכסוך שכנים בבית המשותף הנמצא ברח' רשב"ג 2, ירושלים והידוע כחלקה 61 בגוש 30173 (להלן "הבית"). התובע הינו יורשה הבלעדי של המנוחה ויקטוריה גבאי ז"ל ובעל זכויות חכירה לדורות בדירה 5 בקומה ב' בבית . הנתבעים 1 ו- 2 הם בעלי זכויות בדירה 6 בקומה ב' בבית, ונתבעים 3 ו- 4 הם בעלי זכויות בדירה 2 בקומה א' . דירת הנתבעים 1 ו- 2 נמצאת מעל דירתם של נתבעים 3 ו- 4 והנתבע 1 הוא בנם של הנתבעים 3 ו- 4. בבית שתי קומות ושתי כניסות. בכל אגף 4 דירות, כאשר דירות הנתבעים והתובע נמצאות באותו אגף וצמודות זו לזו. דירת התובע נמצאת בקצה הביתו ודירות הנתבעים באמצע . התובע טען כי הנתבעים פלשו לרכוש המשותף ועושים בו שימוש ייחודי בניגוד לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969(להלן: "חוק המקרקעין"). לפיכך ביקש התובע ליתן צווים המורים לנתבעים לפנות את החפצים שהניחו ברכוש המשותף ולאפשר לו שימוש סביר ברכוש המשותף. מנגד, טענו הנתבעים, כי התובע עצמו עושה שימוש ייחודי ברכוש המשותף. בתביעה שכנגד, ביקשו לאסור על התובע לעשות שימוש פרטי ברכוש המשותף, להורות לו להסיר את חפציו הפרטיים מהרכוש המשותף ולהסיר שער שהציב בו. כמו- כן ביקשו הנתבעים לחייב את התובע בפיצוי בגין עגמת נפש בסך 10,000 ₪. כבר בשלב זה יצויין, כי לתביעה זו קדמו הליכים נוספים בין הצדדים, בהם פסק דין שניתן בבית משפט זה בת.א.12735/02 , וכן תיק פלילי שהתברר בשנת 2003, בת.פ 12034/02. תמצית טענות התובע 2. לטענת התובע, הנתבעים עושים שימוש ייחודי ברכוש המשותף, בניגוד לאמור בסעיפים 30-31 לחוק המקרקעין, מפרים את זכויותיו הקנייניות ומנסים בהתמדה להשתלט על שטחים ברכוש המשותף ולספחם לדירותיהם. כך בנו הנתבעים 3 ו- 4 מרפסת תלויה בצד המזרחי של הבניין ומתחתיה מחסן (להלן "המחסן הקדמי"). תוך כדי בנייה, סתמו הנתבעים את הפתח למערכת הניקוז למי הגשמים שיורדים מהגג, וכתוצאה מכך, בימים גשומים נוצרת שלולית גדולה המונעת גישה לחדר המדרגות של הבית. אמנם הנתבעים 3 ו- 4 קיבלו היתר והסכמה של חלק מהדיירים לבניית המרפסת, אך לא קיבלו היתר והסכמה לבניית המחסן, שנבנה ברכוש המשותף כהגדרתו בסעיף 52 לחוק המקרקעין. עוד נטען, כי הנתבעים סגרו את גרם המדרגות בדפנות בלוק, הרכיבו דלת עם מפתח באחת הדפנות ומשתמשים במחסן שנוצר באופן בלעדי (להלן: "המחסן העורפי"). המחסן נבנה, לטענת התובע, שלא כדין, ללא רשות ובהעדר היתר בנייה. בנוסף נטען, כי נתבעים 1 ו- 2 הציבו מיכל ותנור סולר בגינה ללא רשות ובלי היתר, בניגוד לכללי הבטיחות, ותוך הסגת גבול. הנתבעים 3 ו- 4 בנו שביל מרוצף בגינה המשותפת והציבו ליד הגדר מטבחון וכיור ללא רשות, בלי היתר ותוך פלישה לרכוש המשותף. כן טען התובע כי נתבעים 3 ו- 4 מנסים לנהוג מנהג בעלים בגינה המשותפת ואף אסרו על התובעים ומנעו ממנו לטפל בגינה, תוך שהם מתעקשים, כי רק הם רשאים לטפל בגינה. לאור האמור, מבוקש ליתן צו לפיו הנתבעים אינם רשאים לטפל בגינה מעבר להשקיה ולשנות בה דבר ללא הסכמת התובע, ליתן צו אשר יאסור על הנתבעים למנוע או להפריע לתובע או למי מטעמו לעשות שימוש סביר בכל הגינה, צו המורה לנתבעים לפנות את תנור ההסקה, את מיכל הסולר, את השביל המרוצף, את המטבחון והכיור מהרכוש המשותף, וכן ליתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע זכאי להשתמש במחסן העורפי ובמחסן הקדמי והנתבעים מחוייבים להמציא לו מפתח למחסנים אלה. ביחס לתביעה שכנגד, שהגישו הנתבעים בעילה של מיטרד ליחיד, טען התובע כי תביעה זו לא פורטה ולא הוכחה, וכך גם העילות הנוספות בה. ביחס לדרישת הנתבעים להסיר את השער שבנה התובע לחדר המדרגות, נטען כי השער נעול כדי למנוע כניסת פורצים, אולם לכל אחד מהדיירים בבניין, כולל הנתבעים, יש מפתח לשער זה, ולפיכך מדובר בשימוש סביר ברכוש המשותף ויש לדחות את התביעה שכנגד. תמצית טענות הנתבעים הנתבעים טענו כי צורת בניית הבית והתנהגות השכנים בפועל בעשרות השנים האחרונות, יצרו הסכמה שבהתנהגות, לרבות שבשתיקה, לזכות חזקה ושימוש ייחודיים שעושים דיירי הבניין בחלקים מהרכוש המשותף. כך הנתבעים קיבלו הסכמה מפורשת מדיירי הבניין לחזקה ושימוש ייחודיים. לשיטתם, כך נהוג ומקובל מזה עשרות שנים בשכונה כולה. הנתבעים ציינו כי תביעה זו היא חלק מסכסוך ארוך שנים ומוגשת על רקע מתן פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום ביום 23.8.04, בו נקבע כי פודסט שבנה התובע הינו חלק מהרכוש המשותף (ת.א. 12735/02 הנ"ל). לטענת הנתבעים, התובע פועל מתוך יצר נקמנות, ואף תלה שלט מול דירתם, בו נכתב:"עדיף כלב שכן, משכן שהוא כלב". כל זאת עושה התובע, שעה שהוא עצמו כלל אינו מתגורר בבניין, אלא משכיר את דירתו לאחרים. לטענת הנתבעים, עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי כנגד הנתבעים 1ו-2, טוען התובע טענה אחת בלבד והיא הצבת מיכל סולר בגינה ללא רשות. לאחר שהוכח כי הנתבעים 1 ו-2 לא הציבו אותו, ויתר הטענות התבררו כמיוחסות לנתבעים 3ו-4, יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו-2 ולברר את התביעה כנגד הנתבעים 3 ו-4 בלבד. ביחס למחסן הקדמי, נטען שהמחסן נבנה בהיתר וכי ניתנה הסכמה מפורשת מטעם 7 מתוך 8 בעלי הדירות בבית, לרבות הסכמה בכתב. התובע לא חתם על כתבי ההסכמה, אולם בהתנהגותו, לרבות הסכמה שבשתיקה, נתן את הסכמתו. אשר לטענה בדבר סתימת פתח הניקוז, נטען כי הוכח שמקור הסתימה הוא במדרגה בתחילת השביל, שהינו חלק מהרכוש המשותף ולנתבעים אין קשר לכך. באשר למחסן העורפי, טענו הנתבעים כי מדובר ב'מחסנון' קטן ביותר, בגודל של מטר על מטר, ואשר דלתו סמוכה ביותר לדירת הנתבעים 3-4. גם ביחס למחסן זה, ניתנה לשיטתם, הסכמת 7 מתוך 8 הדיירים בבניין. לפיכך, ביקשו הנתבעים לדחות את בקשת התובע לעשות שימוש במחסן זה, שכן בעודו עושה שימוש ייחודי ברכוש המשותף בעצמו, הרי שהוא מושתק מלטעון טענה בעניין זה כנגד הנתבעים. לגבי התנור ומיכל הסולר טענו הנתבעים, כי אלה הוצבו לפני שנים רבות על ידי משפוחת אבוקסיס, ממנה רכשו את הזכויות בדירה לפני למעלה מ-10 שנים. ועוד הוכח, כי ניתנה הסכמה מפורשת מצד 7-8 בעלי הדירות בבית, לרבות הסכמה בכתב, לשימוש הנתבעים 3-4 במיכל הסולר ובתנור הסולר, וגם התובע, באמצעות התנהגותו, לרבות הסכמה שבשתיקה, נתן הסכמתו לכך. הנתבעים טענו כי התנור ומיכל הסולר משמשים להסקת דירתם, שימוש סביר ביותר שאין בו כדי לגרום נזק כלשהו לתובע או כדי למנוע ממנו לעשות שימוש זהה. לענין ריצוף השביל והצבת הכיור בגינה נטען, כי לא מדובר במטבחון, כטענת התובעים, אלא בכיור ובברז מים בלבד, אשר משמשים שימוש סביר בו להשקיית הצמחיה בלבד ואשר היו קיימים עת רכשו דירתם ממשפחת אבוקסיס. כך גם השביל, היה קיים עוד בטרם רכשו הנתבעים את דירתם, וניתנה הסכמה מפורשת של 7 מתוך 8 הדיירים בבניין. לגבי הגינה, טענו הנתבעים כי השימוש שהם עושים בגינה הינו שימוש סביר ביותר, לצרכי גינון ונוי בלבד על ידי טיפוח שטח הגינה הקרוב לדירתם, לרווחת כל הדיירים בבניין, שאף הודו להם על כך. הנתבעים טענו כי מעולם לא מנעו מהתובע לעשות שימוש סביר בגינה, אלא ביקשו למנוע ממנו להפוך את הגינה לגינתו הפרטית, בה יישב עם חברים, יעשה 'ברביקיו', ינגן ב'דרבוקות', יתלה כביסה. ביחס לכך, הצהירו הנתבעים כי הם מוכנים להתחייב, שלא לעשות בגינה שימוש , שאינו לצרכי גינון ונוי בלבד, וכך יש לחייב אף את התובע עצמו. הנתבעים טענו כי חל בעניננו העיקרון המקביל לעיקרון שבסעיף 71ב(ג) לחוק המקרקעין, לפיו "בעל דירה שהורחבה דירתו ייראה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו בנין". כך טענו הנתבעים, נפסק גם כי אופן שימוש על ידי דייר אחד מבטא גם הסכמה לשימוש דומה על ידי הדיירים האחרים (בע"א 4376/02 ר.ר יזמות וגסטרונומיה בע" נ' עטרי, ). עוד נטען, כי התובע שמבצע בעצמו הסגת גבול ברכוש המשותף ופגיעה בזכויות הדיירים, לרבות הנתבעים עצמם, מושתק מלטעון כי הנתבעים מסיגים גבול ופוגעים בזכויותיו הקנייניות. בתביעה שכנגד, טענו הנתבעים כי התובע ריצף שביל בגינה שהוא רכוש משותף, הציב בגינה ובחדר המדרגות בלוני גז, תנור חימום ישן, מצעים, שולחן וכיסאות מפלסטיק ועוד, בניסיון לעשות שימוש פרטי ברכוש המשותף, לרבות עריכת ברביקיו וסעודה תוך הפרעה ומטרד לשכנים. התובע הודה כי לא ביקש את הסכמת השכנים לכך. עוד התקין התובע שער בכניסה לחדר המדרגות, תוך שלילה תמידית של שאר הדיירים מהרכוש המשותף, ללא הסכמתם ובלא שמסר להם מפתח. כך, החנה דייר התובע את אופנעו בכניסה לחדר המדרגות, ללא הסכמת הדיירים וכלבו מטייל ועושה את צרכיו בגינה המשותפת, תוך פגיעה בזכויות הדיירים בבית ותוך גרימת מפגע תברואתי. בנוסף, התובע נוהג להציץ לדירת הנתבעים בטענה כי הוא נמצא ברכוש המשותף, מפחיד את נכדיהם, ומצלם תמונות תוך פגיעה בצנעת הפרט. על יסוד האמור, ביקשו לאסור על הנתבע שכנגד לעשות שימוש פרטי ברכוש המשותף ללא הסכמה מפורשת של דיירי הבית (לרבות ישיבה בגינה, עריכת ברביקיו, תליית כביסה, החניית האופנוע בכניסה, אחסון חפצים וכיוצ"ב), להורות להם להסיר חפציהם הפרטיים מהרכוש המשותף (לרבות שולחן וכסאות, מתלה כביסה נייד, נור חימום ישן, מצעים, ארגזים וכיוצ"ב) ולהסיר את השער. בנוסף לחייבו בפיצוי בגין עגמת נפש, לפי שיקול דעת בית משפט, בסכום שלא יפחת מ-10,000 ₪. דיון והכרעה 4.. בנוסף לתובע העיד מטעמו אחיו מר אלפרד גבאי. מטעם הנתבעים העידו נתבעים 1- 2 כמו-כן נערך ביקור בבית המשותף ביום 21.1.07 במעמד התובע ואחיו וכן הנתבע וב"כ הצדדים. לאחר עיון בכתבי הטענות והתצהירים, שמיעת עדותם של התובע ואחיו, וכן נתבעים 1 ו- 3, וכן התרשמותי מהביקור במקום ולאחר שנתתי דעתי לסיכומי ב"כ הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל מקצת הסעדים שנתבקשו הן בתביעה העיקרית והן בתביעה שכנגד, ולדחות סעדים אחרים שנתבקשו בהן. הרכוש המשותף והשימוש המותר בו 5.רכוש משותף מוגדר בסעיף 52 לחוק המקרקעין כך: "כל חלקי הבית המשותף חוץ מן החלקים הרשומים כדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן מתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסוימת". כידוע, הרכוש המשותף הינו קניינם של כל בעלי הדירות בבית המשותף ואין למי מהבעלים זכות לעשות שימוש ייחודי בו. חוק המקרקעין קובע הוראות שונות ביחס לשינויים שהדיירים בבית המשותף רשאים לעשות וקובע מהו הרוב הדרוש לביצוע כל אחד מהשינויים. כך קובע סעיף 55(ג) לחוק המקרקעין כי בעלי דירות יכולים להצמיד חלק מהרכוש המשותף לאחת מהדירות בתקנון. סעיף 71ב(א) לחוק המקרקעין קובע כי ניתן להצמיד רכוש משותף לצרכי הרחבת דירה בתנאי שההחלטה על כך נתקבלה ברוב של בעלי 3/4 מהדירות ובעלי 2/3 מהרכוש המשותף. במקרה דנן, השינויים שנעשו ברכוש המשותף אינם נכנסים לגדר ס' 55, שכן לא נעשה שינוי בתקנון ואף לא לגדר סעיף 71 ב שכן אין מדובר בהרחבת דירה. הנתבעים טענו, כאמור, כי 7 מתוך 8 הדיירים נתנו הסכמתם להצמדת החלקים שבמחלוקת לדירתם, ואילו התובע נתן הסכמתו בשתיקה לכך. לטענתם, התובע מושתק ומנוע מלטעון כי הנתבעים מסיגים גבול ברכוש המשותף, מכוח עקרונות של השתק ותום לב. 6. פסק הדין הדן בהרחבה בסוגיה של פגיעה בזכות במקרקעין ע"י מסיג גבול הוא רע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון, פ"ד נה(1) 199 (להלן "פרשת רוקר"). בית המשפט העליון, בהרכב של שבעה שופטים, דן בשאלת היקף שיקול דעתו של בית המשפט להימנע ממתן סעד של הריסת בניה ברכוש המשותף שנעשתה שלא כדין, במסגרת סעיף 14 לחוק המקרקעין, ומכוח העיקרון הרחב של תום-הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973. דעת הרוב, כפי שהובעה מפי כב' השופט טירקל, קבעה כי שיקול הדעת של בית המשפט להימנע מהושטת סעד למי שזכותו הקניינית נפגעה, הינו מוגבל ומצומצם למקרים נדירים, בהתחשב בהיותה של זכות הקניין זכות יסוד חוקתית המוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לדעה זו הצטרפו כב' השופט מצא וכב' השופט חשין). זאת גם לפי סעיף 14 לחוק המקרקעין וגם לאורה של דוקטרינת תום הלב. בסעיף 15 לפסק דינו עמד כב' הש' טירקל על הרציונלים שביסוד עמדתו: "בבסיס הדיון עומדת, איפוא, ההנחה כי לזכויות הקניין מעמד מיוחד. למעמד זה משנה תוקף כאשר מדובר בזכויות במקרקעין, כמו בפרשה שלפנינו. זאת ועוד. כפי שראינו, בענייננו לא בשימוש בזכות הקניין על דרך של מימוש זכויות הנובעות ממנה עסקינן ... אלא בשימוש בזכות הקניין על דרך של התגוננות מפני פגיעה בה שלא כדין עסקינן. על כפות המאזניים אין מונחת זכות קניין כאשר מולה מונחת זכות אחרת; על כפות המאזניים מונחת זכות קניין, שבעליה מבקשים להגן עליה, כאשר מולה מונח אינטרס של מסיג גבול לזכּוֹת בנכס שאינו שלו על חשבון הבעלים. התחרות היא בין זכות הקניין של פלוני, שאותה רכש כדין, לבין טענתו של אלמוני, שהוא זכאי להחזיק בנכס שאותו השיג - תרתי משמע - שלא כדין" (לעניין זה ראו אף ע"א 281/61 שלוסר נ' כץ, פ"ד טו 2329, 2333 ). עם זאת, הוסיף כב' השופט טירקל בהמשך דבריו "אינני שולל את האפשרות כי ייתכנו מקרים של פגיעה שלא כדין בזכות קניין, שבהם לא יוענק לנפגע הסעד המבוקש", אולם מקרים אלה, כך הודגש, הם חריגים ונדירים (פסקה 16 לפסק הדין). בפסק דינו מונה כב' השופט טירקל את השיקולים העיקריים, אשר ראוי כי ינחו את בית המשפט במסגרת שיקול דעתו, בבואו להגביל את בעל זכות הקניין מלממש את זכותו. השיקולים הרלוונטיים הם: עוצמת הזכות הקניינית שנפגעה; עוצמת הפגיעה בזכות, היקפה ומשכה; עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. כמו כן יש להביא בחשבון את התנהגותם של בעלי הדין . לעומת עמדה זו הביע כב' הנשיא א' ברק בפרשת רוקר עמדה מרוככת יותר, המרחיבה את שיקול דעתו של בית המשפט במתן סעדים בגין פגיעה בקניין. לשיטתו, זכותו של בעל מקרקעין לדרוש סילוק מבנה שנבנה על מקרקעין שלא כדין אינה מוחלטת. עקרון תום הלב, שהינו "עקרון מלכותי" השולט בכל, חל גם בגדריו של חוק המקרקעין, כפי שהוא חל באופן אינהרנטי בחקיקה הישראלית החדשה, והוא אחד מתכליותיה: "זכות הקניין אינה הזכות לנהוג שלא בתום לב. על כן נתון תמיד שיקול דעת שיפוטי- בגדרי עקרון תום הלב - בהענקת סעדים בגין פגיעה בזכות הקניינית" . ואולם, המסקנה אליה כב' הנשיא ברק בעובדות המיוחדות לפסק הדין, היתה : "נראה לי כי באיזון הכולל בין השיקולים השונים, חובת ההגינות אינה דורשת מתן הכרה חוקית להשתלטותם של המערערים על הרכוש המשותף. הכרה כזו תפגע ברקמת היחסים בין בעלי דירות בבית המשותף נשוא הערעור, ובמשטר הבתים המשותפים בישראל". סיכום דעת הרוב בפסק הדין רוקר מעלה כי לעיקרון של תום הלב יש מקום גם בדיני הקניין ובדיון ברכוש המשותף בבתים משותפים, אולם חוזקה של זכות הקניין, מכתיב הפעלת עיקרון תום הלב בצמצום ובמקרים חריגים בלבד, תוך נקיטת זהירות מיוחדת כאשר דנים בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף ופגיעה בזכויות קנייניות של בעל דירה ברכוש המשותף. הכלל הוא החזרת המצב לקדמותו ואילו השארת הפגיעה בזכות הקניין הינה חריג, ועל הטוען להשארת הפגיעה מוטל נטל הוכחה כבד. אשר לשימוש שרשאים השותפים במקרקעין לעשות ברכוש המשותף, מורה סעיף 31(א) לחוק המקרקעין, אשר חל גם על בית משותף באין הסדר כדלהלן: "באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים- להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר;" המלומדים והפסיקה עמדו על טיבו של אותו "שימוש סביר" ברכוש המשותף, והגדרה ממצה לשימוש זה מצאתי בספרו של עו"ד פ' נרקיס: "שימוש כזה יהא שימוש סביר ובלבד שלא ימנע שימוש כזה מבעלי דירות אחרים. "שימוש סביר" הינו סוג של שימוש ברכוש המשותף שעונה על הצרכים הלגיטימיים של בעלי הדירות בבית המשותף והן של אפשרות הקיום בו בצורה נאותה ומתקבלת על הדעת. שימוש שכזה צריך שיהיה סביר ורגיל לפי תנאי הזמן והמקום". (ר' פ' נרקיס, הבית המשותף, מהדורה רביעית, הוצאת אוצר המשפט, בעמ' 152). מן הכלל אל הפרט; בתביעה לפני, מצאתי כי על אף שהתובע עשה גם הוא שימוש ברכוש המשותף, הרי ששני הצדדים פעלו ונהגו באופן דומה בכל הקשור לסכסוך וחלוקת השימוש ברכוש המשותף.לא מצאתי כי התנהגותו של התובע עולה כדי העדר תום לב המצדיק השארת המצב כפי שהוא והימנעות מלקבל חלק מהסעדים שביקש בתביעתו.סבורני, כי אין מדובר במקרה חריג בו אין להושיט לתובע את הסעד המבוקש. נבחן,איפוא, את הסעדים שפרטו הצדדים, אחד לאחד. 9. השימושים השונים והנעשה ברכוש המשותף, במקרה דנן: א. המחסן הקדמי והמחסן העורפי שבנו הנתבעים ביחס למחסן הקדמי, התובע ואחיו העידו כי הנתבעים 3 ו- 4 סגרו את החלל תחת מרפסת תלויה שבנו, ללא הסכמת התובע, והיתר בנייה מרשויות התכנון ניתן 3 שנים לאחר הבנייה בכדי להכשיר את המחסן. נתבע 1 העיד כי אביו קיבל הסכמה של כל השכנים מלבד התובע, שלא היה במקום, לבניית שני המחסנים וצירף את כתב ההסכמה חתום ע"י 7 מתוך 8 מבעלי הדירות ואת היתר הבנייה שניתן מהעירייה. לאור האמור לעיל, בהתייחס לשימוש היחודי ברכוש המשותף והוראת סעיף 62(א) לחוק, ברי כי דרושה הסכמת כל בעלי הדירות בבית המשותף, לצורך הצמדת חלק מהרכוש המשותף לאחת הדירות. במקרה זה, אין חולק כי השטח עליו נמצא המחסן הינו שטח משותף, כפי שנוכחתי לדעת גם בעת ביקורי במקום. בכתב ההסכמה של הדיירים לבניית המחסן מתחת למרפסת מיום 20/09/97 (נספח 16 לכתב ההגנה) חתומים 7 מתוך שמונת הדיירים בבית. על אף שמדובר ברוב, אין די בכך. אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי התובע בהתנהגותו נתן הסכמה שבשתיקה לבניית המחסן, שכן התובע צירף לתצהירי עדות הראשית מכתבי התראה ששלח לנתבעים ובהם הביע את מורת רוחו מהשימוש שהנתבעים עושים במחסן. היתר הבנייה שניתן ביום 08/01/98 (נספח 17 לכתב ההגנה), אינו מייתר הצורך בקבלת הסכמת כל הדיירים הדרושה לפי הוראות סעיף 62(א) לחוק. לפיכך, אני קובע כי הנתבעים אינם רשאים לעשות שימוש ייחודי במחסן זה, ועליהם לאפשר גם לתובע לעשות בו שימוש, בהיותו רכוש המשותף. אשר למחסן העורפי, הרי שמחסן זה נבנה ללא היתר בנייה, גם אם הדיירים הסכימו לבנייתו. בעדותו ציין נתבע 1 כי אביו, נתבע 3, לא ידע כי צריך לקבל היתר לבניית המחסן. משכך,דין מחסן זה כדין המחסן הקדמי. מאחר שגם הוא בנוי ברכוש המשותף, לאחר שלא ניתנה הסכמת כל בעלי הדירות, הרי שהנתבעים אינם רשאים לעשות בו שימוש ייחודי, ועליהם לאפשר לתובע לעשות שימוש דומה במחסן זה. מיכל ותנור הסולר - בעוד שהתובע ואחיו לא זכרו מי הניח את המיכל ותנור הסולר בגינה, הנתבעים העידו כי המיכל ותנור הסולר היו קיימים הרבה לפני שנתבעים 3 ו- 4 רכשו את הדירה ממשפחת אבוקסיס, מה גם שישנה הסכמה של כל הדיירים, שחודשה לאחרונה, כי הנתבעים יכולים להשתמש במיכל ובתנור (נספחים 16 ו- 21 לכתב ההגנה). בביקורי במקום נראה מיכל הסולר מוצב בגינה ותנור הסולר הוצב במתקן ברזל עם דלת. נראה כי פינוי המיכל והתנור לא יאפשרו חימום המים והדירה של הנתבעים. סבורני, כי הצבת תנור ומיכל סולר, המשמשים לחימום דירת אחד מבעלי הדירות, הינו שימוש סביר,בנסיבות הענין, זאת לאור הזמן שחלף מאז הצבתו, אשר קיבל הסכמת כל בעלי הדירות, למעט התובע, ולפיכך אין מקום להורות לנתבעים לפנות את המיכל ותנור הסולר. שביל מרוצף, פנסים, מטבחון וכיור שהקימו נתבעים 3 ו- 4 - התובע ואחיו העידו כי לא ראו את נתבעים 3 ו- 4 מרצפים את השביל המוביל מדירתם לכיור, אך ציינו כי השביל לא היה קיים בטרם נכנסו נתבעים 3 ו- 4 לדירתם. מנגד, טענו הנתבעים כי השביל קיים כבר 15 שנה ולא רוצף על ידם, אלא ע"י קודמיהם בדירה. עוד טענו כי אין מדובר במטבחון, אלא בכיור וברז מים, המשמשים לטיפול בגינה שהיו קיימים בטרם רכשו את הדירה וכן, ניתנה לשימוש הסכמתם של 7 מתוך 8 מבעלי הדירות (נספחים 16 ו- 21 לכתב ההגנה). כן ציינו הנתבעים, כי הסירים אליהם התייחסו התובעים מוצבים במרפסתם הפרטית של נתבעים 3 ו- 4 ולא בגינה המשותפת, טענה המתיישבת עם תמונה שהגישו התובעים, בהם נראים סירים וקערות על מעקה המרפסת (ת/1 - ת/3). בסיכומיהם הצהירו הנתבעים כי הם מתחייבים לא לעשות שימוש בכיור ובברז המים לצרכי מטבח שונים. אמנם במהלך ההוכחות ציין נתבע 3 כי התקין שלושה פנסים לאורך השביל בכדי שיהיה אור לגינה ולבית מבלי לקבל רשות מהתובע, עםזאת נראה בעיני כי מדובר בשימוש סביר. סבורני, כי שימוש בכיור והברז לצורך השקיית הגינה אינו מהווה שימוש ייחודי ובהתאם להצהרת הנתבעים בסיכומיהם כי הם מוכנים להתחייב שלא לעשות שימוש בכיור ובברז המים הנ"ל לצורכי מטבח כלשהם, אני דוחה את בקשת התובע לפנות את הכיור והברז, אך מורה לנתבעים לעשות באלה שימוש לצרכי הגינה בלבד. מנהג בעלים בגינה המשותפת ע"י הנתבעים - התובע ואחיו אישרו כי בניו של התובע התקינו טפטפות, בנו טרסות ושתלו צמחים מבלי לקבל את הסכמת שאר הדיירים, אך ציינו כי הנתבעים עושים שימוש בגינה שאינו לצרכי גינון, תוך שהם תומכים טענותיהם בתמונות של אחייניו של נתבע 1 יושבים על מדרגות הבניין ואוכלים( ת/4 ו- ת/5). הנתבע 1 טען, כי שלח לתובע מכתב, בו ציין כי למען יחסי שכנות טובים ניתן לפצל את הגינה הגדולה מאחורי השביל לשניים, אך התובע רצה את כל הגינה: "לדעתי הוא רצה לעשות גינה פרטית שלו להביא לשם את כל החברים שלו, להתחיל לעשות ברביקיו, ששבשים וטרבוקות, היה להם טרבוקה והיו מתופפים חמש שש שעות ביום" ( עמ' 31 לפרוט') בעדותו הבחין נתבע 3 בין גינת התובע לגינת הנתבעים וציין כי צד שמאל שייך לתובעים, היכן שהטרסות וצד ימין שייך לו, וכאשר נשאל כיצד החליטו למי שייך כל צד, ענה כי כך הסכימו עם בניו של התובע, טענה אשר לא נסתרה ע"י התובע. כמו כן, ממכתב שכתב נתבע 1 לתובע (נספח 21 לתצהיר נתבע 1) נכתב: "כידוע לך החלטנו ביחד לעבוד ולשפר את הכניסה בגינה השמאלית לכניסה בשטח המשותף לכלל הדיירים...". לאור האמור, נראה כי השימוש שעושים הנתבעים בגינה הינו סביר - הכביסה עליה התלונן התובע תלויה על חבל בצמוד לגדר במרפסתו של נתבע 3, ת/7, ואחייניו של הנתבע אמנם אכלו על המדרגות, אך לא הוציאו שולחן וכיסאות, אלא ישבו על המדרגות. כמו כן, בעוד שהתובע מבקש כי יאסר על הנתבעים לטפל בגינה מעבר להשקיה, הוא גם מבקש מביהמ"ש כי יאסר על הנתבעים להפריע לתובע ו/או למי מטעמו לעשות שימוש סביר בכל הגינה, תוך שהוא מפרט כי כוונתו היא לשבת בגינה, להציב בה מתקן נייד לייבוש כביסה וכו'. יצויין, כי הנתבעים ברוב הגינותם, הצהירו בסיכומיהם כי הם מתחייבים שלא לעשות שימוש בגינה, שלא לצרכי גינון ונוי בלבד. לאור האמור, אני מקבל הן את בקשת התובע והן את בקשת הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, ומורה לשניהם שלא לעשות בגינה שימוש שאינו לצרכי גינון ונוי. 10.הסעדים שנתבקשו בתביעה שכנגד א. ריצוף שביל בגינה ע"י התובע - בביקור שערכתי במקום נראה שביל מרוצף באבן המוביל לדירת נתבעים 1 ו- 2 ולדירת התובע. אמנם בתצהיריו הכחיש התובע כי ריצף שביל בגינה, אך בחקירתו הנגדית העיד כי הוא משתמש בשביל ואף השתתף במימון ריצופו. שני עדי התביעה ציינו כי השביל המרוצף שמוביל לדירתם הינו תוספת בנייה שנעשתה על ידי דייר אחר בבית המשותף, וכי השתתפו בהוצאות הריצוף נעשתה לפני עשרות שנים. התובע ציין כי אינו זוכר אם קיבל את הסכמת כל הדיירים לריצוף ואחיו של התובע הוסיף כי השביל משרת את משפחת בן דוד, אותם ואת נתבע 1, טענה שלא נסתרה ע"י הנתבעים. לאור האמור, אין ספק כי השביל שנבנה על הרכוש המשותף משמש הן את התובע והן את נתבעים 1 ו- 2, ולפיכך אני קובע כי אין מקום לפנותו ו/או להרסו. ב. הצבת חפצים בגינה ובחדר המדרגות ע"י התובע ו/או מי מטעמו - לטענת הנתבעים, התובע ו/או מי מטעמו הציב בגינה ובחדר המדרגות, שהינם רכוש משותף,בלוני גז, תנור חימום, מצעים, שולחן וכיסאות מפלסטיק, וכן מתלה כביסה עם בגדים תלויים, תוך הפרעה ומטרד לשכנים (נספחים 10-8 לתצהיר נתבע 1). אמנם התובע ואחיו העידו כי אינם מזהים את החפצים הזרוקים, אך התובע ציין כי מתלה הכביסה שייך לילדיו, וטען כי ישיבה בגינה מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף. סבורני ,כי הנחת חפצים זרוקים וגרוטאות באופן שכזה, כפי שגם התרשמתי בעת ביקורי במקום, אינה מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף. לפיכך אני נעתר לבקשת הנתבעים ומורה לתובע להסיר את התנור הישן ויתר חפצים שאינם בשימוש מהרכוש המשותף. מנגד, הנחת מתלה כביסה בחצר, מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף ולפיכך, אני מתיר שימוש זה בחצר. אשר לישיבה בגינה המשותפת ועריכת ברביקיו, הרי שלכל הדיעות מדובר בשימוש סביר, כשהדבר נעשה מעת לעת ובתנאי שהמשתמשים שומרים על השקט ואינם מטרידים את שאר הדיירים. ג.התקנת שער בחדר המדרגות ע"י התובע - כזכור, טענו הנתבעים כי התובע התקין בכניסה לחדר המדרגות שער ללא היתר בנייה, ללא הסכמתם של הדיירים ומבלי למסור מפתח לדיירי הבניין (נספח 11 לתצהיר נתבע 1). התובע ואחיו העידו כי התקינו את השער בכניסה מרח' רשב"ג בלית ברירה וללא הסכמת הדיירים וכי לשער יש מפתח, שניתן לכל הדיירים. אחיו של התובע ציין כי אינו יודע אם צריך היתר בנייה ולשאלת ב"כ הנתבע מדוע הדיירים הצהירו שלא קיבלו מפתח לשער, ענה אחיו של התובע: "הם חוזרים בהם הם חוזרים מכל ההסכמה שלהם" (ראה עמ' 9 ש' 11 לפרו' מיום 04/06/07). התובע נשאל אם כינסו אסיפה כללית לגבי השער וענה: "לא היה צריך כי כל אחד עשה שם סגרנו את זה מבחינה אחת, הפך להיות שם לא נעים לומר היו חשיש בכניסה אז סגרנו את זה והיו גברים עם בחורות לא כינסתי אסיפה" (ראה עמ' 20 ש' 15-14 לפרו' מיום 04/06/07). אין ספק שהצבת שער בכניסה לחדר המדרגות, בלא מתן אפשרות כניסה ליתר הדיירים אינה מהווה שימוש סביר ברכוש המשותף. יצויין, כי התובע טען שנתן מפתח לנתבע 1, וכן נתבע 1 העיד שלמרות שמאחורי השער נמצאים שעוני המים והחשמל וכן העלייה לגג, אינו משתמש בחדר המדרגות הנ"ל, וכן כי חדר המדרגות הנ"ל משמש רק את התובע: "אין צורך לעשות משהו בחדר מדרגות כאשר אף אחד מהשכנים לא נכנס משם ורק התובע נכנס לשם כי חצה את הדירה לשתי יחידות דיור השכרה לשם עסק". (ר': עמ' 34 ש' 18-17 לפרו' מיום 11/10/07), יחד עם זאת, סבורני כי מאחר שמדובר ברכוש המשותף, הרי שמן הדין כי גם לנתבעים תהא גישה חופשית לחדר המדרגות ולפיכך, אני מורה לתובע ליתן לנתבעים מפתח לשער זה. 11.התביעה שכנגד-הסעד הכספי בכתב התביעה שכנגד טענו הנתבעים כי השימוש הבלתי סביר שעשה התובע ו/או מי מטעמו ברכוש המשותף, מפריע הפרעה של ממש להנאה הסבירה של שאר הדיירים מדירותיהם ופוגע באינטרס המוגן שלהם. מנגד ,טען התובע כי לנתבעים לא נגרם כל נזק, ולפיכך אינם זכאים לפיצוי כלשהו, שכן לא פירטו ולא ניסו אפילו להוכיח במה התבטא המטרד, בעוד שדווקא הנתבעים הם אלה שהטרידו עד כדי כך שהתובע נאלץ לעזוב את הדירה. הנתבעים ביססו את הסעד הכספי על סעיפי הפרת חובה חקוקה וכן מטרד ליחיד שבפקודת הנזיקין. במקרה זה מצאתי כי הצדדים נהגו ברכוש המשותף באופן דומה, זה כלפי זה. כל אחד מהצדדים פלש לחצר המשותפת באופן שונה, ובחינה מדוקדקת של טענות הצדדים וכל חומר הראיות, נראה כי תביעותיהם של שני הצדדים קטנוניות במידה לא מבוטלת. ראוי כי כל הצדדים ינהגו בעתיד בדרך תרבותית תוך כיבוד איש את רעהו כפי שמצופה משכנים בבית משותף. מעדות הנתבע 3 עולה כי שלט שתלה כנגדו התובע וכן נוכחות כלבו של התובע, פגעו בנתבעים, באופן ההולם פיצוי עבור עוגמת הנפש. ראוי כי התובע ימנע בעתיד מהתנהגות מעין זו. עם זאת, למען שמירה על יחסי שכנות טובה,ובנסיבת הענין, לא מצאתי מקום לחייב את התובע בפיצוי כספי. סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלהלן: התובע ו/ או מי מטעמו זכאי להשתמש במחסן הקדמי ובמחסן העורפי. הנתבעים ימציאו לתובע מפתחות למחסנים אלה. הנתבעים יעשו שימוש בכיור ובברז הגינה לצרכי טיפול והשקיית הגינה בלבד. התובע והנתבעים יעשו בגינת הבית המשותף שימוש סביר בלבד, מבלי למנוע שימוש דומה על ידי הצד האחר, תוך שמירה על שקט והימנעות מהטרדת השכנים. התובע יפנה מהרכוש המשותף את כל הגרוטאות והחפצים השייכים לו. התובע יאפשר לנתבעים גישה לשער שהציב בכניסה לחדר המדרגות וימסור מפתח ממנו לנתבעים. התביעה ליתן צו המורה לנתבעים לפנות את תנור ההסקה, מיכל הסולר, השביל המרוצף והכיור-נדחית וכך גם התביעה הכספית. אשר להוצאות המשפט- בשים לב לתוצאה אליה הגעתי כל צד ישא בהוצאותיו.רכוש משותף